בזק מזהירה עובדים מפני התבטאויות בעייתיות ברשתות חברתיות בהקשר למבצע צוק איתן

סמנכ"ל משאבי אנוש בבזק בהודעה לעובדים לגבי התבטאויות ברשתות חברתיות

בשבועות האחרונים, גולשים שמפרסמים התבטאויות קיצוניות, חורגות מהמיינסטרים או מסיתות בנושא מבצע צוק איתן נתקלים בגולשים מהצד השני, שמפיצים את דבריהם, מבצעים ביוש (שיימינג) וקוראים למעסיקיהם לפטרם. מנכ”ל סלקום ניר שטרן כתב לעובדיו מכתב בנושא אחרי שעובדת החברה הביעה שמחה על מוות של חיילים, וכעת גם בבזק מתדרכים את העובדים כיצד החברה מצפה מהם לנהוג. בעוד בסלקום מסתפקים בכך שעובדים שרוצים להתבטא כך יסירו את שיוכם לחברה בפרופיל שלהם, בבזק מגבילים את חופש הביטוי של העובדים, באופן שספק אם יעמוד במבחן משפטי.

עיקריה של ההודעה ששלח סמנכ”ל משאבי אנוש בבזק, אהוד מזומן (השגיאות וההדגשה במקור):

בימים שכאלה מצפה חברת בזק מכל עובד ועובדת בחברה לנהוג במשנה זהירות, ברגישות וכבוד לזולת ולמדינה בעת שהוא עושה שימוש ברשתות החברתיות ובפרסומים בהם, בעיקר כאשר הנכם מזוהים כעובדי החברה.

[...]

החברה תשקול את צעדיה כלפי כל עובד או עובד אשר ינהגו התנהגות בלתי הולמת, הסתה, או פגיעה בבטחון המדינה ובסדרי המשטר והחברה ולא ינהגו על פי הנדרש לעיל.

דובר צה”ל צייץ בטוויטר על מותו של חייל, מחק את הציוץ

דובר צה"ל מדווח על מותו של החייל סמל אורון שאול

דובר צה”ל דיווח בטוויטר הרשמי שלו על מותו של חייל צה”ל סמל אורון שאול. “שמו של הלוחם השביעי מגולני שנהרג מפגיעה בכלי משוריין הוא סמל אורון שאול, בן 21 מפוריה, אשר הליך הזיהוי והבירור לגביו טרם הושלם”, נכתב בציוץ שפורסם היום ב-13:50. בהמשך נמחק הציוץ, כפי שדיווח העיתונאי עמית סגל. ב-14:02 פורסם ציוץ חדש, שלפיו “הלוחם בחטיבת גולני אשר הליך הזיהוי והבירור לגביו טרם הושלם, הוא סמל אורון שאול, בן 21 מפוריה”.

דובר צה"ל מדווח בטוויטר שהוא עדיין בודק החייל סמל אורון שאול נהרג

“המיידיות והשיתופיות ברשת מעמידות אותנו בפני אתגר חדש – הפצת שמועות”, כתב דובר צה”ל בפייסבוק הרשמי שלו ב-11.7. “הן עשויות לפגוע בכוחותינו, בפעילות המבצעית ובביטחון אזרחי המדינה. קחו אחריות, אל תפיצו ידיעות בלתי מבוססות ואל תכניסו סתם ללחץ. המידע המהימן והמבוסס היחיד הוא זה שיוצא מדובר צה”ל ובקולו”.

מנכ”ל סלקום נגד התבטאויות פוליטיות קיצוניות של עובדים

הודעה שקיבלנו דרך עובד סלקום, שלטענתו שנשלחה על ידי המנכ”ל ניר שטרן לעובדים, מתייחסת להתבטאויות פוליטיות בנוגע למלחמת צוק איתן ברשתות החברתיות. מצד אחד המנכ”ל דורש מהעובדים לא להביע את “הדעות הקיצוניות” שלהם, ומצד שני מתיר להם להתבטא בתנאי שיסירו את השיוך שלהם לסלקום בפרופיל שלהם. תגובת סלקום טרם התקבלה.

הודעה בשם ניר שטרן, מנכ"ל סלקום, על התבטאויות פוליטיות ברשתות החברתיות

מוקדם יותר היום דווח ברוטר.נט כי עובדת סלקום הביעה שמחה בפייסבוק שלה על מותם של חיילי צה”ל: “נהרגו עוד 11 חיילים :)”

סטטוס פייסבוק של עובדת סלקום שמביעה שמחה על מות חיילים

[עדכון 22.7.2014] גורם בסלקום אישר לנו שהמנכ”ל אכן שלח את ההודעה הזאת. יועצת התקשורת של סלקום ממשרד רני רהב התעלמה מבקשת התגובה, ואחרי פרסום בכלי תקשורת אחר ופנייה נוספת שלי השיבה לגבי העובדת שהביעה שמחה על מות החיילים, אך התעלמה מהשאלה לגבי המכתב ששלח המנכ”ל. לאור זאת, תגובתה לא תפורסם.

“הלודיטים ברדיו עדיין מאמינים שהאינטרנט לא קרה”. ראיון עם מארק פרנד

מארק פרנד. צילום: Room404.net

“העבודה שלי היא להמציא מחדש את הרדיו עבור דור חדש של מאזינים”, אומר מארק פרנד, ראש מחלקת פיתוח רב-פלטפורמות רדיו ומוזיקה (Controller, Radio and Music Multiplatform) בתאגיד השידור הבריטי הממלכתי, ה-BBC. “זה אומר לקחת את הדברים שאנחנו עושים היום ‏– את המותגים, השירותים והקונספטים הקיימים – ולגרום להם לחיות בניו מדיה, ולהשתמש בניו מדיה להעשיר את מה שאנחנו עושים בפלטפורמות מסורתיות”. בהערות למצגת שלו, שהציג בחודש שעבר בכנס הרדיו של המרכז הבינתחומי הרצליה “FM+”, הוא מפגין פחות נימוס בריטי: “יש בדיה שאנחנו עדיין חיים בתרבות אחידה (monoculture). הקונספט הזה התפוצץ לרסיסים בטלוויזיה, שם יש חמש מאות ערוצים, אבל הלודיטים ברדיו עדיין מאמינים שהאינטרנט לא קרה, שאנחנו כולנו אסירים של חוגת הרדיו, איפה שיש תחנות ספורות ומעט מאוד חדשנות”.

[עוד בנושא: מה זה בכלל רדיו בימינו // ראיון עם עתידן הרדיו ג’יימס קרידלנד]

המספרים מדברים על מהפכה שנמצאת בניצניה המוקדמים. “יותר מ-99% מההאזנה [לרדיו] בבריטניה היא חיה”, מודה פרנד. “אם מסתכלים על כמות הזמן שמושקעת בהאזנה, בערך 65% היא ברדיו אנלוגי, בעיקר FM, כ-25% היא ברדיו דיגיטלי, 6% באינטרנט ו-4% בטלוויזיה. רוב ההאזנה באינטרנט היא עדיין חיה, וקטנה לעומת הברודקאסט [השידור הרחב באוויר]. אף שהאינטרנט הוא רק 6% מההאזנה הכוללת, הריץ’ שלו גבוה הרבה יותר. במיוחד אם לוקחים את הריץ’ בפלטפורמות כמו יוטיוב, פייסבוק ורשתות חברתיות. ההשפעה שלנו שם עצומה וחסרת פרופורציה”. עם זאת, פרנד מודה שמדידת ההאזנה בפלטפורמות החיצוניות היא אתגר מורכב: “מאוד קשה לקבל מדידה כוללת. הייחוס של התכנים ליוצריהם בפלטפורמות הללו חלש למדי. אנחנו מאוד מודעים לשמירה על האיזון בין כמות התכנים שאנחנו דוחפים לסביבות של גופי צד שלישי לכמה קרדיט אנחנו מקבלים. אנחנו דוחפים את התוכן מאוד חזק בפלטפורמות מסויימות לקהלים מסויימים, ועובדים קשה לקבל קרדיט על התכנים”.

האזנה לרדיו בפלטפורמות ניו-מדיה בבריטניה לפי ימים ושעות. אדום מציין שיעור האזנה גבוה. מקור: המצגת של מארק פרנד

האזנה לרדיו בפלטפורמות ניו-מדיה בבריטניה לפי ימים ושעות. אדום מציין שיעור האזנה גבוה. מקור: המצגת של מארק פרנד

ההאזנה לשידורי הרדיו של ה-BBC שלא באמצעות הרדיו האנלוגי המסורתי רושמת כיום 3.5 מיליון אנשים בשבוע בממוצע – בשידור רדיו דיגיטלי, דרך הטלוויזיה הרב-ערוצית, ברשת ובמכשירים ניידים. בהרצאתו הציג פרנד גרף שמדגים את מאפייני הצריכה השונים של רדיו בפלטפורמות הניו-מדיה השונות. “על מחשב נייח, נראה את שיא השימוש בימי חול בבוקר עד 13-14, כי זו בעיקר פעילות של שעות העבודה”, הוא מספר. “הנייד מרחיב את היום – השיאים הם בתחילת היום ובסופו. לפני שאנשים מגיעים לעבודה הם לא יפתחו את המחשב ויקשיבו – הם מתכוננים, והיום קל להרים את הטאבלט או הטלפון הסלולרי, להסתובב איתו בבית ולהמשיך להאזין. ויש שיא האזנה בערב, לפני השינה. לטאבלט אין שיאי האזנה בבוקר אבל יש בערב, והוא נמשך גם בסוף השבוע. אתה [יושב איתו או] לוקח אותו איתך למיטה. בטלוויזיה הרב-ערוצית, יש שיאים בערב ובסופשבוע”.

רדיו היום זה לא רק שידור קולי, אלא גם טקסט ברשתות חברתיות, תמונות, סרטונים, והוא הן אונליין והן אופליין, שידור חי אבל גם מוקלט להאזנה חוזרת. איך מגדירים היום רדיו, להבדיל מתוכן מולטימדיה, מפלייליסטים וכיוצא בזה? במילים אחרות, מה עושה את הרדיו לרדיו? “אני חושב על רדיו כ’האזן, צפה ושתף’”, אומר פרנד. “חוויית ההאזנה נשמעת די מובנת מאליה, אבל הניו-מדיה מאפשרים לשנות את זה לגמרי, להפוך את החוויה לאישית. הם מאפשרים לך לעשות ריוויינד בשידור חי, להפיק טווח של ערוצים אצורים באופן הדוק יותר או חוויות אינטרנט כמו רדיו מותאם ז’אנרים, למשל מוזיקה להתעמלות. צפייה עוסקת בקבלת מידע נוסף, לזכור את הרגע המסויים שבו האזנת, לקבל המלצות נהדרות ברקע, וסרטונים שיכולים לרוץ ברקע או לשמש נקודת פתיחה למשהו חדש. שיתוף זה שהקהל משתף וגם שאנחנו שמים תכנים במקומות שבהם הקהל נמצא, ממצים את המיטב מאירועים חיים. הטבע של הרדיו משתנה. הוא נבדל מחוויות אחרות כי מעטות החוויות שיש להן את כל האלמנטים הללו. יש מעט מאוד מותגי ניו מדיה שיש להם אותו כוח במתחם הזה. הייתי אומר שהעבודה שלנו היא לעבוד איתם ולגרום להם לעבוד יחד ולא בהכרח במטרה לחסל זה את זה”. פרנד לא רק מטיף לשיתוף פעולה כזה, הוא גם לוקח בו חלק. UK Radioplayer הוא מלכ”ר שהוקם על ידי מספר קבוצות תקשורת ובהן ה-BBC, ומספק שידורי רדיו של תחנות רבות ומתחרות באינטרנט ובסלולר.

UK Radioplayer. צילום מהאתר הרשמי

איך הניו-מדיה משנים את הרדיו?
“הם מאפשרים טווח תוכן רחב יותר, סוגים שונים של תוכן, אתה יכול ליצור תוכן עם מעורבות של המאזינים. הרדיו תמיד היה מוצלח בלגרום למאזינים להתקשר, זה מדיום מאוד אינטראקטיבי, אבל אפשר לעשות את זה הרבה יותר טוב, אם אתה עושה את זה טוב. כשאני אומר טווח תוכן רחב יותר, אני מתכוון שאנחנו יכולים לקחת את מה שאנחנו עושים במרחב שידור המוני, ולהוביל משם מאזינים לארכיון מוצלח של תכנים מקוונים. למשל, אנחנו יכולים לבצע מיקור-המונים של תוכן וליצור עוד יחסים דו-צדדיים. אם אתה אוהב את השיר שאתה שומע כרגע, אנחנו יכולים לעזור לך לזכור באיזה שיר מדובר ואז לקחת אותך ליוטיוב או לספוטיפיי למצוא אותו שם. אנחנו נותנים לרדיו לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, שזה אוצרוּת נפלאה ומקום לגלות מוזיקה, תרבות, דברים חשובים על העולם שסביבך, לצד עיתונות טובה, כותרות ספורט טובות, דברים שאתה רוצה לדעת כמו מה מצב התנועה בכבישים ומזג האוויר, לעשות את כל הדברים הללו בצורה קוהרנטית לקהל המסוים. ניו-מדיה מסייעים לנו לעשות זאת טוב יותר”.

לא כל חידוש טכנולוגי מתאים לכל המאזינים. “אם חושבים על וידאו, על אלמנט הצפייה, הוא מיועד לרשתות שמכוונות לקהל צעיר. יש חיבה לזה אצל הצעירים וממש שנאה בקרב קהל מבוגר, אם להכליל”. פרנד מספר אילו סרטונים צעירים אוהבים: “מוזיקה – לראות להקות מנגנות במקביל להאזנה להן. ראיונות, למשל עם מוזיקאים, אבל זה יכול להיות גם הראיון שכריס סטארק ערך עם מילה קוניס”.

קטע מהראיון המשונה:
סטארק: “ברצינות, אני מאובן”.
קוניס: “עד כה, אתה עושה עבודה מצויינת”.
סטארק: “באמת?”.
קוניס: “לא, אבל נראה מה יקרה”.
סטארק: “אוקיי, טוב. כן, מעולם לא עשיתי זאת לפני כן, אז… כן”.
קוניס: “הם פשוט זרקו אותך ישר לשוחות”.

סטארק, הסיידקיק בתוכנית הרדיו של סקוט מילס ברדיו 1 של בי.בי.סי, נשלח לראיין את השחקנית על תפקידה בסרט “ארץ אוז” בהתראה של עשר דקות בלבד. קוניס הבחינה בהתרגשות ובחוסר הנסיון שלו, השתלטה על הראיון והפכה אותו לסמול טוק פלרטטני ומצחיק. הראיון צולם, הועלה ליוטיוב של התחנה וזכה שם ל-12.5. מיליון צפיות עד היום. “זו פיסת רדיו מבריקה”, אומר פרנד. “אנחנו יודעים שצריך אלמנט ויזואלי עבור הקהל הזה כדי שזה יעבוד. בתחנה הזאת האולפנים מרושתים במצלמות שנשלטות מרחוק”.

עלות השכר של פרנד היא בדיוק 159,297 פאונד לשנה, ומשכורתו השנתית עומדת על 151,497 פאונד – כ-887 אלף שקל, שהם כ-74 אלף שקל לחודש. לא הייתי צריך לשאול אותו על כך – המידע על משכורתו, דוחות הוצאות מלאים, כולל מתנות ואירוח, והצהרה על היעדר ניגוד עניינים מתפרסמים בשקיפות מעוררת קנאה בדף על אודותיו באתר BBC. ובמעבר חד לישראל: פרנד לא מעודכן בצרות של רשות השידור שלנו וברפורמה השנויה במחלוקת. כשאני שואל אותו אם היה רוצה להיות ממונה על ההקמה מחדש ומאפס של הרדיו הציבורי הישראלי, הוא צוחק: “זה מאוד מפתה. הייתי אוהב את העבודה הזאת”.

רדיו. איור: andrea joseph (cc-by-nc-nd)

רדיו. איור: andrea joseph (cc-by-nc-nd)

עד שהוא יקבל טלפון משר התקשורת, יש לו כמה עצות בחינם: “מאוד מפתה להגיד, בואו נכוון את כל כוח האש שלנו לניו מדיה, הכל אונליין, מיקסום הפוטנציאל הגלובלי, יצירת דרכים חדשות ופנטסטיות לבצע פרסונליזציה של רדיו חי. עם מגזר הטכנולוגיה ועם הדמיון שיש לכם בישראל, אפשר ליצור משהו מאוד חדש ושונה, עם מאפיינים שאפשר להחיל גלובלית. אבל השפה היא מחסום – יהיו כיסי האזנה בעברית ברחבי העולם, אבל זה לא יהיה ישים אם זה לא באנגלית או בסינית. אני מניח שבשידור ציבורי, הקהל העיקרי הוא הישראלי, ואלא אם זה קהל מאוד צעיר, עדיין תצטרך ברודקאסט. אבל אפשר להתחיל לחשוב על התוכניות שאתה יוצר, שלא יהיו רק בלוח השידורים המסורתי. אל תתן ללוח השידורים לעמוד בדרכך. חשוב לזכור שהאזנה חיה תמשיך להיות הרוב לעת עתה. אבל אפשר להתחיל ליצור תוכניות תיעודיות באורך 15 דקות בלבד אם זה האורך הנכון לתוכנית. חלק מהשידורים צריכים להיות מכוונים להאזנה-לפי-דרישה (on demand listening). בבי.בי.סי, ה-BBC World Service [רדיו שמשדר לכל העולם, ע"ק] ממומן כחלק ממה שהבי.בי.סי עושה, מליבת כספי האגרה. זה לא היה כך בעבר, זה היה תשלום נפרד, ממשרד החוץ. אז בישראל צריך לחשוב, האם אנחנו משדרים רק לישראלים, או מציגים את הפנים של ישראל לעולם. ואם כן, צריך לחשוב על שפות, על אילו דברים כדאי לעשות דו-לשוני, מה כדאי לתעד בווידאו כי זה יכול להדהד באופן נרחב יותר, איך מציגים את התרבות של ישראל ולא רק את הסכסוך, איך זו תרבות מדהימה והסביבה של ישראל, הידע שיוצא מכאן”.


הראיון נערך ב-7.4.2014 והתפרסם בגליון יוני 2014 של מוסף “פירמה” של גלובס

משעמם

כדור גומיות עם משקפיים. צילום: ttumlin (cc-by-nc-sa)

יש לי ב-Yo חבר בשם אלמוג. הוא שלח לי “יואו” לפני כמה ימים. אין לי מושג מי זה אלמוג. הוא כנראה מצא את היוזר שלי בפייסבוק. פרסמתי אותו בתגובה לסטטוס של רחלי רוטנר מ”וואלה טק”, שהתקינה את האפליקציה הישראלית המדוברת ולא היה לה עם מי להחליף יואואים. אין לי איך לשאול את אלמוג מי הוא ומאיפה אנחנו מכירים, כי האפשרויות היחידות ביואו הן לשלוח יואו ולקבל יואו. האפליקציה הזאת נורא משעממת. גם פיד הפייסבוק שלכם משעמם. גם מנחם המשעמם משעמם. גם פיסקת הפתיחה הזאת משעממת. אני מריח טרנד, והוא לא מוגבל לעולם הווירטואלי.

מי שגדל בילדותו עם טלפון צעצוע של פישר פרייס עלול להתפתות בבגרותו לשלם עליו סכום בלתי סביר באתרי יד-שניה, לשם סיפוק היצר הנוסטלגי. דבר דומה קורה עם טלפונים סלולריים ישנים, טיפשפונים מגושמים ומעוטי אפליקציות מבית נוקיה, אריקסון, מוטורולה ודומיהן, שהפכו מפסולת עולם ראשון שמשווקת בעולם השלישי לפריטים אופנתיים נחשקים. לא רק הנוסטלגיה משחקת פה תפקיד, אלא גם טרנד השעמום והאאוטיות, שהוא ריאקציה לחיים המהירים, המתקדמים והמתעדכנים תדיר, אשר מיוצגים בתופעות כמו FOMO (ר”ת של fear of missing out), החשש לפספס את העדכונים ולהישאר מאחור. תופעה ראקציונית נוספת היא הנורמקור, אופנה אנטי-אופנתית של לבוש חסר ייחוד.

השעמום מובנה בחיים שלנו, ואם תורשה לי אקסיומה משעממת, מהווה את המרכיב הרגשי-נפשי העיקרי בהם. כשמשעמם לנו אנחנו עשויים לפנות לאמצעי בידור כדי להפיג את השעמום – לקרוא ספר, לצפות בסרט, לשחק במשחק מחשבון, לשלוח יואו לחבר או לגלול בפייסבוק. הרשת החברתית בנויה כמגילה עם התחלה ובלי סוף, ערוץ שמשדר 24/7. בצדה מוטמע טיקר דמוי שורת המבזקים הבלתי נסבלת במשדרי חדשות. כך זה נראה אצלי עכשיו: אלכס לויט אוהב את הסטטוס של ליאו ליברמן. דליה שימקו תויגה בתמונה של ארינה. מאור ברזני ממליץ על כתבה בוויינט. חן בוקר אוהבת את הפוסט של אדם לייסנר על הטיימליין שלה. ליאור לוין אוהב את התמונה של סתיו שפיר.

“בשנים האחרונות אנו כל הזמן שומעים את הבאז של החברתיות והקהילתיות”, אומר ליאור זלמנסון, מרצה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ומנהל פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון. “אבל בסופו של דבר, במקרים רבים זה מסתכם בלייקים, התלהמויות וקריאות yo! שיוצרות שעמום, תסכול ותחושת בדידות וניכור גדולות אף יותר. פעמים רבות אנו מרגישים שהשיח ברשתות החברתיות הוא שיח בשביל השיח. ואם כוונתי לא ברורה, נסו להיזכר כמה פעמים פתחתם שיחת צ’ט בפייסבוק ללא שום תוכן שעובר בה, אלא רק ‘מה נשמע’ ו’מה קורה’ שלא מובילים לשום מקום. זה מומחש בצורה הכי טובה על ידי ה-Yo, שיח ללא מטרה חוץ מאשר להיות בשיח”.

“אני מתקשה קצת עם הציר הזה של בין שעמום ובנאליות לבין ייחוד ועניין”, אומרת מעין גולדמן, סטייליסטית, כותבת וחוקרת מגדר. “יש צירים אחרים לשרטט עליהם את השוני והפער חוץ מזה של ייחוד מול המוניות. האחד הוא מהיר ואיטי. מי משקיע זמן ומחשבה באופן בו הוא מייצג את עצמו ברשת ומי עושה את זה כלאחר יד. הספקטרום שבין מהיר ואיטי הוא רלוונטי עכשיו במלא תחומים – אוכל, אופנה – ונדמה לי שזהו אחד מהם. זה כמו מין רצף של מהירויות משתנות נדמה לי, יותר מאשר שני מחנות. ואולי ברגע שזכית למעמד המבוסס על קולך הייחודי כתוצאה מ-, בוא נודה על האמת, די הרבה השקעה, אתה זכאי גם להשפרצת הרהורים על העציצים שלך או השמפו שלך מבלי שזה יגרע מזה. מצד שני אולי לא. אולי כמו שאומרים באופנה, שאתה טוב רק כמו הקולקציה האחרונה שלך – ובמרחב כמו הרשת נחשף באופן הכי חזק כמה שזהות מתקיימת רק כתוצאה מתחזוק מתמשך. אולי אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם. זו השקעה שאין לה סוף. אני מקווה שיש לה תוצאות שהופכות אותה לבעלת ערך”.

מהדקי נייר מאייתים "הצילו". צילום:  banspy (cc-by-nd)

לכאורה, ברשתות החברתיות כל הזמן קורה משהו. למעשה, אנחנו ממלאים שם את החלל שהשעמום יוצר בנו בשעמומים של אנשים אחרים. “כשהיינו ילדים, השעמום היה כלי ההזנק המוצלח ביותר של ההרפתקאות”, אומר עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il. “אבל היום נראה שאנחנו כל כך חוששים מהמצב הקיומי של השעמום, שאנחנו מטביעים את עצמנו בשלל הסחות דעת וגירויים, אשר בדרך כלל מגיעים ממקורות תוכן חיצוניים – טלוויזיה, רשתות חברתיות, רדיו וכו’ – הפחד הזה מהשעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים לייצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה לחשוב לעומק על דברים ולפתח רעיונות חדשים (אם תשב היום ותהרהר בפרהסיה למשך יותר משתי דקות, מיד יניחו שאתה בדיכאון). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה גם כך מאחר ומעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הטרוגניים מבחינת דעות גם כך. אם כל אחד מאיתנו היה מפנה כמה שעות ביום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו לברוח מהרגעים הללו”.

עדכוני הפייסבוק של מכרינו משעממים לפרקים מעצם טיבם, כמו קודמיהם האנלוגיים, היומנים האישיים ואלבומי התמונות המשפחתיים. אם חגגנו עם החברים יום הולדת, אולי נשתעשע לראות תמונות מהאירוע, אבל נשתעמם מתמונות של הילד שלהם מקושט בסגול-ארטיק-ענבים בחוף הים. יש מי שמספק שעמום שמכוון לשעמם באופן חתרני, אידיאולוגי ופארודי.

כשסגן שר הבטחון, ח”כ דני דנון, דיווח בפייסבוק שהוא פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע ממחבלי החמאס לקנות בקנטינה, פרופיל הפייסבוק “כוכבים ברשת” פנה אליו לבקש הבהרה. “מי אתם כוכבים ברשת?”, תהתה לשכת סגן שר הבטחון. “מגזין רשת אינטרנטי שמסקר את כוכבי האינטרנט ואושיות שהדפים שלהם נצפים מאוד, כמו דני דנון”, התקבלה התשובה. הלשכה התרצתה והסבירה את מהות האיסור. מדור הרכילות הפארודי פרסם את ההתכתבות המלאה.

“המניע של ‘כוכבים ברשת’ הוא להראות עד כמה חלק מהתרבות וחלק מגופי התקשורת הדרדרו לרמת שעמום בעצמם, ושכל דבר יכול להפוך להיות בקלות אייטם אם רק מאפרים אותו נכון”, אומרת בראיון צ’ט האנונימית המסרבת להזדהות, שעומדת מאחורי הפרופיל, אשר אסף עד כה 1133 חברבוקים. תחומי העניין שלה אינם מתמצים בהצהרות של פוליטיקאים. כשחברת טבעול פרסמה בפייסבוק הודעה נרגשת על חזרתו לחנויות של מוצר המזון “ארוחת תבשיל כפרי”, כוכבים ברשת פנתה ליוצרשת רועי כפרי ושאלה: “רק לאחרונה הוא [התבשיל] חזר ובאישור בולט של הרבנות הישראלית. כיוון שיש לכם אותו שם משפחה: כפרי, רצינו לדעת אם אתה במקרה קרוב משפחה ואם תוכל לשפוך אור יהודי על הסיבה שצריך אישור כזה”. בניגוד לסגן השר דנון, כפרי לא השיב.

העיסוק הזה מעניין אותך? או שגם את משתעממת?
“כוכבים ברשת”: “מעניין אותי מאוד! כי דווקא הדברים שנראים חסרי חשיבות הם אלה שמדגישים את איזה פער בתפיסות של אנשים”.

כסאות משרדיים סביב עציץ. צילום: Steve Koukoulas (cc-by-nc-nd)

פרופיל הפייסבוק “מנחם המשעמם” מתעסק באנשים מוכרים אפילו פחות מכוכבי-רשת – הוא עצמו, בן דודו מאיר, עמיתיו לעבודה איציק אחראי הרכש הבדחן, עדן וצפריר היועץ הארגוני שמחזר אחריה, מהלך שמנחם מתעד אך לא מצליח לפענח. הוא מספר על דברים יומיומיים שהוא עושה, אירועי שבתרבות שאליהם הוא הולך, כותב שירים משעממים ומפרסם תמונות של עמודי מדרכה ושל מטבעות מסודרים בצורות שונות, שהוא צילם ושגולשים שלחו לו. באחד הסטטוסים שלו הוא לועג בעקיפין למדורי הרכילות, שמצליחים להיות יותר משעממים ממנו כשהם אפילו לא מנסים: “כנראה שזאת התקופה לקנות מזרנים, כי המקומון מדווח שהשבוע עדן הראל ועודד מנשה התחדשו במזרן חדש. מכיוון שבשבוע שעבר דווח שיהודה לוי קנה מזרן במידות מיוחדות של 180X200 והפעם לא צויינו מידות המזרן, אני מניח שעדן הראל ועודד מנשה קנו מזרן בגודל הסטנדרטי של 160X200″.

מספר החברבוקים של מנחם המשעמם מוסתר, אבל אפשר לראות שיש לו יותר מ-16 אלף עוקבים. הוא לא נוהג להשתתף בדיון בתגובות לסטטוסים שלו, והתעלם מפנייה שלי לראיינו. נסיון לפענח מה מניע אדם להשקיע זמן ומחשבה בפרסום סטטוסים משעממים במתכוון מוביל להשערה שמדובר בניסוי חברתי או בקמפיין גרילה, אולי לעיריית רמת גן, העיר שמוזכרת רבות בפיד של המשעמם.

זלמנסון טוען שמנחם המשעמם לא באמת משעמם: “מנחם המשעמם, המשקף את המתקשר הבנאלי, זה שלא באמת יוצר שיח אלא מעביר אינפורמציה ללא סיבה וללא יכולת הבחנה בין מעניין לטפל, זוכה להצלחה ולעניין כי הוא מייצר לקוראים עולם עם שפה, דמויות ואף עלילה ונותן לגולשים תוכן אשר עליו הם יכולים ליצור שיח”.

“לאחרונה שמעתי התבטאויות רבות, מצד אנשים שאמורים לכל הדעות לראות את עצמם כבעלי ‘תו תקן’ וחופשיים מחובת הוכחה, למשל סופרים, על כמה הם מתעבים אמירות בנאליות וקלישאות”, מוסיפה גולדמן. “גם אני סולדת מהן אולי, אבל נדמה לי שזה קצת בנאלי וקלישאתי לומר שאתה סולד מזה. אין דבר משמח יותר מלשמוע מישהו אומר את הדבר הכי פחות צפוי ממנו ספציפית, בלי קשר לדעת קהל. אני תמיד מאושרת לגלות על, למשל, אקדמאי שצופה באדיקות ב’מעושרות’ או כל דבר שנתפס כהמוני”.

גולדמן מקנאת באנשים משעממים, ורואה במנחם המשעמם מודל לחיקוי: “פרשתי לפני כמה שנים מהפייסבוק, והאמת שעצם השאלה שלך עושה לי חשק לשוב לפייסבוק ולפתוח עמוד בו אכתוב על ‘הנעליים המהממות שקניתי בחנות של עינת המדהימה’ ואעלה תמונות ובהן התינוקות של חברותיי, ואפילו לא מצולמים למופת אלא במין זווית לא מחמיאה ותאורה קשה. אז יכול להיות שניסחתי לעצמי עכשיו את הסיבה בגללה אנשים חשים כמיהה לנורמקור”.

שעמום בנעצים. צילום:  Aff Photography (cc-by-nc-nd)

אופנת השעמום מזכירה לגולדמן את הבייסיק ביץ’, כינוי גנאי לאישה סחית, משעממת, פשוטה וחסרת חוש אופנתי: “דווקא חוסר הייחוד המוחלט שלה, שלא ממש איפשר להגדירה, הוא שקיבל עכשיו כותרת ומאפיינים משלו, וגם הרבה עיסוק ברשת. יהיה מצחיק אם משהי תהיה מעין מנחם המשעמם בגרסת הבייסיק ביץ’ ותספר על מרתון סקס והעיר שהיא עשתה והשופינג בעדיקה סטייל”.

רועי קהת, מצחיקן רשת בעל דף הפייסבוק “הרועי קהת שכותב בס”ד”, נתן מטא-סיכום יפה לעניין: “הרבה אנשים תוהים למה מנחם המשעמם כל כך פופולארי, אבל הם מאבדים עניין בזה די מהר”.

מכיוון אחר, יש נסיון להילחם בהצפת המידע הבנאלי ובשעמום ובאמצעוצתכנים מעניינים עם ממשק מוצלח ועיצוב יצירתי, אשר דורשים במפגיע מהקורא להשקיע בהם זמן ומחשבה. “כמעט מדי שבוע נולד רעיון מעניין בזירת האינטרנט, ואני מודה שכשאני אומר אינטרנט בהקשר הזה אני מתייחס לווב, למגרש שמלכתחילה היה מאוד ניסויי”, אומר דב אלפון, שהקים עם הסופר אתגר קרת את מיזם הוויזואליזציה לסיפורים StoryVid, והקים ועורך את מגזין הרשת אלכסון, שני מיזמים שמנסים לספק תכנים כאלו. “זה נובע קודם כל מחירות של ממשק – אתה יכול לעשות בווב הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות בפארק סגור כמו פייסבוק. בעיניי, הקשר בין עיצוב לטקסט רק הולך ומתחזק במדיות החדשות, וזה חלק מהשעמום שאתה מצביע עליו. אין שום דבר שיכול להפתיע אותך בפיד כל כך מאורגן, זה מפיל על הטקסט אתגר שמאוד קשה לעמוד בו מדי יום”.

אם אנחנו משווים בין פייסבוק לווב, אנחנו משווים בין ערימת ניירות A4 מודפסים לבין מגזין.
“כן, לבין המגרש הבלתי צפוי ביותר. מי שאוהב את האינטרנט קשר אמיץ יודע איפה למצוא כמעט מדי שבוע עוד משהו שמישהו חשב עליו, המציא אותו, עיצב אותו, הדהים את כולם, וזה משהו שיכול להתקיים רק במגרש הגדול. אבל בגלל שרוב בני האדם אולי אינם אוהבים את ההפתעות, אולי לרוב הצרכנים מתאים משהו מאוד מסודר. אז הפופולריות של רשתות סגורות, שבהן קשה להשתולל, בגלל שמורידים לך את העמוד, בגלל שהעיצוב לא מאפשר לעשות את זה, בגלל מיליון סיבות, גדלה, ופתאום נוצר מצב שבו רוב בני האדם נתקלים, במקום בדברים בלתי צפויים, בדברים הכי צפויים בעולם. ומפה נולדה הראקציה של מנחם המשעמם”.

אתה חושב שיש מטרה עסקית-מסחרית בכך שיהיה משעמם?
“בהחלט. אני חושב שבכל זירה כלכלית שהיא, קל יותר ליצרן כאשר הוא מבין מה הלקוח רוצה, והלקוח מבין מה הוא קונה. יש תורות שיווקיות שלמות, שאבקת הכביסה חייבת תמיד להיראות אותו דבר, אבל מדי חמש שנים אתה צריך להכריז על ריח חדש או אריזה חדשה, ולצערי זה לא שונה, מסתבר, במדיום הווירטואלי, בעולם התוכן. יש מטרה פיננסית-שיווקית ברורה להאכיל אנשים בדיוק את אותה המנה, בכל פעם באריזה קצת אחרת”.

טלפון עטוף בגומיות. צילום: Matt Reinbold (cc-by)


מקדונלדסיזציה, אותו טעם בכל מקום, ואנשים מתרבויות שונות ומקומות שונים אוכלים פחות או יותר אותו דבר.
“כן, אתה דואג לטעמים לא מאיימים, זה המפתח. אתה נכנס למקדונלדס ויודע שלא תופתע לרעה, אתה יודע מה תקבל. אנשים מפחדים מהבלתי צפוי. אבל ליוצרים, לכותבים, ליצרני התוכן ולמו”לים אין שום סיכוי מול מכונה כמו פייסבוק. מראש, וזה אף פעם לא הוסתר, המטרה של הרשת החברתית, בניגוד לווב הפתוח, איננה להקל על הגישה של מיליוני בני אדם לאינפורמציה ולתוכן מעניין. המטרה היא לעשות כסף, לא מפרסום בדיוק אלא משליטה בתוכן ומשידוך שלו לפרסום. לכן פייסבוק התחיל לסחוט את יצרני התוכן, קטנים כגדולים, בלי שום הבדל. כיצרן תוכן אתה מקבל הודעה שהפוסט שלך באמת נורא מעניין, וחלק מהחברים והמנויים שלך נכנסו אליו. אם אתה רוצה ש-30% או 70% או 100% מהם ייחשפו אליו, אתה צריך לשלם למארק צוקרברג כסף בתמורה לשירות הזה, שהוא יואיל להרשות למנויים שלך לראות את החומר שלך. וזה משהו שהלגיטימיות המוסרית שלו לא לגמרי ברורה, והוא עוד יותר מאיים על דברים בלתי צפויים, על חירות הבעה וחופש ביטוי. ברור שהמו”ל הגדול המסחרי – בין אם זה עיתון, כתב עת או יצרן בדיחות – יכול לעמוד בעוד חלק מהכסף שילך לצוקרברג, ואילו הניו יורק ריוויו אוב בוקס או מו”ל קטן של ספרים או חנות קטנה צריכים להסס מול הדבר הזה. לכן אנחנו עוד פעם מתקרבים עוד יותר לעולם צפוי, למרבה הצער”.

אתר תנועת ההאטה של נויפלד הוקם בהשראת תנועת סלואו פוד, שקמה בעקבות מחאה של שפים נגד פתיחת סניף מקדונלדס ברומא ב-1986. “מקדולנדס משעממת בגלל שבכל העולם להמבורגרים שלה יש את אותו טעם. איקאה משעממת בגלל שלחצי מדינה יש את אותו שולחן מתכת וזכוכית בסלון, וכך הלאה”, מזהיר נויפלד מהצדדים השליליים של השעמום, ומציע פתרון: “עצם העובדה שאנחנו לוקחים חלק בכלכלת תאגידים ורשתות מבטיחה שהשעמום יילך ויישתלט על חיינו, וכדי לנטרל את הסכנה הזאת כל שעלינו לעשות זה להימנע מרכישה באותם מנגנוני שיעתוק המוניים, ובמקום זאת לפנות לעסקים קטנים וייצרנים פרטיים, ובכך לעודד מגוון וריבוי”.

התפרסם ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.7.2014

“הצל”, שעומד בראש קבוצות פוגרומיסטים, השתתף בעצרת נגד אלימות

ההפגנה והפגנת הנגד בתל אביב, 12.7.2014. צילום: ענת הצלמת/הפלוג ©

ההפגנה והפגנת הנגד בתל אביב, 12.7.2014. צילום: ענת הצלמת/הפלוג ©

פעילי ימין קיצוני פיגרמו אתמול (ש’) בפעילי שמאל ושמאל קיצוני בהפגנה נגד המבצע בעזה (דיווחים של טל שניידר וחגי מטר בנושא). הזמר יואב “הצל” אליאסי, שארגן את הפגנת הנגד, דיווח בפייסבוק על שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות ובינן לבין המשטרה:

סטטוס פייסבוק של יואב הצל אליאסי על ההפגנה, 117.7.2014

אני לא רוצה לסכסך בין ארגוני הטרור הימני-קיצוני, אבל רק לפני חודש המנהיג שלכם הכי השתתף בהפגנה של סמולנים נגד אלימות בגבעתיים, לזכר החייל יפתח גריידי שנרצח על ידי מישהו שבטח הייתם מסתדרים איתו בסבבה.

הודעה באתר עיריית גבעתיים על השתתפות יואב "הצל" אליאסי בעצרת נגד אלימות

סטטוסים מצייצים נפל בידי האקרים פרו-פלסטיניים ובהמשך הופל

האקרים השתלטו על דף הפייסבוק הישראלי הפופולרי “סטטוסים מצייצים”, בעל 550 אלף העוקבים. תמונת הקאבר של העמוד הוחלפה לתמונה נגד המתקפה בעזה ותמונת הפרופיל לאישה עם מגן דוד על לחייה מנשקת רגל שעליה דגל פלסטין. הפורצים פרסמו סטטוסים בערבית נגד ישראל. העמוד חזר (ש’) לאוויר אחרי שהושב לבעליו.

פריצה לסטטוסים מצייצים

פריצה לסטטוסים מצייצים

In Your Facebook!

קברניטי פייסבוק ייסדו את כפתור הלייק כדי ליצור אווירה משפחתית וידידותית למפרסמים, אבל אומת הרשת לא ממש התחשבה והפכה את האתר לאחת הזירות המשמעותיות להפצת שנאה. כך (בין היתר) נולד הלינצ’טרנט, שכבר הספיק להפוך לאובססיה לאומית

“עבדנו על זה יותר מארבעה חודשים. זה האמצעי לחייך לאנשים ולגרום להם לחייך אליך. חששנו בהתחלה ששימוש יתר בלייקים יחסל את השימוש בכתיבת מילים, ולבסוף התוצאות הראו שהאנשים ממשיכים לכתוב”. כך תיאר ג’ארד מורגנשטרן, ממציא כפתור ה”לייק” של פייסבוק, את המצאתו, בראיון לידיעות אחרונות. למרות הביקוש העצום והמחאות הרבות, אין בפייסבוק כפתור דיסלייק. זו החלטה מודעת של בעלי האתר, שרוצים ליצור סביבה חיובית, כזו שנחשבת כמתאימה לכל המשפחה ומושכת מפרסמים.

אבל זה לא משנה לאומת הרשת, שעשתה מה שהיא תמיד עושה: מתעלמת מהמטרה המקורית של הפלטפורמה ועושה בה שימוש כרצונה. וכך, כפתור “לייק” – “מחבב” בעברית – הפך למסמן של טווח רחב הרבה יותר של רגשות, שבהם אהבה, אדישות, התרגשות ושנאה. לפעמים זה “ביג לייק”, לעתים אחרות זה “לייק למה שכתבת, לא לכתבה ששיתפת”, ופעמים זה “חבל שאי אפשר לעשות לייק פעמיים”.

קצת דם לקינוח, בבקשה

בגירסה האחראית והמדוללת שלו, הלינצ’טרנט הוא בסך הכל כלי די חיובי להנחלה ושמירה על נורמות חברתיות, במקום שבו לא נכון או לא אפשרי להשתמש בחוק ובאכיפה. מי שנתקל בהתרחשות בעייתית יכול לתעד אותה ולספר עליה. חברבוקים יכולים להגיב ולדון בטענה של המפרסם המקורי, לתמוך בדעתו או לחלוק עליה. הם יכולים לשתף את המידע כדי ליידע או להזהיר את חבריהם, וכן הלאה. הבעיה היא שיש מי שנואש מהרשויות, מקצב ומאיכות טיפולן בבעיות, ופונה ללינצ’טרנט. לא תמיד מי שמפרסם את המידע ראשון הוא זה שאחראי ללינצ’טרנט – לפעמים כדור השנאה מתגלגל מעצמו, מלייקים שהופכים לשיתופים שהופכים לשיימינג שהופך ללינצ’טרנט – התנפלות אינטרנטית המונית על אדם או ארגון בגלל דברים שעשו או אמרו.

לינצ’טרנט מביע חוסר הסכמה קיצוני, טינה, שנאה ורצון לפגוע ולהעניש. לכאורה הלינצ’טרנט מנוגד ללייק. אבל להגיד את המשפט הזה משמעותו להתעלם מחדוות הלינץ’, מה”יורים וצוחקים”. הלינצ’טרנט לא מסתכם בטקסטים מרושעים, כועסים, שונאים ומסיתים, אלא הופך את קורבן הלינצ’טרנט למם, שישעשע אנשים על חשבונו זמן רב אחרי שהזעם המקורי ישכך. רק קצת דם לקינוח הדבש, מבקשים הילדים מיהונתן לפני שהם עורפים את ראשו בשיר של יונה וולך. רק קצת דבש לקינוח הדם, מלקק ההמונטרנט הזועם את שפתיו בהנאה גלויה.

דיסלייק בפייסבוק

הלינצ’טרנט הוא הקצנה של רגשות שליליים, הצד השני של ההגזמה ברגשות חיוביים, אומרת ד”ר כרמל וייסמן מהתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב: “בעיני אלו שני הצדדים של אותו מטבע: הנחמדות הסכרינית והמזוייפת שבה אנחנו מראים רק את מה שטוב וכיף בפייסבוק, והצד האפל שבמסגרתו אנחנו מאפשרים לעצמנו לשחרר את הארס שלנו בחסות התיווך ללא הרסן של המבט בעיני המותקף. אני מקווה שהקוטביות הזו היא עדיין בבחינת חבלי לידה של השימוש השוטף בצורת תקשורת חדשה ובמת שיח ציבורי חדשה (תגיד ש-20 שנה זה לא חדש, אבל במונחים של הסתגלות גופנית-קוגיטיבית יש הטוענים שאנחנו עדיין די נאנדרתליים), אז אני מרשה לעצמי לקוות שנלמד לאזן ונשתמש ברשת בצורה יותר נאמנה לעצמנו וכתוצאה מזה הרבה פחות דרמטית”.

בסך הכול ילדים קטנים

“השנאה השולטת ברשת לא נובעת מהאנונימיות של המשתמשים, אלא מכך שהם מתקשים להבין שמאחורי הכינויים עומדים אנשים בשר ודם בדיוק כמוהם”, כתבה וייסמן לפני חודשיים במאמר במוסף זה. בפייסבוק אין אנונימיות – רשמית, התקנון אוסר שימוש בכינויים ובשמות בדויים; וממילא הרשת מוצפת במקרים של הסתה מפורשת (למשל לגזענות) ואיומים ברצח בשמות מלאים. אחת הסיבות האפשריות לכך היא התפיסה האינפנטילית של המשתמשים את עצמם: ילדים קטנים אומרים את האמת, בלי להתחשב בחוקי הנימוס, הטאקט והפוליטיקלי קורקט ומבלי לחשוש מההשלכות החברתיות והמשפטיות.

הרב חיים נבון, רב קהילת השמשוני במודיעין ופעיל בולט בפייסבוק, אומר: “פייסבוק הוא פיטר פן. הוא מייצר סביבה של נעורי נצח. זו סביבה שבה מפרגנים באופן מופרז, וקושרים קשרי חברות מדומיינים עם אנשים שאתה מכיר באופן קלוש. זו סביבה שנוטה יותר ויותר לתמונות ולסרטונים, ופחות למילים. כמו בגיל 16.

“יש הרבה חן בהתנהלות הנערית הזו. אמנם, יש פוליטיקאים שמדדים בה כמו סבא זקן במסיבה של כיתה י’; אבל מהרבה אנשים הנעורים הכפויים הללו מוציאים טוב. ומי שיש לו היכרות עמוקה עם פייסבוק, יכול לפעמים גם להערים עליו ולהכריח אותו להתבגר. אבל כמו ילד, דעת הקהל בפייסבוק נוחה מאוד להיסחף בלהט נעורים אחרי אופנות, חלקן חשובות ורובן מקושקשות. וזה לפעמים קצת מפחיד, לראות את הפיד שלך נתקף בטירוף, כמו חבורה של ילדים שמחליטה למרר את חייו של אומלל הכיתה, בצדק או שלא בצדק”.

מראה מראה שעל הקיר

דורי בן ישראל, פרסומאי ובעל בלוג הפרסום “מזבלה”, לא מוכן לתת הנחות לחברה האנושית, ומסביר שהיא מרושעת בפייסבוק כי היא מרושעת מחוץ לפייסבוק. “פייסבוק היא המראה של החברה ומייצגת את פנינו האמיתיות. ה-CORE של פייסבוק הוא EVIL כשם שה-CORE של האנושות הוא יותר רוע מטוב. התרומה של פייסבוק לתופעת הלינץ’ החברתי היא בעיקר בכלים ובבמה שניתנו לכל אחד מאיתנו. הרשת החברתית הפכה כל אחד, גם כאלו אשר אינם ‘סלבריטאי רשת’  עם אלפי חברים ועוקבים, לכלי MASS MEDIA עם היכולת להפיץ מידע, זדוני או חיובי, למאות אלפי אנשים בטווח זמן קצר מאוד. לגולשים יותר קל לבצע לינץ’ חברתי בפייסבוק מכמה סיבות; המצערת שבהן היא שלרוב הלינץ’ החברתי הוא כלי ליצירת אהדה וירטואלית וצבירת קהל מעריצים סביב אותם אנשים, לרוב קבועים, אשר החלו את הלינץ’. אותם אנשים מגדירים את עצמם ומוגדרים על ידי אחרים כ’טרולים’, ‘אמרגני מניפולציות בפייסבוק’ וכו’. סיבה נוספת ומצערת לא פחות היא שאנשים לא מבינים את ההשלכות של מעשיהם, בעיקר ברמה המשפטית, שכן למיטב ידיעתי, לא קיים עוד תקדים משפטי של ממש בנושא ומאידך גם עוד לא שמעתי על אדם שנדקר בעקבות טרוליזם בפייסבוק”.

תקדימים משפטיים לא בהכרח ירתיעו את הלינצ’טרנטאים, כפי שלא הרתיעו את האנשים שנגדם בוצע הלינצ’טרנט. באופן אירוני, יכול להיות שהדרך היעילה ביותר להילחם בלינצ’טרנטים היא לבצע לינצ’טרנט במבצעי לינצ’טרנטים. ברמן, שנאת חינם לכולם על חשבוני.


התפרסם באתר בית אבי חי בפרויקט ט’ באב, 15.7.2013

האם המשטרה תחקור התארגנות לפוגרום בערבים שאינה הסתה בפייסבוק?

הודעות בקבוצת הוואטסאפ "מי שלא דוקר שוטר!!" הודעות בקבוצת הוואטסאפ "מי שלא דוקר שוטר!!"

לצד הקו החם של משרד המשפטים, גם במשטרה הודיעו על טיפול ב”הסתה לאלימות, הסתה לגזענות ופגיעה ברגשי דת באינטרנט”, במקום להשקיע משאבים בטיפול בדברים יותר מסובכים ובהולים יותר, כמו סיוע לחטוף שמתקשר למוקד 100.

הפעילות הניבה עד כה הצפה של דף הפייסבוק של המשטרה בתלונות על הסתה, שעל כל אחת מהן אומרים במשטרה שהיא תועבר לבדיקה (אותה משטרה, כזכור, לא טורחת לטפל בתלונות על פשעים אמיתיים שמתפרסמות על הוול שלה, ושולחת את המתלוננים להגיש תלונה בתחנה, וזאת בניגוד לחוק). עד כה נעצרו שלושה חשודים בהסתה ברשת.

הנה מקרה מבחן: ד’ (השם המלא שמור אצלי) צורפה באופן לא ברור לקבוצת וואטסאפ של תושבי חדרה בשם “מי שלא דוקר שוטר!!”, ומספרת:

כל הקבוצה רוויית תמונות של פלסטינאים מדממים, אמירות כמו “מוות לערבים” ו”בואו נתפוס ערביה, נפרום אותה ואז נשרוף אותה” שזה כשלעצמו מזוויע, אבל לא שונה מאוד מהטינופת שאנחנו נחשפים אליה פה על בסיס יומי. החלק שהכי מדאיג אותי הוא שזה עובר לפסים מעשיים:הם התחילו לתאם ביניהם שעות ומקומות מפגש כדי לחפש ערבים ו”לפוצץ אותם במכות” . הם קבעו גם היום בערב בצומת המשטרה בחדרה. ניסיתי לצלצל למשטרת חדרה – כשהקו סוף סוף התפנה ענה לי שוטר/יומנאי ועוד לפני שהספקתי לדווח אמר לי “צלצלי אלי עוד עשר דקות” ניסיתי. מאז עברה שעה ואין תשובה. מה לעזאזל אני אמורה לעשות?

אלו ההודעות, שמעידות על קשירת קשר לביצוע פשע ועל סכנה מיידית לביצוע פשע, ומכילות פרטים מזהים כמו שמות מלאים ומספרי טלפון. הפוסט שותף בפייסבוק של המשטרה. נראה אם היא תטפל בו, או תטען שמאחר שלא מדובר בהסתה ברשת, אני צריך ללכת להגיש תלונה בתחנה.

הצהרת המס של אייל ולדמן, בן שלוש וחצי

אייל ולדמן, בן 3.6, והדרישה להצהרת הון שקיבל מרשות המסים. צילום: עידו ולדמן

כמו ישראלים רבים, אייל ולדמן קיבל מרשות המסים דרישה להגיש הצהרה על מקורות הכנסה בארץ ובחו”ל. “הבעיה: אייל בן 3.6 וקצת מתקשה עדיין במילוי דו”חות, יש מישהו שיכול לעזור לנו להיפטר מהמטרד הזה?”, שאל בפייסבוק אביו, עידו.

הצעתי לו למלא את הדוח בכל זאת. חוק זה חוק.

הצהרת ההון של אייל ולדמן, בן 3.6

ולדמן האב פנה גם לרשות המסים בפייסבוק, ועדכן: “חזרו אלי טלפונית, ביקשו צילומים של הטופס ושל הספח בתעודת הזהות, יטופל מחר לפי הבטחתם. עושה רושם שהמענה האינטרנטי שלהם יודע את העבודה, אבל כמו שהוא אמר, הוא צריך להעביר את זה עדיין לגורמים מקצועיים”.

[עדכון 8.7.2014 1:19] רשות המסים השיבה לולדמן (האב): “שלום לאחר בירור מסתבר שהמכתבב נשלח בטעות. מכתב התנצלות המבטל את המכתב הקודם כבר נשלח. אנא עדכן אם לא יתקבל בימים הקרובים”.

לדף הבא →