ישראל כ”ץ קובע: מילואים בתפקיד ש”ג בנגב – עונש לחיילים לא פטריוטיים

סטטוס פייסבוק של השר ישראל כ"ץ נגד סרבני 8200

“הצ’חצ’חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא” (דודו טופז, נאום בפני תומכי המערך, 1981)

ישראל כ”ץ הוא שר התחבורה, אבל אין שום רמז לכך בסטטוסים שלו בפייסבוק, שהוא מקפיד להקדיש לענייני בטחון, פלסטינאים וצבא. מכתב הסרבנים של חיילי ומילואימיניקי 8200 עורר את כ”ץ, שכתב:

בתי עדי שירתה כקצינה ב-8200. מעולם לא גילתה לי סודות, למרות שאני שר בממשלה. עכשיו הכל מרוח בעיתונים, כי 43 סרבנים החליטו לעשות פוליטיקה על חשבון ביטחון ישראל. במקום לשחרר אותם ממילואים צריך לשלוח אותם לשרת כש.ג בבסיסי צה״ל בנגב. חבל שאי אפשר לדרוש מהם שיחזירו את מה שהרוויחו באזרחות בזכות הכשרתם בצבא.

פירוק הטענות:

1) סרבנים צריכים להיענש.
2) שחרור ממילואים אינו עונש.
3) שירות ב-8200 הוא פריבילגיה, מתנה שממשיכה לתת.
4) צריך לדרוש מסרבני 8200 להחזיר את שווי הכשרתם בצבא, אבל אי אפשר לעשות את זה.
5) אז נסתפק בעונש של לשלוח אותם לשרת במילואים כש”ג בבסיסי צה”ל בנגב.

אין תפקידים מיותרים בצבא, לשיטת כ”ץ. חלקם משמשים פרס לפטריוטים, חלקם משמשים עונש לסרבנים. הדבר היחיד שלא ברור בסיפור הזה הוא על מה נענשים החיילים המשרתים כש”ג בנגב שלא היו קודם סרבנים ב-8200. את כ”ץ זה לא ממש מעניין: הבת שלו היתה קצינה ב-8200.

מתגלשים לכביש בתל אביב

מגלשה מובילה לכביש, שדרות בן גוריון, תל אביב. צילום: שגיא בן נון

ביום שישי (12.9.2014) פירקו פועלים מתקני משחקים של ילדים בשדרות בן גוריון בתל אביב. בזמן הפינוי, שגיא בן נון תפס את התמונה המצוינת הזאת, עם מגלשה שפונה לתוך הכביש.

(הלשין: יקיר גוטסמן)

נהג גטטקסי בעל כורחו

בתחילת החודש הזמינה מישהי מונית באמצעות אפליקציית גטטקסי. כשהאפליקציה הציגה את תמונתו של הנהג, הנוסעת הבחינה שהוא דומה להפליא לידיד שלה, אלירן בן יהודה. מבט שני גילה שלא מדובר בדמיון מקרי – הנהג עשה צילומסך של תמונה מהפייסבוק של בן יהודה והציג אותה כתמונה שלו עצמו.

אחד היתרונות של שימוש בגטטקסי על תפיסת מונית ברחוב היא שגטטקסי מספקת מעטפת נוספת של בטיחות ואמינות. בין השאר, גטטקסי מאפשרת לגולשים לדרג את הנהגים. הנהג המדובר, פרי שמעוני, מדורג בחמישה כוכבים על ידי 81 מדרגים, והוא נמצא במקום ה-946 מתוך 3696 בגטטקסי (אם כי המספר הגדול לא מציין בהכרח את מספר הנהגים הפעילים כיום, אלא את אלו שרשומים לשירות).

כלי נוסף של גטטקסי הוא האפשרות לטפל בנהגים שסרחו, בין אם באזהרה ובין אם בסילוקם מהשירות. אולם לטענת בן יהודה, הוא פנה לחברה לפני שבוע, כשגילה את הדבר, ורק אחרי יומיים חזרו אליו מגטטקסי ואמרו שהתמונה הוסרה ושהעניין בבדיקה. מאז לא שמע מהחברה. “ניסיתי לפנות לגט טקסי אך הם אדישים וחוץ מלבקש מהנהג להסיר את התמונה הם לא מדברים איתי – כנראה שזה מקרה שקורה שם הרבה (זה מה שאני מבין)”, כתב בן יהודה המזועזע בפייסבוק. “אם אדם כל כך הזוי עד שהוא משתמש בתמונה שלי – מה הוא עוד מסוגל לעשות? האם הוא הטריד מינית מישהי ובפרטים שלו מצורפת התמונה שלי? -אין לי מושג. בכל אופן – ברור שמדובר במקרה שצריך שכולם יידעו עליו”.

“למרות הודעות שהשארתי הם בחרו להתעלם ולא לחזור”, אומר בן יהודה בראיון צ’ט. “צר לי שכך חברה בוחרת להתנהל וחבל שצרכנים נדרשים לפרסם מקרים כאלו בתקשורת כדי לזכות להתייחסות רצינית”. לדבריו, אין לו פרטי התקשרות של הנהג, “והאמת, לא מעוניין לבוא איתו במגע. אין לי מושג למה הוא מסוגל”.

מה החשש שלך מהשימוש שלו בתמונה? מה אתה חושב שהוא עשה או התכוון לעשות?
“אין לי מושג. זה מקרה הזוי. ואני לא יכול להבין מה הסיבה. זה יכול להיות בדיחה פנימית שלו עם חברים ויכול להיות משהו חמור מאוד. החשש שלי זה שאני לא מכיר אותו לא יודע מי הוא ולמה הוא מסוגל…”

עו”ד אייל אבולפיה, שמייצג את בן יהודה בסיפור, אמר: “אנחנו נוציא בשלב הראשון בדואר רשום לגטטקסי מכתב התראה ודרישת פיצוי של 20 אלף שקל בטרם הגשת תביעה, ודרישה לקבלת פרטים מדוייקים של הנהג. כתבנו שם שכל התנערות מאחריות תידחה, אנחנו יודעים שנהגי המוניות חתומים מולם שכל נזק שייגרם להם ישופה על ידי נהג המונית”.

השימוש בתמונה הבודדת הזו חושף את הנהג לשורה ארוכה של עבירות פוטנציאליות בדין הפלילי והאזרחי, מסביר עו”ד אביב אילון ממשרד אילון ושות’ עורכי דין, מומחה לדיני אינטרנט ומחשבים ובעל אתר “דיני רשת“: “בדין הפלילי, אלירן יכול לפנות למשטרת ישראל להגיש תלונה בגין התחזות, כשהחוק קובע שמי שמתייצג בכזב כאדם אחר בכוונה להונות דינו מאסר שלוש שנים. ניתן גם להתלונן על עבירת זיוף, אשר המאסר עליה נע בין שנה לחמש שנים, תלוי בחומרת העבירה ובמטרתה. בדין האזרחי והפלילי יחד ניתן לנקוט בהליכים נגד הנהג בגין פגיעה בפרטיות והוצאת לשון הרע. בשני המקרים צריך להוכיח שהתבצעה עוולה או עבירה, כלומר שהשימוש בתמונה פגע בפרטיותו או בשמו הטוב של אלירן, ואין צורך להוכיח נזק מאחר והפיצוי הוא עד 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק בכל אחד מהמקרים. אם יתברר שמדובר בשימוש בזדון מצדו של הנהג כדי לפגוע, בית המשפט יכול לפסוק עד 100 אלף שקל לכל אחד מהמקרים. במידה ואלירן יוכל לשכנע את מי שצילם אותו להעביר לו את זכויות היוצרים, הוא יוכל לנקוט בהליכים אזרחיים ופליליים נגד הנהג על הפרת זכויות יוצרים הנובעת משימוש ללא הרשאה בתמונה, ובית המשפט יכול לפסוק עד 100 אלף שקל, סעד סטטוטורי ללא הוכחת נזק. בדין האזרחי ניתן לתבוע בטענה של תרמית, הצגה כוזבת של עובדה או שקר מפגיע. אולם גם אם הנהג יימצא כמפר את החוק, אלירן יהיה זכאי לפיצוי רק אם יוכיח לבית המשפט שנגרם לו נזק”.

האם לגטטקסי יש איזושהי אחריות במקרה הזה?
“בעקרון, לגטטקסי יש אחריות עקיפה, היות ובאמצעות הטכנולוגיה שלה ו/או בשליטתה מתבצעת העוולה או העבירה לכאורה. אבל לגטטקסי יש מן הסתם הסכם מסודר עם הנהגים, ובו הם מסבירים שאסור לפגוע בצדדים שלישיים באמצעות המערכות שלהם. בסופו של יום, בית המשפט מחפש להטיל את האחריות על המעוול הישיר, על מי שגרם בפועל לנזק. משהפסיקו גטטקסי את ההתחזות מיד כשנודע להם על קיומה, סביר להניח שלא יימצאו אחראיים או כמי שעברו עבירה”.

מגטטקסי נמסר: “מדובר במקרה חריג ויוצא דופן. עם פנייתו של מר בן יהודה לשירות הלקוחות, התמונה הוסרה מיידית מהאפליקציה. המקרה נמצא בבדיקה מול הגורמים הרלוונטיים”. גטטקסי לא השיבו מה בכוונתם לעשות בנוגע לאותו נהג – אם יסולק מהאפליקציה ואם החברה תפעל נגדו במישור האזרחי או הפלילי. החברה גם לא התייחסה לשאלה איך בכוונתה לפצות את בן יהודה על הנזקים ועוגמת הנפש”.

במדריך 144 מצאנו רק פרי שמעוני אחד, ושיחות לשני המספרים שלו לא נענו.


התפרסם בוואלה טק, 8.9.2014

להרגיש כמו ילד עם לקויות // סמול טוק

ספרי ההפעלה של אלה יהלום עוזרים לנו 
לחוות אוטיזם, חירשות ולקויות אחרות

מה מלמדים הספרים ההפעלתיים שלך?
“זו אסופה של ספרים שנועדה לקרב בין ילדים רגילים לבין ילדים בעלי לקויות. במסגרת פרויקט הגמר שלי בתילתן בחרתי כמה לקויות שהן הכי שכיחות בחברה שלנו, ובהן עיוורון, חירשות, אוטיזם, חוסר יכולת תפקוד עם הידיים ותסמונת דאון. הרעיון הוא לחבר בין ילדים, שייחשפו ללקויות הללו מגיל צעיר מאוד, ולא יהיה להם את הפחד ליצור חברויות. כשאתה מוציא את הספר מהמארז, החירשות לא רשומה בשער הקדמי. הרעיון הוא שלא תשפוט את הילד. אם לא הבנת – בסוף רשום לך ממה הוא סובל. הכל בכתיבה חיובית, של טובי ויימן, חברה של ההורים שלי, שאני מעריצה של הכתיבה שלה. הכל בהומור והכל כיף. אני אמרתי לה מה אני רוצה בתוך הטקסט, פשוט לא ידעתי איך לשים את המילים”.

הספרים יוצרים אינטראקציה עם הקורא, שינסה להתחבר לליקוי.
“בכל ספר הילד מציג את עצמו, ויש מין משחק שאתה יכול להרגיש כמו אותו ילד. בספרון של העיוורון רשום ‘נחש אילו חפצים מסתתרים מתחת לבד השחור על ידי מישוש’. בספרון של החירשות, אתה צריך להדליק את הנגן וליהנות מהמוזיקה, אבל לא באמת יכול לשמוע משהו. בחלק מהספרים אתה יכול להרגיש, בחלק אתה ממש בחוסר אונים. דרך זה ילדים יכולים להבין מה מרגיש אותו ילד ולא לשפוט אותו, כי ילדים שופטים בצורה מאוד קשה”.

אלה יהלום. צילום: עידו קינן

איך תירגמת את הלקויות להפעלות האלו? בספרון “ללא גפיים”, למשל, כתוב “הכנס את הידיים למקום המסומן וכתוב את שמך”. ובעצם אי אפשר לכתוב כשהידיים קשורות.
“אתה יכול לכתוב עם הפה או הרגליים. פשוט לקחתי והתנסיתי בכל דבר. למשל, אמרתי, אם הייתי ללא יכולת שמיעה, מה הדבר שהייתי רואה מול העיניים שלי, או איך הייתי מרגישה. ראיתי את זה בעיניים שלי, פשוט ככה. למשל בעיוורון, הדבר היחיד שאתה יכול להרגיש זה מישוש, אז אתה עוצם עיניים ומרגיש כל דבר. הבנתי שאני צריכה לתרגם את זה. אז הסתרתי להם את הראייה, האנשים שיכולים לראות – לא רואים”.

מה החיבור שלך לנושא הזה?
“יש לי בן דוד שהוא נכה, זה מולד אצלו. ואני כל חיי ראיתי אותו בתור בנאדם רגיל, אפילו יותר רגיל מהרבה אנשים אחרים. הלוואי שכל האוכלוסייה בעולם תתייחס ככה. בסופו של דבר זה יכול להגיע לכולנו”.

את רואה את הדבר הזה מתממש והופך מפרויקט הגמר שלך לסדרת ספרים שבאמת אפשר יהיה להפיץ ולמכור?
“כן, זה אבטיפוס. יש הרבה מאוד מוזיאונים שמקדמים את הדבר הזה, לאפשר להרגיש כמו אותם ילדים, יש פעילויות כאלו ואחרות. הלוואי שזה משהו שכל אחד היה קונה ומחנך את הילדים שלו על פיו. בתור התחלה זה הכי חשיפה שאני יכולה לתת לזה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.7.2014

אושו אחרי המלחמה

בתקווה שהמלחמה באמת נגמרה, יובל “קורהה” איטח מזמין אתכם לבוא לרקוד, ללמוד ולהכיר בסדרת פסטיבלים רוחניים

נגמרה המלחמה. מה עושים?
“וואו, נושמים קצת, לא? יוצאים החוצה, רואים את החבר’ה, רוקדים. פסטיבל! פסטיבל ‘אושו ישראל’ השביעי, שמתקיים בסוף השבוע הבא בגבעת חביבה. הוא נדחה בחודש בגלל המלחמה וסוף סוף סוף קורה”.

איך הגעת לתחום של הפסטיבלים הרוחניים, אם אפשר לקרוא לזה ככה?
“אפשר, אני אוהב לקרוא לזה פסטיבלי תוכן ומוזיקה. הגעתי לזה בהתחלה דרך שנים בהודו, במרכז בינלאומי של אושו, אחרי זה התחלתי לארגן סמינרים עם כל מיני מנחים מחו”ל שהייתי מביא לארץ, אחרי זה התחלתי לארגן כנס ומשם זה גדל לפסטיבל. ככה זה נוצר, נהייתי גם מפיק מסיבות, הופעות חיות – זה לא רק שאני מארגן רק דברים רוחניים – פסטיבל של ריקוד ותנועה, הפסטיבל הסופי”.

יובל קורהה איטח. צילום: יח"ץ

מה משותף לפסטיבלים שאתה עורך בחודש ספטמבר?
“מה שמייחד אותם זה קודם כל שיש בהם תוכן ומוזיקה. אלה לא פסטיבלים המוניים, זה איזה 1000-1500 איש, בתוך האולמות יש מלא מלא סדנאות, זה מתנהל כמו כנס, וגם יש פאן בחוץ. יש את כל האנשים שמתעסקים בתחום הזה בארץ, יש סדנאות תרפיה, מדיטציה, מערכות יחסים, התפתחות אישית, תזונה, גוף, ריקוד, תנועה וכאלה, אנשים באים לחוות וללמוד. ומצד שני יש דשא, הופעות חיות, פריחה, קמפינג, חדרים להשכרה, הפנינג מאוד שמח, מסיבות בלילה. אנשים ממש עוברים דברים תוך כדי. זה לא המוני, זה לא מסחרי כזה, זה לא בום בום בום, לעשות כמה שיותר, אלא יש בזה משהו משפחתי בצורה מסויימת. בפסטיבל בגודל כזה אתה בסוף די מכיר את כולם, לפחות בפנים, בעיניים. זה אינטימי יותר”.

הפסטיבלים האלו הם סוג של תגובה שלך למצב.
“לא הייתי אומר. הם נראים ככה כי זה המצב, ואז פתאום זה מה שקורה. זה משהו שאני עושה ומפיק שנים כי זה מה שאני אוהב ויש לי להביא לפה, זה הדברים שפגשתי בדרך וזה מה שבא לי להוציא החוצה. ברור שהם רלוונטיים למצב, ברור שזה מייצר איזושהי אלטרנטיבה אחרת ונותן איזשהו מענה, דווקא עכשיו בגלל כל מה שעבר עלינו, בגלל החודשיים האחרונים, לדעתי יש לזה מאוד מאוד מקום, להתכנס, לצאת מהבית לטבע, לצאת לרקוד, להתפנן, לפגוש אנשים, ליהנות. זה מייצר מקום שאפשר לעשות את זה בכיף. לא כהתרסה, פשוט כי זה כיף ומעניין ומייצר תוכן”.

אתה חושב שלאירועים כאלה יש השפעה חיובית ארוכת טווח שמשנה תפיסות, משנה מציאות?
“כן. אני חושב שזה יותר תלוי בבנאדם. בתוך הפסטיבל נמצאים ומועלים הרבה דברים, וזה תלוי כמה הבנאדם פתוח וכמה יש לו מקום לזה. אנשים יכולים לבוא לשם ולמצוא הרבה מאוד כלים והמון דלתות, טכניקות, מורים. גם העניין עצמו, מעבר לתוכן, קורה שם משהו בין האנשים, ואני מכיר לא מעט אנשים שבאו ואמרו שזה שינה להם דברים מאוד משמעותיים בחיים”.


התפרסם בגירסה שונה ב”טיים אאוט תל אביב”, 4.9.2014

ארוחה רומנטית מול השקיעה* (*מיועד לשקיעות בין 13:00 ל-17:00 בלבד)

שמש בקיץ. איור: gst / Shutterstock

שמש בקיץ. איור: gst / Shutterstock

לאומי קארד מציעים ללקוחות ארוחה מוזלת במסעדה “כשמולכם השמש שוקעת במרינה הרצליה”. אם הלקוחות רוצים ללכת ביום שישי, הם צריכים לקוות שהשמש הקיצית תשקע עד 17:00, סוף טווח מימוש ההטבה.

מבצע של לאומי קארד - ארוחה מול השקיעה

0.50 עד 1.55 שקל למילה – תעריף המברקים של דואר ישראל

דוור לגו. צילום: stavos (cc-by-nc-nd)

דוור לגו. צילום: stavos (cc-by-nc-nd)

מברקים – זה עדיין קיים בדואר ישראל, ומסתבר שזו אחת הדרכים הכי יקרות להעביר תווים ממקום למקום. יאיר אבלסון כותב,

שליחת מברק באתר דואר ישראל

דואר ישראל מוכיח (שוב) שהוא תקוע אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
האם ידעתם שעדיין אפשר לשלוח מברק בארץ? כן ,כן, למרות הטכנולוגיה המתקדמת, הסלולרים וכו’ דואר ישראל מאפשר לכם לשלוח מברק, יעני “טלגרמה” לאהוביכם.
אלא מה? שדואר ישראל לא מתבייש ודורש לא פחות מ-40 שקלים עבור 26 מילים בלבד באותו מברק. רוצים מילה נוספת? אין בעיה. חצי שקל נוסף בבקשה.
הם כנראה גו(נ)בים את הסכום אותו גבו בשנות ה-50 בגרושים – רק בשקלים חדשים 60 שנה אחרי.
אני מניח שחייבים להצדיק את אותו אדם שיושב בחדר החשוך ומחכה לפראייר שישלם על המברק הזה ואז יתרגם אותו למורס וישלח את ההודעה מעל גלי האתר…

בשורה התחתונה, מברק הוא אימייל שמודפס בסניף הדואר של הנמען ומובא אליו על ידי שליח. שליחות היא זמן עבודה והוצאות נסיעה, כך שהמחיר המינימלי של מברק לא מופרך – 40.20 שקל למברק של עד 26 מילים (1.55 שקל למילה). ההגזמה מתחילה במחיר למילים נוספות – 0.50 שקל למילה. הרי העלות של שיגור והדפסת מילה נוספת אפסית, אפילו אם גולשים לדף שני.

באותו עניין, מוזמנים לקרוא את הצעתי לרפורמה בשירותי הדואר.

אז יש מאמר שמסביר מה אפשר ללמוד מדאע”ש על שיווק באינטרנט

שי רינגל כתב,

יוו אני מת לראות כבר את מומחה המדיה החברתית הראשון שירים הרצאה באיזה כנס שקר לדבר על כיצד עולם הפרסום צריך ללמוד מפעילות הרשת החברתית של דאע״ש.

הנה עיקרי ההרצאה של המומחה –

1) כל עסק צריך אישיות. דאע״ש הצליחו למתג את עצמם היטב בכך שהם נתנו לעצמם אופי של חולי נפש שהולכים לזרוע הרס וחורבן בכל העולם.

2) דאע״ש למדו היטב כיצד לתקשר עם הקהל שלהם ולא להיות חד צדדיים. למשל – כשהם קיבלו תגובה מהנשיא אובמה הם לא חיכו וישר ענו עם סרטון עריפת ראש!

3) הם יצרו סירטונים כל כך טובים שלמרות שמדינות ניסו להילחם בהם אנשים עדיין רצו לשתף אותם. למה שזה לא יקרה לסרטוני החיתולים של המותג שלכם???

טוב, זה באמת מגוחך. אפילו לאנשים שעוסקים בפרסום יש קווים אדו—

פוסט בבלוג של אבינועם שחר על מה אפשר ללמוד מדאע"ש על שיווק

—מים.

ואלו ההמלצות של מומחה השיווק אבינועם שחר (שמקדם את הפוסט בתשלום בפייסבוק עם הטקסט האפולוגטי “קצת חולני אני מודה אבל קיבלתי דווקא כל כך הרבה תגובות חיוביות שהחלטתי לפרסם את זה ברבים”):

אם עדיין לא ברור מה אתה יכול לקחת מדאעש וליישם בעסק שלך (וזה בטח לא עריפת ראשים או סכילת נשים) אלה הם העקרונות שאולי כדאי לך לקחת:

פשוטות קיצונית (תאמר לא למורכבות) – העסק שלך היום יותר מהכל תפקידו הוא לפשט את המציאות המורכבת של הלקוח שלך. הוא משלם לך כדאי שתראה לו באופן ברור מה צריך לעשות, ולעיתים גם תעשה את זה עבורו. אם אתה מציג ללקוחות שלך מסר מורכב, לא ברור אתה נכשלת ותמשיך להיכשל בשיווק וגם במכירות שלך.

זו הייתה אחת הטעויות הנפוצות שלי בתחילת דרכי כעצמאי. לא ידעתי איך להסביר ללקוחות הפוטנציאליים שישבו מולי על השירות שלי, איך עובד ומה הוא יעשה עבורם בצורה פשוטה. התוצאה הייתה מעט מאוד סגירות וחשבון בנק שסובל מחובות. לעומת זאת אני זוכר בחור שהיה מוכר אתרי אינטרנט, שמכר אתר כזה לשותף שלי דאז. אומנם בצורה מאוד פרימיטית, לא היה לו שיווק בכלל אל כל הלקוחות הוא הגיעה משיחות טלפון קרות (קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהוא מכר אתרי אינטרנט), אבל זה עבד עבורו. היה לו פיץ’ מאוד פשוט. “לקוחות מחפשים אותך… מישהו כותב “יחסי ציבור” בגוגל ואז בום! יש לך לקוח! עוד אחד מחפש ואז בום! יש לך עוד לקוח!” אפשר לקרוא לזה שיטת הבומים למכירות, היא פריטימית כמו שאמרתי אבל עובדת. אתה רק צריך אתר אינטרנט ואז “בום!” יש לך לקוח עודו לקוח. מסר מפתה היום כמו שהוא אז לפני 8 שנים.

להכיר ולדעת לדבר ללב של הלקוח שלך – כן, אני מדבר על זה כאן, ובמקומות אחרים שאני כותב לא מעט. בעלי עסקים מעולם לא טורחים להקדיש כל מחשבה למיהו הלקוח שלהם. אגב, זה נהיה יותר ויותר קשה ככל שהעסק שלך גדל. אתה מאבד את המגע הישיר עם הלקוח שלך. בכל זאת עליך לנסות לחיות בתוך הראש שלו: לקרוא את מה שהוא קורא, לצפות בתוכניות טלוויזיה שבהן הוא צופה, להרגיש את מה שהוא מרגיש.

ברגע שתדע מיהו הלקוח שלך תדע לא רק מה לומר לו כדי למשוך אותו אליך תדע היכן לפרסם כדי להגיע אליו בצורה המדויקת ובדרך כלל המשתלמת ביותר.

מסקנה שלא מצאה את דרכה למאמר: לא להשתמש בארגון טרור רצחני מטורלל לקדם את העסק שלך. ואם כן – גם לא. ואם בכל זאת, תשתדל לא להשתמש בתמונה מסרטון עריפת הראש של העיתונאי ג’יימס פולי כרקע לקידום הפוסט שלך. עוד משהו: לא לערוף ראשים, זה עושה רושם רע.

[עדכון] מסתבר שמדובר במומחה סדרתי.

מודעה של אבינועם שחר עם תמונה של אריות מזדווגים, שנפסלה לפרסום בפייסבוק

התחת של ניקי מינאז’, כיסוי התחת של מאקו


נעה לנדאו

משקפת נייר טואלט. צילום:  Vlue / Shutterstock

משקפת נייר טואלט. צילום: Vlue / Shutterstock

בואו נדבר רגע על התחת של ניקי מינאז’. מותר עדיין לומר תחת? אה, מותר, אבל אסור להראות. אוקיי. אז מינאז’, שעל-פי וויקיפדיה היא אמנית ראפ מצליחה שנולדה בטרינידד, בת לאב מכור לסמים שניסה לרצוח את אמה, פרצה בשבועות האחרונים לתודעת ההמונים עם ישבנה הבריא כשהקליפ מעורר הצקצוקים שלה “אנקונדה” זכה עד לרגע כתיבת הטקסט הזה ללא פחות מ-118,586,854 צפיות ביוטיוב. מדובר בראפ הלל לישבנים נשיים עסיסיים, מלווה בשלל תקריבים על ענטוזים רוטטים בסגנון טוורקינג. ״שיזדיינו הכלבות הרזות״, מסכמת ניקי את היצירה.

מצד אחד, מופע מיני חושפני, יש שיאמרו בעל מאפיינים פורנוגרפיים, להנאתם של מיליונים. מצד שני, מדובר בשיא הפמיניזם: אשה צעירה, שחורה, ממשפחה מוחלשת, יוצרת מובילה בתחומה ואימפריה כלכלית, מרסקת את מיתוס היופי האחורי הדכאני וחוגגת בביטחון את בעלותה על גופה שלה.

הדיון על הקליפ התערבב השבוע בדיון מעולמות מקבילים. קמפיין שיווקי לחברת קונדומים הציע לגולשים להצטלם בתנוחת הסקס האהובה עליהם – בין היתר עם זוכה בתחרות מלכת היופי. ״ערוץ הגברים״ של אתר ״מאקו״ בחר לפרסם מתוך סדרת התמונות את אלה של הגברים והמלכה, וגרר אף הוא מחאה. הפעם, בעיני, מוצדקת. נכון, גם כאן מדובר בפריימים חושפניים, בתחומי מה שאפשר לכנות בקלות יותר פורנו, אולם ההבדל בין הפרשה ההיא לבין הקליפ של מינאז׳ משמעותי בעיני: מקומה של האשה.

בעוד הראשונה משתמשת בגופה, ובקולה העצמאי, כדי לפנות במסר בעל מאפיינים פמיניסטיים לנשים ולגברים כאחד – הקמפיין הבוטה שתועד ב״מאקו״ השתמש בדוגמנית ככלי חלול, חסר אישיות או מאווים, לסיפוק פנטזיות גבריות בלבד. האייטם אודותיו נכתב על-ידי ״ערוץ הגברים״ עבור, ובכן, גברים כמובן. מדוע, למשל, לא הוצע לגולשים לשחזר את התנוחות האהובות דווקא על הדוגמנית? ומה לגבי התנוחות האהובות על הגולשות?

לא כל ייצוג של גוף נשי ברשת, גם אם בוטה מינית וחושפני מאוד, נגוע בהכרח בשנאת נשים. במקרה של מינאז׳ אפשר לטעון כאמור בדיוק להפך. לתפיסה הזו יש גם שם: ״ליפסטיק פמיניזם״. זרם פמיניסטי ותיק הכולל קבוצות שונות, שהמשותף לכולן אימוץ חלק מהמאפיינים הנשיים המקובלים ואף הדגשתם, במקום הגדרתם כדיכוי, כדרך להעצמה נשית. מיניות נשית מופגנת ותיאוריה פמיניסטית יד ביד, וציפורניהן המטופחות מקושטות לק אדום בוהק.

כתבה במאקו עם צילומי הדמיית מין, שהוסרה בהמשך

על-כן, כדי להבחין בין מופעי מיניות מעצימה ברשת לבין מדכאת, אחת השאלות המרכזיות שעל צרכני תוכן נבונים ומודעים לשאול את עצמם כשהם נתקלים בתכנים מיניים כאלה היא ״מה מקומה של האשה עצמה בסיפור הזה״.

בשנות השמונים ייסדה הקריקטוריסטית האמריקאית אליסון בקדל את ״עיקרון בקדל״ לאפליית נשים בקולנוע. כדי לעבור את המבחן, סרט צריך לענות על שלושה קריטריונים מרכזיים: שיהיו בו לפחות משתי נשים המוזכרות בשמן הפרטי, שהן ישוחחו זו עם זו ושנושא השיחה ביניהן לא יהיה גבר.

רגע לפני שטובחים בעזרת המקלדת בכל פיסת תחת חשוף, אני מציעה לשפוט תכנים מיניים נשיים ברשת באופן דומה: האם לאשה בכתבה או בתמונה הפרובוקטיבית יש קול עצמאי? האם היא מוצגת לגולשים כסובייקט או כאובייקט? על-פי הקריטריון הזה, ההבדל בין הקליפ של מינאז׳ לבין תכני התופעה הגוברת ברשת בשם ״ערוץ הגברים״ ובין המחאות נגדם – מובהק.


נעה לנדאו היא ראש מערכת החדשות של “הארץ”

“אני לא יכולה לחזור הביתה” – ראיון עם האישה הבכירה בוויקיליקס, שרה הריסון

“בגרמניה לא, לא ברמה הזאת”, אומרת שרה הריסון כשאני שואל אותה על חשש מפני התנקשות בחייה. רשמית, הריסון היא עיתונאית שעובדת בוויקיליקס וחברה בצוות ההגנה המשפטית שלו. מעשית, היא יד ימינו של המייסד ג’וליאן אסאנג’ והאישה הבכירה באתר חשיפת המסמכים ששינה את העולם.

האישה הבריטית הצעירה, לבושה בחליפה וחולצה לבנה מכופתרת, עומדת בתחילת חודש יולי על רקע סמל נשר ענקי באולם המליאה של הבונדנהאוס בעיר בון, ביתו של פרלמנט גרמניה המאוחדת בין השנים 92′-99′ והיום אולם כנסים מפואר, מוקפת בעיתונאים ואקטיביסטים נלהבים ואוהדים. היא לא נראית נינוחה, כפי שלא נראתה נינוחה שעה קלה לפני כן, בפתיחת הרצאתה על “המאבק נגד כוח ללא אחריותיות” בכנס גלובל פורום מדיה של רשת השידור הגרמנית דויטשה וולה, שבה דיברה על הדרישה מממשלות העולם לשקיפות ולאחריותיות, ריגול אל מול בגידה והגנה על חושפי שחיתויות. אבל גם בהרצאה וגם אחריה היא נשמעת משוכנעת בצדקת דרכה ונחושה להגן עליה. בניגוד לתוכניתה המקורית, היא נשארת לענות על שאלות, עד שמארגני הכנס מגרשים אותנו אל מחוץ לאולם כדי להכין את המושב הבא.

החשש שלה מפני חיסול אינו פרנויה קונספירטיבית של מי שהשנים האחרונות בחייה מזכירות עלילה של סרט ג’יימס בונד – סרטון שהקרינה בהרצאתה הציג אוסף של קריאות של פוליטיקאים, פוליטיקאים לשעבר ועיתונאים צמאי נקמה לחסל את אסאנג’ ושותפיו. “היתה תקופה שפוליטיקאים אמריקאיים ומרחבי העולם קראו מילולית למזל”ט אותי”, הוא אומרת לי, “התחושה בהחלט לא נוחה”.

הריסון, בת 32, נולדה בבריטניה, למדה בסיטי יוניברסיטי בלונדון והתמחתה בתחקירנות במרכז לעיתונות חוקרת של האוניברסיטה. במסגרת ההתמחות היא צוותה לסייע לאסאנג’ בפרסומי האתר, ולקחה חלק בפרסום מסמכי המלחמה בעירק, המלחמה באפגניסטן ומברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010. כששותפו הבכיר של אסאנג’, דניאל דומשייט־ברג, הסתכסך עמו ועזב את האתר עם מספר חברים נוספים, התהדקו קשריה של הריסון עם האתר ועם אסאנג’, והיא סייעה לו בין השאר במאבק נגד הסגרתו לשוודיה בחשד לאונס. מאוחר יותר הוושינגטון פוסט דיווח מפי שני מקורות אנונימיים שבין הריסון לאסאנג’ נרקמה מערכת יחסים זוגית.

לפני שנה התלוותה הריסון במשך ארבעה חודשים למדליף מסמכי ה־NSA, אדוארד סנואודן, ששהה בהונג קונג בזמן ההדלפה ולבסוף מצא מקלט מדיני ברוסיה, כולל מסע בריחה מלא הטעיות שנועד להוריד את האמריקאים מהזנב שלו. היא נשלחה לשם מטעם וויקיליקס, אחרי שהמדליף הטרי, לשעבר עובד קבלן של ה־NSA, ביקש להיעזר במומחיות ובנסיון המשפטי של האתר כדי להגן על בטחונו ועל חירותו. בעיתון הגרדיאן, שהיה שותף בפרסום מסמכי וויקיליקס, כינו את שליחתה של הריסון לסייע לסנואודן “בחירה מוזרה“, לאור העובדה שהיא תחקירנית ועיתונאית נטולת רקע וניסיון משפטי רלוונטיים. זאת בניגוד למקורבים אחרים לוויקיליקס, כמו השופט הספרדי לשעבר בלת’זאר גרזון ריאל, שעומד בראש צוות ההגנה המשפטית שבו היא חברה, ועו”ד זכויות האדם ג’ניפר רובינסון.

הפנייה של סנואודן לעזרת וויקיליקס אינה בחירה מובנת מאליה. את המסמכים הסודיים שגנב מה־NSA בחר להדליף דווקא לגלן גרינוולד, כתב העיתון הבריטי הגרדיאן, שמאז הספיק לפרוש מהעיתון ולהקים אתThe Intercept, אתר חדשות במימון מייסד אי.ביי, פייר אומידיאר, המוקדש לחשיפות הללו. יתכן שסנואודן בחר לא לעבוד עם וויקיליקס אחרי שראה מה קרה למדליפה הגדולה הקודמת שלו, צ’לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג, שבית משפט הצבאי במחוז וושינגטון גזר עליה 35 שנות מאסר.

שרה הריסון מוויקיליקס משיבה לשאלות עיתונאים בכנס של דויטשה וולה בבון, 7.2014. צילום: עידו קינן, חדר 404

בסיום הרצאתה של הריסון, בחלק המוקדש לשאלות מהקהל, שאלתי אותה מה היא חושבת על השיטה של סנואודן, שמסר את כל המסמכים למספר מצומצם של עיתונאים, שבהם גרינוולד ושותפתו לורה פויטרס, שמחליטים אם ומתי לפרסמם, לעומת השיטה של מאנינג, שמסרה את המסמכים לוויקיליקס, שמפרסמים את כל המסמכים לציבור הרחב. “הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להפריך את המיתוס לגבי הפרסומים שלנו”, השיבה הריסון. “בכייבלגייט (פרסום 250 אלף מברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010, ע”ק) פרסמנו את המסמכים במשך תשעה חודשים, בעבודה עם למעלה מ־80 ארגוני תקשורת. המברקים פורסמו אינדיבידואלית בהתאמה לסיפורים החדשותיים, בדיוק באותה דרך שבה עושים זאת באינטרספט, או בדרך דומה. ההבדל הוא שאנחנו הלכנו על פרסום בינלאומי בהיקף גלובלי רחב יותר ומהר יותר, והיתה לנו אסטרטגיה לפעול בצורה אזורית, ליצור פיצוצים באזורים שונים. וכתמיד, יש הבנה שבסוף הכל יתפרסם. לא שמנו את כל המברקים באינטרנט בבת אחת, הם נבחרו בקפידה והיו סיפורים שפורסמו איתם. ההבדל הגדול הוא שאנחנו חשים שבסוף תהליך יצירת הכותרות והניתוח שעיתונאים יכולים לעשות, עהם גם עלולים לפספס דברים. עבדנו עם כמה ארגוני תקשורת, בבריטניה למשל השותפים הראשונים שלנו היו הגרדיאן, וכשהם סיימו לבחון את המסמכים, העברנו אותם לעיתון בריטי אחר, והם עדיין מצאו כותרות לייצר. אנשים משתעממים, מתעייפים, יש להם תחומי מומחיות ועניין שונים”.

כאן היא פנתה למתקפה ישירה על שיטת סנואודן־גרינוולד: “כשמשאירים את המסמכים בידיים נבחרות ספורות, ההבנה של האנשים הללו ומה שהם חושבים שאתה צריך לדעת – זה מה שאתה זוכה לראות. כן, זה יוצר כותרות שכולם מצטטים, כי כולם חייבים, כי אין שום דבר אחר; אבל אנחנו בידיים של אותם אנשים, במקום שתהיה לנו היכולת להחליט בעצמנו מה משרת את האינטרסים שלנו. אני חושבת שמן הסתם יש אסטרטגיות שונות, ומן הסתם אני מעדיפה את שלנו. אני חושבת שהיא יצרה יותר שינויים והגדילה את היכולת של הציבור להבין ולהרגיש שההיסטוריה שלהם בידיהם”.

עוד צעירה שברחה לברלין

הריסון מתגוררת בברלין מזה עשרה חודשים, ולא בזכות חיי הלילה והפריחה התרבותית. בריטניה שותפה, יחד עם קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וארצות הברית, בברית המודיעינית המכונה “חמש עיניים” (Five Eyes), ולפי מסמכים שחשף סנואודן, בית המשפט האמריקאי לריגול מודיעיני בארצות זרות (FISC), הגוף הסודי שמפקח על פעילות ה־NSA, התיר לארגון הביון לרגל אחרי 193 מדינות, כשרק ארבע חברותיה של ארצות הברית לחמש העיניים לא ברשימה. לכן, קיים חשש סביר שבריטניה תחליט לחקור ואף להסגיר את הריסון לארצות הברית במסגרת מאבקה של האחרונה נגד וויקיליקס, אסאנג’ וסנואודן. חוק הטרור הבריטי מתיר לרשויות לעצור ולחקור אותה ברגע שהיא נוחתת בשדה תעופה בריטי, אף אם לא נכנסה למדינה, וזאת בלי הזכויות שיש לנחקר רגיל, כמו הצורך בחשד סביר כדי לחקור אותה ולבצע חיפוש עליה ובחפציה, זכותה להיוועץ בעורך דין וזכות השתיקה.

החשש אינו בעלמא: באוגוסט 2013 המריא דייוויד מירנדה, בן זוגו של העיתונאי גרינוולד, מברלין לברזיל עם עצירה בשדה התעופה הית’רו בלונדון, כשבידיו מסמכים שקיבל מלורה פויטרס, שותפתו של גרינוולד, שקיבלה אותם מסנואודן. למשטרה הבריטית היה מידע מודיעיני על העצירה הזאת, ומירנדה נעצר לפי חוק הטרור הבריטי, נחקר במשך תשע שעות, זמן החקירה המירבי המותר ללא מעצר לפי אותו חוק, וציוד אלקטרוני שבידיו הוחרם; גרינוולד הזועם איים לנקום.

גרמניה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה אופוזיציונית לחמש העיניים, לאחר שהעיתון דר שפיגל חשף, באמצעות תחקיר ובהתבסס על מסמכי סנואודן, שהאמריקאים מחזיקים בשגרירות שלהם בברלין תחנת האזנה שיירטה שיחות של אנשי ממשל גרמניים, ובהם את שיחות הסלולר של הקנצלרית אנגלה מרקל.

הריסון תכננה לתת ראיונות בלעדיים ספורים במסגרת הכנס, אבל כאמור משנה את תוכניותיה לאור מסיבת העיתונאים המאולתרת שהתכנסה סביבה. בנוגע לפרנויה: כרטיס ביקור אין לה, והיא מסרבת לחלק חתימות.

באופן אישי, יש לך חרטות או מחשבות לגבי המחיר שעיתונאים ואנשים כמוך, עיתונאים חדשים, צריכים לשלם כשהם יוצאים נגד כל הממסדים באופן הזה? במובן מסוים את ניצודה, את לא יכולה לחזור לארצך.
“זו לא החלטה שקל לקבל, אבל אני חושבת שהתוצאות מאזנות את המתקפות שאתה עומד בפניהן. אף שאני לא יכולה לחזור הביתה, אני עדיין בת מזל, כי אני יכולה להסתובב בכל גרמניה, אני לא כלואה בחדר אחד או בכלוב כמו מאנינג. לעומת עיתונאים רבים כל כך בעולם שנכלאים, המצב שלי עדיין די טוב. כשאתה יכול לראות את ההשפעה של העבודה שלך ברמה הגלובלית, הסיכונים שווים את זה”.

מהי, לתחושתך, ההשפעה ארוכת הטווח של עיתונות כזו על התחום ועל העולם בכלל?
“אפשר לראות אפקט כדור שלג. אם זה מלשינים – סנואודן למד מאחרים ומניסיונם איך אפשר לעשות את זה, הוא מדבר על איך בחן מה קרה למאנינג, לדרייק (תומאס דרייק, לשעבר בכיר ב־NSA, שמסר לעיתונאי מידע על תוכניות בזבזניות של ארגונו והואשם בעבירת ריגול, אישום שבוטל בהמשך, ע”ק). גם בעולם המו”לות – אני עבדתי עם כמה מהאנשים שפרסמו את מסמכי ה־NSA, כמו דר שפיגל. היינו צריכים לשכנע אותם לפרסם יחד איתנו את המסמכים המלאים. אני לא חושבת לרגע שהם היו מפרסמים כמות כזאת של מסמכי NSA אם אנחנו בוויקיליקס לא היינו הופכים את זה למשהו נורמלי ומקובל. הציבור מצפה היום לקבל את המסמכים בנושא לצד הסיפור העיתונאי. אני חושבת שזו השפעה חיובית של מעשינו שלא מרבים לדבר עליה”.

את חושבת שהעבודה העיתונאית הולכת להיות קלה יותר או קשה יותר בשנים הקרובות, לאור מה שעשיתם את ושכמותך, העיתונאים החדשים?
“יש לזה כמה צדדים. למשל, הקונספט של מו”לות מקוונת הופך דברים מסוימים לקלים יותר. אבל כשאתה עובד אונליין, יש מעקב. אסאנג’ הבין הרבה מהקונספטים האלה עוד קודם, הוא כתב ספר שלם על זה, וקראו לו תמהוני פרנואיד שלא יודע על מה הוא מדבר. ממש חודשיים אחר כך זה הפך לכותרות ראשיות ואז – ‘אההההה, אולי הוא לא כזה משוגע’. אבל אני חושבת שיש הבנה טובה יותר של הסכנות המקוונות, ושל האמצעים שצריך לנקוט בהם עבור דברים כמו הגנה על מקורות. אז אני חושבת שהרף שהצבנו – דברים כמו כמות המסמכים שמתפרסמים, כמה רחוק צריך ללכת כדי להגן על המקורות שלך, הופך את הציפיות לקשות יותר, אבל אני חושבת שהאינטרנט, אם משתמשים בו נכון, מספק עולם של אפשרויות”.

“כשחושפי שחיתויות מתייצבים, עלינו להילחם עבורם, כדי שאחרים ישאבו מכך עידוד”, כתבה הריסון בנובמבר 2013, עם הגעתה לברלין אחרי הטיפול בסנואודן. “כשסותמים להם את הפה, אנו חייבים להיות הקול שלהם. כשהם ניצודים, אנו חייבים להיות המגן שלהם. כשהם נכלאים, אנו חייבים לשחררם. לתת לנו את האמת זה לא פשע. אלו הנתונים שלנו, זה המידע שלנו, זו ההיסטוריה שלנו. עלינו להילחם כדי שיהיו בידינו. אומץ הוא מדבק”.

______________________
דויטשה וולה מימנה את נסיעתו ושהותו של הכותב בכנס


התפרסם בגירסה שונה ב”טיים אאוט תל אביב”, 20/8/2014

לדף הבא →