אישה התאבדה, עדים צילמו, אומת הרשת הישראלית הפיצה בוואטסאפ

סרטונים בוואטסאפ שמתעדים את התאבדות האישה בקפיצה ממלון בתל אביב, 29.7.2015

אנשים תיעדו אמש אישה שנהרגה בנפילה ממרפסת מלון בתל אביב, כנראה בנסיון התאבדות, והפיצו את הסרטונים ברשת. עותקים של הסרטונים הועלו לפייסבוק אך הוסרו משם, כנראה בגלל עבירה על תנאי השימוש, והופצו בוואטסאפ.

[עוד בנושא: צפו: סרטון תאונת הדרכים המחריד שלא הסכמנו לקנות מהחלאה שצילם אותו]

מדוע אנשים מפיצים סרטון שבו נראית אישה נופלת אל מותה? שוחחתי על כך בתוכנית “חמש בערב” עם אריה אלדד ובן כספית ב-103FM. הנה ההקלטה:

רשות המסים נ’ הסופר דרור משעני: דורשת מע”מ על 6 עותקי מתנה של ספרו בהולנדית


פוסט של יובל אביבי

די קשה להצליח לקבל שירות היום בדואר, אבל גם אם בדרך נס כלשהי החבילה שלכם נחתה בסניף הדואר הנכון, וההודעה על דבר הדואר הגיעה לידיכם לפני שהחבילה הוחזרה לסניף המרכזי או לשולח, צרותיכם לא תמו. ב-19 ביוני פרסם הסופר דרור משעני פוסט משעשע-מדכא בפייסבוק, שהתחיל בבשורה משמחת מאוד: “׳אפשרות של אלימות׳ ראה אור בהולנדית, ההוצאה שלחה לי באדיבותה 6 עותקים״. בשלב הזה נכנסה מדינת ישראל לתמונה, והסטטוס עתיד לזנוח את הטון השמח ולעבור לממלכת חלם.

״אפשרות של אלימות״ הוא הספר השני בסדרת ספרי ״אברהם אברהם״, שהשלישי בהם, ״האיש שרצה לדעת הכל״ יצא לאחרונה בהוצאת ״אחוזת בית״. אברהם אברהם מוביל את משעני לגדולות זה כמה שנים: בין השאר, התרגום לספר הראשון בסדרה, ״תיק נעדר״, זיכה אותו בפרס השבדי לספר המתח המתורגם הטוב של השנה, תוך שהוא גובר על שמות כמו יו נסבו וג’יליאן פלין. וכל זה בסקנדינביה, אלופת ספרות המתח הבלתי מעורערת הנוכחית. אפשר לומר, בנימה ציונית, שמשעני הוא שגריר חיובי למדי של ישראל בימים שבהם המדינה לא נהנית מיחסי ציבור מצויינים.

סטטוס פייסבוק של דרור משעני על המסים שהתבקש לשלם על עותקים של ספרו בהולנדית

רשות המסים לא התרשמה במיוחד מההצלחה של משעני בחו״ל. ״רשות המכס החליטה שאני צריך לשלם עליהם 120 שקל״, הוסיף משעני בפוסט, ״האינסטינקט היה לשלם אבל אז עצרתי ואמרתי, למה בעצם? הגשתי ערעור. כתוב ומנומק. הסברתי שלא קניתי את הספרים ושאני לא אמכור אותם. מאז חכיתי חסר נשימה עד שהיום הודיעו לי שהערעור שלי נדחה, בלי נימוקים. חמודים במכס. אני מאחל להם קריאה נעימה או איך שלא אומרים את זה בהולנדית״.

בשיחה עמו מספר משעני שהגיש ערעור בטופס שניתן לו בדואר, ושאת הבשורה על כך שהערעור נדחה קיבל בשיחת טלפון מאכזבת מהסניף. בשיחה עם גורמים ברשות המסים בתחילה לא הבינו מה בדיוק הבעיה ולמה זה עלול, תיאורטית, להישמע מטופש. ״זה החוק״, הם אומרים, ״ואם יש למישהו בעיה עם זה – הוא צריך לפנות לרשות המחוקקת״.

בתגובה הרשמית מדוברות רשות המסים מפרטים את החוק המדובר, ומסבירים שמשעני נדרש לשלם מע״מ, ולא מכס. ״סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף קובע כי ׳על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה והטובין׳״, הם מסבירים, ״עם זאת, לפי פרט 614 בצו תעריף המכס ומס קנייה קיימת הטבה לפיה ניתן לשחרר טובין בפטור ממסים (למעט מוצרי טבק, כוהל ומשקאות משכרים) המיועדים לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס ובלבד שמחיר העסקה שלהם אינו עולה על 75 דולר ארה”ב. מאחר שבמקרה של מר משעני ערך החבילה עבר את סף הפטור, הוא חוייב בתשלום מע”מ, ולא מכס, על ערך הספרים (וכן על ערך דמי המשלוח וזאת על פי סעיף 133 לפקודת המכס)״.

באותה שיחה עם רשות המסים נטען כי המיסוי על משלוח דואר מחו״ל, גם כאשר מדובר במתנה ולא בקנייה, נועד למנוע מצב שבו אנשים משתמשים בפרצה הזו כדי לבצע רכישות בחו״ל, ובכך לפגוע בשוק המקומי. העובדה ששוק הספרים בהולנדית לא בדיוק משגשג בישראל – וממילא לא ייפגע בגלל הגעת שישה ספרים שמשעני כתב בעצמו ונשלחו לו כמזכרת ותו לא – לא עניינה את הרשות. בתגובה הרשמית נאמר במפורש כי ״העובדה שמדובר בספרים פרי עטו של הנמען אינה רלוונטית לצורך חישוב המסים וכך גם הטענה כי הם מודפסים בשפה שאינה נדרשת בשוק המקומי״. ברשות המסים לא רואים, כנראה, שום סיבה לפעול במקרה הספציפי הזה לפנים משורת הדין.

דרור משעני. צילום: סופי בסול

מנסה לפגוע בשוק המקומי של ספרים בהולנדית. דרור משעני. צילום: סופי בסול

מה שיותר מטריד מ-120 השקלים העקרוניים האלה, ומהעובדה שלמשעני כנראה לא תהיה מזכרת מהגרסה ההולנדית של ספריו, הוא מה שעולה מההסבר של רשות המסים לאופן שבו ממסים חבילות ודברי דואר המכילים טובין מחו״ל. גולשים שהגיבו לפוסט של משעני טענו שרשות המסים גובה מס על ספרים, דיסקים ושאר טובין, אפילו אם היו רכושו של הנמען מלכתחילה. “המכס דורש ממרצים וסטודנטים מכס על ספרות מקצועית, ספרים משומשים שהביאו אתם מלימודים, מפוסט דוקטורט או שבתון, לרבות ספרים שהוציאו אתם מהארץ וחזרו אתם. זה מגיע למאות שקלים ויותר”, כתבה שם מוריה אבנימלך.

רשות המסים מודה שכך הדבר: ״פריטים שנשלחים כמתנה ללא תמורה כספית מצד הנמען או פריטים משומשים, מחוייבים במס ככל פריט אחר וזאת מאחר שהמחוקק לא פטר אותם מתשלום (מלבד ביגוד והנעלה משומשים הנשלחים במתנה). אם אדם פרטי בישראל מקבל טובין באמצעות הדואר או חברת בלדרות, בין אם נשלחו מטעמו או מטעם אחר, בין אם חדשים או משומשים, יחול חיוב במסים על פי סוג הטובין וערכם. במקרה של ספרים, אם ערך המשלוח (הספרים + דמי משלוח, ביטוח ועלויות נוספות אם ישנן ולא חושבו באופן נפרד) עולה על 75 דולר, יחול חיוב במע”מ בלבד. אין שום משמעות לסוג הספר״.

כלומר, אם, למשל, רכשתם 6 ספרים באנגלית בסטימצקי תוך תשלום מס כחוק, כמובן, ולאחר מכן העברתם אותם לחבר בחו״ל והוא שולח לכם אותם בחזרה בדואר – תיאלצו לשלם עליהם מס שוב (אלא אם שמרתם את החשבונית המקורית ויש לכם כוח להאבק). שוב, למרבה המזל, עם הדואר של היום – יכול להיות שהחבילה פשוט לא תגיע ליעדה ועוגמת הנפש תיחסך מכם – לטובת עוגמת נפש אחרת, כמובן.


יובל אביבי הוא עיתונאי ובלוגר (פייסבוק, טוויטר). הוא כתב על מאבקן הכושל של תעשיות הטלוויזיה והקולנוע הישראליות בפיראטיות בגיליון 8.2011

בית אל: באנו לחזק ויצאנו מוספמים

שיווק צריך לפנות לרגש. הנה סמס שטוען שראש המועצה קורא לבוא לחזק את תושבי התנחלות בית אל (ככל הנראה בעקבות פינוי בתי דריינוף, אך בלי לומר זאת במפורש), וזאת על ידי קניית כרטיסים להופעה של שלומי שבת ואודי דוידי במתנ”ס המקומי.

סמס פרסומי לחיזוק תושבי בית אל על ידי קניית כרטיסים להופעה של שלומי שבת ואודי דוידי

פיירפוקס יאפשר השתקת לשונית רועשת; אמא עם תינוק חולה בבי”ח הפעילה מדחן דרך חברות בפייסבוק

חדש: השתקת אתרים רועשים בפיירפוקס

מנהלי אתרים חסרי התחשבות שותלים באתריהם סרטוני וידאו שמופעלים אוטומטית. כדי לכבות אותם צריך לגלות מאיזו לשונית בדפדפן מגיע הרעש, לאתר את חלון הווידאו באותה לשונית ולאתר את כפתור הכיבוי.

לפי דיווח של ונצ’רביט, בקרן מוזילה, שמפתחת את דפדפן פיירפוקס, מפתחים פיצ’ר שיציג אייקון של רמקול על לשונית שממנה מגיע הקול (פיצ’ר שקיים כבר היום בדפדפן כרום של גוגל), ויאפשר לכבות את הקול ישירות מהאייקון, בלי צורך להיכנס לאותה לשונית (פיצ’ר קיים אך נסתר בכרום).

מוזילה סיפקו מוקאפ של הפיצ’רים הצפויים:

פיצ'ר זיהוי והשתקת קול בפיירפוקס. הדמיה: מוזילה

חדש: הפעלת מדחן דרך פייסבוק

הודעה של קיילי גומן בקבוצת ההחלפות והמכירות של בארי, קנדה, על הכסף שעומד להיגמר במדחן

קבוצת הפייסבוק “הקבוצה החדשה של אמהות בארי הכל למכירה והחלפה” מיועדת למכירה והחלפה בין אמהות בעיר בארי שבאונטריו, קנדה. קיילי גומנז, אחת החברות, פרסמה שם בשבוע שעבר שאלה אוף-טופיק:

לא קשור למכירה. אני ב-RVH (ר”ת של המרכז הרפואי רויאל ויקטוריה, ע”ק) עם הרך הנולד ואנחנו צריכים לעשות עוד אולטרהסאונד וצילומי רנטגן. שמתי את כל העודף שהיה לי במדחן אבל הוא ייגמר ב-15:30. האם יגררו אותי או רק יתנו קנס? אני לא יכולה לעזוב את התינוק לרוץ החוצה, ולא ציפינו להישאר כל כך הרבה זמן.

גומנז נסעה בבהילות לבית החולים לאחר שהרופא הודיע לה שאצל בנה, דומיניק בן ששת השבועות, התגלה קשר במעי מלא בנוזל ואוויר.

החברות לקבוצה לא הסתפקו בתשובה אינפורמטיבית. אלישה ליאן הגיבה שם: “רק קנס, אבל איזה דגם וצבע אוטו. אני לא רחוקה. אני יכולה ללכת לשים כסף בשבילך בערך עוד שעה בדרך חזרה ביתה אם את עדיין שם”. “אני גרה לא רחוק מבית החולים. אלך לשם ואוסיף כסף למדחן בשבילך!”, כתבה רייצ’ל בנקס. והן לא היו היחידות. “נשים פשוט הציפו את הקבוצה, שאלו באיזו מכונית אני נוהגת ואיפה חניתי כדי לשים כסף בשבילי”, סיפרה גומנז ל-USA טודיי.

ארבעים דקות אחרי שהסטטוס פורסם הגיבה סטפני גוגן: “בוצע”, בצירוף תמונה של המדחן עם שעתיים נוספות, אחרי שהוסיפה לו כסף. “כשראיתי את הפוסט בדיוק התיישבתי לחכות לטרמפ שלי אחרי העבודה. חשבתי לעצמי, אני גם ככה שם, איך אני יכולה לעזור”, סיפרה לחדשות CBS. בנוסף לגוגן, עוד ארבע נשים הוסיפו כסף למדחן.

כשאמה של גומנז הגיעה לאסוף את האוטו, תשע שעות אחרי שגומנז החנתה אותו, עדיין היו במדחן חמש שעות חניה. החברות בקבוצה הציפו את הפוסט של גומנז בדרישה בשלומו של התינוק. “במיוחד בעולם של היום”, אמרה גומנז לגלוב אנד מייל, “קשה למצוא אנשים שעושים דברים נחמדים זה עבור זה”.


שודר בגלצ ב-25.7.2015, בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

אמ;לקתי לכם: אלת-השיטור שמלשינה לאמא, גוקר מאחצנים הומו ואז מוחקים ועוד חדשות בקצרה

מרדף אחרי הטלוויזיה. איור: יעל בוגן, העין השביעית cc-by-nc-sa

>> האחים קרי קונרן וקווין קונרן יצרו לפני עשור את הסרט “סקיי קפטן ועולם המחר”, שבו השחקנים מצולמים את באולפן על רקע מסך כחול בהוצאה נמוכה יחסית, והרקע והאפקטים נוספים במחשב אחר כך. האחים קונרן הציבו את היסודות לרוב סרטי האקשן שאנחנו רואים היום – השיטה שפיתחו נפוצה מאוד כיום, אבל היתה פורצת דרך בזמנו. הם נערצים על אנשי קולנוע כג’ורג’ לוקאס, שאף הזמיו אותם ב-2004 למפגש שארגן עם בכירי הקולנוענים על עתיד הקולנוע, אבל הסרט שלהם נחשב כשלון קופתי, וחוסר היכולת שלהם לשווק את עצמם ולשמור על קשר עם התעשייה השאיר אותם מאחור.
קדימה, אל המחר >>

>> האמן דמיטרי מורוזוב יצר אבטיפוס של אלת-שיטור, שבכל פעם שהשוטר מכה באמצעותה היא מסמסת לאמא שלו: “אמא, הרבצתי לבנאדם!”. על האלה מורכב חיישן פיאזואלקטרי. ברגע שהוא חש במכה מעל עוצמה מסויימת, הוא מדווח על כך למחשב ארדואינו שמורכב על האלה, וזה שולח הודעת סמס מוכנה מראש למספר שנקבע מראש. לדברי מורוזוב, “מאחר שאמצעי השליטה הסטנדרטיים אינם יעילים, הפרויקט הזה מציע אמהות כמעוז האחרון של חסד ואחריות אנושיים”.


סקאעחחחח! >>

>> גבר אמיד ומקושר ביקש לשכור את שירותיו של זון, שניסה לסחוט ממנו סיוע או שיחשוף אותו. התכתובות ביניהם נחשפו בגוקר, כשהאתר חושף את זהותו של הגבר ושומר על האנונימיות של הזון. ביקורת ציבורית ועיתונאית קשה על אחצונו של הגבר כגיי (הוא נשוי לאישה), במיוחד לאור זאת שהוא לא איש ציבור (אף כי הוא בכיר בחברת המו”לות קונדה נאסט ואח של בכיר לשעבר בממשל אובמה), הביאה את השותפות הניהולית של גוקר לערוך הצבעה ולהחליט ברוב של 5 מול 2 להסיר את הכתבה. הבעלים והמנכ”ל ניק דנטון, שהצביע בעד ההסרה, פרסם מאמר התנצלות. ההחלטה עוררה את כעסם של חברי המערכת, גם כאלו שהתנגדו לפרסום הכתבה מלכתחילה, בגלל הפגיעה בעצמאות המערכתית שלהם על ידי ההנהלה.
תשכחו מזה >>

הביקורת העיתונאית הכי נוקבת על התמודדותו של דונלד טראמפ על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית היא לא מאמר אלא החלטה עריכתית: ההפינגטון פוסט מעביר את הסיקור של טראמפ מהמדור הפוליטי למדור הבידור: “אם אתם מתעניינים במה שיש לַדּונלד להגיד, תמצאו זאת ליד הסיפורים שלנו על הקרדשיאנים ו’הרווקה'”.
אתה מפוטר! >>

צפו: סרטון תאונת הדרכים המחריד שלא הסכמנו לקנות מהחלאה שצילם אותו

הסרט “חיית הלילה” מספר על לואיס בלום, בגילומו של ג’ייק ג’ילנהול, עיתונאי עצמאי שנוהג להגיע לזירות אירועים חדשותיים כמו תאונות דרכים ושודים מזויינים, לצלם ולנסות למכור לתחנות הטלוויזיה המקומיות הרעבות לוי.טי.ארים מדממים. התחרות הקשה עם העיתונאים האחרים מקלקלת את המצפון שלו, והוא מתחיל לפעול בצורה לא חוקית ולא מוסרית, כשהוא מסתיר מידע על פושעים ומסכן חיי אדם לשמור על הבלעדיות שלו.

פול פלטון, בן 41 מלוריין, אוהיו, זכה להשוואה משמיצה לבלום הבדיוני בגלל מעשיו כשהיה עד לתאונת דרכים קשה ביום שני השבוע. זאכרי גודין בן ה-17 איבד שליטה על רכבו, התנגש בבית מגורים ונפצע, והביא לפציעתו הקשה של חברו קמרון פרנד בן ה-17, שהיה גם הוא במכונית, שהסתיימה במותו בבית החולים.

לפי הדיווח שפרסם השוטר קפטן רוג’ר ווטקינס בפייסבוק הרשמי של משטרת לוריין, “בעוד אחרים הגישו עזרה לבנים, גבר ניצל את ההזדמנות לצלם בווידאו את הסצינה האיומה הזאת עם הסלולרי שלו. בסרטון, הגבר מעיר הערות על כך שהבנים ‘אידיוטים’, ומחזיק את הסלולרי כך שיוכל לצלם את שני הבנים שהיו במצוקה רפואית. הגבר פותח אז את הדלת האחורית של הרכב הזה ונשען פנימה להמשיך ולצלם. הוא הולך מסביב לצד של הנהג ומצלם בווידאו את הנהג, ואז חוזר לדלת שפתח וממשיך לצלם וידאו של הבנים ושל פנים הרכב. בשום שלב הגבר לא מגיש סיוע לקורבנות, או אפילו מנסה לעודד אותם”.

לטענת המשטרה, פלטון לא סיפר לה על הסרטון ולא הציע להעביר לה אותו כדי לסייע בחקירת המקרה, אבל כן פרסם אותו בפייסבוק והציע אותו למכירה לשני גופי חדשות לפחות. כשנודע למשטרה על קיומו של הסרטון היא ביקשה לשוחח עם פלטון, אך לא הצליחה לאתרו.

המשטרה היתה נחושה להעניש את פלטון אף שעל פניו לא ביצע עבירה, כפי שהסביר לרויטרס הבלש באדי סילברט: “חיפשנו כל דבר שבו נוכל להאשים אותו. זה לא פשע לתקוע מצלמה איפה שילד גוסס או לנסות למכור את זה”. המאמצים נשאו פרי כשהמשטרה מצאה את הסעיף הנדיר של “הסגת גבול רכב” (Vehicle Trespass) – “כניסה מודעת אל או כלפי רכב ממונע ללא הסכמת הבעלים/הנהג או האדם שמוסמך לתת הסכמה כזו”. יומיים אחרי התאונה, המשטרה הוציא צו מעצר לפי סעיף זה בבית המשפט העירוני של לוריין ועצרה את פלטון, שאחר כך השתחרר בערבות. אם יורשע הוא עלול להיכלא לעד 30 יום ולשלם קנס של עד 250 דולר.

פלטון התנצל בראיונות לתקשורת ובסרטון התנצלות בדף הפייסבוק שלו. לדבריו, הוא לא יכל לעזור לפצועים ברכב משום שאין לו הכשרה רפואית, והוא אמנם פתח את הדלת האחורית, אבל זה היה כדי לבדוק שאין שם נוסעים פצועים; הוא הפנה את תשומת לבם של אנשי המשטרה לאש שפרצה ברכב כשהם הגיעו; “לא התכוונתי שזה יהיה סרטון זוועה […] פרסמתי את הסרטון כדאי שילדים אחרים יראו אותו וילמדו מהטעות של נהיגה מהירה וחסרת אחריות”; הוא הודה שקרא לנפגעים אידיוטים – “כן, זה טפשי, כאילו, למה הם עשו את זה? זה הכעיס אותי, יש לי ילדים”; ולדבריו הוא לא ניסה למכור את הסרטון, אלא ביקש תמורתו תרומה לארגון צדקה שהוא פעיל בו.

שיחה בין ABC 5 קליבלנד לבין פול פלטון, שמציע את סרטון התאונה תמורת תרומה; וקטע מסרטון התאונה; שני הצילומסכים מהכתבה של הערוץ

צ’ט בין פול פלטון, שמציע את סרטון התאונה תמורת תרומה, לבין ערוץ החדשות ABC 5 קליבלנד, שמוכן לשלם בקרדיט בלבד, וקטע מהסרטון; שני הצילומסכים מכתבה ששודרה בערוץ

היו ערוצי חדשות מקומיים (ABC 5 Cleveland, Fox 8 Cleveland) ששידרו כתבות זעזוע ממעשיו של פלטון, שבהן סיפרו איך הוא ניסה למכור להם את הסרטון, והתגאו בכך שסירבו לרכוש אותו, תוך שהם גונבים את הסרטון מהפייסבוק שלו ומציגים בטלוויזיה קטעים ממנו שנחשבים “בטוחים לצפייה לכל המשפחה”, הקוד הצבוע שמאפשר להם לתת הצצה פורנוגרפית למכונית המרוסקת ועדיין למכור מכוניות והמבורגרים ותרופות נגד דכאון בהפסקת הפרסומות שמכניסה להם המון כסף, שפלטון לא יראה ממנו סנט שחוק אחד, למרות שהסרטון שלו הוא הפרה העסיסית שממנה הם מכינים את המבורגר ההיסטריה-המוסרית שלהם.

קפטן ווטקינס מהמשטרה סיכם את הפוסט שלו בפייסבוק:

משטרת לוריין מבקשת להזכיר לאזרחים שמותר ואף רצוי לעזור זה לזה במקרי חירום אם הם יכולים לעשות זאת באופן בטוח, וכי סיוע או תמיכה באדם צעיר גוסס ובחברו הפצוע קשה הם מעשה ראוי לשבח ואדיב. אנשים, לעומת זאת, אינם רשאים להסיג גבול אל תוך רכבו של אדם באופן פלילי וללא רשות כשהמטרה היחידה, על פניו, היא צילום וידאו של רגעי המוות של אדם צעיר, למטרות רווח.

כרזת הסרט "חיית לילה"


שודר בגלצ ב-18.7.2015 בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

יש הרבה יותר אזרחים באיראן מאשר בישראל. מטפל

נפתלי בנט בקמפיין של קידום. צילום: יואב פוירשטיין (cc-by-nc-sa)

נפתלי בנט בקמפיין של קידום. צילום: יואב פוירשטיין (cc-by-nc-sa)

“יש הרבה יותר מסיימי 5 יחידות מתמטיקה באיראן מאשר בישראל. מטפל”, הכריז בפייסבוק שר החינוך נפתלי בנט כשגילה שיש יותר של מסיימי 5 יחידות מתמטיקה באיראן (80.84 מיליון תושבים*) מאשר בישראל (7.82 מיליון תושבים*). אפשר להתחיל עם לימוד ההבדל בין מספרים אבסולוטיים למספרים יחסיים.

סטטוס של שר החינוך נפתלי בנט: "יש הרבה יותר מסיימי 5 יחידות מתמטיקה באיראן מאשר בישראל. מטפל."

(* הערכה נכון ל-2014, לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA).

חברת התעופה הזולה של אל על במקום ה-5* במזה”ת!!!!1 (*מתוך 6)

פרס חברת התעופה הזולה הטובה ביותר 2015 של סקייטראקס. צילום מאתר סקייטראקס

אבישי בן ששון גורדיס נזכר בבדיחה מימי המלחמה הקרה: אלופי הריצה האמריקאי והרוסי התחרו בריצה, והאמריקאי ניצח. למחרת הופיעה כותרת בשופר השלטון הסובייטי “פראבדה”: “הרץ הרוסי הגיע למקום השני. הרץ האמריקאי הגיע למקום אחד לפני האחרון”.

אפרופו בדיחה, שמעו סיפור על אל על. חברת התעופה מתגאה בכך שמותג הטיסות הזולות שלה, אפ (UP), נבחר לחברת הלואו-קוסט החמישית הטובה ביותר במזרח התיכון בתחרות סקייטראקס.

מודעה בפייסבוק של UP של אל על על כך שאפ היא אחת מחמש חברות הלואו קוסט הטובות במזה"ת בתחרות Skytrax

אפ אכן נבחרה לחברת הלואו-קוסט החמישית הטובה ביותר במזרח התיכון – מתוך שש חברות שנבדקו (לפי וויקיפדיה, יש במזה”ת שבע חברות לואו-קוסט); ברשימת עשר חברות הלואו-קוסט הטובות ביותר בעולם, אפ לא מופיעה אפילו על שקית ההקאה. כלומר, לא רק שאפ של אל על אינה בפסגת חברות התעופה הזולות בעולם, היא אפילו לא בפסגת הרשימה באזור שיש בו פחות מעשר חברות כאלו.

יובל חץ הדביק את הדירוג למודעה של אפ אל על:

מודעה בפייסבוק של UP של אל על על כך שאפ היא אחת מחמש חברות הלואו קוסט הטובות במזה"ת בתחרות Skytrax, ומתחתיה דירוג החברות במזה"ת באותה תחרות. עיבוד: יובל חץ

חברות תעופה מזה”תיות זולות טובות יותר מאפ של אל על: אייר ערביה, פליידובאי, ג’זירה איירווייז ונאס אייר. פחות טובה ממנה: פליינאס. אגב, לפי וויקיפדיה, נאס אייר הוא שמה הקודם של פליינאס, כך שבתסריט החיובי לאל על, אפ נמצאת במקום הרביעי מתוך חמישה במזה”ת, לפני נאס אייר-פליינאס, ובתסריט השלילי, אפ נמצאת במקום החמישי והאחרון במזה”ת. אבל חמישי במזרח התיכון!

(הלשינו: אייל פדר-לוי, יעל בוכוייץ)

מסעדה לא קיימת הגיעה לראש הדירוג באתר המלצות התיירות טריפאדבייזור

ריסטורנטה סקאלטה קיבלה את הציון המרשים של חמש מתוך חמש נקודות ירוקות באתר ביקורות התיירוּת TripAdvisor, מה שהביא אותה לראש רשימת המסעדות המומלצות של האתר בעיירה האיטלקית מוניגה דל גרדה. תיירים שיגיעו לשם יתקשו למצוא מקום במסעדה. זה לא שהיא לא עמוסה בסועדים, היא פשוט לא קיימת.

ההונאה בוצעה בהשתתפות מספר בעלי מסעדות איטלקים והעיתון האיטלקי “איטליה אה טאבולה”, העוסק באוכל ותיירות, שמנהל קמפיין בשם #NoTripAdvisor נגד ביקורות מזוייפות בטריפאדבייזור, ובין השאר דורש שהאתר יאפשר כתיבת ביקורת על מסעדה רק למי שיציג קבלה שמוכיחה שאכל שם.

ריסטורנטה סקאלטה “נפתחה” בסוף אפריל, ומשתמש טריפאדבייזור מטעם הקושרים פרסם את הביקורת הפיקטיבית המהללת הראשונה. תשע הביקורות המהללות העוקבות פורסמו במשך חודש, בין 19.5 ל-20.6. לרוב המבקרים של המסעדה יש היסטוריה של 1-3 ביקורות בלבד, לשניים יש 7-8 ביקורות ורק למבקר האחרון יש היסטוריה מרשימה של 46 ביקורות בטריפאדבייזור.

ביקורות על ריסטורנטה סקאלטה באתר טריפאדבייזור

יומיים אחרי פרסום הביקורת החיובית האחרונה כבר עקפה סקאלטה (“סולם” באיטלקית, שם שנבחר כבדיחה על הטיפוס המהיר שלה במעלה הדירוג) את המסעדה המובילה עד אז במוניגה דל גרדה בטריפאדבייזור, L’Osteria H2O, שמחזיקה 300 ביקורות, 201 מהן עם דירוג מצוין – חמש נקודות ירוקות.

ריסטורנטה סקאלטה בראש המסעדות המומלצות במוניגה דל גרדה באתר טריפאדבייזור

טריפאדבייזור כשלה הן בשיטת הדירוג – מסעדה חדשה עם עשר ביקורות שכולן חמש נקודות ואפס ביקורות של פחות מכך תוך חודש בלבד לא הדליקה נורת אזהרה, והצליחה לטפס לראש הדירוג, כשהיא דוחקת מסעדה ותיקה עם מאות ביקורות ששליש מהן מצויינות – והן באי-בדיקת עצם קיומה של המסעדה. הם לא היו מתקשים לזהות שמשהו חשוד אם היו מתקשרים – הכתובת בפרופיל היתה רחוב שלא קיים בעיירה, והטלפון שייך לתחנת משטרה ישנה.

טריפאדבייזור גילתה שהמסעדה לא קיימת רק כשאיטליה אה טאבולה פרסם את הכתבה. האתר מחק את הביקורות מיד, ולאחר מספר שעות העלים גם את הפרופיל של המסעדה הלא-קיימת.

Octopus v. Squid. איור: Phineas Jones (cc-by-nc-nd)

טריפאדבייזור גם לא טרחו להגיב לאיטליה אה טאבולה, אבל מסרו תגובה לכלי תקשורת אחרים, ובהם האינדיפנדנט:

במקרה הזה, חקרנו והסרנו מהאתר את הרשומה ואת הביקורות שלא עמדו בכללים שלנו.

זה ניסוי די חסר משמעות ליצור רשומה מזוייפת או ביקורות מזוייפות רק כדי לנסות לתפוס אותנו, מאחר שזה מאוד שונה מההונאות שאנחנו רואים ותופסים על בסיס יומי. אנחנו יודעים שכאשר נוכלים מנסים למנפלץ את הדירוגים באתר שלנו, הם משאירים תבניות שאנחנו יכולים ומצליחים לאתר.

אנחנו עוקבים אחרי ביקורות מזה יותר מעשור, אז אנחנו יכולים לזהות מהי התנהגות נורמלית של מבקר ומה לא – וככה אנחנו תופסים הונאות.

בדצמבר 2014 קנסה רשות ההגבלים העסקיים האיטלקית את טריפאדבייזור ב-500 אלף אירו, בעקבות תלונות של איגוד המלונאים הלאומי Federalberghi ורשות הגנת צרכנים. רשות ההגבלים העסקיים נימקה את הקנס בכך שטריפאדבייזור לא הפעילה אמצעים למניעת ביקורות כוזבות, אולם המשיכה להציג את התוכן באתר כ”אותנטי ואמיתי”.

רדיולאבּ – ראיון עם רוברט קרולוויץ’ מהתוכנית שהופכת את המדע לפופולרי

רוברט קרולוויץ' וג’ד אבומראד בהופעה חיה של רדיולאב. צילום: Jared Kelly (cc-by-nc-nd)

“הלכתי ברחוב כאן, בנווה צדק, שני אנשים הלכו שם ואחד אמר לי, ‘אתה לא רוברט קרולוויץ‘?’. אני לא יודע איך זה קרה. הייתי במטולה בטעות, נרדמתי ברכבת לחיפה, והיו שם צנחנים שישבו, ואמרתי, ‘אני צריך להגיע לחיפה בשעתיים וחצי הקרובות, איך אני עושה את זה?’. אחד מהם שאל: ‘אתה מ-Radiolab?'”

אף שיש לו עבר טלוויזיוני, קרולוויץ’ מוכר כיום בזכות רדיולאב (“מעבדת רדיו”), שהוא מגיש-שותף שלה עם ג’ד אבומראד. התוכנית עוסקת, כהגדרת אתרה הרשמי, ב”סקרנות. היכן שהקול מאיר רעיונות, והגבולות מיטשטשים בין מדע, פילוסופיה והוויה האנושית”. היא מופקת על ידי WNYC, הסניף הניו יורקי של הרדיו הציבורי, ה”ערוץ 8″ או “הארץ” של הרדיו האמריקאי. לכן הוא נשמע מופתע כשהוא מספר לי שזיהו אותו ברחוב הישראלי, כמו שאני הופתעתי כשהתקשרתי למלון שבו התארח בישראל והוא ענה לי בעברית: “כן, כן, אני רוברט קרולוויץ'”. רדיולאב היא תוכנית של עונה בת עשרה פרקים בני שעה המתפרשים על פני כשנה, שמשודרת בברודקאסט בלמעלה מ-450 תחנות בארה”ב, ובנוסף פרקים קצרים יותר שמופצים רק כפודקאסטים[*]. רוב המאזינים של התוכנית לא שומעים אותה ברדיו, אלא בפודקאסטים – יש לה יותר מ-4 מיליון הורדות בחודש, וב-2014 היא היתה אחת מעשרת הפודקאסטים הפופולריים ביותר בשירותי ההורדות של אפל. “בחרנו במדע כי מדע נשאר רלוונטי 5-6 שנים בלי הרבה עדכונים”, מסביר קרולוויץ. “אז יש ארכיון טוב שממנו אתה יכול להזמין פרקים חדשים ופרקים ישנים ופרקים ישנים מאוד, וכולם יהיו די טריים להאזנה”.

עוגיות מדע. צילום: Ryan Somma (cc-by)

שורשיה של רדיולאב ב-2001, כשאבומראד התבקש להנחות תוכנית נסיונית של רדיו תיעודי ב-WNYC. הוא אסף סיפורים תיעודיים מרחבי העולם ושידר אותם בערבי יום ראשון, כשמדי פעם היגג בין הסיפורים, וגם יצא לחקור ולהביא סיפורים משלו. במסגרת עבודותיו בתחנה נשלח לראיין את קרולוויץ’, אחד מהתומכים של WNYC, והשניים מצאו נקודות השקה – שניהם עבדו ב-NPR וב-WNYC, ושניהם למדו בקולג’ אוברלין באוהיו, בהפרש של חצי יובל. “כה מוזר, אני חש שהוא חי את החיים שאני חייתי, רק 27 שנה מאוחר יותר”, אומר קרולוויץ. השניים התיידדו והחלו להיפגש לארוחות בוקר. באחת הפגישות אבומראד הציג רעיון שעלה במוחו, להלחין מוזיקה, כמו שמלחינים עבור סרטים, אבל לתוכן לא-בדיוני. השניים החליטו לנסות ליצור רדיו ביחד, ושלחו סיפור בן שתי דקות לתוכנית הרדיו המוערכת This American Life של איירה גלאס, לפרק מיוחד שהוקדש לדגלים. גלאס, שקרולוויץ’ הגדיר כחבר אבל גם כ”האלוהים” של הרדיו, פסק: “זה היה נורא. זה היה ממש נורא. יש סיפורים שאנשים מגישים וצריכים קצת ליטוש פה ושם, יש סיפורים גרועים, ויש קטגוריה מיוחדת שבה אנחנו לא יודעים איך להגיב”.

למרות זאת, השניים בחרו להמשיך ולעבוד על תכני רדיו. בארוחת בוקר בנובמבר 2003 הם שוחחו על הזכרון האנושי, והחליטו להעלות את שיחתם לשידור בתוכנית. כך נולדה רדיולאב מחדש במתכונתה הנוכחית, כשקרולוויץ’ הופך מאורח מזדמן למגיש-שותף. באוברלין, אבומראד למד הלחנה וקרולוויץ’ למד היסטוריה. החיבור הזה מצא את דרכו לרדיולאב, שמשלבת את ההעמקה בסיפורים עם עריכה מוזיקלית וקולית מוקפדת, מה שמצריך עבודה רבה על כל פרק – תחקיר, כתיבה, בדיקת עובדות, הקלטת ראיונות, עריכה, אפקטים קוליים, הלחנת מוזיקה, הקלטת מוזיקה, הקלטות השלמה של ראיונות ועוד ועוד ב-15 השולחנות של רדיולאב במשרדי הרדיו הציבורי בניו יורק. תיאור העבודה היצירתית על התוכנית מפיו של קרולוויץ’ מעורר קנאה: “יש לנו מוזיקאים מכל רחבי העיר שמגיעים, ומשוררים שמגיעים, בדיוק גייסנו 60 משוררים, יש לנו קומיקאים ורקדנים. זה היתרון בלהיות בעיר מאוד אמנותית ולהיות מוצר בולט של העיר הזאת. אפשר לבקש מכל החלקים של העיר לעזור לנו לפרסם, לארח, לעשות הופעות דרמטיות, להעלות דברים על הבמה, לשדר דברים. יש המון שחקנים שאנחנו עובדים איתם בקליפורניה ובניו יורק, והם מכירים לנו שחקנים נוספים. אנשים כל הזמן באים והולכים. בערך חצי ממה שאנחנו עושים לא משודר, והחצי השני כן, לפעמים במהירות ולפעמים לאט”.

רוברט קרולוויץ', מגיש-שותף של תוכנית הרדיו רדיולאב, בכנס הרדיו השנתי בבינתחומי הרצליה, 3.2015. צילום: ענת מזור

הראיון הטלפוני שלנו נערך לרגל השתתפותו של קרולוויץ’ מוקדם יותר השנה בכנס הרדיו FM+ של המרכז הבינתחומי הרצליה. לשאלה מה מרכיב תוכנית רדיו טובה הוא משיב: “משהו בין הפתעה ליופי. הפתעה כי אתה רוצה לשמוע משהו שמרגיש טרי ושונה ובלתי צפוי, ויפה במובן שיש לזה שרירים ואיזון ותחושה של התחלה, אמצע וסוף, שנותנת תחושת סיפוק”. רדיולאב נחשבת לאחת מההצלחות של הרדיו הציבורי האמריקאי, אשר מימונו מגיע מחסויות מסחריות, תרומות מהציבור, מימון ציבורי וסינדיקציה של תכניו. בשנה שעברה זכתה רדיולאב בפרס פיבודי, שבית הספר לעיתונאות ותקשורת המונים באוניברסיטת ג’ורג’יה מעניק על הצטיינות בשידורי טלוויזיה, רדיו או רשת. רדיולאב קיבלה את הפרס על התוכנית “60 מילים“, שהופקה בשיתוף באזפיד ועסקה ב-60 המילים שנכתבו שעות ספורות אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, ואשר שימשו להצדקת הפעלת כוח צבאי נגד מי שהוצגו כאחראים למתקפה, והובילו למלחמה הארוכה בתולדות ארה”ב. זה פרס הפיבודי השני של התוכנית.

לאור ההצלחה ארוכת השנים הזאת, התעסקות עם הנוסחה המצליחה נשמעת כמו התגרות באלת המזל. ובכל זאת, אבומראד וקרולוויץ’ לא חוששים מהם. “אנחנו משוגעים, אז אנחנו עושים שינויים כל הזמן”, הוא צוחק כשאני שואל אותו על כך. “אני חושב שאנחנו לא ציפינו שהתוכנית תהיה הצלחה גדולה, ולא היה חיוני לנו לעשות אותה כך שהיא תהיה הצלחה. זה נפלא שזה הצליח. לא הייתי קורא לזה תרגיל באנוכיות, אבל… לא ציפינו לעשות את זה זמן רב כל כך, לא ניסינו להיות מפורסמים. אני כבר הייתי כתב די מצליח, ג’ד לא היה כתב בזמנו, אבל עכשיו הוא גאון ופה ושם. לא ניסינו להיות מצליחים. מה שניסינו לעשות זה לאתגר את עצמנו כל הזמן. בשנה האחרונה היו הרבה הרבה סיפורים שלא קשורים למדע. מדע היה תכופות מגרש המשחקים שלנו, וניסינו דברים שקשורים לפוליטיקה ולבית המשפט העליון ולהיאבקות מקצועית ולספורט, החלפנו נושאים כדי לראות אם הם טובים. אסור לך להיות משוכנע מדי שאתה יודע מה אתה עושה. מדיניות המשרד שלנו היא לא לדעת מה לעשות ואיך לעשות את זה ואיך לגרום לזה להיות טוב. לא לדעת הוא המצב המועדף עלינו. אני יודע שזה משוגע, אבל אני חושב שבגלל זה אנחנו חברים, כי אנחנו יכולים להסכים על זה”.

אבל זו גם התחרות הגוברת על תשומת הלב של הקהל שמחייבת את היוצרים לנסות דברים חדשים. הרדיו מדבר אל מאזיניו, ויכול להקשיב להם בפלטפורמות ותיקות כמו מכתבים, פקסים ושיחות עם מאזינים, וחדשות כמו סמסים, אתרים של תוכניות ודפי פייסבוק. אלא שדווקא בהתקדמות הטכנולוגית מהשידור החי המסורתי למכשירי הרדיו אל הפודקאסטים הזמינים בכל עת מהרשת, אבדה לרדיו האינטראקציה שלו, כי אי אפשר לדבר עם שידור מוקלט. ברדיולאב עובדים על מיזם ניסויי שישתף את המאזינים בתוכנית, ויעשה שימוש ביכולות של המכשירים הניידים שבאמצעותם המאזינים שומעים את התוכנית. המיזם, אשר אמור להיות להבשיל תוך כשנה, נקרא “עיתונות קום מהכסא שלך”. “הפרויקט הראשון עוסק בגחליליות”, מספר קרולוויץ. “הן נעלמות ברחבי עולם, ואנחנו לא בדיוק יודעים למה. אנחנו בונים תוכנה. אנחנו אומרים לך, ‘לך לחצר האחורית או למגרש הטניס או ליער. מה אתה רואה? בחלק של אירופה או אמריקה שאתה נמצא בו, האם זו הגחלילית הזאת או הזאת או הזאת? תרים את הסלולרי, תסתכל על החצר, על הטלפון, על החצר, על הטלפון, האם זו הגחלילית שאתה רואה או שנעבור לגחלילית הבאה?’ יש בזה הרבה אמנות והרבה סיפוריות, אבל הדבר העיקרי הוא שאתה לא בבית, אתה לא יכול להיות בבית כשאתה עושה את זה. אנחנו עושים שימוש בניידות. עיתונות דרך האוזניים והעיניים והידיים”.


התפרסם בגליון 6.2015 של מוסף פירמה של גלובס

לדף הבא →