איך מונעים מניידות גוגל סטריט ויו לצלם מתקנים סודיים בלי לגלות לגוגל איפה יש מתקנים סודיים?

אדר וייסליב
“במחנה”

בסוף החודש שעבר השיקה גוגל את הצילומים הראשונים של שירות גוגל סטריט ויו בישראל. מאחורי הקלעים של הפרויקט הזה עמדו לצד גוגל גם גופי הביטחון, ביניהם צה”ל, השב”כ, המוסד ומשטרת ישראל, במטרה למנוע פרסום של תמונות שמסגירות מידע מסווג ומיקומים של מתקני ביטחון.

שירות סטריט ויו, שהושק לראשונה בארצות הברית ובאירופה, מציג מפות אינטרנטיות מציאותיות יותר המאפשרות למשתמש לדפדף בין תמונות של רחובות, שבילים ופארקים כאילו הוא צועד בהם. “עד לפני כמה חודשים, לא בוצעו צילומים בארץ משיקולי ביטחון מידע”, סיפר גורם באמ”ן. “בעקבות ההכרה של גוגל בצרכינו המיוחדים, כמדינה המאוימת על ידי טרור ופח”ע, החלטנו לפנים משורת הדין לשתף פעולה עם החברה. אחרי הכל, אנחנו מדינה דמוקרטית”.

לפני כשנה החלו בגוגל תהליך של יצירת מגעים עם המטה לביטחון לאומי (המל”ל), במטרה לאשר את הצילומים בארץ. המל”ל הקים מנהלת מיוחדת שתפקידה לתאם את הצילומים של החברה בארץ, ולוודא שהם אכן מתקיימים כמסוכם. השלב הראשון של הפרויקט התחיל בחודש אוקטובר האחרון, וכלל צילומים בערים הגדולות והמתויירות יותר: תל אביב, ירושלים וחיפה. עובדי החברה נעזרו בשני כלי רכב ובזוג אופניים אחד, עליהם מותקנות המצלמות.

לפי ההסכם עם גופי הביטחון, גוגל התבקשה להעביר לידי המנהלת מראש את נתיבי הנסיעה המתוכננים של הרכבים. במחב”ם הגדירו שלושה סוגים של נתיבי תנועה מוגבלים: כבישים שבהם אסור לרכבים לעבור כלל – לרוב כבישים שמקיפים בסיסים, כבישים שבהם מותר לנסוע אבל אסור לצלם, וכבישים שבהם מותר לנסוע ולצלם. “היתה התלבטות לגבי מתקנים חשאיים שקיומם לא ידוע לציבור והם לא מתקנים צבאיים מובהקים, כמו דירות שבהן מתקיימים ראיונות או בדיקות פוליגרף”, אמר הגורם. “בסוף החלטנו לאשר את הצילומים במרבית הנקודות האלה, ונבחרה מעטפת אופטימלית שמשלבת בין צרכי הביטחון לבין הרצון של גוגל לצלם עם כמה שפחות הגבלות”.

ימי הצילומים הצריכו היערכות מיוחדת: באותם ימים לא יוצאים משערי הבסיס רכבים בעלי סממנים מיוחדים ולא מתקיימים אימונים שחושפים תורת לחימה מסווגת. הרכבים המצלמים צוידו במכשיר איתור, ונציגי גופי הביטחון יכולים לעקוב אחרי תנועתם בחמ”ל שהוקם לצורך כך. עד כה נרשם אירוע חריג אחד כשרכב נכנס לשטחי בסיס בירושלים, אך הטעות נעשתה בתום לב. שלבי הצילומים הבאים צפויים לכלול ערים נוספות בגוש דן, בצפון הארץ ובדרומה. “בהתחלה הייתה כאן היסטריה קלה”, הודה הגורם. “עם זאת, לאחר שפרטנו את הדברים ונכנסנו לעומקם הצלחנו להשלים את המשימה בהצלחה. זה שיתוף פעולה מאוד מוצלח שמערב אינטרסים חברתיים וציבוריים. זו ההוכחה שאפשר לשלב חדשנות וקידמה עם ביטחון”.

עוד בנושא:
• למה מצודת זאב מצונזרת מגוגל סטריט ויו כאילו היתה מחנה הקריה או הכור הגרעיני בדימונה?
• האם גוגל סטריט ויו הוא איום בטחוני לישראל?
• התמונות הכי מוצלחות מגוגל סטריט ויו
• גוגל סטריט ויו: לצלם את האיש שמצלם את הגוגלאופניים שמצלמים אותנו
• הצלחתי לצוד ניידת גוגל סטריט ויו
• עלילות גוגלאוטו

16 בMay, 2012 | בנושאים: גוגל סטריט ויו | להגיב זה מגניב

קדימה ממשיכה להיות כשל ברשת – אתרה הושעה בגלל חוב כספי | אייטם שלי בוואלה

זוכרים שהאתר והפייסבוק של קדימה נותרו לא מעודכנים אחרי התרגיל המצחין ואחר כך האתר נעלם וחזר מטוהר, אבל לא לגמרי, והסברתי למה לא הייתי נותן לשאול מופז לנהל אתר? אז עכשיו האתר של מפלגת הכשל הזאת הושעה על ידי הספק סוויטהום. הכתבה בוואלה >>

16 בMay, 2012 | בנושאים: 404, קדימה | תגובה אחת

הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!

זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים

יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.

בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.

היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.

אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.

“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.

אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.

ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”

איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.

האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.

אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.

אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.

ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”

מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.

ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.

“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.

“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.

האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”

ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס

16 בMay, 2012 | בנושאים: 404, אריאל ויסמן, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, יוצרשת, פייסבוק, פירמה, רחלי רוטנר | 5 תגובות

גולן טלקום נכנסת לשוק התקשורת, מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי, שאחת האחזקות העיקריות שלה היא חברת הסלולר הוותיקה סלקום, המאוימת מאוד על ידי השינויים בשוק התקשורת

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית

“מחירי הסלולר בצניחה חופשית”, נכתב בכותרת הראשית של “דה מרקר”, העיתון שהתחרות בשוק הטלפונים הניידים היתה מושא לקמפיין מתמשך ועקבי שלו, ושהכיסוי האדוק שלו את הנושא היה נראה כחלק בלתי נפרד מהרפורמות שביצע שר התקשורת משה כחלון. בתקופת השנה האחרונה נותנות הרפורמות את אותותיהן, השוק משתנה לבלי הכר והעיתונים מדווחים על כך בהרחבה. אחרי הכל, מדובר בנושא הנוגע למספר עצום של אנשים (בעלי טלפון סלולרי) וכזה בעל משמעות כלכלית לא מבוטלת עבורם, עבור מספר חברות ענק כמו סלקום, אורנג’ ופלאפון, ועבור שוק ההון.

“אתמול בבוקר: גולן טלקום הכריזה על חבילת סלולר ללא הגבלה ב-99 שקל”, נכתב בכותרת המשנה לראשית של “דה מרקר”, “בצהריים: הוט מובייל שברה את השוק עם 89 שקל. גם רמי לוי ופלאפון מיהרו לעדכן תעריפים. מניות חברות הסלולר הוותיקות נפלו. מדריך: כך תשלמו הרבה פחות על חשבון הסלולר – כבר היום” (אמיתי זיו ורותי לוי). “בתוך שעות ספורות, שוק הסלולר הישראלי השתנה באופן בלתי הפיך, והדביק פער תחרותי של שנים מול העולם”, פותח אמיר טייג את הידיעה המרכזית. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי הנושא.

“ענף הסלולר מציג: מ-ל-ח-מ-ה”, מכריזה גם הכותרת הראשית של “גלובס”. “גולן טלקום עולה לאוויר: 99 שקל לשיחות, הודעות וגלישה כמעט ללא הגבלה”, כותב גד פרץ, “תחת הכותרת ‘מספיק להיות פראייר’, השיקה היום החברה את פעילותה הסלולרית מציעה שיחות חינם לחו”ל וחבילה מינימלית בעלות של 9.99 שקלים בחודש”. “המפעילים האחרים שייכים לטייקונים. הם רימו את הלקוח”, מצטט פרץ את מיכאל גולן, בעל החברה. “”הוט מובייל מתחילה היום את התחרות האמיתית בשוק הסלולר”, מצטט עוד פרץ את יעקב נדבורני, מנכ”ל של החברה המתחרה, הוט מובייל. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי ההתרחשויות.

גם ב”כלכליסט” הכותרת הראשית מוקדשת לאירוע ההשקה של גולן טלקום ולהשלכה המכריעה שלו על שוק הסלולר. “תחרות ללא הגבלה” נכתב בכותרת, מתחת למילים “ענף הסלולר רותח”. “גולן טלקום השיקה אתמול את רשת הסלולר החמישית והציעה חבילה ב-99 שקל ללא הגבלה. שעתיים לאחר מכן HOT מובייל הגיבה עם חבילה דומה ב-89 שקל. התחרות הסוערת בענף מאיימת כעת לא רק על החברות הגדולות אלא גם על המפעילים הוירטואליים”.

“כשהאייפון חדר לישראל היה ברור כי חברות הסלולר מתחילות לאבד את הצרכן”, נכתב בתמצית טור הפרשנות של גילעד נס המודפסת על השער, “כניסת המפעילים הוירטואליים רמי לוי והום סנטר יצרה אלטרנטיבה לצרכן וכך גם מודל הסבסוד של YouPhone. את המכה הניצחת הציגו HOT וגולן טלקום עם חבילות מתחת ל-100 שקל”. העיתון מקדיש מספר עמודים לכיסוי תחום הסלולר.

גם ב”ממון” של “ידיעות אחרונות”, השם דגש פעמים רבות על עניינים צרכניים, ענייני הסלולר תופסים את הכותרת הראשית. “הסלולריים מציגים: מלחמת מחירים”, נכתב בה, ובכותרת המשנה: “התחרות משתוללת, ואנחנו מרוויחים: אחת אחרי השנייה הודיעו אתמול חברות סלולר על חבילות חדשות במחירי רצפה – מ-89 שקל לחודש, כולל הכל. אז במי כדאי לבחור?”. הכפולה הפותחת של המוסף מוקדשת לנושא.

ההתרחשויות בתחום הטלפונים הניידים הורגשה אתמול היטב גם בבורסת תל-אביב, כך לפי סקירות המסחר בעיתונים הכלכליים: “התחרות המתגברת הפילה את מדד התקשורת ב-3.4%”, נכתב בכותרת סקירת המסחר ב”דה מרקר”. “על רקע מלחמות חברות הסלולר על כיסו של הצרכן וכניסתן של שחקניות חדשות לשוק, נרשמו היום ירידות חדות במניות חברות התקשורת”, נכתב ב”גלובס”. “מניות התקשורת הגדולות ריכזו אתמול מחזורי מסחר גבוהים, כשהן סופגות כאמור ירידות חדות”, נכתב ב”כלכליסט”.

גם ב”ישראל היום”, בעל דסק הכלכלה החלש במזרח התיכון, מקדישים מקום נרחב לטלפוניה הניידת. “מלחמות הסלולר: כך כולנו מרוויחים”, נכתב בכותרת בולטת בראש הפניה התופסת את כל חלקו השמאלי של עמוד השער. “הכל חופשי והמחיר צונח”, נכתב בכותרת נוספת ו”תחי התחרות” בעוד כותרת בשער.

ובינתיים, במדינה אחרת, שגם לה קוראים ישראל, ב”מעריב”, שגם לו קוראים עיתון, קוראת כותרתו הראשית של המוסף הכלכלי “עסקים”: “המעשנים ישלמו 300 מיליון שקל”; “הגזירות הראשונות במסגרת המאמץ לאזן את התקציב יהיו מסים על כל מוצרי הטבק. התמורה הצפויה למדינה: 300 מיליון שקל. היום תבוטל ההפחתה שתוכננה במע”מ” (יהודה שרוני ורותם סלע).

מתחת לכותרת הראשית מודפסות שתי הפניות נוספות (מתוך שבע בכל העמוד). האחת מתייחסת לירידה במדדי הבורסות האירופיות והשנייה לאירוע שהתרחש באותה ישראל: “גולן ומירס מצטרפים לתחרות בסלולר”, נכתב בכותרת המנוסחת כדבעי (ודוק: התחרות כאן מאז ומעולם). “גולן טלקום הכריזה על השקת שירותיה, המתבססים על חבילות פשוטות וזולות. בתוך שעתיים הודיעה מירס על השקת המותג הסלולרי הוט מובייל במחיר נמוך יותר”, נכתב בכותרת המשנה.

הכפולה הפותחת של המוסף מוקדשת לידיעות בנושאים הבאים: שוק הסליקה באשראי, מדד אפריל, בורסות אירופה, מחיר המע”מ, מכס על סיגריות, הצמיחה בינואר-מרץ, בית קולנוע חדש בראשון-לציון. הכפולה השנייה של המוסף מוקדשת לידיעות בנושאים הבאים: מחירי הדירות בתל-אביב, קמפוס של קומברס, חשמול מסילת ברזל בכפר שמריהו, מגדל מגורים ברמת-גן, זיכיון למותג בובות, שותפות ישראלית עם חברה איטלקית, מסגרת אשראי של מפעלים, הפיקוח ההדוק מדי של הרשות להגבלים עסקיים (מה אתם יודעים), תנודות במשכנתאות ותקציב הפרסום של חברת מזון.

לבסוף, בעמוד 6, מגיעה ידיעה על ההתרחשות המשמעותית ביותר בכלכלת ישראל לפי כל העיתונים הכלכליים היוצאים באותה מדינה: “גולן ומירס השיקו את שירותי הסלולר החדשים”. הידיעה תופסת חצי עמוד. חתום עליה הדר חורש, מי שכיסה (וכנראה עדיין מכסה) את תחום הסלולר במוסף וכיום שמו מופיע בתיבת הקרדיטים כעורך “עסקים” (מתחת ל”עורך הכלכלי” איתן מרקוביץ’).

בסופה של הידיעה לא נדפס הגילוי הנאות המופיע לעיתים ב”מעריב”, לפיו “מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי”, וגם לא נוסח אחר שלו, כמו למשל “מעריב שייך לקבוצת אי.די.בי, שאחת האחזקות העיקריות שלה היא חברת הסלולר הוותיקה סלקום, המאוימת מאוד על ידי השינויים בשוק”. אמנם, לא מקובל לכתוב “גילוי נאות” ארוך כל כך. אחרי הכל, הנייר עולה כסף.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-15.05.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר

15 בMay, 2012 | בנושאים: 404, גולן טלקום, מעריב, סלולר, סלקום, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

כחלון, איזה כסא עור צבי מהמם, זה מקיקה או מ-5 נגרים?

____________
עודכן ב-17:20.

15 בMay, 2012 | בנושאים: 404, גולן טלקום | 4 תגובות

עיריית תל אביב צבעה מעבר חציה בשלל צבעים טכניקולור אבל אז כיסתה אותם בלבן :(

עיריית תל אביב פרסמה הבוקר תמונה מסקרנת בדף הפייסבוק שלה, שבה נצבע מעבר חציה בין רחבת הבימה לשדרות רוטשילד בשלל צבעים:

החשד הראשון שלי היה שטמבור הצליחו לרכוש עוד חתיכה מהמרחב הציבורי, כפי שעשו עם החניה באילת.

ביררתי והסתבר שמדובר במהלך לקידום מצעד הגאווה, ושאחרי הצביעה והצילומים, מעבר החציה נצבע מחדש בלבן.

אבל לא באופן בלתי הפיך.

פינקוושינג, התנכלות לרוכבי הדו-גלגליים או מניעת דריסות?

התגובות בפייסבוק מעורבות. טעימה:

נין חזן: “אולי עכשיו גם נהגים לא ידרסו במעבר החציה הזה ויתנו להולכי רגל לעבור. ממליץ לשקול צביעה של כל מעברי החציה בעיר אם הפיילוט הזה יצליח”.

בנג’מין גילור: “כל עוד הצבע הזה ימנע החלקה של רכב דו גלגלי (בניגוד לסיד הלבן שמשמש לסימונים השונים על הכביש), שימו כל צבע שבעולם”.

אופיר גונן: “בתמונה: 2 עברייני תנועה מורחים צבע שמן נגד רוכבי דו-גלגלי. חשוב לדייק..”

שחר הכספי: “בפרט 811 ללוח התמרורים שפורסם בקובץ התקנות 7007 מיום 22 יוני 2011, מצויר ‘מעבר חציה להולכי רגל’ בצבע לבן. מאידך לא כתוב שם שצבעו צריך להיות לבן. מעניין אם העירייה בדקה האם מותר מבחינת התקנות לצבוע מעבר חציה צבעוני”.

עידן דורון: “שלום יש לי OCD ואני מוכרח ללכת רק על הקווים הלבנים. מה אעשה?”

לירון ברקוביץ: “אני לא יודע מה איתכם אבל לי זה נראה כאילו מישהו דורך על דגל הגאווה. לפי דעתי צריך לעזוב את התמרורים והסימונים בדרכים כמו שהם.ברגע שתתחילו עם איזה קונספט אז זה יצא משליטה. היום זה דגל הגאווה מחר זה גדל או סמל אחר בסוף הארץ והכבישים יראו כמו קרקס”.

סופיה הראל: “יפה מאוד אבל נשמח אם ‘תנקו’ את האלימות שמתפתחת בת”א לאחרונה וגם את ההתקהליות של בני מיעוטים (וזרים) במרכז העיר שהולך וגובר”.

לי גיל: “נהדר. רק אם אפשר שהצביעה (הנורא מרעישה הזאת) לא תתבצע מתחת לחלון שלי אחרי חצות, כמו שקרה לפני שבוע”.

זוהר אביגדורי: “לזה חברים, קוראים באנגלית PinkWshing, והכוונה להחצנה של סובלנות כלפי להט”ב בנסיון להיראות מתקדמים וליברלים, בעוד שהמציאות האמיתית מלאה בדיכוי מכל מיני סוגים. אז כן, בתל אביב צבעי הגאווה ישלטו ברחוב במהלך יוני ויביאו המון יח”צ והמון כסף מכל התיירים שיבואו לשתות קאווה בחוף הילטון ולהזדיין עם המקומיים בעוד שמי שמפנה להם את הזבל, מחנה להם את המכוניות ומנקה להם את הרחוב הם פליטים אפריקאיים שהעירייה מתעללת בהם, ערבים מיפו שמתגוררים בשכונות מוכות עוני ואלימות העוברות ג’נטריפיקציה, או סתם עובדי קבלן מופרטים, מנוצלים ושקופים. חג שמח? למי שיש לו כסף”.

שאול נמרי: “יופי .עכשיו תיצבעו את הפסל של קדישמן.אדום צהוב ירוק כמו רמזור. אולי סוף סוף אזרחים יבינו למה היתכוון קדישמן.אז לא היה לו תקציב לצבע. אז נישאר חלוד .כי חלוד זה יפה .מישנתו של הקדיש”.

תמונות מהצביעה

[עדכון 18:39]: העירייה שלחה הודעה לעיתונות ותמונות שצילם זיו שדה:

לקראת אירועי שבוע הגאווה, צבעה היום (ג’) עיריית תל-אביב – יפו מעבר חצייה בסמוך לתיאטרון הבימה בששת צבעי דגל הגאווה.

בתמונה מופיעים חברי ההרכב האלקטרוני TYP: עברי לידר וג’וני גולדשטיין, והיא מתכתבת עם התמונה המפורסמת מאלבום “אבי רוד” של להקת “הביטלס”.

ההרכב המצליח, המופיע בימים אלה בכל רחבי העולם, יופיע בבמה המרכזית בחוף גורדון במסגרת מצעד הגאווה שיתקיים השנה ב- 8 ביוני.

15 בMay, 2012 | בנושאים: 404 | 8 תגובות

האקרים הפילו אתר מחקר ישראלי שטוען שערכי העם האיראני תואמים דמוקרטיה ליברלית וסותרים את הממשל הדיקטטורי

פוסט של תמר עילם גינדין

בשנים האחרונות, פריצה לאתר משמשת את בעליו כהוכחה לחשיבותו, וכן עילה מעולה לאייטם חדשותי צהבהב. זה לא קורה בבלוגים בלשניים, למיטב ידיעתי (וטוב שכך), אבל סוף סוף זה קרה לאתר שהייתי מעורבת בו, Iran Research. הידד!

ואם מהירות הפריצה היא מדד, אז האתר הזה הוא כנראה מ-מש חשוב, כי הוא נפרץ, על ידי האקרים עם IP רוסי, פחות או יותר שתי שניות אחרי שעלה קישור אליו בוול-סטריט ג’ורנל בלילה שבין ראשון לשני. הפריצה היתה פשוטה ביותר, בלי קללות ונאצות, אבל היא הוציאה את כל המידע אל מחוץ להישג ידם של הגולשים. השיטה פשוטה ביותר – חוץ מדף הבית, כל הקישורים באתר הפכו לגוגל. אתמול בשעות אחר הצהריים המוקדמות האתר חזר לקדמותו.

אז על מה החגיגה? מה כל כך חשוב להוציא מהישג ידם של הגולשים? ובכן: הקישור לאתר הוא מתוך מאמר של יובל פורת על מחקר פורץ-דרך שמודד את מוכנותם של האיראנים לדמוקרטיה. יובל פורת הוא יועץ אסטרטגי פוליטי שבין האסטרטגיות המוכרות שלו אפשר למצוא את מפלגת הגמלאים כהצבעת מחאה, והקמפיין הכתום נגד ההתנתקות. לצידו עמדו כל הזמן שותפיו, יעל שטרן וגל לין, סטודנטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. המחקר המדובר מתבסס על מחקר בינלאומי של פרופ’ שלום שוורץ, פסיכולוג בין-תרבותי ואבי תיאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים (theory of basic human values). שוורץ היה פעיל גם במחקר הזה ופיקח עליו. השתתפו במחקר גם אנשי אקדמיה מתחומים כמו פסיכולוגיה חברתית, איראניסטיקה וסטטיסטיקה, מומחים לניהול פרויקטים, וגם ישראלים ילידי איראן, רובם שדרנים או עובדים ב-רדיס-אין, תחנת רדיו פרסי שמשדרת מחולון. הם התגייסו להיות הסוקרים, בהתנדבות מלאה ובהתלהבות אין קץ. סחתיין.

ייחודו של המחקר הוא בכך שהוא אינו שואל ישירות על נכונותו של הנסקר לדמוקרטיה (כאילו שאיראני ממוצע יאמר שהוא תומך בדמוקרטיה כשמתקשרים אליו ממספר חסוי), אלא על מערכת הערכים שלו: יחס למסורת, מה יגידו, קונפורמיות, יצירתיות, צורך בביטחון אישי וחברתי, ועוד. כל זאת בהשוואה לשישים וארבע מדינות אחרות בשני מאגרי מידע שונים. האתר מפרט את שיטות המחקר, את הממצאים ואת המסקנות, אבל לא עד הסוף. הוא נמנע מלפרט איך עקפו את המסך האלקטרוני לאיראן, או איך הגיעו למדגם כל כך מייצג מבחינת התפלגות מחוזות, השכלה, גיל ושיוך אתני. הקשר שלי למחקר החל כשתרגמתי את השאלון הבינלאומי מאנגלית לפרסית. צוות המתרגמים כלל גם את פרויז ברח’ורדאר מרדיס-אין.

מכיוון שהמחקר א ביסלע רגיש, הוא התנהל כמבצע צבאי סודי. המתרגמים והסוקרים – וכמובן הנסקרים – יודעים שהם משתתפים במחקר חשוב על איראן בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אבל לא מה מטרותיו הסופיות. כדי לשמור על בטחון הנסקרים ולמסך את מקור השיחות, השאלונים היו אנונימיים, והשיחות, מן הסתם, לא זוהו כמגיעות מישראל.

גם לחצי הזמנים הזכירו מבצעים צבאיים, כמו אותו לילה בלתי נשכח שבו תרגמנו בשיחת ועידה תלת לשונית – שני מתרגמים, פורת ואני הקטנה (אילו זה היה פרסית, הייתי כותבת עכשיו שלוש שורות של דברי הצטנעות. כמה שיותר דברי הצטנעות כך האדם בעצם יותר חשוב) – משתים עשרה בלילה ועד שהיינו צריכים ללכת לעבודה וללימודים בבוקר, ופורת היה צריך ללכת ולתת לסוקרים את השאלונים. עמיתיי בטח זוכרים את הבוקר שאחרי (זה היה בחנוכה, אם אני לא טועה), כי הייתי בעננים אחרי לילה של תרגום, כמו שהייתי בצעירותי אחרי לילות ללא שינה מסיבות אחרות. התחלתי לפרט וזה נהיה חופר ומתאים לאתר שלי, אז פיצלתי את הפוסט. הנה תיאור של אתגרי התרגום.

אבל הדבר המפתיע ביותר – וגם השאלה שלא נשאלה בהתחלה – היא מי היה רוצה להפיל את האתר. האם מישהו במשטר קרא את המאמר עד הסוף וראה שכתוב שם שמערכת הערכים של העם האיראני תואמת דמוקרטיה ליברלית ולכן היא עומדת בסתירה לשיטת הממשל הדיקטטורית?

זהות ההאקרים לא ידועה, כמובן, אבל בין התגובות של מערביים אפשר למצוא – לצד תגובות נלהבות, כמובן – גם תגובות שאומרות שהוא בסך הכול סמולני שרוצה למנוע את המתקפה על איראן, ובעיתונות האיראנית התגובות מפתיעות אף יותר: גם אתרים שמזוהים עם המשטר אימצו את המחקר בזרועות פתוחות, ללא מילת ביקורת. אפילו לא על כך שהמחקר נערך על ידי צוות ישראלי, או תהייה על עקיפת המסך האלקטרוני.

הכותרות באתרי חדשות כמו עצר-י איראן, המזוהה עם האגף הפרגמטי במחנה השמרני (או בעברית: מתנגדי הנשיא תומכי המשטר), היתה: “האיראנים הם האומה שהכי מאמינה בדמוקרטיה מכל עמי המזרח התיכון”. הם אפילו נתנו את הגרף, אבל שכחו לציין שציר ה-Y שלו מראה את דרגת הליברליות של המשטר, ושאיראן נמצאת עמוק מתחת לרצועת האלכסון. רצועת האלכסון משקפת את המתאם בין ערכי האוכלוסייה לבין מידת הליברליות של המשטר. רוב האתרים ציטטו את עצר-י איראן. התחלה אופיינית למאמר: “לפי דיווח של שורא ניוז, אתר עצר-י איראן ציטט את וול אסתרית ז’ורנאל (וול-סטריט ג’ורנל), שדיווח…”.

אתרי אופוזיציה ובלוגרים עצמאיים דווקא מצאו בקלות את הפסקה האחרונה, ובהם הכותרות הן יותר לכיוון פוטנציאל עצום של איראן לדמוקרטיה ליברלית, וכותרות משנה כמו “שוחרי חופש בצל משטר טוטליטרי”.

עד עכשיו מצאתי את הדיווח ב-17 אתרים איראנים שונים, מתנגדי משטר ותומכי משטר, ובאתרים עם תוסף פייסבוק אפשר לספור מאות שיתופים. חברים איראנים ששאלתי אותם לדעתם אמרו שהמחקר עצמו מעניין ביותר, גם השיטות וגם התוצאות, ושהעם האיראני אכן מאמין בדמוקרטיה ומשתדל להשיג אותה. היתה גם אחת שאמרה שיובל חתיך ושאלה אם הוא נשוי.

ד”ר תמר עילם גינדין היא בלשנית איראנית, שמעבירה הרצאות העשרה על השפעות איראניות על לשוננו ותרבותנו, “מגילת אסתר – היה או לא היה” ועוד.

15 בMay, 2012 | בנושאים: האקרים, מהנעשה באיראן | להגיב זה מגניב

גולן טלקום – שתי הערות על ספק הסלולר החדש

1. אתר גולן טלקום קרס, לטענת החברה בגלל עומס גולשים באתר. אז אתם לא יודעים להתמודד עם עומס שנובע ממספר רב של משתמשים בו זמנית על רשת תקשורת? מזל שאתם לא חברה שאמורה לספק שירותי סלולר להמונים.

2. בעקבות כניסת גולן טלקום לשוק, חברות הסלולר צפויות לפטר עובדים. המלצה לעובדים: כשהבוס מתקשר, תנו לו להתייבש עשר דקות על הקו, השיבו לו, ומיד אחרי שהוא אומר שאתם מפוטרים העבירו אותו למחלקת שימור לקוחות.

15 בMay, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

הפייסבוקבקיסטים של ידיעות אחרונות לזוג הנאנס: תצמיחו ביצים

פוסט של יהונתן זילבר

היה זה פרופסור יוברט פרנסוורת, בן המאה השלושים ואחת, שטבע את הביטוי היפה “אני לא רוצה לחיות על כוכב הלכת הזה עוד”. הביטוי הזה עבר לי בראש כשקראתי את תגובות הפייסבוק לידיעה של “ידיעות אחרונות” שעוסקת בצעיר שנאלץ לצפות בחברתו נאנסת בחניון גן העיר במשך שלוש שעות. רגע, כמה הערות מקדימות, למקרה שלא ידעתם: (א) לידיעות אחרונות יש אתר אינטרנט משלו, בנפרד מ-ynet - אבל לא באמת. עמוד הבית של ידיעות אחרונות משמש לשרת את מנויי עיתון הדפוס; מדי פעם מתפרסמת שם כתבה, או מובאה מכתבה, אבל כדי לנווט בתוכן שמופיע שם תצטרכו ללכת לעמוד הפייסבוק של ידיעות. (ב) בשנה האחרונה ידיעות נותנים פייט רציני על הקידום בפייסבוק. יש להם 172 אלף לייקים, ובעמודי הכתבה המוזכרים לעיל שיבצו שם רכיב תגובות פייסבוק, ממש בדומה למעצמת תוכן אחרת, חדר 404. עכשיו, מה יש לגולשי פייסבוק להגיד על בחור בן 17 שבילה שלוש שעות בחדר שירותים טחוב בחניון תת קרקעי, כשאדם נושא סכין אונס את החברה שלו?

ליאת פרי וגיורא ישכרוב, למשל, מאוכזבים מהקורבנות. גיורא היה רוצה שלדור של היום יהיה יותר חיספוס. ליאת הייתה רוצה שבן השבע עשרה יהיה חזק יותר. יש לה גם השגות לגבי העדות שנתן: איך אפשר גם לאנוס מישהו וגם לאיים על מישהו אחר בסכין? גיורא מסכם את הדיון: “פשוט תצמיחו קוהונס”.

גיא אברהם כועס על המתלונן, שיכל לתקוף את האנס עם הקסדה שלו. קוראי ידיעות אחרונות כבר יודעים שקסדה היא כלי נשק קטלני, כפי שגילה ב-2010 אלי איפרגן, אב לשלושה שהוכה בראשו בקסדה ומת מפצעיו. גם בן ה-17 יכל להרוג את תוקפו, ובמקום זאת בחר לאכזב את הטוקבקיסטים. אברהם מסכם: “איזה ילדים מפגרים, דור איקס מזויין”.

סיכם את זה יפה ידידנו עבגד:

אויבי ישראל אורבים בחניון!

אבל רגע, רגע, זה לא הכל:

מורן צברי ולולה לוי מזכירים לנו, כל אחד בנפרד, שיש לפרשה הזו גם הקשר לאומי חמור מאוד. לוי מזכירה לנו שהסוד(א)נים הם אנסים ורוצחים חופשי, וצברי תוהה אם, לאחר האונס, שבוצע ככל הנראה על ידי ~~ערבי ישראלי~~ פלסתיני, ישארו יפי נפש שירצו להשאיר פה את הפליטים הסודנים והאריתראים.

למזלם של לוי וצברי מגיעה רונה אפל (שאת תמונת הפרופיל שלה מעטר תגפרופיל נאה של מגן דוד) ומזכירה להם מי באמת אויבי ישראל. אפל היא גם הראשונה לשים על השולחן את האופציה הצבאית. אני מאחל לכולכם בהצלחה עם כוכב הלכת שלכם וביי.

יהונתן זילבר לא מבין למה את לא נותנת לו את הטלפון שלך