בואו לקרוא אותנו ב”הארץ”
כתבות אחרונות:
למה ערוץ הספורט מאיים לתבוע אנשים פרטיים על שידור ציבורי? || הצילו, האנשים האלו מנסים לבנות גלגל מרובע! || למה לזרוק שירים לפח כשאפשר למחזר אותם? || שלחת תמונות עירום מטרידות? עותק נשלח לאמא שלך || “אובמה נכנס לכם לאימייל”, טמבלר אכזרי שמשווה באלגנטיות בין אובמה לנשיא צפון-קוריאה || הליכוד ישלם 4000 שקלים על תמונה שיכול היה לקבל בחינם
עוד כתבות אחרי הקיפול.
לכשכש בהיטלר // ג’וני זילבר
“האם הכלב מכשכש בזנבו, או שמא זנבו מכשכש בו?”, אולי תהו לעצמם מי שצפו במונטאז’ חובבני המציג את שר האוצר יאיר לפיד בשפם צ’ארלי צ’פלין ובקסקט המזכיר מדי אס.אס, ומי שקראו עליו דיווחים בכמה כלי תקשורת, המציינים שהרשת סוערת בגללם. מי שצפו בתמונה המסיתה בפייסבוק עשו כן משום שהיא הופצה בפרופיל של היחצ”ן ודובר האליטות רני רהב. מי שקראו עליה בכלי התקשורת עשו כן משום שרהב הפיץ לינק לתמונה במייל לרשימת התפוצה שלו, הכוללת עיתונאים רבים.
רהב כתב בפייסבוק, “התמונה הזו, שהועלתה לפייסבוק היום, היא מזעזעת!!! צר לי שלא כל המדינה הפנימה את מה שקרה כאן לפני 18 שנים, כשיצחק רבין נרצח. היו כאלה שבימים השחורים שלפני הרצח העלו תמונה של רבין מחופש להיטלר. אני מקווה שמשטרת ישראל תעצור באופן מיידי את מי שהעלה/תה את הפוסט הנורא הזה כנגד שר האוצר יאיר לפיד. אני קורא לכל אזרח ואזרח בישראל שהדמוקרטיה יקרה לו לגנות את בעל הפוסט באופן מיידי!”
כלי התקשורת שבחרו לדווח על התמונה ציינו שהיא גרמה ל”סערה ברשת”. מורן אזולאי דיווחה ב-ynet שאנשי יש עתיד פנו לגורמים הרלוונטים בכנסת ושמכ”ל המשטרה, רנ”צ יוחנן דנינו, הורה לפתוח בחקירה. דנינו יכול להעזר ברהב, שסיפק מידע לגבי מקור התמונה: פרופיל הפייסבוק של אחת, ישראלה לוי אגרון. הפרופיל הזה פרסם את התמונה היום והפיץ אותה מחדש שעה קלה מאוחר יותר. כאן הסיפור מתחיל להעלות עננה ריחנית של ספקות.
ספק א’: איך הגיעה התמונה לידי רהב?
ישראלה לוי אגרון – שם שהייתם מצפים למצוא על כרטיס אשראי לדוגמה – פתחה את הפרופיל שלה באפריל השנה. מספר החברים שלה טיפס במהלך היום ל-56, מספר אפסי כמעט. לתמונה שפרסמה היום יש, גם עכשיו, בסך הכל ארבעה שיתופים. כשאנחנו אומרים שתמונה זוכה לתפוצה ויראלית בפייסבוק, אנחנו מתכוונים שהיא מופיעה בפרופילים של מאות ואלפים, ושחבריהם של המאות והאלפים האלו נחשפים אליה גם. לתמונה של ישראלה לוי אגרון לא נחשפו אפילו עשרות – עד שהפיץ אותה רהב, שעה קלה מאוחר יותר.
ספק ב’: מדוע בחר רהב להפיץ את התמונה?
רהב יכול היה לשלוח את התמונה לעיתונאים בלבד, והוא יכול היה לשתף אותה בפייסבוק מתוך מהפרופיל של ישראלה לוי אגרון, אבל הוא בחר לפרסם אותה בעצמו בפייסבוק, ולשלוח לעיתונאים לינק לסטטוס. התמונה המקורית זכתה לארבעה שיתופים. העותק של רהב – ל-109 שיתופים ו-254 לייקים. רהב ביקש מהמשטרה לבחון מי הפיץ את התמונה. הנה טיפ לשוטרים: רני רהב הפיץ אותה.
ספק ג’: האם מי שיצר את התמונה הוא אדם אמיתי?
הפרופיל של ישראלה לוי אגרון נפתח, כאמור, לפני כחודשיים. יש לה חברים מעטים, אחדים מהם אינם מייצגים אנשים אלא עסקים קטנים העוסקים בטיפוח. רהב אינו בין החברים. הפעילות בדף מועטה: יש שם כמה פוסטים אישיים ויחד איתם כמה תמונות נוספות העוסקות במחאה נגד המדיניות הכלכלית שמנהיג לפיד.
בתמונת הפרופיל מוצגת השחקנית גווינת’ פאלטרו. אבל באלבום שפורסם בדף, תחת הכותרת “JUST ME“, מופיעות שלוש תמונות. מי שפרסם אותן אולי לא יודע שקל לחפש במנועי חיפוש כמו גוגל את מקורן של תמונות. החיפוש הזה, שכל אחד יכול לבצע, מראה שלבעלת הפנים לא קוראים ישראלה לוי אגרון, כי אם לינדה לוי, מטפלת מוסמכת משיקגו (פנינו ללוי ושאלנו אותה אם יש לה קשר לפרופיל הזה ואם ידעה שמשתמשים בו בתמונתה, ולא קיבלנו תשובה עדיין).
שאלנו את רהב אם הוא או מי מטעמו עומדים מאחורי התמונה והפרופיל, ואם לא, איך הגיעה התמונה לידיעתו של רהב, אולם טרם קיבלנו מענה. שלחנו שאלה לפרופיל הפייסבוק של ישראלה לוי אגרון, אולם גם שם עוד לא עונים.
רב-המכר החדש: “האם אפשר לקפסט התנצלות על העתקה?” // עידו קינן
כאשר צוות קרקע מנוסה מתכונן להמראתו של כדור פורח, חבריו אוחזים בחוזקה בשתי ידיים בסל הנצרים הקשור לכדור ההולך ומתנפח בהליום, כדי למנוע המראה מוקדמת. הם גם נוטעים רגל אחת בקרקע — לעולם רגל אחת בלבד. הכלל שכולם מצייתים לו הוא פשוט: כאשר רגל זו ניתקת מהאדמה, שמוט מיד את אחיזתך בסל. התובנה המשתקפת בכלל חשוב זה נועדה להבטיח את שלומם של חברי צוות הקרקע של כלי הטיס הגחמניים, כששינוי מהיר במזג האוויר משבש את יציבותם. “כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,” מסביר מומחה לנושא, “אתה מוצא את עצמך תלוי בגובה 15 סנטימטר באוויר ועשוי לחשוב בלבך ‘מה הסיפור, אני יכול להניח לסל ולנחות בביטחון על הקרקע.’ לפני שאתה מבין כיצד הגעת לשם, אתה תלוי בגובה שני מטרים וחושב, ‘אני עשוי לנקוע קרסול אם אעזוב עכשיו, מוטב שאמשיך ואחכה עד שננמיך. ואז אתה מוצא עצמך בגובה עשרה מטרים ואם תקפוץ תשבור רגל, אבל אם לא תקפוץ…”
הקטע שהפיסקה הנ”ל לקוחה ממנו פורסם באמצע מאי באתר “אלכסון”. כשנתיים וחצי לפני כן הוא פורסם באתר מגזין Psychology Today. ב”סייקולוג’י טודיי” חתום הקטע על ידי ג’ף ווייז, כותב וסופר מדע, שפרסם אותו גם באתרו האישי. ב”אלכסון”, הוא מופיע כחלק האחרון מפרק ב”איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך”, הספר החדש של יעקב בורק, הרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. ב”אלכסון”, שבורק הוא מממנו וממקימיו, מקפידים לתת בסוף כתבות קרדיטים מפורטים למקורות שמהם נלקח המידע. אולם בפרק שפורסם, וגם בספר, אין אזכור לכתבה של ווייז.
האינצ’ים והרגליים מגויירים בקטע העברי לסנטימטרים ולמטרים. ווייז מצטט מהדיווח המקורי של טיים מגזין מ-1932 ונותן קרדיט ולינק. בורק מדווח על הפרטים כמספר יודע-כל. בורק מביא עדות מומחה: “‘כאשר משב רוח פתאומי מכה בכדור והוא מתחיל להתרומם,’ מסביר מומחה לנושא…”. מי המומחה? מה המומחיות שלו? למי הוא מסביר? ווייז כותב: “למה?, שאלתי את איש צוות הקרקע שסיפר לי את דבר החוכמה הזה. ‘זה עניין מנטלי’, אמר. ‘אם משב רוח תופס את הכדור הפורח והוא מתחיל להתרומם’…” וגו’. בסך הכל, למעלה מ-80% מהקטע של בורק זהים כמעט מילה במילה לכתבה של ווייז. בעבר, טקסטים שמקורם לא אוזכר הופיעו בטורו השבועי של בורק ב”מוסף הארץ” ולפני כן ב”דה-מרקר”, גילוי שהוביל להפסקת פרסום הטור על ידי המוסף.
המאמרים של ווייז ושל בורק. הקטעים הזהים סומנו בצבעים זהים. קליק להגדלה
“הרצתי את העמוד ששלחת בגוגל טרנסלייט והוא אכן נראה דומה מאוד לכתיבה שלי”, כתב לי ווייז על הכתבה של בורק. “מחמיא לי שהוא מצא את הסיפור שלי מעניין, אבל יכול היה להיות נחמד אם הוא היה יכול להראות קצת אהבה ולתת אזכור של המקור!”
יעקב בורק מסר בתגובה, שאותה ביקש לפרסם במלואה:
בהמשך לפנייתך אני מבקש להדגיש כי בסופו של הספר תוכל למצוא 18 עמודי ביבליוגרפיה הכוללים למעלה מ-140מקורות שונים, היקף חסר תקדים לספר מסוג זה. אכן, יש פרקונים בודדים שאין להם רשימת מקורות ואז, בטקסט עצמו נעשה מאמץ כביר, כמעט על כל צעד ושעל, לפרט את שמות החוקרים, המאמרים וכתבי העת לרבות שנות הפרסום, במקרים רבים, לצערי, על חשבון שטף הקריאה.
לא רק שלא הקלתי ראש במאמצי ציטוט וייחוס,לעתים עד זרא, אלא שבמקרה אחד אף הגדלנו לעשות וההוצאה רכשה זכויות עבריות מלאות על מאמר כדי שאפשר יהיה לצטט ממנו. גם ציטוטים מתרגומים של הברית החדשה ושל ספרים קלאסיים כמו ״חוות החיות״ מופיעים בעמודי הזכויות והביבליוגרפיה.
וכמובן- ציטטתי וייחסתי גם למאמרים אקדמיים וגם למאמרים בעיתונות פופולרית, כולל עיתונות יומית, ואתרי אינטרנט, בארץ ובעולם.יש במקורות גם ראיונות עם אישים שונים ומספר החוקרים שהספר מזכיר עומד על מאות (דווקא סיפורה של ה״אקרון״ היא פרשה היסטורית שמרבית הדיווחים עליה ברשת נסמכים על מקורות זהים-דיווחי עיתונים מאותה תקופה- וגם אני כבר כתבתי עליה בטור שפרסמתי במגזין ״דה מרקר״).
עם זאת, בספר עם כמות אדירה כזאת של פרטי מידע, תמיד תיתכן טעות בייחוס. אני מניח שיש בספר גם טעויות הגהה. תמיד יהיו. כבר תיקנו פליטות קולמוס אחרות שאיתרנו להדפסה הבאה. אז גם נדאג להכניס את הייחוס המתאים שהערת עליו.
ובנימה אישית, הספר הוא פרי עבודה מאומצת של ליקוט קטעי מחקר, ראיונות וכתיבה אישית המתנקזים כולם למסר חברתי בנושא אי השוויון שלדעתי, אין חשוב ממנו בתקופתנו. הייתי שמח אם היית קורא את הספר, מאתר אולי נושאים אחרים הראויים לתיקון, אך מתייחס גם למסרים החשובים שבו לצד הנושא שהעלית.
בקשת התגובה נשלחה ב-11.6, ועד מועד הפרסום טרם נוסף קרדיט לווייז ב”אלכסון”.
האתר של יעקב בורק. צילומסך
“נתקלתי במקרה במאמר שלו ב’אלכסון’”, מספר ד”ר יקי מנשנפרוינד, שגילה את הדמיון בין הטקסטים. “משהו בניסוחים נראה לי מסורבל. ידעתי שלבורק יש היסטוריה עשירה של פלגיאטים, כפי שחשפתי בכתבה באתר ‘העין השביעית’, והחלטתי לעשות כמה חיפושים בגוגל. די מהר מצאתי שהחלק הזה, לפחות, תורגם מאנגלית מאתר האינטרנט של סייקולוג’י טודיי”.
בכתבתו ב”העין השביעית” הביא מנשנפרוינד מספר רב של דוגמאות של טקסטים שמצאו את דרכם, מתורגמים מאנגלית לעברית, לטוריו של בורק; חלקם מוצגים שם כטקסטים מקוריים של בורק, ואחרים מוצגים עם קרדיט למקור, אך ללא שימוש במרכאות ציטוט.
בתגובתו ל”העין השביעית” סיפק בורק הסברים לחלק מהטקסטים הדומים, הודה בהעתקה של טקסט אחד בטעות וציין כי הציע להתנצל, דיווח כי “מערכת ‘הארץ’ בדקה את כל מאמרי וכל שהעלתה היו שלושה מקרים נוספים” (בטור הפרידה שלו ב”הארץ” כינה אותם “זיהומים אתיים מסוימים”), וסיכם את תגובתו ל”העין השביעית” כך: “עד היום כתבתי ל’הארץ’ 90,000 מלים ב-120 מאמרים, במשך 9 שנים, בארבעה מהם שאליהם אתם מתייחסים נפלו שגגות של אי-אזכור מקור או אזכור המקור אך בלי לתת לו את כל הקרדיט הראוי . ברובם ככולם הקפדתי תמיד על מתן קרדיט ראוי לכותב המקורי, שבעידן האינטרנט זהותו אינה תמיד ברורה”. מ”הארץ” מסרו אז לעין השביעית כי “מערכת ‘הארץ’ החליטה שלא לפרסם מאמרים נוספים פרי עטו של יעקב בורק, לאחר שהתגלו בחלקם חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר – לעתים תוך אזכורם, ולעתים תוך השמטתם. המערכת פועלת על מנת למנוע הישנות של מקרים כאלו. עם קוראינו הסליחה”.
בטור הפרידה הודה בורק בכשלים אתיים והתנצל, אך גם קרא לבחון מחדש את החוקים: “האם ייתכן שהכללים האתיים שהתאימו לעיתונות המודפסת אינם מעודכנים יותר לעידן שהידע שבו מפוזר בין מיליוני אתרים וכותבים עד שקשה לפעמים לזהות את מקורה של תובנה החוזרת על עצמה לפעמים בהמוני אתרים”. הוא סיים את מאמרו כך: “אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם”.
אמבולנס הכסף, אולימפיאדת האמהות והקואוצ’רית שמרית דיקט // עידו קינן
פרק 2 של פולדש, תוכנית המערכונים של אסף שגיא, אייל בראל ואהוד קינן (אח):
הפרק הראשון:
מצלמימים
תמונה נפלאה של ערן עוז – שוטרים, מפגינים וסמויים (?) מצלמים זה את זה בהפגנה “מחאה שחורה על הרס החברה || מצור על נתניהו” בירושלים.
שוטרים ומפגינים מצלמים זה את זה בהפגנה בירושלים. צילום: ערן עוז
צפו: הגולשים מגיבים להסרת הצא”פ מעל שמות החשודים בפרשת הרצח בברנוער
בישראל לא היו מזדעזעים מפרויקט כמו PRISM // יהונתן קלינגר
כנראה שכל מי שנדהם, נפעם, נחרד או זועזע ממשמע כי סוכנות הבטחון האמריקאית (NSA) עקבה אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים וזכתה לשיתוף פעולה נרחב מספקיות אינטרנט, חברות תקשורת ושירותי אירוח מקוון לא טרח לקרוא את העיתונות בעשור האחרון ולראות דיווחים על חיפושים במחשבים, ועל הדרך שבה רשויות השלטון מתנהלות. לנו, כישראלים, יש רק לקנא בכך שהציבור מזועזע מהתנהגות שלטונית שכזו; הרי, בישראל, המצב רע יותר. בישראל לקחו את ספרו של ג’ורג’ אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, והתייחסו אליו כאל תכנית פעולה, ולא כדיסטופיה.
אלף תשע מאות שמונים וארבע לא היתה אמורה להיות מדריך הפעלה. CC-BY-NC-ND Gerard Van der Leun
לנו, כישראלים, הסמכויות של סוכנות הבטחון האמריקאית נשמעות כבדיחה לא מצחיקה. הרי, למערכות הביון האמריקאיות יש רק צורך להתפלל לקבל את ההכרה החוקית והפופולריות של משטרת ישראל וחברותיה רשויות החקירה. בעשור האחרון נחקקו בישראל לא מעט חוקי מעקב שאיפשרו שימוש בלתי מרוסן במידע פרטי של אזרחים לצרכי חקירה, ולא רק לצרכי מניעת טרור.
בשנת 2007 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) החוק עצמו הקנה סמכויות למשטרת ישראל וכמה רשויות חקירה אחרות לקבל מידע די נרחב על האזרחים, ואפילו בלי צו שיפוטי; הרשויות יכלו לפנות לספקיות התקשורת, לשלם כמה שקלים, ולקבל מידע בצורה של שאילתא, כל עוד זו מתייחסת לעבירות מסוימות (או לחקירה). לדוגמא, אם היה רצח ברחוב מסוים, משטרת ישראל תפנה לחברת סלקום, ותבקש לקבל את רשימת המנויים של החברה שעמדו בקרן הרחוב בשעות הרלוונטיות.
כך, לדוגמא, יכולה גם המשטרה לפנות לספקית אינטרנט ולבקש רשימה של כל מנויי הספקית אשר גלשו לאתר אינטרנט מסוים; או לברר מיהו הגולש אשר הדליף מידע אנונימי לכתב צבאי על כך שהצבא אינו עומד בהוראות בית המשפט העליון.
היישום של החוק היה כל כך מוצלח עד שהמשטרה ביקשה עוד פרטים לגבי המנויים, אפילו שהיא לא מוסמכת לעשות זאת בחוק: המשטרה רצתה לדעת מי סוכן המכירות שמכר את המכשיר, מהם אמצעי התשלום וכדומה. החוק, שהפך את בתי המשפט לחותמת גומי (שכן, ככל הנראה לא נדחו בקשות כאלו), איפשר למשטרה בשנת 2009 לקבל כ-9,000 בקשות; כמעט 2,000 בקשות מתוך אותן 9,000 היו על עבירות עם מאפיינים פוליטיים, עבירות של הפרת הסדר הציבורי (בדרך כלל מפגינים).
האגודה לזכויות האזרח עתרה כנגד החוק (בגצ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ’ משטרת ישראל) אך העתירה נדחתה. לכשנדחתה העתירה, החליטה המדינה כי היא מעוניינת להרחיב את הרשויות שיקבלו מידע, כך שגם רשות הטבע והגנים תוכל לקבל את נתוני המיקום שלכם, ואף לתת יותר מידע בלי ‘ביקורת’ שיפוטית (הרי בכל מקרה הצווים תמיד מתקבלים).
כאן, בישראל, אנחנו יכולים רק לקנא באמריקאים שמזועזעים; מדינת ישראל פנתה לגוגל (לא במסגרת חוק נתוני תקשורת, שחל רק על ספקיות תקשורת) כ-350 פעמים מאז 2009 כדי לקבל מידע על משתמשיה של גוגל. גוגל נענתה לרוב בקשות אלו; כלומר, ישנם 350 אנשים בישראל שהמדינה קיבלה גישה לתכתובות דואר אלקטרוני שלהם, ולא בטוח שקיבלו בכלל הודעה על כך. אבל גוגל היא חריגה, היא מפרסמת דוחות על המידע הזה; רוב הספקיות לא.
אזרחי ישראל כפופים לריגול כל הזמן: המעבידים קוראים לעובדים את המייל, המדינה מציבה מצלמות מהירות, חניה, אבטחה, הגנה. וכל הזמן אנחנו שואלים: האם צריך להגן עלינו מהפושעים או מהמדינה?
יהונתן קלינגר הוא עורך דין בתחום המידע והטכנולוגיה, בעל תארים ראשונים במשפטים, ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה ותואר שני במשפט עסקי. הוא לומד בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן לדוקטורט ומלמד בתכנית לפיתוח משחקי מחשב בבית-ברל.
אני לא מצביע! || לקראת הבחירות באיראן // תמר עילם גינדין
ב-24 בח’ורדאד, ובתרגום חופשי – ב-14 ביוני, ילך העם האיראני לקלפיות לבחור את הנשיא הבא שלו.
אהמממ… קבלו תיקון:
ב-24 בח’ורדאד, ובתרגום חופשי – ב-14 ביוני, יתקיימו הבחירות לנשיאות הרפובליקה האסלאמית.
למה הניסוח הראשון לא מדויק?
מכמה סיבות, אבל הסיבה שלשמה התכנסנו היום היא – אחוזי ההצבעה נמוכים מאוד. כלומר, כן, אנחנו רואים תמונות של אנשים בקלפיות (אין לי מושג מי הם וממתי התמונות), אבל רוב הצעירים לא מצביעים.
גם לזה יש לזה כמה סיבות. אבל למה שאסביר במילים אם אפשר בתמונה הזאת, שמסתובבת במספר עמודים של מתנגדי שלטון בפייסבוק:
במה אתם הייתם בוחרים?
הכיתוב אומר: בחירה בין רע ורע יותר.
מה הנטייה שלך, ידידי?
1 – רע
2 – רע יותר
3 – אף אחד! אין בחירה בין “רע” ו”רע יותר”
זה מה שקורה כשיש מועצת שומרי החוקה, ששומרת על טוהר הבחירות – כלומר על רשימת מועמדים טהורה ונקייה מאנשים שעלולים לערער את שלטונו של המנהיג העליון – ח’אמנהא’י.
אבל אפילו לו הייתה בחירה אמיתית – גם בעבר זה היה ברור, אבל ב-2009, אם לנקוט לשון ציורית, חא’מנהא’י כבר השתין מהמקפצה. אז אף אחד לא חושב שפתק הבחירות שלו משפיע על משהו. זה מה שחושבים על הקול שלך:
where’s my vote?
הכיתוב אומר: “אנחנו לא משתתפים במינויי הרפובליקה האסלאמית”. יש כאן משחק מילים בין אנתח’אבאת – “בחירות” לבין אנתצאבאת – “מינויים”.
וכן בתמונה הזאת – בחלק מהעמודים כתוב שעיריית קום קישטה פח זבל כקלפי כדי לעודד אנשים להצביע, וחברים אומרים שזאת תמונה של קלפי מוגדלת, ופשוט יש לה צורה של פח זבל. בכל מקרה, זה מה שקורה עם פתקי ההצבעה.
באדיבות עיריית קום
אבל הסיבה העיקרית לכך שלא משתתפים בבחירות, היא זו:
cover photo עמוד ילידי שנות החמישים (כלומר 1971-1981)
כיתוב: הקול שלי בבחירות הוא הדרך שלהם (שוב משחק מילים בין ראי – דעה, הצבעה, קול בבחירות – לבין ראה – דרך. כשמדברים על חללים שמתו למען המדינה משתמשים במילה הזאת: הרוגי דרך המולדת).
אני לא מצביע לתלייניהם ולרוצחיהם של בני עמי.
האנשים בתמונה, חלקם חיים אבל רובם כבר לא – כולם מסיבות פוליטיות. נסרין סתודה, שתמונתה מופיעה למטה במרכז, היא עו”ד מומחית בזכויות אדם, ויושבת בכלא על ייצוג מתנגדי משטר. הבחור מימין למטה הוא סתאר בהשתי, בלוגר שכתב נגד המשטר. לפני מספר חודשים באו לעצור אותו ביום שני, וביום רביעי קראו למשפחה שיבואו לקחת את הגופה. ותוכלו למצוא כאן גם את צאנע ז’אלה, שכבר כיכב ב”מהנעשה באיראן” בעבר, שלא בטובתו.
אתמול, בעקבות שאלה שעלתה בהרצאה, שאלתי חבר איך נראות הבחירות: האם יש פתק עם כל השמות ומסמנים אחד, האם יש פתקים נפרדים עם השמות, האם שמים את הפתקים במעטפה או זורקים ככה לקלפי. תשובתו הייתה שהוא הצביע רק פעם אחת, בגיל 16, שזה הגיל המינימלי להצבעה, ומאז לא. לא, לא עושים עם זה בעיות בקבלה למקומות עבודה, זה מיתוס. שאלתי אותו אם הוא יכול לשאול את אחיו או את הוריו, והוא אמר שגם הם לא מצביעים. בני דודים? חברים ללימודים?
אני תמיד חשבתי שרק אנשים שאני מכירה אישית לא מצביעים, מהסיבה האחרונה: הצבעה בבחירות היא מתן לגיטימציה למשטר הרפובליקה האסלאמית. מסתבר שלא. באמת רוב האנשים לא מצביעים, ודווקא מהסיבה השנייה: יש דברים רכים יותר לנגב איתם מאשר פתק ההצבעה שלהם. לדברי אותו חבר, גם אם מישהו מצביע – זאת פדיחה, וכן הוא לא יגלה.
רוצים לשמוע עוד? אני ארחיב על הנושא מחר, 11.6.2013, ביום עיון שיתקיים במרכז מאיר עזרי באוניברסיטת חיפה
ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, חוקרת במכון עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ומרצה הרצאות העשרה בנושאים כגון מגילת אסתר, מהנעשה באיראן, השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, נשים באיראן ועוד
נאצר מחכה לריטוויט // ג’וני זילבר
רבין שותה אורנג’דה. מתוך חשבון הטוויטר @idf1967
יום ד’, חמישה ביוני, תל אביב – היום מציינים 46 שנים ליום הלחימה הראשון במלחמת ששת הימים, ובתוך כך החל צה”ל להפציץ את זירת הרשת החברתית טוויטר בשחזור בזמן אמיתי של מהלכי הלחימה. ביום א’ נפתח חשבון הטוויטר הייעודי עם ההודעה המאיימת לאמור “לא תדעו מאיפה זה יצנח עליכם” בתמונה המצורפת, בשירות “טוויט-פיק”, הוצגו מיטב צנחנינו. למחרת הוצגה תמונתו של הרמטכ”ל במיטב מדיו וכיתוב “נאצר מחכה לרבין / שיחכה ולא יזוז / כי יבוא מאה אחוז”. הזירה הייתה ערוכה לאחד משחזורי המלחמה המביכים בהיסטוריה של תחום שחובביו אינם מצטיינים בחוש ביקורת עצמית, והנה אכן, הבוקר הודיע צה”ל על פתיחת המלחמה והודיע “מטרתנו היא לשים לאל את ניסיון הצבאות הערביים לכבוש את ארצנו ולנתק טבעת התוקפנות שקמה עלינו. חיילי צה”ל–בכם תלויים תקוותנו וביטחוננו”.
בשעה 9:04 בדיוק הודיע צה”ל כי בשעה 7:45 בדיוק מטוסינו הפציצו את שדות התעופה בסיני ובכך ניתן האות לתחילת מבצע מוקד. בשעה 9:42 שידר צה”ל את קולות של הטייסים הנרגשים החוזרים מהמתקפה. דובר צה”ל מסר באתרו שצה”ל יבצע שחזור מדויק, בזמן אמיתי, של מהלכי הלחימה, ושהפרויקט מנסה לתת מענה לשאלה “אם לצה”ל היה טוויטר בששת הימים, איך זה היה נראה?” — ז’אנר שהיה שמור עד כה למהתלות מבדחות, אבל בצה”ל לא צוחקים. צה”ל עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, וממש כמו מטוסי המיראז’ 3 שהקנו לנו את נצחוננו לפני 46 שנה, בצה”ל מוסרים ש”עמוד הטוויטר יעשה שימוש נרחב באפליקציות חדישות כמו VINE לסרטונים מצולמים, תוך קו עיצובי מודרני ברוח הפעילות של דובר צה”ל ברשתות החברתיות כיום”.
בימים הקרובים אפשר לצפות לשחרור שארם א-שייח, מיצרי טיראן ופורט סעיד, ובשיא הדרמטי גם שחרור הכותל המיוחל. אין ציפיה לציוצים בנוגע לתקרית ליברטי.
ההיסטוריה מצוייצת בדרך כלל על ידי המנצחים – לא פלא שבימים כאלו של דיונים על קיצוצים בתקציב, של חיילות בחוטיני ושל תקשורת שמאלנית, תוקעת-סכינים-בגב, מייחלים גם בצה”ל לרגעים של איומים וניצחונות בשחור-לבן. אבל ייתכן שטוויטר, במיוחד בעברית, אינו מכפיל הכוח המיוחל שצה”ל קיווה לכבוש. בתגובה לשאלה “מה היה קורה לו היה טוויטר במלחמת ששת הימים, ענה הטוויטריסט Globinz:
@idf1967 @zachiboo יכול להיות שלא היינו מתחילים עם הכיבוש?
— Globinz (@Globinz) June 2, 2013
למה גוגל מפחידה אותי // ג’וני זילבר
אני מוכרח להתוודות בפניכם על איזה עניין שיושב לי על הלב. אני מפחד מגוגל. אני רועד מפני גוגל. אני נשאר ער בלילה בגלל גוגל – אולי לא כל הלילה, אבל איזה שעה-שעתיים של שינה מתבזבזות לי ככה על הפחד שלי מגוגל. גוגל לא מפחידה אותי כי היא מרגלת אחרי. לזה אני כבר רגיל. גוגל מפחידה אותי כי חצי מהחיים שלי מתנהלים בצל קורתה של גוגל, וגוגל היא, לעיתים תכופות מאוד, ובהעדר מילה פחות עבשה, חבורה של יוצמחים.
קחו, בבקשה, את השדרוג החדש – ובואו לא נדבר על המילה הזאת, שדרוג – שעומד להתרגש עלינו: גוגל נפטרת משירות ההודעות המיידיות הוותיק שלה גוגל טוק ומחליפה אותו בגוגל הנגאאוטס, החבר הכי פחות דחוי בלהקת השירותים החברתיים הבלתי פופולרית גוגל פלוס. זה לא יקרה באיזה עתיד תיאורטי. זה קורה עכשיו מסביבכם: הנגאאוטס הוא מהשבוע תוסף לדפדפן כרום, הוא מחליף את שירות הצ’ט בתוך ג’ימייל, והוא אפליקציה לסמארטפון. אם יש לכם טלפון אנדרואיד מזן מסוים כבר הציקו לכם שתשדרגו (או פשוט שידרגו בלי לשאול אתכם). בקרוב יציקו לכם גם בתוך הג’ימייל. גוגל טוק הוא שירות מצוין, כי הוא רזה, נקי, וכי אפשר לעשות בו רק דבר אחד, כלומר לתקשר בהודעות מיידיות. גוגל טוק מת. גוגל הרגה אותו בלי להתייעץ איתנו.
ומהו אותו הנגאאוטס חדש? ובכן.
בשנים האחרונות יש מין אופנה בעיצוב שירותים, אופנה מאוד חיננית: הרבה קווים נקיים והרבה מרווחים לבנים ריקים והרבה תמונות שיושבות יפה על הדף, והרבה פחות תוכן. בואו נקרא לאופנה הזו אייפדיזציה של התוכן. הנגאאוטס הוא טוק שבו יש פחות אנשי קשר על המסך וכשאני רוצה לדבר איתם, המסך מציג נתח קטן יותר מהשיחה שלנו. מלבד זאת הנגאאוטס מאוד דומה לטוק, אותו שירות רזה ונקי שהזכרנו לעיל, מלבד זאת שמישהו ניפח ולכלך אותו בכל בלינג טכנוקרטי אפשרי.
לדוגמה – וזאת דוגמה טובה – גוגל מספרת, בדף המפרט את מעלותיה של האפליקציה החדשה, שעכשיו אני אוכל לבחור אחד מבין מאות אמוג’י – זה סמיילים, אבל ביפנית – כדי להבהיר את כוונתי. מאות אמוג’י! שנים אני מנסה לכתוב, וסוף סוף, סוף סוף אוכל להבהיר את כוונתי.
רגע, אני אנסה: ;(
בגוגל טוק, לעומת זאת, אני (ואני בטוח שאני לא לבד בעניין הזה) משתמש כל פעם שאני רוצה לנהל תקשורת עניינית עם אדם כשאין לי זמן שהוא ישאל אותי אם ראיתי שפזית מי”ב 8 התגרשה. אני צריך את הטוק הזה. יש לו תפקיד חשוב בחיים שלי. בלי טוק, אני אצטרך לדבר בטלפון. עם אנשים שכל מערכת היחסים התקינה שלי איתם מבוססת על העובדה שאני לא צריך לדבר איתם בטלפון.
מה עוד אומרת גוגל? גוגל אומרת שהנגאאוטס תהפוך את השיחות הקבוצתיות שלי לטובות יותר מאי פעם. אה, זה העניין: גוגל רואה את ההצלחה של שירותים שעושים שיחות קבוצתיות כמו ווטסאפ והיא רוצה לטבול רגליים בשלולית התהילה של מדמנת הלהג העצל, הפטפטני, הספאמי, שמקיף אותי 24 שעות ביממה מאז שהתקנתי ווטסאפ והסכמתי שיצרפו אותי לקבוצת הווטסאפ של החבר’ה האלו שהיו פעם חברים שלי עד שהתקנתי ווטסאפ. ומה עוד? הנגאאוטס יאפשרו לי לנהל שיחות וידאו. אבל אני – ואני חושב שאני מדבר בשם כל מי שלא יושב בחדר מלון בעיר זרה כרגע ומעוניין לראות את בנו בן השנה או את בת/בן זוגו בעירום חלקי – לא רוצה לנהל שיחות וידאו. לא רוצים שיחות וידאו. די. הגיעו הזמן שהם יבינו את זה. הטכנולוגיה קיימת כבר שני עשורים. אם היינו רוצים לדבר בווידאו, היינו כבר מדברים בווידאו.
עוד כתבות בנושא
אבל זה לא סתם וידאו! אומרים לנו בגוגל. תוכלו להוסיף לווידאו אפקטים! וגם לצפות ביחד ביוטיוב!
ברצינות. לצפות ביחד ביוטיוב.
פשוט תסתכלו על האנשים האלו. תראו את השיחות בנות עשר ההברות שהם מנהלים עם עצמם. תראו אותם, הולכים לעשות קמפינג באמצע היום כי הם גרים בסיטקום ואין להם עבודות. זה החזון החדש שגוגל מצאה בפיד הפייסבוק שלה: העתיד הוא אמוג’י עצום שדורס את הפרצוף שלנו. לנצח.
![1090033194[1]](http://room404.net/wp-content/uploads/2013/06/10900331941.png)
גוגל הנגאאוטס החדש הוא לא שירות גרוע. לגוגל אין שירותים גרועים. יש להם שירותים בינוניים שמגיעים ברגע הלא נכון ונכשלים. הנגאאוטס מתייחד בסך הכל בזה שהוא שירות בינוני שמחליף שירות מצוין. והוא עושה את זה בכפייה.
שמרתי את הדבר הכי גרוע לסוף. אם אתם, כמוני, משתמשים בגוגל טוק באמצעות התוכנה לפי.סי, תגלו שגוגל הנגאאוטס לא קיים בתור תוכנה עצמאית. זו תוספת לכרום. ואם אין לכם כרום? תתקינו כרום.
* * * *
על כל שירות מובחר ומצוין של גוגל יש לחברה הזאת חמישה או שישה שירותי נפל שפותחו על ידי יוצמחים ומקודמים על ידי יוצמחים אחרים באווירה עסקית שמרשה ליוצמחים לדרוס את הטובים כדי לקדם את היוצמח החדש שלהם. ישן מפני יוצמח תוציאהו. וזה מפחיד. גוגל צריכה להפחיד אתכם לא כי היא ענק פולשני ודורסני. להפך: מדובר כאן בענק מהסוג שאם הוא מסתובב, הוא מעיף לכם את הגג מהבית, ואז שואל “מה קרה? מה עשיתי?”
זה מה שמפחיד אותי: מאז 2005 החיים שלי מקופלים יפה בתוך ג’ימייל. אני לא מתכוון שאין לי חיים ושאני חי בתוך ג’ימייל. אני מתכוון שכל פיסת מידע, כל תקשורת משמעותית עם חברים ושותפים ואויבים ובנות זוג, כל חוזה לדירה וכל רעיון לפרויקט וכל סיסמה שאי פעם נתתי לכל שירות טיפשי, כולם חיים בתוך הג’ימייל שלי. מה יקרה מחר, כשגוגל תחליט, באיזו הזייה מעוותת אחרי עישון של יותר מדי דפי בורסה שמציגים את המניה של פייסבוק, שלא צריך יותר מייל ושהעתיד של האינטרנט זה כולנו עומדים במעגל וזורקים אחד על השני אמוג’ים ולייקים? מה שיקרה זה שהחיים שלי יצטרכו למצוא בית חדש, כי האינטרנט היא בעצם תמצית החזון המרקסיסטי: לאף אחד מאיתנו אין שום רכוש. נתנּו הכל לענן, תמורת הבטחה עמומה שהענן ישמור על חלק מהפרטיות שלנו.
זה לא יקרה בחיים, אתם אומרים? ג’ימייל ישאר איתנו לנצח? תגידו את זה למשתמשי גוגל רידר, שמחפשים בית חדש כי בחודש הבא, בראשון ליולי, קורא ה-RSS המצוין הזה נסגר בעוון היותו שירות רזה, פשוט ומכוער, בלי אף אמוג’י, שלא עוזר לגוגל פלוס לצמוח.
לגוגל יש אג’נדה. אג’נדה רשלנית, אבל אג’נדה. האג’נדה הזאת היא לא האג’נדה שלי. האג’נדה שלי היא לקום בבוקר וללכת לישון בערב ובין לבין לא לריב עם אף תוכנה, יישום או אפליקציה. האג’נדה של גוגל בעניין הזה היא לשדוד את הפופולריות של שירותים טובים כדי לנסות לחזק את הנפלים, באותו אופן שבו לוקחים תאי מח עצם מפציינט בריא ומזריקים אותו לנעל ואומרים לה “את חופשייה, רוצי!”
הפינה העניינית לסיכום
לפני הרבה מאוד שנים צורף למערכת ההפעלה חלונות נגן וידאו קטן ונוח בשם מדיה פלייר. כל כך קטן ונוח ופופולרי היה הנגן הזה, שמיקרוסופט החליטה להרוג אותו באמצעות ניפוח. היא הפכה אותו לנגן גדול, שמן ומסורבל, עם הרבה קווים יפים ונקיים ואפשרות “לנהל את המדיה שלי” ולקנות, כמובן. חבורה של האקרים חביבים לקחו את הנגן הקלאסי, המוצלח, כתבו אותו מחדש והציגו אותו להורדה חינם, בקוד פתוח, תחת השם Media Player Classic.
ייתכן שזה יקרה גם לגוגל טוק. למישהו ימאס מהשאיפות החברתיות של גוגל והוא ישחרר את השירותים הקלאסיים והמוצלחים שלה בקוד פתוח. בינתיים, כשירות לקוראי חדר 404, הנה הלינק להורדה של תוכנת גוגל טוק לפי.סי, לינק שגוגל העלימה מהרשת השבוע. תורידו כל עוד זה שם. בינתיים זה עובד. עד היוצמח הבא.
