רגע לפני שמתים // סמול טוק

ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, יוסי לוי רוצה לערוך לו אירוע פרידה מהחיים

למה צריך לחגוג את מותו הקרב של אדם?
“לא מדובר על חגיגה, אלא על מפגש המאפשר לאדם עצמו וליקיריו להתחיל מהלך חשוב של פרידה. ההתכנסות יחד הופכת את תהליך הפרידה ליותר קל מאשר לבד. זה מאפשר להתמודד עם זה באופן יותר נכון ונותן המון עוצמה של שבט, ולכן השם ‘שירת השבט‘. לא סתם בלוויה ובשבעה מתכנסים כולם ביחד, זה בגדר צורך אנושי”.

איך הגעת לעיסוק הייחודי הזה?יוסי לוי, שירת השבט. צילום: גיל טופז
“הגעתי לזה אחרי שליוויתי אנשים בסטטוס שנקרא מלווה רוחני לקראת המוות. זה התחיל במקרה והתגלגל מפה לאוזן. אני במקצועי מטפל ברפואה סינית, בבעיות נפשיות בעיקר. לפני כשמונה שנים צילצל אלי מטופל שביקש שאבוא לפגוש את אביו שנמצא בשלב האחרון של חייו. פגשתי אותו מספר פעמים ודיברנו על הפחד, על הבדידות, ועל ההתכוננות לקראת המוות. הוא ביקש ממני לגשר בינו לבין אנשים שהתרחקו במהלך חייו מכל מיני סיבות. פגשתי הרבה פעמים אותו, את משפחתו ואת קרוביו, ונוצר תהליך שמידת השפעתו היתה עצומה. ומשם זה המשיך. זה מצא אותי, אני לא מצאתי את זה”.

על מה אנשים שעומדים למות מדברים איתך?
“הם מדברים על מה שמפחיד, על העבר, על דברים שהם מצטערים לגביהם, על הכאבים, על זה שהם יודעים שהם הולכים להתמודד עם המוות לבד. לעיתים יותר נוח לדבר על זה עם אדם זר מאשר עם קרובי משפחה שמעורבים רגשית”.

מה צריכים אנשים שיקירם עומד למות?
“בדרך כלל, בשלב הזה של החיים, אתה כל הזמן עסוק – מג’גל בין רופאים למשככי כאבים, לתרופות, להקאות, לטיפולים. זו תקופה מאוד קשה, שאתה לא עוצר בה לרגע. קיום מפגש פרידה מאפשר פתאום קרן אור אחרת. פתאום מדברים על את מי נזמין לאירוע, מה אנחנו רוצים שיהיה בתוכן, אנשים שהיו פעם חברים וכבר 20 שנה לא בקשר וכיוצא בזה. פתאום יש עניין אחר ומתעסקים במשהו אחר מהשוטף, השוחק והמאיים. והעניין האחר הזה מאפשר לא רק הפוגה מהמרוץ הקדחתני, אלא מרחב להיפגש אחד עם השני ולהיפגש עם המצב. רוב האנשים לא עוצרים כדי להכיר ולעבד את מה שקורה, את הפרידה שמתקרבת. בשביל זה בעצם אני שם”.

זה אירוע פסימי או אופטימי?
“זה אירוע מחבק, רגיש, לא פסימי ולא אופטימי. באופן צפוי, 100% מהמוזמנים מגיעים, למרות שזה בהתראה של כמה ימים מראש. לזה כולם מתפנים ובאים, אוספים את עצמם ורוצים להיות חלק מזה. זה באמת אירוע מאוד מחבק ועוטף”.

זה מזכיר את מסיבת הפרידה המפורסמת של דן בן אמוץ?
“דן בן אמוץ הגיע לזה עם הרבה הומור. כן, זה מזכיר, למרות שהוא נפטר הרבה מאוד זמן אחרי, וזה לא ככה בדרך כלל. האירוע הוא סוג של ‘חיים שכאלה’ שמאפשר לאדם להיזכר בהרבה נקודות במסלול חייו ולראות אנשים שהיו באותן נקודות. אם יש מישהו מהמשפחה שמעדיף להנחות את האירוע אני בפירוש מעדיף שהוא יעשה זאת, אני פה לא העניין, אני רק בשביל היוזמה, האיסוף והליווי. אבל אם אין ברירה, אני מנחה”.

Death and the Maiden #2. תמונה: Catarina Carneiro de Sousa (cc-by-nc-sa)

מתעדים את זה?
“חלק מהאנשים רוצים לתעד וחלק ממש לא. יש איזושהי הרגשה מאוד אינטימית במפגש הזה. מה גם שברוב המקרים זה מפגשים עם מעט מאוד אנשים. הצורך לתעד הוא אישי. היה לי לפני כשבועיים מקרה בו הילדים רצו לתעד והאמא, שעמדה לקראת מותה, אמרה שהיא לא רוצה כי היא לא נראית במיטבה ולא ככה היא רוצה שיזכרו אותה”.

להזמין אותך זה סוג של הכרה בכך שהסוף קרוב?
“האירוע לא מתקיים מהיום למחר, אבל מדובר בדרך כלל מהיום לעוד שבוע, שבוע וחצי. אני משתדל לקיים אותו בהקדם האפשרי כי אני רוצה לתפוס את האדם במצב קוגניטיבי תקין. יש אנשים שמתחזקים מהמפגש והוא נותן להם כוח לעוד תקופה, ויש אנשים שנאחזים ומתגייסים לזה, שזו נקודת שיא עבורם, ואחר כך יש התרופפות במצבם. העניין הוא שצריך להכיר במצב, וזה אחד הקשיים הגדולים שאני פוגש. גם כשהרופאים אומרים זאת והאדם יודע ומרגיש וכל הסימנים כבר שם, הוא עדיין אומר ‘לא!’. פנה אלי אדם בן 76 שאמו, בת ה-94, השתחררה מבית החולים במצב סופני. ישבנו ודיברנו על אירוע כזה, ובסוף הפגישה ניסינו לקבוע מועד לאירוע. אמרתי לו שאפשר בשבוע הבא, והוא אמר שהוא רוצה לאפשר לאנשים להתכונן ושזה יהיה בעוד שלושה חודשים. אמרתי לו בשיא העדינות שאני לא יודע באיזה מצב היא תהיה. הוא השיב שהיא עברה הרבה דברים קשים מאוד בחייה וגם את זה היא תעבור. קיבלתי הזמנה לעוד חודש, אבל היא נפטרה אחרי שבועיים”.


התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”

אושו אחרי המלחמה // סמול טוק


בתקווה שהמלחמה באמת נגמרה, יובל “קורהה” איטח מזמין אתכם לבוא לרקוד, ללמוד ולהכיר בסדרת פסטיבלים רוחניים

נגמרה המלחמה. מה עושים?
“וואו, נושמים קצת, לא? יוצאים החוצה, רואים את החבר’ה, רוקדים. פסטיבל! פסטיבל ‘אושו ישראל’ השביעי, שמתקיים בסוף השבוע הבא בגבעת חביבה. הוא נדחה בחודש בגלל המלחמה וסוף סוף סוף קורה”.

איך הגעת לתחום של הפסטיבלים הרוחניים, אם אפשר לקרוא לזה ככה?
“אפשר, אני אוהב לקרוא לזה פסטיבלי תוכן ומוזיקה. הגעתי לזה בהתחלה דרך שנים בהודו, במרכז בינלאומי של אושו, אחרי זה התחלתי לארגן סמינרים עם כל מיני מנחים מחו”ל שהייתי מביא לארץ, אחרי זה התחלתי לארגן כנס ומשם זה גדל לפסטיבל. ככה זה נוצר, נהייתי גם מפיק מסיבות, הופעות חיות – זה לא רק שאני מארגן רק דברים רוחניים – פסטיבל של ריקוד ותנועה, הפסטיבל הסופי”.

יובל קורהה איטח. צילום: יח"ץ

מה משותף לפסטיבלים שאתה עורך בחודש ספטמבר?
“מה שמייחד אותם זה קודם כל שיש בהם תוכן ומוזיקה. אלה לא פסטיבלים המוניים, זה איזה 1000-1500 איש, בתוך האולמות יש מלא מלא סדנאות, זה מתנהל כמו כנס, וגם יש פאן בחוץ. יש את כל האנשים שמתעסקים בתחום הזה בארץ, יש סדנאות תרפיה, מדיטציה, מערכות יחסים, התפתחות אישית, תזונה, גוף, ריקוד, תנועה וכאלה, אנשים באים לחוות וללמוד. ומצד שני יש דשא, הופעות חיות, פריחה, קמפינג, חדרים להשכרה, הפנינג מאוד שמח, מסיבות בלילה. אנשים ממש עוברים דברים תוך כדי. זה לא המוני, זה לא מסחרי כזה, זה לא בום בום בום, לעשות כמה שיותר, אלא יש בזה משהו משפחתי בצורה מסויימת. בפסטיבל בגודל כזה אתה בסוף די מכיר את כולם, לפחות בפנים, בעיניים. זה אינטימי יותר”.

הפסטיבלים האלו הם סוג של תגובה שלך למצב.
“לא הייתי אומר. הם נראים ככה כי זה המצב, ואז פתאום זה מה שקורה. זה משהו שאני עושה ומפיק שנים כי זה מה שאני אוהב ויש לי להביא לפה, זה הדברים שפגשתי בדרך וזה מה שבא לי להוציא החוצה. ברור שהם רלוונטיים למצב, ברור שזה מייצר איזושהי אלטרנטיבה אחרת ונותן איזשהו מענה, דווקא עכשיו בגלל כל מה שעבר עלינו, בגלל החודשיים האחרונים, לדעתי יש לזה מאוד מאוד מקום, להתכנס, לצאת מהבית לטבע, לצאת לרקוד, להתפנן, לפגוש אנשים, ליהנות. זה מייצר מקום שאפשר לעשות את זה בכיף. לא כהתרסה, פשוט כי זה כיף ומעניין ומייצר תוכן”.

אתה חושב שלאירועים כאלה יש השפעה חיובית ארוכת טווח שמשנה תפיסות, משנה מציאות?
“כן. אני חושב שזה יותר תלוי בבנאדם. בתוך הפסטיבל נמצאים ומועלים הרבה דברים, וזה תלוי כמה הבנאדם פתוח וכמה יש לו מקום לזה. אנשים יכולים לבוא לשם ולמצוא הרבה מאוד כלים והמון דלתות, טכניקות, מורים. גם העניין עצמו, מעבר לתוכן, קורה שם משהו בין האנשים, ואני מכיר לא מעט אנשים שבאו ואמרו שזה שינה להם דברים מאוד משמעותיים בחיים”.


התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 29.8.2013

האיש שרוצה רוצה לזרוק את הצלמים לים // סמול טוק

לפני 45 שנה, ישראל הבריחה סטי”לים מצרפת ודוד פילוסוף צילם דוגמנית עירום מתחת למים. היום הוא מתמקד בדגים של אילת

בחודש הבא תערוך את תחרות הצילום התת-ימי באילת זו השנה העשירית. עם ההתפתחות הטכנולוגיות, התמונות השתפרו מבחינה אמנותית?
“צלם צריך לראות מה התוצאה ובהתאם לזה להתכוונן, לתקן. היום אתה מתחת למים רואה את התמונה, אתה יוצא מהמים עם תמונות מוכנות. לפני עשר שנים כרטיסי הזכרון היו מאוד איטיים, רמת האחסון היתה מאוד נמוכה, כל הפרוססורים של המצלמות היו 5-10 מגה, אפילו פחות. היום יש מצלמות שמצלמות במהירות מדהימה. ברגע שאתה לא צריך להתעסק עם הטכנולוגיה ולהגיע לחשיפה אופטימלית, מה שקובע זה הכשרון. המצלמות עוזרות לך או עושות באופן אוטומטי, אתה יותר פנוי לצד של הראייה הצילומית. אין מה לעשות – אם אין לצלם ראייה צילומית, לא משנה איזו מצלמה תהיה לו ביד”.

דוד פילוסוף, מייסד תחרות הצילום התת-ימי באילת. צילום: יוהנס פלאטן

במסגרת התחרות אתם עורכים צלילת הוקרה לציון 45 למבצע שרבורג, שבו ישראל הבריחה חמישה סטי”לים מצרפת אחרי שזו הטילה אמברגו על ישראל.
“סטי”לים היו מהפכה בתפיסה של חיל הים – עד אז היו אוניות גדולות, משחתות, כמו אח”י אילת ואח”י יפו, וחיל הים החליט לעבור לספינות קטנות וזריזות. את הסטי”ל אח”י סופה הטביעו לפני 10 שנים, הפכו אותה לריף מלאכותי. זה מבצע עם אתגר טכנולוגי – להצליל סדר גודל של 200 צוללים ועוד 26 מדריכי צלילה, 9 צלמים שיתעדו את האירוע, צלם צרפתי שבא לעשות צילום פנורמה של כל הצוללים על אח”י סופה, ומי שינצח על כל הצילום, כריסטיאן פטרון, הצלם של הסרט ‘כחול הגדול’ ומתעד ‘הטיטאניק’ בשליחות הנשיונל ג’יאוגרפיק. יגיעו גם מפקד המבצע, תא”ל הדר קמחי, וארבעת הקפטנים שהובילו את הספינות. בגלל העומק שהסטי”ל הזה יושב, אנחנו הולכים לשבת על הדופן שלו בעומק 20 מטר, ואנחנו מוגבלים ל-20-25 דקות. צריך להוריד את כל המסה של האנשים ב-8-10 דקות ונותרו עוד 10 דקות צילום. אנחנו הולכים לשדר לתוך יוטיוב בשידור חי”.

צילמת דוגמנית בעירום מתחת למים.
“כן, לפני 40-45 שנה. אני הייתי הצלם הראשון בתקופה של ז’ק קוסטו שהביא את עולם האופנה, העירום והפרסום אל מתחת למים, עד אז התרכזו בפורטרטים של דגים. באותה תקופה שפלייבוי ופנטהאוז פרחו, אני החלטתי להביא דוגמנית מאנגליה, סמנתה בונד, אין לה שום קשר לג’יימס בונד. רוב הצילומים צולמו בשארם, 40 ימי צילום, וחוללנו מין מהפכה. בין היתר זה גם הופיע על לוח שנה של תדיראן. היה להם באותה תקופה לוח שנה מאוד מפורסם שיצא בגודל חצי גליון, 70X50 ס”מ, ואני חושב שכולם זוכרים אותי בזכות הלוח שנה הזה פה בארץ”.

דוגמנית מאנגליה כי ישראליות לא רצו להצטלם כך?
“בתקופה הזאת, למצוא דוגמנית ישראלית שתתפשט ותרד למים וכולם יראו לה זה לא… לא שהיום כל אחת ששה לעשות את זה. צריך למצוא מישהי שלא פוחדת ממים ודגים. סמנתה הזאת היתה אלופת העולם בשחייה. ללמד אותה לצלול? היא היתה כמו דג. היום הדוגמניות הכי טובות הן מדריכות צלילה, שהן יפות ויודעות לעשות את העבודה. קח כל דוגמנית, מה, היא תרד לך למים? היא לא תרד. היא חושבת על הציפורניים שלה, מה יקרה לעור הידיים והרגליים והפנים, מי מלח נכנסים לך לעינים, זה לא נעים”.


התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 22.8.2014

הוט מנסה להפוך קנס של 1.3 מיליון שקל להזדמנות יחץ, התקשורת מתגייסת לעזור

שלט ניאון שרוף של הוט. צילום: נדבי נוקד

מועצת הכבלים והלוויין של משרד התקשורת קנסה בחודש יוני את הוט בסכום של 1.3 מיליון שקל על “חריגות משמעותיות ובלתי סבירות מזמני מענה במוקדי השירות וזאת בניגוד להוראות רישיון החברה”.

החברה מסרה בתגובה:

חברת HOT מקיימת למעלה משני מיליון מפגשים עם לקוחותיה בחודש ומחויבת לרמת שירות גבוהה ביותר. HOT מודעת לזמני ההמתנה הארוכים שנצברו בימים האחרונים ועושה ככל שניתן על מנת לקצרם ולהביא לפתרונם את זמני המענה.

HOT תמשיך באופן מתמיד לייעל ולשפר את השירות שניתן על ידה מתוך מחויבות ללקוחותיה. בתוך כך HOT מרחיבה את פלטפורמות השירות המוצעות על ידינו על מנת לתת מענה טוב יותר ללקוחותינו, במרוצת השנה האחרונה הורחבו ערוצי השירות האישי בערוצים הדיגיטליים ונבנו פלטפורמות שירות אישי דיגיטלי המאפשרות ללקוח שירות בזמן ובנוחות שלו ונגישות מרבית לקבלת שירות.

הוט נוקטת כאן בתרגיל נפוץ בקרב מושאי סיקור שנתפסו בקלקלתם – היא מנצלת את זכות התגובה, ששמורה לה הן מן ההגינות והן בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, לקידום עצמי שמגיע אף להתכחשות למציאות.

נפרק וננתח את התגובה:

חברת HOT מקיימת למעלה משני מיליון מפגשים עם לקוחותיה בחודש

המסר: אנחנו חברה מאוד מוצלחת ויש לנו המווווווווון לקוחות.

המציאות: סיסמת 2 מיליון המפגשים (איזו מילה אינטימית, “מפגשים”) נמצאת כנראה בתבנית מסמך התגובות לתקשורת של דוברת הוט. “החברה מקיימת יותר מ–2 מיליון מפגשים עם לקוחותיה בחודש”, מסרה החברה בתגובה לתחקיר של דה-מרקר שפורסם יום לפני הקנס, ודיווח על זמני המתנה של מעל חצי שעה. “חברת HOT מקיימת למעלה משני מיליון מפגשים עם לקוחותיה בחודש”, מסרה החברה לוויינט מוקדם יותר החודש, בתגובה לשורת סיפורים על חיובי יתר של החברה, כולל איום בתביעה על משפחתה של אישה שמתה מסרטן. “חברת HOT מקיימת למעלה משני מיליון מפגשים עם לקוחותיה בחודש”, הגיבה החברה לוויינט בנוגע לקנס קודם שקיבלה על זמני המתנה ארוכים בשירות הלקוחות.

האמת העצובה היא שהוט לא מסוגלת להתמודד עם 2 מיליון מפגשים עם לקוחות ביום. אולי כדאי שהיא תודיע להם שהיא לא מסוגלת לטפל בהם, תסיים את הקשר עם רובם ותתחיל מחדש: קודם תנסה לקיים אלף מפגשים מוצלחים עם לקוחות בחודש, ותתקדם משם בהדרגה.

ומחויבת לרמת שירות גבוהה ביותר.

המסר: אנחנו מספקים שירות מעולה.

המציאות: אם הוט היתה מחוייבת לרמת שירות גבוהה ביותר, היא לא היתה מגיעה למצב שהיא נקנסת על זמני המענה במוקדי השירות. לפי תחקיר דה-מרקר, “כדי להצטרף ל–HOT או לבזק נדרשת המתנה קצרה של כדקה, אך כדי לקבל שירות מאותן החברות נאלצנו להמתין יותר מחצי שעה”.

HOT מודעת לזמני ההמתנה הארוכים שנצברו בימים האחרונים

המסר: גם אנחנו בני אדם, קורה שיש בעיות.

המציאות: זמני ההמתנה הארוכים לא נצברו בימים האחרונים. הקנס הקודם ששילמה החברה, 100,800 שקלים, הוטל באוקטובר 2013, לדברי המועצה משום ש”החברה הפרה את הוראות רישיונה הנוגעות לזמני המענה במוקדי השירות”.

השירות המחורבן של הוט גם הוא לא התחיל בימים האחרונים. “לפני שהתמניתי למנכ”ל עזבתי את הוט בגלל השירות. אף-פעם לא אמרתי שהשירות שלנו טוב”, אמר מנכ”ל הוט אז, דוד קמיניץ, בראיון לגלובס ב-2008, והוסיף: “אני לא מרוצה מרמת השירות. הדרך עוד ארוכה מאוד”.

ועושה ככל שניתן על מנת לקצרם ולהביא לפתרונם את זמני המענה.

המסר: יהיה בסדר, אנחנו על זה.

המציאות: ב-2013 הזהירה המועצה: “נמסר ל-HOT כי הפיקוח והאכיפה בעניין זה יימשכו וכי לא מן הנמנע כי בעתיד תבחן הטלת עיצומים נוספת על החברה ובסכומים גבוהים יותר”. הוט, מתברר, לא פתרה את הבעיה. לכן הטענה של הוט שהיא “עושה ככל שניתן על מנת לקצרם ולהביא לפתרונם את זמני המענה” היא במקרה הטוב עדות לכשלון ניהולי של מנכ”ל הוט, אילן צחי, וקודמו והיו”ר הנוכחי, הרצל עוזר, ושקר במקרה הרע.

HOT תמשיך באופן מתמיד לייעל ולשפר את השירות שניתן על ידה מתוך מחויבות ללקוחותיה.

המסר: אנחנו כל הזמן עובדים על שיפור השירות.

המציאות: הם לא עובדים כל הזמן על שיפור השירות.

בתוך כך HOT מרחיבה את פלטפורמות השירות המוצעות על ידינו על מנת לתת מענה טוב יותר ללקוחותינו, במרוצת השנה האחרונה הורחבו ערוצי השירות האישי בערוצים הדיגיטליים ונבנו פלטפורמות שירות אישי דיגיטלי המאפשרות ללקוח שירות בזמן ובנוחות שלו ונגישות מרבית לקבלת שירות.

המסר: הרחבנו את האפשרויות של לקוחות לפנות אלינו.

המציאות: הרחבנו את האפשרויות של לקוחות להמתין זמן בלתי סביר לטיפול בתלונותיהם.

משרד התקשורת הבהיר כי נתן להוט להפריך את הטענות נגדה, אך היא כשלה בכך: “בסופו של הליך הבירור, ולאחר שניתנה לחברת HOT הזדמנות להציג את עמדתה, נדחו טענותיה של החברה ונקבע כי חברת HOT הפרה את הוראות רישיונה הנוגעות לזמני המענה במוקדי השירות”. מסר זהה שלח המשרד גם כשהודיע ב-2013 על הקנס הקודם בנושא.

את המריחות והשקרים שמשרד התקשורת לא קנה, הוט מנסה למכור לתקשורת. זה מובן. לא ברור למה התקשורת משתפת פעולה. אם העורכים היו טורחים להסיר מהתגובה של הוט את הקידום העצמי, השקרים והטענות שנועדו להסיח את הדעת מההתנהלות האיומה של החברה, זה היה נראה כך:

בתגובה לקנס הכבד שהוטל עליה נמסר מהוט: “זמני ההמתנה ארוכים”.


התפרסם בגירסה שונה ב”העין השביעית” , 26.6.2014

שריפה, אחי, שריפה // סמול טוק

איתמר המרמן מראה איך עושים שריפה יצירתית

מה עושים בקרון “בית ריק”?
“הרעיון מאחורי פרויקט “בית ריק” הוא לייצר מעין היכלי תרבות ארעיים, הנשענים על תשתיות שאנו בונים במשך מספר חודשים במקומות נטושים. תהליך הבנייה והשהייה באתר מגבש סביבו קהילה יוצרת ומתפקד כפלטפורמה להתנסות אמנותית. הקרון נמצא בתחנה הראשונה בירושלים, זה קרון בן 100 מימי המנדט הבריטי שקבוצת ‘בית ריק’ קיבלה לשנה בתמורה לשיפוץ שלו. זה בעצם הפרויקט הראשון של ‘בית ריק’ שקיבל אישורים ותקציב, כלומר הפרויקט הראשון שהוא חוקי. זו הפעם הראשונה שהקבוצה מנהלת את המקום ומפעילה אותו לעשייה יוצרת. בינתיים עומדת שם תערוכה שמשתנה כל הזמן, לא מספיק מהר אבל משתנה, ולקראת השלב הבא יתרחשו שם החודש מספר אירועים, ומעין ריסטרט אחרי שריפה שהיתה לנו בחודש שעבר”.

אז היתה כבר שריפה, אבל אתה מתכוון לעשות עוד אחת.
“כחלק מ’החזית’, שבוע שידורי רדיו ומוזיקה בירושלים אנחנו מקיימים את אירוע ‘ג’אנק רייב‘, שבו אני מתכוון לעשות בעיקר עשן ורעש. השריפה היא סוג של אשליה, ממרחק של מטרים ספורים ניתן להאמין שקיימת מדורת שבט אמיתית, אך זו בעצם מין מכונת עשן שמדמה עישון, רק בסדר גודל אחר. סיגריות ענקיות מסודרות במעגל כעצים, שעונות על גב המאוורר שנמצא במרכז ה’מדורה’,.והוא פשוט מעשן אותן. את העשן מאיר פרוז’קטור, מה שמדמה את הלהבות”.

איתמר המרמן. צילום: שי הלוי

והרעש?
“זה מתחיל מלשרוף דברים, אבל מתפתח לטקס שהשריפה בו היא רק התשתית של האירוע. ניגון יצרי של מספר אמנים – אסף עדן, נדב אברמוביץ ואריאל פלג – המסתנכרנים אחד עם השני מלבה את השריפה את הטקס כולו וכמובן את הקהל. הם ינגנו בכלים לא פורמליים, תיפוף על כל מיני דברים, הגברה עם פיק-אפים – מיקרופונים שלא קולטים את התנודות דרך האוויר אלא דרך חומר, ממשטחים שיוצרים שם. זה מתחבר לכל מיני עצמים שנמצאים באזור, שעליהם מנגנים ויוצרים את כל הרייב. בדרך כלל הסשנים שלנו נמשכים שעות ארוכות, כל מיני מוסיקאים גם מביאים כלי נגינה אקוסטיים ואז כולם מנגנים בכל מה שיש להם”.

אני מבין שאין תווים.
“אין תווים, זה הכל ג’אם. מתחילים לאט ואז נכנסים לזה, זה בונה את עצמו, אנשים מתחילים לנגן על הקירות, מנגנים עם הגוף, קורה שם משהו אחר לגמרי אחרי כמה שעות של ג’מינג”.

ג'אנק רייב. צילום: איתמר המרמן

יהיו חומרים מעניינים בשריפה שלך?
“לא, הכל פארש. זה רק ייצוג, זה לא הדבר האמיתי. אולי אם היה תקציב זה היה יכול לעבוד”.

אולי זה היה מביא גורמים לא רצויים.
“בדרך כלל זה מביא גורמים לא רצויים, אבל אני מקווה שעכשיו כשזה במתחם מסודר, זה לא יביא. אנחנו לא מסכימים על כל מיני דברים, אני והגורמים הלא רצויים”.

האירוע יתקיים בחצות בין שני לשלישי 11-12.8.2014. פרטים נוספים בעמוד החזית באתר עונת התרבות ירושלים.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 8.8.2014

במקום שבו לא שורפים ספרים // סמול טוק

זכויות אדם הן לא נושא שקל לקדם. ורד כהן ברזילי מנסה לעשות זאת באמצעות הוצאת ספרים שמגוייסת לתחום

זכויות אדם הן לא סוגיה מאוד מעוררת אהדה בישראל היום.
“לצערי זה נכון, אבל זו הסוגיה החשובה והרלוונטית ביותר במדינה ובכלל בעולם כיום. האמנה האוניברסלית לזכויות אדם נוסדה בשנת 1948 אחרי מלחמת העולם והשואה, ומטרתה היתה להימנע מהידרדרות מוסרית כפי שהיתה בעת ההיא, אז הקשר היהודי דרך השואה הוא גם הדוק”.

בעבר היית מנהלת התקשורת של אמנסטי. איך את מנסה לקדם את התחום הזה כיום?
“בין יתר עיסוקיי באמנסטי הייתי חברת ועד ב’אמנים למען אמנסטי’ שמאגד אמנים מכל העולם, ובהם מוזיקאים כמו U2, אמנים כמו יוקו אונו, סופרים כמו אריאל דורפמן ועוד). כולם פעלו יחד לקדם זכויות אדם באמצעוכת אמנות. אני התמחיתי בנישה של ספרות והייתי מעורבת בכמה ספרים, אנתולוגיות וספרי ילדים שיצאו בהקשר של זכויות אדם. אחרי שעזבתי את אמנסטי הקמתי ב-2012 את Novel Rights, הוצאת ספרים דיגיטלית לספרות זכויות אדם, עסק חברתי לא למטרות רווח שמונה גם מתנדבות ומתנדבים מכל העולם”.

ורד כהן-ברזילי. צילום: רונן בוידק

מה זו ספרות זכויות אדם?
“זו ספרות המבוססת על תיאוריית הספרות המחויבת של ז’אן פול סארטר. היא מקדמת ערכים של זכויות אדם באופן ישיר או עקיף, ושמטרתה לשלב בין הכוח המניע הספרותי לבין הנעה לפעולה, המהווה חלק בלתי נפרד ממאבק או הגנה על זכויות אדם. הסיפורים מובילים לפעולה. כך, למשל, לסיפור שכתבה סופרת כורדית על מורה שהוצא להורג בגלל מוצאו באיראן, צורפו שתי הצעות לפעולה לשחרור פעילי זכויות אדם או פעילים כורדים שכלואים באיראן ונגזר עליהם דין מוות. שניים, אגב, שוחררו לחופשי וחזרו הביתה. אני מאמינה גדולה בכוח של קבוצה לשינוי”.

העובדה שזו ספרות מגוייסת פוגעת באיכות האמנותית שלה? הרי לא תוכלי לפרסם ספר עם מסר בעייתי או סותר.
“אני לא מחשיבה אותה ספרות מגוייסת אלא מחויבת לפי התיאוריה של סארטר. אני לא מזמינה סיפורים אלא לוקחת סיפורים קיימים מסופרים בעלי מודעות וצורך פנימי ואישי לעסוק בסוגיות של זכויות אדם. אני נגד פרופוגנדה, אבל מאמינה שערכי זכויות אדם הם ערכי מוסר אוניברסליים, אשר נקבעו בהסכמה על ידי כל מדינות העולם, ולפיכך קידומם לא יכול ליפול לטעמי תחת ההגדרה של ספרות מגויסת. אני לא מצנזרת ספרים. יש לי ביקורת גדולה כלפי צנזורה עצמית של הוצאות ספרים בשל מניעים או חשש פוליטי, כלכלי ועוד”.

ספר נושך. צילום:  Me MilouMy (cc-by-nc-nd)

את מוציאה ספרים באנגלית בלבד?
“בשלב זה הספרים באנגלית, אם כי דרך הסניף הגרמני החדש הם יתורגמו לגרמנית, וגם בעתיד לאיטלקית וספרדית”.

ויתרת על הקהל הישראלי?
“לא. אבל אני בהחלט מתחילה מבחוץ ומקווה בהדרגה גם להתכנס הביתה. אני כותבת ומפרסמת מאמרים בנושא הקונפליקט הישראלי פלסטיני וגם קידמתי ספר בנושא הזה שיצא לאור גם בארץ ובעברית”.

את אופטימית לגבי המאבק לזכויות אדם בישראל?
“אני חושבת שזכויות אדם זה חלק מושרש בתרבות היהודית והישראלית. אני מאמינה שהפרשנות שנתנו לה היא מוטעית, ומקורה בחוסר ידע ודעות קדומות, וכמובן מציאות קונפליקטואלית, שהיא כשלעצמה מתנגשת באופן תמידי בזכות הראשונה: כולנו נולדנו שווים וחופשיים. אבל זה תהליך ואני מאמינה שעוד נגיע ליום הזה”.

ורד כהן ברזילי מרצה על ספרות לזכויות אדם:


התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 1.8.2014

צפו: ג’ון אוליבר גורם לכם לבכות בפחות מ-12 דקות // ג’וני זילבר

אוהבים עיתונות? שונאים את זה שכלי תקשורת ישראלים דוגמת טמקא הפכו, לפי דיווחי העין השביעית, למדמנת תוכן שיווקי או ממומן או מומצא לחלוטין בידי מפרסמים, או איך שלא תרצו לקרוא לזה? ובכן, הנה לכם ג’ון אוליבר – השגר החדש והמוצלח של ג’ון סטיוארט – שיספר לכם שזה ככה בכל מקום. גם בניו יורק פאקינג טיימס. בכו:

סקר TGI קריאת עיתונים Q1/2014 // שוברים אמברגו

ביצה שבורה. צילום: Nick Wheeler (cc-by-nc-sa)

רוצים לקרוא את נתוני סקר TGI על קריאת עיתונים לרבעון הראשון של 2014? הוא נשלח באמברגו לפרסום היום ב-12:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

iPublishing, iReading, iEnjoying; Chris Tsevis, cc-by-nc-nd

שלום רב,

מצ”ב נתוני TGI המעודכנים לתקופה יולי 2013 – יוני 2014

על ההודעה חל אמברגו עד לשעה 12:00

הנתונים המפורטים בטבלה הנם על בסיס מדגם סטטיסטי.
דהינו, יש להתייחס לטבלה במלואה כולל העמודות המציגות את טווח הסטייה הסטטיסטית [רווח בר סמך].

בברכה,
צוות שרות לקוחות TGI

להורדה (XLS, 1.22MB)

להורדה (DOC, 279KB)

מפסיקים לפחד מהצל של עצמנו – ומתחילים לדבר. סלקום

פרסומת של סלקום שעושה שימוש בשחקנים מחופשים לחיילי גולני. צילומסך: מזבלה

עינב שיף חוזה בסטטוס שפרסם בפייסבוק:

איך זה ייגמר? בפרסומת של סלקום. כל המלחמות מסתיימות בפרסומת של סלקום. המלחמות הן מגש הכסף עליו מניחים הקופירייטרים של סלקום את המבצע הבא לחגים. כמו התשדיר על הזוג שהתעמת בהפגנה ואז התנשק במכונית, אבל אחרת.

למשל ככה: בפריים הראשון יראו גבר (צעיר, אבל לא נער, פנים לא מגולחות, אבל גם לא ממש מזוקנות), יושב מול עמוד פייסבוק פתוח וכותב קומנט לסטטוס שמאלני. בפריים השני יראו גבר (צעיר, אבל לא נער, בייבי פייס, פוסטר של ליבוביץ’ על הקיר) קורא את הקומנט ומשיב לו. הם מתנצחים וירטואלית כשלפתע הטלפונים הניידים שלהם מצלצלים בו זמנית. לא שומעים מה נאמר להם, אבל שניהם משיבים ב”כן, בטח, מתי?”. בתמונה הבאה שניהם במדי ב’, בכניסה לש.ג מאובק, מקלידים במרץ בסלולרי שלהם. הם נתקעים אחד בשני, מרימים את הראש. מזהים. נבוכים. מתחבקים. זמרת (דווקא זמרת) עם קול נעים תבצעת את “ניצוצות”. בסיום יופיע הסלוגן: “ניצוצות של הבנה – לא משנה מאיזה צד אתה – איתנו אתה יכול לדבר. סלקום מאחלת שנה טובה ושקטה לכל עם ישראל (ולא רק ללקוחותינו, למרות שמי שהלך עם גולן טלקום – שתדע שנעלבנו, אבל אנחנו גדולים מזה)”.

אפשרות שנייה: אישה (צעירה, אבל לא נערה, יפה), יושבת מול עמוד פייסבוק פתוח וכותבת קומנט לסטטוס מתלהם של גבר (צעיר, אבל לא נער, יפה). הגבר עונה לה. והיא עונה לו. ושניהם מסמסים תוך כדי לחברים “וואו, את/ה לא מבין/ה מה קורה פה. הלכה המדינה”. פתאום אזעקה (על המסך יופיע הכיתוב “אזעקה מוקלטת”. בישיבה האחרונה הייתה התלבטות סביב הנושא, כי בכל זאת, אזעקות זה רגיש. הוחלט שזה סבבה, כי תלונות לרשות השנייה זה עוד קצת יח”צ). כל אחד מהם מזנק וממהר לחדר המדרגות. מתברר שהם שכנים. ואפילו אטרקטיביים. הם מביטים זה בזה. נבוכים. ואז לא. זמר (דווקא זמר) עם קול נעים יבצע את “זן נדיר”. בסיום יופיע הסלוגן: “מפסיקים לפחד מהצל של עצמנו – ומתחילים לדבר. איתנו. סלקום מאחלת שנה טובה ושקטה לכל עם ישראל (ולא רק ללקוחותינו, למרות שבעיקרון, היינו מעדיפים להישאר רק איתם. נעבוד על זה במלחמה הבאה והפרסומות שיבואו אחריה)”.

אוניברסיטת תל אביב מנסה לסתום את הפה לסטודנטים; פרופ’ הלל שוקן יוצא נגדה

הודעה באתר אוניברסיטת תל אביב נגד התבטאויות פוגעניות בפייסבוק במבצע צוק איתן, 24.7.2014

כמו מקומות עבודה אחרים, גם אוניברסיטת תל אביב מעוניינת שעובדיה ישמרו על הפה שלהם בזמן מבצע צוק איתן. בנוסף, היא תשמח שגם הסטודנטים יסתמו.

במכתב ששלחו הנשיא פרופ’ יוסף קלפטר, הרקטור פרופ’ אהרן שי והמנכ”ל מוטי כהן, ואשר פורסם באתר האוניברסיטה תחת הכותרת “אוניברסיטת תל-אביב מחבקת את כוחות הביטחון ומגנה תגובות פוגעניות ברשתות החברתיות”, נכתב:

אוניברסיטת תל-אביב מחבקת ומחזקת את כל כוחות הביטחון הפועלים להשיב את השקט והביטחון לישראל, ובהם את תלמידיה ועובדיה שגויסו למילואים.

אוניברסיטת תל-אביב מוקיעה ומגנה בכל תוקף התבטאויות פוגעניות וקיצוניות, שמופצות בימים אלה ברשתות החברתיות שמקומן לא יכירם בשיח הציבורי.

האוניברסיטה תפעל על פי תקנוני המשמעת החלים על סטודנטים ועובדים בכל מקרה של הפרה.

ספק אם לאיסור של האוניברסיטה יש איזשהו ביסוס במציאות – התבטאויות פוגעניות וקיצוניות אינן אסורות על פי חוק, ובוודאי שאין לאוניברסיטה זכות למנוע מתלמידיה להתבטא.

פרופ’ הלל שוקן, חבר סגל בכיר בבית הספר לאדריכלות של האוניברסיטה, כתב מכתב תשובה שבו הוא שולל את זכותה של האוניברסיטה להתערב לו בחופש הביטוי:

עם כל הכבוד לנשיא האוניברסיטה לא מקובלת עלי פנייתו מכל וכל. האוניברסיטה היא המקום האחרון שיכול לשקול בכלל הגבלה כל שהיא על זכות הדיבור – זכות יסוד במדינה דמוקרטית. השלב הבא יהיה ויתור על החופש האקדמי. למדינה יש כלים לפיקוח על חופש הביטוי וגם עליה מוטלת חובה להפעילם במקרים חריגים בלבד. לאוניברסיטה, כמו לכל מעסיק אחר, לא עומדת כל זכות!

להורדה (PDF, 246KB)

* תודה למלשינה האנונימית ולנעמה ריבה

לדף הבא →