פותח פה גדול על רופאי השיניים // סמול טוק

ולדי דבוייריס רוצה לנקות את האבנית מתחום רפואת השיניים

אז גם אתה לא אוהב רופאי שיניים.
“האמת היא שאני אוהב רופאי שיניים. אני עושה הרבה דברים בזמן האחרון בשביל שלרופאי שיניים בארץ יהיה קצת יותר טוב לעבוד ולהתפרנס. אני עושה את זה במסגרת אלפא אומגה, אחווה בינלאומית של רופאי שיניים יהודים שקיימת כבר 107 שנים, שהמרכז שלה מצוי בארה”ב. ולדי דבוייריס. צילום: אלכס דבוייריס עיקר הפעילות של האחווה היא פילנתרופית, ופיתוח רפואת השיניים בישראל, בגלל שאנחנו יהודים באחווה, נמצא בראש מעיינינו. בזכות הפעילות הזאת, לאורך השנים הוקמו שני בתי ספר לרפואת שיניים בישראל. זה שהתחום ברמה מאוד גבוהה יחסית למיקום שלנו במזרח התיכון זה לא מעט בזכות הפעילות של האחווה. בישראל יש לאלפא אומגה שלושה סניפים, ירושלים, תל אביב וחיפה, אני מכהן כנשיא סניף ת”א בשנה האחרונה, והמטרה שלי היא העצמה של רופאי שינים בארץ, בייחוד רופאי השיניים הצעירים מהדור שלי – אני רופא שיניים חמש שנים. בסוף דצמבר יש לנו בתל אביב כנס בינלאומי גדול, וכמה שיותר רופאי שיניים ישראלים יהיו בו, הרי זה משובח”.

מה הבעיות שעומדות בפני רופאי שיניים בארץ?
“הבעיה הגדולה והמרכזית היא שבירת השוק על ידי קופות חולים ורשתות רפואת השיניים. קופות חולים משתמשות ברפואת שינים כמוקד משיכה לביטוחים המשלימים. הן מציעות את הטיפולים במחירי הפסד בכוונה, מתוך מטרה שהמטופל שיגיע יצטרף לכללית פלטינום או מכבי שלי וישלם עבור הביטוח המשלים לאורך זמן. מי שמפסיד מזה זה גם המטופלים, שמקבלים טיפול יותר מתועש ופחות אישי, וגם הרופאים, שהמשכורות שלהם בקופות החולים מקוצצות – השכר לא שעתי או גלובלי, אלא כאחוז מהתפוקה שלהם. הרופאים הצעירים, שגם עובדים יותר לאט מחוסר נסיון וגם מקבלים את הטיפולים הפחות שווים, נפגעים הכי הרבה מהסיפור הזה. כשרופא שיניים צעיר יוצא מהלימודים ורוצה להיכנס לשוק הפרטי, ששם המצב קצת יותר טוב בימינו, אם אין לו אבא או דוד רופא שיניים, מאוד מאוד קשה לו להיכנס”.

אודרי מלגו. צילום: Nathan Proudlove (cc-by-nc-sa)

התדמית של רופאי שיניים בארץ השתפרה בשנים שאתה פעיל בתחום?
“לא. יש זילות מתמדת בתדמית, רופא השינים היום בארץ לא כל כך נתפס כרופא, אלא כבעל מקצוע באותה מדרגה עם המוסכניק והאינסטלטור. אני חושב שזה נובע בין היתר מהעובדה שקיימת אווירה של מקח וממכר בתוך מרפאות השיניים. עצם העובדה שהמטופל יכול להגיע לרופא, לקבל הצעה לתוכנית טיפול ולהגיד, ‘אבל תשמע, הרופא מעבר לפינה הציע לי אותו דבר ב-30% פחות’. והרופא לא יגיד לו ‘אז תלך לרופא ההוא’, אלא ‘אוקיי, בוא נראה איך אני יכול להתגמש לקראתך’. זה משהו שבתחום רפואת העיניים, הקרדיולוגיה או אפילו הפסיכולוגיה הקלינית לא קיים פשוט. רופאי השיניים עצמם הם אלה שיצרו את זה, מטעמים שיווקיים. היום זה הועצם עוד יותר על ידי רשתות רפואת השיניים וביטוחים וקופות חולים שמציעים מחירים זולים. בעצם הזילות גורמת גם לזה שהיום רופאי השיניים רבים מאוד מוצאים את עצמם פחות ופחות עוסקים בשימור ובמניעה, שזה מה שלימדו אותנו לעשות, וזאת רפואת השיניים הטובה והנכונה, ויותר עוסקים במכירת טיפולים”.

אני לא יכול להתאפק. מה בדיחת רופאי השיניים הכי טובה שאתה מכיר?
“או, וואו וואו וואו. תשמע, יש לי בדיחות מאוד גסות על רופאי שיניים. הבדיחה הכי קצרה, שאני לא יודע אם אתה יכול לפרסם ב’הארץ’ – מגיעה מטופלת לרופא השיניים, ואיך שהיא מתיישבת היא תופסת לו בביצים ואומרת לו, ‘דוקטור, אנחנו לא נכאיב אחד לשני, נכון?'”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 14.11.2014

יום הזכרון לחטופי תימן // סמול טוק

הממסד מתכחש לחטיפת ילדי תימן? נעמה קטיעי השתתפה בארגון ימי מודעות וזכרון עצמאיים

כל כך הרבה שנים אחרי פרשת ילדי תימן, ורק עכשיו מנסים למסד יום זכרון?
“במהלך כל השנים האלו היו הרבה נסיונות לקבל הכרה ממסדית בפרשה ובעוול – נעשו פניות למוסדות השונים, דרישות לחקור את התופעה הזאת, נעמה קטיעי. צילום באדיבותהלהבין מה קרה ומה עלה בגורל הילדים. הפעם האחרונה שזה עלה לכותרות היתה סביב ועדת החקירה, אחרי שעוזי משולם יצר לחץ ציבורי. אנחנו דור שלישי והבנו שהכרה ממסדית כנראה לא תגיע, מכל מיני סיבות, ושאנחנו לא צריכים לחכות לה. עשינו ערבי מודעות וזכרון בשבילנו, פנימיים, של הקהילה שלנו, המשפחות שלנו, שיהיה להן מקום לספר ולדבר. המטרה הראשונית והעיקרית היתה ליצור מרחב בשביל המשפחות, הקהילה, הקורבנות עצמם, שיוכלו לבוא ולספר את הסיפור שלהם, גם בשביל שיהיה מקום לסבל ולכאב שלהם וגם כדי שהדורות הבאים יכירו את הסיפורים האלה. חלק ממה שקרה זה שההשתקה הזאתי עבדה כל כך חזק שהמשפחות לא רצו לדבר על זה, לא רצו לספר את הסיפור. בעצם כבר התייאשו. זה נורא דומה לנפגעות הטרדה מינית ואונס שהחברה אומרת להן ‘אנחנו לא מאמינים לך, ‘אנחנו לא מאמינים לך’, אז הן מפסיקות לדבר, יש מנגנונים של בושה ושל נקיפות מצפון”.

של מי היוזמה?
“זו יוזמה של עמר”ם (עמותת רוח המזרח) שהקמנו לפני שנה בערך, שהמטרה שלה לקדם פרוייקטים שקשורים בתרבות וזהות מזרחית, יש לנו הוצאת הספרים עם קפה גיברלטר בשם ‘אלג’יר’, סדנאות שירה ועוד. אחת מהפעילויות זה ערבי המודעות, שאנחנו עושים עם ארגונים מקומיים נוספים”.

יש לכם שאיפה שהאירועים יגיעו לאנשים שאינם חלק מהסיפור הזה?
“בוודאי. ברור שבסופו של דבר המטרה היא שהחברה הישראלית כולה תכיר את הפרשה הזאת, אם בצורה ממסדית של בימי זכרון ממוסדים של מדינת ישראל, ואם בצורה שאנשים פשוט יצטרפו. כל מיני אנשים באו לשמוע, לא רק להשמיע, לא מסתפקים בשורה התחתונה של ועדות החקירה, וְודאי שהמטרה הסופית היא שהחברה בישראלית תלמד את המשמעויות החמורות של הפרשה הזאת, שיש להן השלכות גם היום: מה זה פשע פטרונות, מה זה תפיסות גזעניות, איך הן יכולות להשפיע על החברה באופן כללי”.

עוד בנושא: ארז צדוק הוציא חוברת קומיקס על פרשת ילדי תימן
פריים מהקומיקס "נשאר מאחור" של ארז צדוק. קליק לכתבה

באירועים האלו עולה מידע חדש?
“מבחינת הדור השלישי, רבים מהם נחשפים לסיפורים המשפחתיים רק עכשיו, קשר השתיקה היה חזק עד כדי כך שלעיתים המשפחות לא רצו לספר על הטרגדיה לדור הבא. חברות ילדות תימניות שלי שמעו אותי ואמרו, ‘כן, גם במשפחה שלי זה קרה’. אני גיליתי את הסיפור המשפחתי שלי לפני שנה וחצי, והרבה מהאנשים המעורבים מגלים פתאום שגם במשפחה שלהם היה סיפור כזה, או מישהו שהם מכירים בצורה מאוד קרובה. היום אנחנו גם יודעים לשים את הדברים בקונטקסט רחב יותר – התופעה של הוצאת ילדים ממשפחותיהם ומסירתם לאימוץ או למוסדות היתה מקובלת בעולם המערבי באותן שנים – מקרים דומים התרחשו באוסטרליה, בבריטניה, בארה”ב, בצרפת ועוד. ילדים ממשפחות שנחשדו בשיוך למחנה הפוליטי לא נכון, משפחות ממעמד נמוך, כאלה שהשתייכו ל’תרבות הלא נכונה’, ילדים למשפחות עניות או לאמהות חד הוריות ועוד הוצאו בתואנות שונות ולצרכים שונים. ממשלות רבות מצאו את הדרך להכיר בעוול הזה לאחר לחץ ציבורי”.

זה גם מעורר רעיונות לפעולה?
“בעוד לתקשורת ולציבור הישראלי היה נוח לפטור את המחאה שהקים הרב עוזי משולם כ’חברי כת הזויים’ שמאמינים בתיאוריות קונספירציה, אותנו יותר קשה לבטל בכזו קלות, למרות שגם נסיונות כאלה כבר נעשו ונעשים. רוב הפעילים בעמותה שמעורבים ביוזמה הזאת הם פעילי שמאל חילונים, קצת קשה לתייג אותנו כחבורת הזויים דתיים ימניים, מבחינה תקשורתית יותר קשה לפסול אותנו על הסף. שזה קצת עצוב אבל נכון. אנחנו נמצאים היום בסיטואציה אחרת – העובדה שאפשר להשתמש בפלטפורמות חברתיות כמו הפייסבוק, למשל, מאפשרת לנו להגיע לקהלים רחבים יותר ביתר קלות, להשמיע את העדויות וגם להיחשף בעצמנו לעדויות חדשות. לוותר על הכרה ממסדית ולעשות משהו קהילתי, ולאן שזה ילך זה ילך, זו צורת פעולה שונה ממה שניסו לעשות עד עכשיו. המשפחות ניסו להתחיל מלקבל הכרה ממסדית. אנחנו אמרנו, ‘נלך הפוך, בואו נדבר על זה אנחנו, ניצור לחץ ציבורי בשאיפה שמשהו ישתנה'”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, [[[תאריך]]]

מם “האשמת הקורבן של CNN” בתגובה לסיקור הפיגוע בירושלים

אומת הרשת הגיבה במם “האשמת הקורבן של CNN” לסיקור הלקוי של הפיגוע בבית הכנסת בירושלים על ידי רשת החדשות הבינלאומית.

בסיקור הראשוני של הפיגוע, CNN לא ציינה כי שני הפלסטינים שנורו ונהרגו על ידי המשטרה היו למעשה במהלכו של טבח במתפללים בבית הכנסת בשכונת הר נוף. הפיגוע עצמו דווח שם בטעות כ”מתקפה קטלנית על מסגד בירושלים”.

הדיווחים הבעייתיים ב-CNN על הפיגוע בבית הכנסת בירושלים

רן עדיני יצר מם על דיווח של CNN על מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, שבו נכתב כי “8 סעודים מתו בתאונות מטוס”. עמיר שיבי הראה את המתקפה היפנית על פרל הרבור ומיסגר אותה כ”12 טייסים יפניים מתו בהתרסקות”. הרצח של סטיבן סוטלוף בידי פעיל דאע”ש תואר במם של יהודה אלמליח כ”סכין הותקף על ידי איש”.

CNN Victim Blaming meme - 9/11, by Ran Adini

CNN Victim Blaming meme - Pearl Harbor, by Amir Schiby

CNN Victim Blaming meme -  ISIS Sotloff murder, by Yehuda Elmaliach

משה כספי פנה לאגדות הילדים, והפך את כיפה אדומה לפושעת נמלטת בסיפור של “התעללות מחרידה בחיות על ידי ילדה קטנה, שנראתה לאחרונה לבושה באדום”. “עוד תימני נחטף”, CNN דיווחה-בכאילו במם של אופיר פנסו, שבו נראה רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר, מופיע בפני בית המשפט, ברפרור לסוגיה הרגישה של חטיפת ילדי תימן ומוצאו התימני של עמיר. רז ציפריס עשה גודווין עם תמונה של אדולף היטלר והכיתוב: “מלחמה”ע ה-2: אדם מתאבד אחרי פלישת ארה”ב לגרמניה”.

CNN Victim Blaming meme - Red Riding Hood, by Moshe Caspi

CNN Victim Blaming meme - Adolf Hitler, by Raz Tsipris

בן ווידמן, שדיווח ב-CNN על הפיגוע, הגיב למבקר בטוויטר וכתב: “אם זה באמת משנה לך, אני לא כותב את הכותרות הללו. כותב אותן מישהו שנמצא אלפי קילומטרים מכאן”.

רשת CNN פרסמה אתמול התנצלות רשמית: “בעוד CNN עדכנה את הדיווח שלה על מתקפת הטרור על בית הכנסת בירושלים מוקדם יותר היום, הסיקור שלנו לא שיקף באופן מיידי את העובדה ששני הפלסטינאים שנהרגו היו התוקפים. שגינו ואנו מתנצלים על הטעות”.


התפרסם ב-JPost.com, אתר הג’רוזלם פוסט, ב-19.11.2014. This post in English

למה רונאל פישר הוא מודל להשראה // סמול טוק

להצליח להגיד את שמך בראיון עבודה רק בנסיון ה-15 זו חוויה מעצבת, לטוב ולרע. ירון לוטן רוצה לדבר אתכם על גמגום

יש משהו מעורר צחוק לא מנומס בהגדרת התפקיד שלך.
“שאני דובר של מגמגמים, כן. זה אפילו מצחיק אותי, זה בסדר. במיוחד לאור העובדה שאני עד גיל 17 גמגמתי, לא יכולתי להוציא שתי מילים רצוף בלי לגמגם, אז יש איזושהי אירוניה. אני אולי המגמגם הכי פחות מגמגם ולכן אני עושה את זה”.

איך השתחררת מזה? אני לא יודע אם להגיד “נרפאת”.
“‘נרפאת’ זה באמת מילה לא נכונה. בערך מגיל שנתיים עד שבע יש מה שנקרא גמגום התפתחותי, הפרעה בדיבור. איור: Yau Hoong Tang, cc-by-nc-ndוסביב גיל 5-7 יש החלמה ספונטנית, שתלויה בסוג הגמגמום וההתפתחות. אצלי זה קרה בגיל 17, אני חושב שזה בגלל שהיה לי טרקטורון שהעלה לי את הבטחון העצמי, התחלתי לקבל הרבה תשומת לב. את הגמגום המאוחר יותר אנחנו תולים בבטחון העצמי. כל מה שאנחנו עושים בעמותה, קואוצ’ינג וכדומה, נועד להעלות את הבטחון העצמי. ב-16-22 בנובמבר יצויין שבוע המודעות לגמגום באירועים ברחבי הארץ”.

מה באמת עושה “ארגון מגמגמים בישראל” (אמב”י)?
“זה הארגון היחיד בישראל שמתעסק במגמגמים. הדבר העיקרי שמלכד את כל הפעילויות שלנו זה ליצור עולם שמבין גמגום, ולתת למגמגמים את התחושה שיש עוד מגמגמים ושאפשר לשתף ולדבר גם כשאתה מגמגם. זה לא איזשהו אות קלון, שזהו, אתה נידון לחיות בבדידות, בלי זוגיות ועבודה, שזה שני הדברים שהמגמגמים מתקשים בהם. גמגום לא חייב להיות מגבלה, זה איזשהו משהו שנמצא איתך. יש אנשים מאוד מוצלחים בעולם שמגמגמים. רונאל פישר, אולי הדמות הכי מוכרת, היום להזכיר אותו זה לא פופולרי כל כך, אבל הוא דוגמה טובה למישהו שלא נתן לגמגום לעצור אותו, לכאן ולכאן”.

ירון לוטן, דובר אמב"י, ארגון המגמגמים בישראל. צילום: אלי דז'ורייב.JPG

אתה רואה בגמגום מקור להגדרה עצמית וגאווה, כמו שיש בקהילת החרשים למשל? היית רוצה לא להיפטר מהגמגום?
“בהיבט האישי, אני נפטרתי ממנו בגיל יחסית מוקדם, וזה נתן לי לעבור את הצבא והלימודים כשאני לא מגמגם, וזה משהו אחר לגמרי. אני מבחינתי לא נותן לו להגדיר אותי., אבל גם היום יש הרבה מאפיינים שנשארו איתי מתקופת הגמגום. הרבה מאוד יגידו לך את זה. אבל כן יש מגמגמים, במיוחד מבוגרים יותר, שיגידו לך שזה חלק מהזהות העצמית שלהם, הם גאים בזה, זה מה שעיצב את האישיות שלהם והם אוהבים אותה, ולא היו רוצים בשלב הזה של החיים להפסיק לגמגם. כל מגמגם, לא משנה באיזה גיל, שתשאל אותו אם הוא חשב איך החיים שלו היו בלי גמגום, הוא יענה לך שהוא חושב על זה כל החיים שלו. איך זה להזמין במסעדה, להתחיל עם בחורה, ללכת לראיון עבודה ולהגיד את השם שלך בפעם הראשונה ולא אחרי 15 נסיונות”.

[עוד בנושא: מספיק קשה למרינה סמוסבטוב לדבר כמגמגמת גם בלי שתבהו בפה שלה]


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 31.10.2014

הוראות הפעלה

בתחתית אימייל שקיבלתי מיחצן, שרוצה להכניס עמותה שהוא מייצג למדור “סמול טוק” במוסף הארץ, הופיעה הודעה קודמת שיחצנית אחרת באותה חברה שלחה לו:

עוד דבר שכדאי לעשות ל[עמותה] בהקדם

תסגור את [מנהלת העמותה] מול עידו קינן מהארץ למדור 360 [המדור נקרא “סמול טוק”; ע”ק]

הוא מראיין שם כל מיני אנשים שעוסקים בפעילות חברתית

תשאל א[ת] [יחצנית נוספת בחברה, שעמותה שהיא מייצגת סוקרה במדור] איך היא סגרה

בברכה,
[שם היחצנית]
ראשת צוות ויועצת תקשורת בכירה

(לא יודע אם הוא שאל אותה, אלי הוא שלח תקציר על העמותה ועל המייסדת. פעמיים. עם אותה רישא)

הנווד לא חושש ממשבר הדיור // סמול טוק

השכירות כבדה והמשכנתא מפחידה? ארנון שומר קורא לכם לנדוד

איך זה להיות נווד בחורף?
“להיות נווד בחורף זה כמו להיות נווד בקיץ, רק עם שכמיה, וגם יש נטייה פחות להסתובב ולטייל, ויותר להיות במקום אחד לאורך זמן”.

כמה זמן אתה נווד?
“אני מניח שכל חיי, אבל באופן מעשי שנתיים וחצי אני בלי בית משלי, אני נודד בארץ ישראל. רוב הזמן אני עובר בין בתים, של משפחה, של הורים, של דודים, וגם של חברים, ובין לבין אני עושה מסעות וגיחות ברחבי העארץ. עשיתי מסע אופניים ועגלות בין קהילות אקולוגיות, ועכשיו עם עוד קבוצה של אנשים עושה מה שאנחנו קוראים לו ‘היריד האנושי הנודד’, שבו אנחנו מגיעים לעיירה או מוסד כל שהו ועושים שם פסטיבל של נוודים, שמנסה להעביר את הרוח של החופש לאנשים. ותוך כדי אני גם עובד לפעמים בעבודות מזדמנות שיוצא לי על הדרך”.

למה הגעת לנוודות?
“הרגשתי כלוא באיזשהו אורח חיים שלא אני בחרתי, רציתי לצאת ממנו, וזו הדרך שמצאתי, עבורי. התחושה שלי היתה שאני עסוק בלשרוד ולעבוד בשביל להחזיק מקום שאני רוב הזמן לא נמצא בו, ולמעשה מבזבז את החיים שלי, או לא מנצל אותם כפי שהייתי רוצה. באיזשהו שלב הבנתי שבשביל להיות יותר חופשי אני חייב לוותר על דברים מסויימים, ואחד הוויתורים האלה מבחינתי היה הבית שהוא על שמי או שהוא שלי, וזה מה שאני עושה מאז. לא יודע אם זה יהיה לנצח”.

ארנון שומר. צילום: אודי נתנאל

ארנון שומר. צילום: אודי נתנאל

מה היתרונות שלך כנווד על פני מישהו שיש לו מגורי קבע?
“יש לי פחות מה לאבד. יש לי פחות דברים שמכבידים עלי, יש לי פחות גבולות, אולי. ויש לי גם פחות מחויבות”.

אתה רואה גם את החסרונות?
“כן. יש יותר קושי בלטפח ולגדל דברים, בין אם זה צמחים או בעלי חיים או ילדים. זה לא בלתי אפשרי אבל זה יותר קשה”.

היכולת שלך להיות נווד מתבססת על זה שיש אנשים שלעולם לא יהיו נוודים.
“אני לא חושב על זה כאנשים שלעולם לא יהיו נוודים, אבל כן על זה שאנשים חיים חיי קבע. כמובן שהנדודים שלי מאוד מסתמכים על הרשת הקיימת של משאבים, של אנרגיה, מים, בתים וגידול מזון. אני חושב שיש מקום לסוג של סימביוזה בין אנשי קבע ונוודים, לא משהו שקיים כרגע יותר מדי, באופן כללי בעולם ובעיקר בתרבות המערבית”.

מה מרוויחים דיירי הקבע?
“הם מרוויחים ידע, עזרה פיזית בעבודות, הרחבת אופקים, סיפורים, כל מה שאני אוסף איתי בדרכים ואני יכול להביא אליהם”.

היית ממליץ לאנשים להצטרף לאורח החיים שלך?
“כן. הייתי לפחות ממליץ להתנסות בזה זמן מה. לא חייבים לעזוב הכל בשביל להיות נווד לאיזו תקופה. וכן הייתי ממליץ לעשות את זה בארץ ולא בחו”ל. כי יש הבדל בין להיות חסר בית בארץ לבין להיות מטייל בחו”ל, ודווקא התחושה הזאת של חוסר בית בישראל יש בה משהו מאוד מיוחד ופותח אופקים”.

איך מישהו שרוצה עושה את זה?
“הוא צריך להחליט על תאריך, שבו הוא עוזב את הבית או הדירה שלו לפחות לחודש, ולמצוא איך עד אז הוא מאפשר את זה לעצמו מבחינת עבודה ומחוייבויות אחרות. כמו שמחליטים לטוס לחו”ל”.

בלוג הנוודות של ארנון שומר >>


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 7.11.2014

הרשת החברתית שמשלמת למשתמשיה, צבעי הפנים של האמוג’י וה-V הכחול של וואטסאפ // רבע לדיגיטל

רבע לדיגיטל. קליק לארכיון המדור

פייסבוק, שלמי לנו

כמה זמן ביום אתם מבלים ברשתות חברתיות? וכמה משלמים לכם לשעה?

ילפ הוא אתר תוכן גולשים שמרכז ביקורות על מסעדות, מלונות ושאר נותני שירות. לפני מספר חודשים הגישו כמה מהמבקרים שכותבים בו תביעה ייצוגית (לא הראשונה מסוגה) בטענה שהם מבצעים את אותה עבודה שעושים עובדים של האתר, אולם בניגוד לעובדים לא מקבלים על כך משכורת.

המצב בפייסבוק דומה, אם לא חמור יותר. משתמשי הרשת החברתית ממלאים אותה בתכנים, שמושכים טראפיק, שנמכר למפרסמים, שמציגים פרסומות למשתמשים עצמם. האם גם למשתמשי פייסבוק מגיע נתח מהכנסות החברה? רשת חברתית חדשה שמבטיחה בדיוק את זה הושקה בימים אלו. Tsu (מבטאים “סו”) מבטיחה לחלוק עם הגולשים עד 90% מהכנסותיה מפרסום – 45% למשתמש שתכניו הביאו את הטראפיק, ו-45% שמתחלקים במעלה השרשרת למשתמש שהזמין אותו לרשת, למשתמש שהזמין את המשתמש שהזמין אותו וכן הלאה.

מתוך המניפסט Wages for Facebook של פרופ’ לורל פטאק (Laurel Ptak) מהניו סקול בניו יורק:

אנו נאבקים לשבור את תוכנית ההון להוון את החברות שלנו, את הרגשות שלנו ואת הזמן הפנוי שלנו, שבאמצעותה הוא הצליח לשמר את כוחו. שכר עבור פייסבוק, אם כן, הוא דרישה מהפכנית לא כי היא לכשעצמה משמידה הון, אלא כי היא תוקפת את ההון ומכריחה אותו לבנות מחדש יחסים חברתיים במונחים שהם עדיפים עבורנו וכתוצאה מכך עדיפים לסולדריות של מעמד הפועלים. למעשה, לדרוש שכר עבור פייסבוק אין משמעותו לומר שאם נקבל תשלום נמשיך לעשות זאת. המשמעות היא בדיוק להיפך.

פרצופים בכל מיני צבעים

אמוג’י הם סמלים גרפיים שנולדו בטלפונים הסלולריים ביפן. צבע העור של האמוג’י האנושיים הוא צהוב, אולי כמייצג גוון עור מזרח-אסייתי. עם התפשטות האמוג’י לשאר העולם – הם נכנסו לסט התווים הגלובלי יוניקוד ב-2010 – התעוררה דרישה לייצג גווני עור נוספים. בקונסורציום יוניקוד, שמנהל את סט תווי היוניקוד, אמרו שהצבע הצהוב הוא נייטרלי (בניגוד, למשל, לוורדרד שעשוי לייצג אנשים לבנים).

בעצומה מקוונת שכוונה כלפי אפל נכתב: “אם אתם מסתכלים על מקלדת האמוג’י של אפל, מה אתם רואים? שני גמלים שונים. קקי מחייך. כל הפאזות של הירח. אבל מבין יותר מ-800 אמוג’ים, השניים היחידים שמייצגים אנשים צבעוניים הם בחור שנראה בערך אסיאתי ואחד בטורבן. יש ילד לבן, ילדה לבנה, איש לבן, אישה לבנה, איש מבוגר לבן, אישה מבוגרת לבנה, ילד בלונדיני, ילדה בלונדינית ואנחנו די בטוחים שהנסיכה פיץ’. אבל כשזה מגיע לפרצופים מחוץ לסמיילים צהובים, יש היעדר בולט של ייצוג מיעוטים”. כ-4500 אנשים חתמו על העצומה. המוזיקאית מיילי סיירוס והשחקן טאג’ מאורי צייצו בתמיכה במאבק.

אמוג'י. תמונה: סקוט ביל (cc-by-nc-nd)

אפל כבר נקטה עמדה בעבר בנושא גיוון באמוג’י. בעדכון מערכת ההפעלה של אפל ביוני השנה הוסיפה החברה זוגות הומאים ולסביות לאמוג’י (זהותו המינית של מנכ”ל החברה, טים קוק, היתה ידועה אך לא מדוברת, עד שבאוקטובר הכריז במאמר בביזנסוויק שהוא הומו). כתב MTV ג’ואי פרקר פנה בנושא צבעי האמוג’י אל קוק, ובמרץ קיבל תשובה מסגנית הנשיא לתקשורת תאגידית עולמית בחברה, קייטי קאטן: “טים העביר לי את האימייל שלך. אנחנו מסכימים איתך. דמויות האמוג’י שלנו מבוססות על סטנדרט היוניקוד, שנדרש כדי שהם יוצגו כראוי על מגוון פלטפורמות. צריך להיות יותר גיוון בסט הדמויות של האמוג’י, ואנחנו פועלים בשיתוף קונסורציום היוניקוד במאמץ לעדכן את הסטנדרט”.

ב-3/11 פרסם הקונסורציום טיוטת הצעה לעדכון התווים, שעליה חתומים מארק דיוויס מגוגל, נשיא ומייסד-שותף של הקונסורציום, ופיטר אדברג מאפל. בטיוטה הם מציעים להוסיף חמישה גווני עור לדמויות אמוג’י בהתבסס על סקאלת פיצפטריק, שפותחה על ידי הדרמטולוג תומאס פיצפטריק ומשמשת כסטנדרט לסיווג צבעי עור. “דמויות האמוג’י לאנשים ולחלקי גוף אמורים להיות גנריים”, נכתב בהצעה, אולם “אנשים מרחבי העולם רוצים אמוג’י שישקפו יותר גיוון, במיוחד בגוון עור”. הגירסה הבאה של יוניקוד, 8.0, אמורה לצאת ב-2015.

וואטסאפ עושה לנו שיימינג

כששני סימני ה-וי ליד הודעת הוואטסאפ הופכים לכחולים, סימן שהצד השני קרא אותה.

החידוש הזה בגירסה העדכנית של אפליקציית המסרים המיידיים מבית פייסבוק הוא קטן אבל מאוד משמעותי. מתוכנה שנועדה להקל עלינו תקשורת מיידית וחינמית עם חברים וּמכרים, וואטסאפ הפכה למורה לנימוסים שמשבשת מוסכמות חברתיות.

בעדכון האחרון, האפליקציה בעצם דורשת מאיתנו שנהיה כנים יותר – או לפחות נשקר פחות – לבני שיחנו. אם עד כה יכולנו להחליט מתי לקרוא ומתי להתייחס למה שקראנו, עכשיו ההחלטה כבר לא בידיים שלנו – הקריאה מדווחת על עצמה ואין לנו שליטה על כך.

היכולת שלנו להיות בלתי זמינים הולכת ומתכווצת עם כל עדכון כזה. ואם בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית עוד יסלחו על זה, בקבוצה המקצועית זה עלול לעלות לנו בשיחת נזיפה מהבוסית.

העדכון הזה הוא הצצה עגומה לעתיד, שבו חברות טכנולוגיה גוזלות מאיתנו את זכות הבחירה החברתית והמוסרית, והופכות אותנו לאוטומטים טובים יותר.


רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

תודה, גוגל סטריט ויו, אנחנו כבר נפקסל לעצמנו את הפרצוף

בן קול, ניב מדלינגר וחבר שלישי במסיכות מפוקסלות בצילום של גוגל סטריט ויו

גוגל מטשטשת אוטומטית פרצופים של אנשים שנכנסים לה לפריים בפרויקט צילום הרחובות “גוגל סטריט ויו”, כדי לצמצם את הפגיעה בפרטיותם. פניהם של בן קול, ניב מדלינגר וחבר שלישי (שביקש לא לפרסם את שמו) מפוקסלים בתמונות שגוגל העלתה לאחרונה מהצילומים במקום מושבם, קיבוץ יגור. אלא שבמקרה שלהם, החברה לא היתה צריכה לבצע עליהם מניפולציה גרפית: השלושה נעמדו מול המצלמה כשהם מסתירים את פניהם במסיכות, שעליהן הדפיסו את פניהם המפוקסלים.

[This story in English]

בן קול, ניב מדלינגר וחבר שלישי במסיכות מפוקסלות בצילום של גוגל סטריט ויו

“בגלל שאנחנו חיים בקיבוץ, אז גוגל פנו לקיבוץ לפני שהם באו לצלם את הקיבוץ לפרויקט גוגל סטריט ויו”, מספר קול. “היתה מודעה בקיבוץ על זה שהם הולכים לסרוק את הקיבוץ – אתה יודע, אנחנו כפריים, צריך להודיע לנו מראש שלא ניבהל. יצרתי קשר עם הבנאדם שאחראי, הוא אמר לי בערך מה המסלול שלהם ובאיזה שעה הם יהיו”.

קול סיפר על כך בפייסבוק וביקש להתייעץ עם קוראיו – “מחר אנשי Google Street View יצלמו בקיבוץ שלי, תנו לי רעיונות מה לעשות”. הגולשת שלי דובילנסקי הציעה: “תצלם את הפרצוף שלך מפוקסל, תדפיס אותו ותסתובב איתו בתור מסיכה”. קול אימץ את הרעיון. הוא ושני חבריו הצטלמו, פיקסלו, הדפיסו, גזרו ויצרו שלטים עם פניהם המפוקסלים. הן נעמדו ביום הצילום במסלול המתוכנן וכיסו את הפנים עם המסיכות. “היא חייכה”, מספר קול על הצלמת של גוגל, שהגיעה רכובה על תלת-אופן.

צלמת גוגל סטריט ויו על תלת אופן בקיבוץ יגור. צילום: בן קול

עכשיו, שנתיים אחרי האירוע, העלתה גוגל את התמונות לגוגל סטריט ויו. “בעקרון יש לנו כאילו מין מחאה על החדירה לפרטיות של גוגל עם כל העניין של הסטריט ויו. לא מזמן היה סיפור על מישהי עם מחשוף שתבעה את גוגל [על פרסום תמונתה בסטריט ויו]”, אומר קול, ואז מתוודה: “הסיבה האמיתית היא בשביל השעשוע, רצינו לעשות משהו קצת מיוחד”.

קול וחבריו מצטרפים למסורת של קבלות פנים ספונטניות ומתוכננות שמצולמים ערכו לרכבים של גוגל, אם במחאה ואם בשעשוע, מהנפת אצבע משולשת ועד למיצגים מושקעים. ב-2010, זוג נורבגים ארבו לרכב סטריט ויו כשהם לבושים בציוד צלילה וניסו לצוד אותו עם צלצלים. רובין יולט ובן קינסלי יצרו ב-2008 את פרויקט “Street with a View“, שבו תושבי פיטסבורג, פנסילבניה ביימו סצנות מול מצלמות סטריט ויו, ובהן מרתון, מצעד, חזרה של להקה בגראז’, חתונה וקרב חרבות מהמאה ה-17. פאולו סיריו יצר את הפרויקט “Street Ghosts” שמגיב לסטריט ויו – הוא איתר תמונות של אנשים שצולמו בפרויקט, הדפיס אותן בגודל טבעי והדביק אותן לקירות במקומות שבהם צולמו האנשים במקור.

ללבוש את הבמה // סמול טוק

הרקדנים והקהל לא רק נוכחים בחללי המופע. נטי שמיע עפר רוצה שהם ילבשו את הבמה

את לא חושבת שהבמות שאת מעצבת גונבות את תשומת הלב מהמופע?
“זה לא כל כך אכפת לי. אני לא מעצבת במות, מה שאני עושה כאמנית זה נסיון לעורר את האפשרות לעבוד עם המגבלה או עם הסוג החדש של החשיבה שאני שואפת להעלות, שבאה מתוך ההתעסקות שלי עם האמנות. במופע ‘טטריס‘ זה בא לידי ביטוי במקום שחיפש מערכת יחסים אחרית בין צופה לבין במה. בטטריס במידה רבה הצופים לובשים את החלל והבמה, ויוצרים סוג אחר של פוטנציאל אינטראקציה, שהוא לא היה פשוט. אבל ברגע שהיוצרת, הכוריאוגרפית נעה הדר, נענתה לאתגר והתמודדה עם המהלך והקושי הזה והביאה מהעולם שלה, אני חושבת שנוצר כמעט פורמט חדש של סיטואציה, שכמעט היה אפשר לחשוב עליו כמשהו שיכול להוליך עוד אינטראקציות ולא להסתיים בעבודה חד-פעמית אחת. לא המשכנו מסיבות כלכליות, היה מאוד קשה לתחזק בישראל פורמט של 69 צופים. טטריס לא היה הגיוני כמופע. הוא הגיוני לארצות שיכולות לתקצב את זה. אמרו לנו שהוא יכול לשמש כמערכת טיפולית. הוא נתקל בקיר הכלכלי, אבל יכול להיות שהוא עוד יקום לתחייה בפורמט זה או אחר”.

בטטריס, ראשי הצופים היו תחובים דרך חורים בכלובים שבלטו מרצפת הבמה, ובעצם צפו במופע מלמטה.
“אנחנו לא רצינו את הכלובים, זו היתה סיטואציה שמהנדס בטיחות ברגע האחרון טירפד את המופע, והם איפשרו יותר קונטקט, איפשר לנעה להתגרות יותר בצופה, להתקרב יותר, לייצר תנועות יותר אפקטיביות, תחושה ממש שרוקדים לך בתוך הנפש.

נטי שמיע עופר. צילום: ריאן עפר

נטי שמיע עופר. צילום: ריאן עפר

ספרי על המופע הנוכחי.
“טטריס היתה עבודה משותפת, ונולדה מהמקום של החלל, שזו סיטואציה מאוד לא שגרתית, כי בד”כ כוריאוגרף פונה למעצב חלל, ופה זה היה הפוך. הפעם, במופע ‘עור‘ של נעה דר במסגרת אירועי “יוצר אוצֵר”, אני עושה עבודה יותר שגרתית במובן שכוריאוגרפית שיש לה כבר איזושהי התחלת עבודה פנתה אלי מתוך היכרות ורצון להמשיך לשתף פעולה. פה אני מרגישה יותר משרתת אותה, למרות שאני ממשיכה לעבוד עם התמות שלי. החלל התחיל התחיל מהבקשה של נעה שהצופים ישבו במעגל, ועדיין לשמור על הקשר המאוד ישיר שהתחיל בטטריס. התחלנו ממעגל בקוטר שמונה מטר, שהצופים יושבים על כסאות מסביב, והדבר הראשון שרציתי לפתור זה מה מהות המרחב הזה, מה יוצר את ההפרדה. הצופים יכוסו במעין שמיכות על ידי הרקדנים, וזה ייצור תיחום ויחבר בין הצופים, הפעם בצורה יותר סימבולית. הלינולאום, המשטח של כמעט כל פעולת ריקוד, יש מקומות בהם הוא מתרומם או מתפקד כסוג של עור, ואז הוא יוצר את המיקום הספציפי לסביבות של הרקדנים, וגם מתפקד כפלייסמט או סוג של בית או סביבה אישית מצומצמת. הרקדנים יכנסו לבמה כשהם לובשים את השרפרפים, כביכול את הבית שלהם על הגב, וימקמו אותם במרחב במקום ספציפי”.

לפני המופע תהיה גם יצירה שלך.
“יהיה מיצג שבו המופיעים לבושים בחליפות נייר לטש וחוקרים את היכולת שלהם להשפיע על החלל באמצעות פעולת שיוף, מה שבריקוד קורה יותר ברמה המטפורית”.

מבחינת הרקדנים והצופים, עיצוב החלל הוא מכשול שהם צריכים להתמודד איתו?
“לא, ובטח לא בחלל הזה. הם מצטרפים אליו, הם שותפים בו. אפשר היה להגיד את זה על טטריס, אני הייתי מכנה את זה אתגר ולא מכשול, אבל בעבודה הזאת ממש לא”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 11.7.2014

מרדכי היהודי מבקש מאסתר להיות *מה??* // מערכון מ”היהודים באים”

הסדרה הקומית-סאטירית “היהודים באים” תשודר סוף סוף בערוץ 1 ביום שישי הקרוב (בעזרת השם? לא בטוח). הנה מערכון מתוכה על אסתר, שמתווכחת עם מרדכי על התפקיד שהוא מועיד לה.

לדף הבא →