משרד הבריאות מוסר שזה זמני, לא לדאוג!!

ככה נראה מרשם רופאי השיניים באתר משרד הבריאות כשגולשים אליו עם חוסם סקריפטים. אין דבר שמשדר מקצוענות כמו הודעה על כך שהמערכת לא עובדת זמנית באותיות אדומות מודגשות ועם שני סימני קריאה.

הודעת מערכת היסטרית באתר משרד הבריאות

איך טריפל סי, חברה עם שירות מצוין, גרמה לי לתבוע אותה בגלל 32 שקל

מהיום שעברתי לטריפל סי כמעט שלא הבטתי לאחור. ספקית האינטרנט הקטנה הזאת התנהלה באופן שכמעט לא רואים אצל ספקי שירות בישראל, בטח בשוק התקשורת – שיחות יזומות מצדם לוודא שההתחברות עברה בהצלחה, זמן מענה מהיר, שירות קשוב, נתינת מספרי טלפון ישירים לנציגי שירות ותמיכה, החזרת שיחות ללקוחות בזמן שנוח ללקוחות, מחירים קבועים בלי הפתעות בסוף תקופת מבצע ואפילו סיוע טכני בדברים שלא קשורים אליהם.

פעם התקשרתי לבקש עזרה בתפעול איזו תקלה במודם-ראוטר. טריפל סי לא מכרו לי אותו, ונציג התמיכה לא הכיר את הדגם הזה. הוא אמר שיחזור אלי, הוריד את המדריך באינטרנט, מצא את התשובה והתקשר אלי להסביר לי מה לעשות. מאז נהגתי להמליץ על טריפל סי לכל מי שנפל לידיים השמנוניות של נטוויז’ן הגנבים השקרנים, בזק בינלאומי מעכבי הניתוקים ודומיהם.

באוקטובר 2014 התחברתי לחבילת אינטרנט ביתי 15 מגה של טריפל סי. המחיר: 9.90 לחודש לשלושת החודשים הראשונים, ואחר כך 19.90 לחודש. משום מה, בחודש הרביעי גבו ממני 23.90. גם בחודש החמישי. כשהבחנתי בזה, פניתי אליהם וביקשתי שיחזירו את הכסף, ושישקלו לפצות אותי בביטול החיובים כולם (מסיבות שונות, כמעט שלא השתמשתי בחבילה).

המחירים באתר טריפל סי, 11.3.2015

חשבונית של טריפל סי, 26.2.2013

בקטנה, כולה 20%

באותו יום התקשרה אלי יפית מטריפל סי ואמרה לי שאני טועה ושהמחיר הוא אכן 23.90. אמרתי לה שכאשר התחברתי, היה כתוב באתר שהמחיר הוא 19.90, ושזה המחיר שעדיין מופיע באתר גם בזמן שיחתנו. היא התווכחה איתי ואמרה: “אני מתקשרת אליך אחרי שעשיתי את הבדיקות”. התעקשתי בחזרה, היא שמה אותי על המתנה, בדקה וחזרה אלי עם התשובה הנכונה – אני צודק, המחיר הוא 19.90, והיא תזכה אותי מיד על ההפרש. הזיכוי ניתן באותו יום. ביקשתי פיצוי על חיוב היתר והזמן שהשקעתי בטיפול בו. היא סירבה.

למרות זאת המשכתי איתם. נפילה קטנה ברצף של שירות כל כך טוב היא כנראה אנומליה. באמצע מרץ שדרגתי לחבילת “אינטרנט דאבל” (ספק+תשתית) 15 מגה ב-75 שקל לחודש. הנציג שדרכו ביצעתי את השדרוג אמר שהחבילה הקודמת שהיתה לי בוטלה. באותו יום קיבלתי אימייל הצטרפות וחשבונית על סך 75 שקלים.

עשרה ימים אחר כך קיבלתי חשבונית על חבילת האינטרנט (ספק בלבד) לתקופה 26.3.2015-25.04.2015, בסכום 23.90 שקל. כלומר, עשרה ימים אחרי שנציג החברה אמר שהחבילה בוטלה, טריפל סי מחייבים אותי עליה בתעריף שגוי, שהחברה כבר הודתה בו וזיכתה עליו.

זמני יקר לי, ולו רציתי לבזבז אותו על מעקב חודשי מדוקדק אחרי הפתעות בחשבונית, הייתי מתחבר לנטוויז’ן. באותו יום פניתי לטריפל סי וביקשתי לזכות אותי בסכום החשבונית, להפסיק לגבות תשלום על החבילה שבוטלה ולפצות אותי ב-750 שקלים. נתתי להם שלושה ימים למלא את מבוקשי או להיתבע. הפעם הם לא השיבו לפנייתי. היום תבעתי אותם בתביעות קטנות על 1250 שקל. השקעתי בזה חצי שעה בהגשת התביעה דרך אתר בתי המשפט ו-50 שקלים אגרת בית משפט.

(יש עוד חריקה רצינית אצלם – האטה מופרעת של טורנטים בשעות הערב והלילה. אם טורנטים חשובים לכם, אל תתחברו לטריפל סי).

שיר לווייז

איציק נחום כתב את השיר הזה בתגובה לסטטוס של אפליקציית הניווט ווייז:

שיר שכתב איציק נחום בתגובה לסטטוס של ווייז: "תוכנה אפליקציה מסוכנת / שמאלנית שלא יודעת להתריע על כניסה לכפרים ערבים / זהירות / מגבעה הצרפתית שמים וייז למעלה אדומים / נכנסים לתוך עיסוויה / אללה יוסטור"

הומני וריאלי: סדנה על מתמטיקה בספרות // סמול טוק

רעיונות מעולם המתמטיקה מחלחלים לספרות. בסדנה שלה, המתמטיקאית קלרה שיכלמן מספרת סיפורים על מספרים

מה הקשר בין מתמטיקה לספרות?
“יש סופרים שהם מתמטיקאים ומתמטיקאים שהם סופרים, ויש הרבה רעיונות מהמתמטיקה שהגיעו לתוך הפילוסופיה ומשם לספרות ולקולנוע, ובאופן כללי לתוך התרבות הפופולרית. אלו שני תחומי דעת שמתקשרים אחד עם השני בכל מיני דרכים, יש מעבר רעיונות מאחד לשני. הדוגמה הקלאסית היא אליס בארץ הפלאות, שנכתבה על ידי מתמטיקאי, לואיס קרול, ויש שם בדיחות והערות על מתמטיקה. למשל, במסיבת התה של אליס, כל מי שיושב מסביב לשולחן מספר בדיחות ואומר דברים שהם שטויות בשפת בני אנוש, אבל אם מסתכלים על זה בצורה לוגית אז הם יחסית הגיוניים ואפילו מצחיקים. זו אמירה ביחס לאיך שמתמטיקאים רואים את העולם, ואיך שאנשים רגילים רואים את העולם מסביב”.

הסדנה שלך מלמדת ספרות או מתמטיקה?
“היא מדברת על מתמטיקה יותר מאשר על ספרות, ובעיקר על הקשר בין השתיים. אולי זה יותר מתמטיקה בראי הספרות, או מחשבות על מתמטיקה כפי שהן מופיעות בספרים. מתמטיקה נתפסת כמאוד מנותקת מהעולם ומהמציאות, והרבה אנשים לא מבינים מה להם ולתחום המוזר הזה. דרך הספרות יש מקום לפילוסופיה של המתמטיקה ודברים שמגיעים מתוך המתמטיקה לפגוש את העולם בדרך לא צפויה, לא רגילה. הסדנה נקראת ‘אֲלף אפס’, זה האינסוף הכי קטן שיש במתמטיקה, והיא מתקיימת בחללית בירקון 70 החל מה-12/4, ואפשר ליצור איתי קשר בכתובת exact.wonders@gmail.com“.

מה ההכשרה שלך בתחום?
“אני דוקטורנטית למתמטיקה. אני מאוד אוהבת ספרות, את ההיסטוריה של המתמטיקה, לקחתי כמה קורסים בנושא. בספרות יחסית קל לקבל הכשרה לא פורמלית – אני קוראת אובססיבית, אני והקינדל שלי מחוברים בקשר הכי חזק שבן אדם וחפץ יכולים”.

אליס בארץ הפלאות עם הארנב. איור: Surian Soosay (cc-by)

מה התפיסה שלך בנוגע להפרדה המקובלת בין מקצועות ריאליים להומניים?
“יש הרבה מקצועות שלא נופלים טוב באחת מההגדרות, כמו בלשנות. אלה כן תחומים שאולי ניגשים אליהם באיזושהי גישה אחרת – במתמטיקה ופיזיקה הרבה פעמים אתה נדרש ללמוד שפה חדשה, או איזושהי הכשרה טכנית בשביל להיות חוקר של המקצוע, בשביל להיות בחזית המדע. אני חושבת שברמה בסיסית יותר, כמו שמלמדים את זה בבתי הספר ומציגים לקהל הרחב, אין באמת סיבה להפריד בין הדברים. אתה לא צריך תואר ראשון במתמטיקה בשביל להתלהב מהתחום הזה. זה משהו שאני חושבת שבמיוחד המדעים המדוייקים מאוד מפסידים ממנו. בספרות או בהיסטוריה לא מציבים איזשהו רף כניסה ואומרים ‘אתם צריכים לדעת משהו, אתם צריכים להיות אחד מאיתנו בשביל לקחת חלק בתחום הזה’. במדעים מדוייקים קצת הסתגרו ולקחו צעד לאחור, שזה טעות לדעתי, כי אני חושבת שכולם יכולים ליהנות מזה גם אם הם לא עשו את הבגרות שלהם במתמטיקה בתיכון והעדיפו ללכת לשנקר או לעשות משהו אחר. אני מרצה על מתמטיקה גם במסגרות אחרות, וזה משהו שמאוד חשוב לי להעביר – שורה תחתונה שאני לוקחת איתי להרצאות האלה, היא שמתמטיקה זה כן תחום שאפשר ליהנות ממנו ולהתלהב ממנו בלי לעשות תואר, בלי לזכור את לוח הכפל ולפתור משוואות ריבועיות. לא חייבים להיות נגן בפילהרמונית בשבילי להנות ממוזיקה, ולא חייבים להיות מתמטיקאי כדי ליהנות ממתמטיקה”.

את חושבת שסדנאות כמו שלך מקרבות אנשים לתחום הזה?
“אני רק יכולה לקוות שכן. אולי לא מקרבות, אולי מנגישות, מסבירות קצת ממה מתלהבים כל כך בתחום הזה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 27.3.2015

המוסד הנאצי מוכר מציתים בנתב”ג!!!1

שי רינגל קנה את המצית הזה בשדה התעופה בלוד:

מצית עם לוגו עיט הרייך וסמל המוסד. צילום: שי רינגל

העיגול למטה הוא סמלו של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הציפור שמעליו היא עיט הרייך (Reichsadler), הסמל הלאומי של גרמניה, בגירסה ששימשה את גרמניה הנאצית בין 1935-1945.

עיט הרייך של גרמניה הנאצית, 1935-1945

מפתה לחשוב שמדובר בהטרלה או באמירה פוליטית, אבל סביר יותר שמישהו חיפש בגוגל תמונות והשתמש בתמונה הזאת בלי לדעת מה מקורה.

(הלשינה: הדר בן-יהודה)

מגזין הגורמה הישראלי נגד מקדונלדס

המבורגר טורף. תמונה: Skesis (cc-by-nc-sa)

טור של דובר תנועת דרור ישראל, תומר שמוקלר, יוצא נגד מקדונלדס ישראל בטענה שהמנכ”ל שלה, עמרי פדן, פוגע בעובדים צעירים שמנסים להתאגד. הטור שותף לפני כשעה בפייסבוק, עם ההפניה “מקדונלדס זה לא רק אוכל זבל אלא גם זבל של בעלים”. המסר לא מפתיע, אלא המפרסם: דף הפייסבוק הרשמי של מגזין הגורמה “על השולחן”.

“כל הכבוד לעל השולחן. נדיר לראות דף עסקי הולך מעבר לשיקולי רווח צרים ונוקט עמדה גם בעניינים חברתיים חשובים שכאלה”, הגיבה יעל מבט, אבל אני מנחש שהתגובה של שחר סטימפאנק דישבק יותר קרובה למציאות: “מישהו שכח להחליף מהדף העסקי לפרופיל האישי…?” מנהל דף פייסבוק שרוצה לפרסם סטטוס בדף האישי שלו עלול להתבלבל ולשכוח שהוא נמצא בדף העסק, ולפרסם את הסטטוס בשם העסק, וזה כנראה מה שקרה. נחכה שהוא יגלה זאת.

השרשור קיבל עד כה חמישה שיתופים, 87 לייקים ותגובות ספורות. הנה צילומסך שלו:

סטטוס נגד מקדונלדס בפייסבוק של "על השולחן", 28.3.2015

עוד על השולחן: מיחזור כתבה על אוכל בחיפה

קונה אייפד משומש התקשר לבקש תמיכה טכנית מהאיש שממנו האייפד נגנב

אנונימי מספר:

אתמול התקשר אלי ב-Facebook Call ראפאת, מעצב גרפי צעיר מנפת שכם. ראפאת, שאני לא מכיר, עשה רושם מאוד נחמד. חשבתי שהוא רוצה לדבר על הבחירות, אבל הוא ביקש עזרה בהפעלת האייפד. לאחר מספר דקות הסתבר שמדובר באייפד שלי.

כן, לפני חודשיים נפרץ הבית ונלקחו גאדג׳טים שונים, חלקם פרטיים וחלקם של החֶבְרָה. איך הוא מצא אותי? כשנועלים את האייפד מרחוק, אפשר להשאיר הודעה למוצא הישר עם פרטים. מיד נעלתי מרחוק את האייפד וכעת ראפאת לא יכול להפעיל אותו והוא מהווה משקולת נייר בביתו.

ובכן, ראפאת ביקש שאפתח לו את האייפד כי הוא שילם עליו 1100 שקל בשוק חברון ועכשיו הלך לו הכסף.

בהתחלה רציתי לפתוח לו (אגב, זה לא ממש אפשרי, המכשיר צריך להיות אצלך ביד כדי שזה יקרה ואני לא אתן לראפאת, ידידי המפוקפק זה חמש דקות, את כל סיסמאותיי בעולם). אחר כך החלטתי למכור לו אותו ב-500 שקל. הוא ממילא שייך לחֶבְרָה, אגב.

התייעצתי מיד עם חברי המתכנת המדליק מוחמד משכם, שצחק הרבה מהסיפור. אחר כך הוא התנדב לעבור אצל ראפאת, לפתוח לו את האייפד ולאסוף את הכסף – אם ראפאת יסכים.

מוחמד, אגב, הפתיע אותי והמליץ חד משמעית לפנות למשטרה. ״זה אזור C, אתה יכול להפעיל גם את משטרת ישראל וגם את המשטרה הפלסטינית״ הוא אמר. ״הוא ידע שזה גנוב. מה זה 1100 שקל לאייפד?״

ראפאת הודיע לי שתודה שלא הסגרתי אותו למשטרה, אבל אין לו 500 שקל, ושאולי אני רוצה לקנות ממנו את האייפד ב-1100 שקל. אמרתי לו ‘לא, תודה’, שכחתי לציין שהוא חוצפן, וביקשתי שיודיע לי אם הוא רוצה לקנות אותו בזמן הקרוב.

רוצים חינוך למדעים? שילחו את הילדים שלכם למכרה

מיקרוסופט מקמצת במידע על תוכניותיה העתידיות בנוגע למיינקראפט, משחק הווידאו הפופולרי שרכשה ב-2.5 מיליארד דולר. אבל הדברים שאמר מנכ”ל החברה, סאטיה נדלה, ביום הכרזת הרכישה, לא משאירים מקום לספק – מיקרוסופט רואה במיינקראפט כלי חשוב לחינוך טכנולוגי. נדלה השתתף באותו יום במפגש של לשכת המסחר המטרופוליטנית של סיאטל. הוא סיפר שבאותו בוקר, בתו בת ה-10 שאלה אותו אם הוא יודע משהו על זה שמיקרוסופט קונה את מוג’אנג. “עבורי”, אמר נדלה, “מה שמיינקראפט מייצגת הוא יותר מזכיון משחק שהוא להיט. זו פלטפורמת עולם-פתוח. אם תחשבו על זה, זה המשחק הזה שהורים רוצים שהילדים שלהם ישחקו בו”. לדבריו, “אם אתם מדברים על חינוך ל-STEM (ר”ת של מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), הדרך הכי טובה להכניס מישהו ל-STEM, או לעורר את סקרנותם, זו מיינקראפט”.

מיינקראפט הוא משחק וידאו בגוף ראשון מז’אנר ארגז-חול, מעין לוח לגו אינסופי מעשית שבו השחקן חוצב וכורה משאבים, ובהם פחם, עורות של חיות ועץ, ומשתמש בהם לבנות לעצמו מגורים, כלי עבודה, כלי נשק וכדומה, כשהוא צריך לשמור על בריאותו ולהתגונן מאויבים ובהם זומבים. האפקטים הקוליים לא מרשימים, גרפיקת הקוביות שלו בסיסית וגסה (אבל מאפשרת לבנות דברים, מבתים ועד מדינות שלמות, ואפילו מחשב בסיסי שעובד), והוא משחק הווידאו הנמכר בעולם עם יותר מ-100 מיליון הורדות למחשבים לבד (ללא קונסולות). המורה ג’ואל לוין גילה במשחק הזה הזדמנות חינוכית.

לגו מיינקראפט. צילום: Lego Photo mureut (cc-by-nd)

לפני חמש שנים שיחק לוין בגירסה מוקדמת של מיינקראפט עם בתו בת ה-5, וגילה שהמשחק מלמד אותה במהירות דברים הן בעולם של המשחק עצמו והן כישורים כלליים: היא הבינה איך עובד החלל הווירטואלי שבו מתקיים המשחק, פתרה חידות ואף שיפרה את כישורי הקריאה והכתיבה שלה כי רצתה לתקשר עם שחקנים אחרים, כך לפי כתבה שפורסמה במגזין “אטלנטיק”. לוין הביא את המשחק לבית הספר היסודי הפרטי בניו יורק, שבו לימד טכנולוגיה, והצלחת הניסוי בן השבוע הביאה להארכתו לסמסטר שלם. לוין הבין שיש לו פיצוח, גייס שותפים והקים סטארטאפ בשם TeacherGaming, שקיבל את ברכת מוג’אנג, יצרנית מיינקראפט. תחת הסטארטאפ יצר לוין את MinecraftEdu, גירסת מיינקראפט מותאמת ללימוד. באוקטובר סיפר לוין בבלוג הטמבלר של MinecraftEdu שהגירסה החינוכית תורגמה לארבע שפות, ומשמשת תלמידים מהגן ועד האוניברסיטה ביותר מ-40 מדינות.

לוין משתמש במיינקראפט ללמד בכיתות ב’ שיעור שהוא מכנה “אזרחות דיגיטלית”, שכולל שימוש בטוח באינטרנט, פרטיות, תקשורת והבנת השלכות של מעשים בעולם הדיגיטלי. בראיון לטקרפבליק אמר: “הצלחנו לשחק תרחישים שבהם התלמידים היו צריכים לעבוד יחד, לפתור בעיות, להתגבר על מחלוקות בחלל הווירטואלי הזה”. מורים לאנגלית אומרים לתלמידיהם לכתוב יומנים על חוויותיהם במשחק, ומורים לשפות זרות מבקשים מהתלמידים לתקשר ביניהם במשחק רק בשפה הנלמדת. המורה מייקל הארווי יצר במיינקראפטאדו עולם-משחק שבו התלמידים מתחרים זה בזה על איסוף קוביות עם מספרים וסימני חשבון לשם יצירת משוואות פשוטות, ועולם שבו דמויות חיצוניות מלמדות את התלמידים איך עובדת חווה חקלאית, שאחרי הצפייה בה הם נדרשים למצוא דרכים לבנות חווה משגשגת למרות שיש לה מקורות מים מאוד מוגבלים. המורה אריק ווקר בנה עולם שבו התלמידים יכולים ללמוד על תרבויות עתיקות. המורה סטיבן אלפורד מלמד במיינקראפט איך חלקיקים יכולים לעבור בין מצבי צבירה, כשהאווטרים של התלמידים בעולם-המשחק משמשים בתפקיד החלקיקים.

מרקוס “נאץ'” פרסון, היוצר של מיינקראפט, נרשם בתיכון לקורס תכנות, אבל במקום להקשיב למורה יצר גירסה משלו למשחק הווידאו הקלאסי פונג. בהמלצת המורה הוא ויתר על המשך הקורס, ניגש למבחן הגמר וקיבל 100, כך לפי הספר שנכתב על תולדות המשחק, “Minecraft: The Unlikely Tale of Markus ‘Notch’ Persson and the Game That Changed Everything”. את מיינקראפט פיתח בסופשבוע אחד במאי 2009, ושחרר אותו לעולם בלי הוראות משחק. אנשים שקנו את המשחק ב-10 אירו לעותק נאלצו להתחיל לשחק ולנחש מה המטרה, ולדבר ביניהם כדי לחלוק רעיונות וטיפים. כמו העולם בתוך המשחק, גם המשחק עצמו נבנה בשלבים תוך כדי ניסוי וטעיה – פרסון המשיך לשחרר בסופי שבוע תוספות לגיימפליי, מהלך העלילה והשיחוק במשחק.

ההתאמה של מיינקראפט לחינוך נובעת משילוב של הפופולריות שלו והלימודיוּת המובנה במשחק בו. מי שמשתמש במיינקראפט לחינוך עושה שימוש בעניין של התלמידים במשחק כדי ללמד אותם כישורים שנחוצים בו (כמו הקלדה כדי לתקשר בין השחקנים וחיפוש באינטרנט כדי למצוא עוד מידע על המשחק); ובונה בו אתגרים, כמו החווה עם המחסור במים, שגורמים לתלמידים לרצות ללמוד עוד דברים כדי לעמוד בהם. התלמידים עושים זאת בלי לשים לב שהם בעצם לא רק משחקים, אלא גם לומדים. במיקרוסופט יצטרכו לחשוב איך מקדמים את השימושים החינוכיים בלי להרוס את חווית המשחק.


התפרסם בבלוגיה של MindCET – מרכז חדשנות בחינוך מבית מטח

מה זה יעזור שהמשטרה תחקור גולשים על סטטוסי פייסבוק?

נאור נרקיס נשמע כמו פסבדונים סאטירי לדמות של ישראלי שיוזם הגירה המונית של ישראלים לברלין במחאה על מחיר המילקי, כמו הפסבדונים בונה עדר לעיתונאי והפובליציסט השמאלני מהסרטונים של “לאטמה”. אולם נרקיס הוא אדם אמיתי, שהקים באנונימיות את דף הפייסבוק “עולים לברלין”, ומרגע שנחשף הפך לנושא הדיון על יוקר המחיה. האינטרנט שאיפשרה לו לפרסם קבלה מסופרמרקט ברלינאי ולהצית את המחאה שהשתלטה על סדר היום היא אותה אינטרנט שסייעה באחצון זהותו המוסתרת. אותה הרשת שהיתה במה לדיון במחאת המילקי היא גם הרשת שמהווה במה לדיון בפוליטיקה ובאינטרסים של נרקיס.

היתרון ברשת הוא שהיא נותנת לציבור רחב אפשרות להתבטא בחופשיות בפני קהל רחב, כזו שלא היתה לו בכלי תקשורת מוקדמים יותר. החסרון: אותו דבר. קריאה בתגובות לסטטוסים של פוליטיקאים מדגימה זאת היטב: האפשרות לקיים שיחה פתוחה ורב-צדדית עם נבחרי הציבור משמש הן לדיונים מועילים ועימות הפוליטיקאים עם טעויות ושקרים בדבריהם, והן לקללות, איומים וספאם.

השאלה החשובה, שחשיבותה עולה עם הגידול בכוחן של הרשתות החברתיות כפלטפורמה שעל גביה מתנהל הדיון הציבורי בנושאים שעל סדר היום, היא האם היתרון גובר על החסרון. האם חופש ביטוי ופתיחת שוק הדעות לרעיונות חדשים שווים את ההסתה, השנאה והאלימות שפורחים שם? האם החלק הרע הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של החלק הטוב? האם הגנה על קיומו של השיח הבעייתי והתמודדות עם מסריו עדיפה על נסיון להעלים אותו? והאם זה בכלל אפשרי?

Spit Battle wallpaper. איור: Zeptonn (cc-by-nc-nd)

הפרקטיקה מנצחת את האידיאולוגיה. אי אפשר לסתום את הפה ברשת. ולא שהמדינה לא מנסה. בין הנעצרים והנחקרים על תכנים שהעלו לרשת: גילי גולן שקרא לח”כ מירי רגב “זונה עלובה”, דגן ואלד שכתב לח”כ איילת שקד “מאחל לך שתתעוררי בים של דם”, עו”ד ברק כהן שהעלה ליוטיוב שיר על השוטר אלון חמדני, “חמדני שוטר זוטר”, אמיר עבד-רבו שכינה את ניר ברקת “ראש עיריית הכיבוש”, חייל שהשווה בין עובדיה יוסף לבין אדולף היטלר, ג’סאן מונייר שביקר את האב גבריאל נדאף על פעילותו לגיוס ערבים נוצרים לצה”ל, אלירז פיין שהביעה תמיכה בזריקת אבנים על חיילים, עידן צדוק שהתלונן על הארנונה הגבוהה בקרית ביאליק במילים “גנבים סופם לתליה!”, תושב אילת שקילל שוטרים בפייסבוק במילים “[שם השוטר ותפקידו] הבן שרמוטה שאלוהים אתן לך סרטן בגוף, יא הומו. וגם [שם שוטר נוסף] הורסים שמחות… הקדוש ברוך הוא בזכותך שלא יהיה להם ברכה לשרמוטות האלה”, ועידו קוז’יקרו שכתב בפסח “אין כמו להתחיל את החג עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים”.

ספק אם הפרסומים לעיל מהווים איומים או הסתה ברמה פלילית, והעלבת עובד ציבור היא חוק אנטי-דמוקרטי שצריך לעוף מספק החוקים. אבל גם חקירות, מעצרים ואפילו קנסות ומאסרים לא יחסלו התבטאויות כאלו. לצד אלו שיירתעו ממעשים דומים, יהיו כאלו שימצאו דרכים לפרסם בלי שהמשטרה תצליח לאתרם ולפעול נגדם. זה לא עולם חדש מופלא: גם בגרפיטי, כרזות, ספרים ועלונים אפשר להשתמש להפצת מסרים חתרניים מתחת לאף של גורמי האכיפה.

עדיף שהמשטרה תקדיש מאמציה הסייבריים למלחמה בפשעים חמורים יותר שמתבצעים באמצעות הרשת, ולהיערכות לפשעים החדשים שיגיעו עם ההתפתחויות הטכנולוגיות. את ההגנה על חופש הביטוי מפני ניצול לרעה אין ברירה אלא להשאיר למוסר, למצפון ולכוחה המבוזר של אומת הרשת לפעול להפוך את האינטרנט למקום טוב יותר. בלי הרצון הטוב הזה ממילא אי אפשר לקיים ציביליזציה.


התפרסם במגזין בית אבי חי, 25.10.2014

פה גדול, הנה מגיע אווירון השוקולד!

דורית וידאל היא דיילת שעברה את גיל 50. היא מאמינה שנסיונה כאמא לילדים בוגרים סייע לה להתמודד עם נוסעי “טיסת השוקולד”

בת כמה את?
“אני עוד חודש בת 51″.

ולמה זה משמעותי בהקשר של המקצוע שלך?
“התעסקתי באדמיניסטרציה קרוב ל-25 שנים ולפני שנתיים בערך עזבתי את עולם ההייטק והבנתי שאני רוצה לעלות כיתה ולעבור למקום אחר. המקצוע של הדיילות תפס אותי במקרה. חברים שמכירים אותי אמרו שזה הדבר שהכי מתאים לי, כי זה עבודה עם אנשים, זה אינטראקציה כל פעם עם מישהו אחר. הגשתי את הקורות חיים שלי. דורית וידאל. צילום באדיבותה”>מנכ”ל ישראייר אורי סירקיס אמר שהוא פותח את החברה ואת הקורס הזה לטובת אנשים מבוגרים, בוא נקרא לזה, בחתך הגילאים שלנו, כי הוא הגיע למסקנה שאנשים בגיל שלנו הם הרבה יותר שירותיים, הרבה יותר מנוסים, עם אורך רוח, סבלנות, פחות אגו, באים ממקום אחר לגמרי. נכנסתי לקורס הזה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בכל תנאי הקורס, זה לא קורס פשוט, וכשכבר הצלחתי בקורס הבנתי שאני מאוד אוהבת את העבודה”.

יש הרבה אנשים בגיל שלך במקצוע הזה בארץ?
“כן. זה תופס תאוצה בשכבות הגיל שלי. התחלנו את הקורס שלי עם 28 אנשים, מתוכם חצי צעירים וחצי בוגרים, ומי שנשאר בסופו של דבר בבתום שנה וקצת זה הבוגרים. גם באל על וגם בארקיע זיהו את הפוטנציאל הזה. אני סבתא, אני לא נראית כמו סבתא, אבל זה לא מה שהיה לפני 30-40 שנה. אנחנו מלאי אנרגיה, עם הרבה נסיון, הרבה תובנות, הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית ואנחנו בשיא הפריחה, וזה נכון שה-50 של היום זה ה-30 של אז”.

מה מהות העבודה הזאת?
“מסתבר שבטיסות אנשים מוציאים החוצה פחדים שלא מופיעים אצלם בחיי היומיום – אם זה פחד מטיסה, ממקומות סגורים, מלנסוע לחו”ל, התרגשות מההמראה, המטוס לא כל כך יציב ומה עושים, כל מיני פחדים יוצאים החוצה ושם אתה מביא את עצמך לידי ביטוי. היום דייל זה כבר לא מישהו שמגיש קפה ותה – היום העולם הולך לכיוונים הרבה יותר של התנהגות לא נאותה במטוס, סיכונים בטחונים כאלה ואחרים, וההתמודדות היא שונה לגמרי. תראה מה שקרה בטיסת השוקולד, שהייתי עליה, זה דרש התמודדות מסוג אחר – אתה במטוס, אתה באוויר, אתה לא יכול לעצור בצד הדרך ולהגיד לאנשים האלה ‘תרדו, אני מזמין משטרה’ או ‘אני לא ממשיך לנסוע איתכם’, אתה צריך למצוא פתרון יצירתי תוך כדי שיוט בגובה 50 אלף רגל”.

איש על כנף מטוס. איור: cheb. odegaard (cc-by)

אנחנו נחשפנו לדבר הזה כי הוא צולם. זה משהו שקורה הרבה?
“כן. אני יכולה להגיד לך שהייתי בכמה וכמה טיסות ש… אין ספק שהדבר הזה היה חריג, זה סוג של עליית מדרגה בהתנהגות במטוס. אני לא רוצה להשתמש במילה אלימות כי הם לא היו אלימים. היתה שם אלימות מילולית אבל לא אלימות פיזית. בניגוד לבתי חולים וחדרי מיון, מרפאות, חברות סלולר, ששם לפעמים זה מגיע לידי אלימות פיזית. בכל מקום שיש בו נותני שירות ומקבלי שירות יש את נקודת ההתנגשות הזאת, שמקבל השירות חושב שמגיע לו הכל, נותן השירות מנסה באמת להביא את השירות הכי טוב שהוא יכול לתת, ויש תחושה שלא מקבלים מספיק. במקרה של טיסת השוקולד זה לא היה המקרה, ובכל זאת הקפדנו מאוד, כל הצוות לא להיכנס למקומות של אגו. היא קראה לי זבל כמה וכמה פעמים. אני השארתי את זה רגע בצד, הבנתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה, והמטרה היתה באמת להרגיע ולהוריד. זה משהו למשל שהדור הצעיר לא היה עומד בו. תבוא לילד בן 26-27 ותקרא לו ככה, הוא ישר מרגיש שהוא צריך להיכנס למגננה, שמביאה דברים לא טובים. זה דברים שאופיינים מאוד לגיל הבוגר. הנסיון שלי כאמא, שמתמודדת עם גיל ההתבגרות והנישואים של הילדים ופרידות וכל מיני דברים בדרך שהילדים עוברים, זה משהו שנכנס לארגז הכלים שלי ואני מביאה אותו למקום העבודה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מביאה את היכולות שלי כאמא לילדים בוגרים כדי להיעזר בסיטואציות מסויימות מהסוג הזה. זה עניין של נסיון, של לבוא ממקום שלו יותר, של פחות אגו, לדבר בצורה רגוע, וזה ישר מביא את הצד השני לענות לך באותה טונציה”.

את אומרת שדברים כאלה קורים הרבה.
“80% מהאנשים מתנהגים יפה בטיסה, זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה מצריך אותך להתנהל בצורה מסויימת. זה קורה יותר משנים קודמות”.

למה זה קורה יותר?
“זאת נקודה טובה למחשבה. אני לא יודעת לומר לך. אולי מהתחושה ש’שילמתי – מגיע לי’. אני לא באמת יודעת לנתח את זה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.3.2015

לדף הבא →