בחזרה לעתיד, סינגולריות והלינצ’טרנט של המאה ה-16 // רבע לדיגיטל

רבע לדיגיטל. קליק לארכיון המדור

מתי נתממשק? בקרוב

מיה אופיר מגנט בהצגתה "מתי נתממשק?". צילום: עידו קינן

הפרפורמרית מיה אופיר מגנט מתאהבת בגאדג’טים בהצגתה האינטראקטיבית “מתי נתממשק?“, שהיא גם עבודת הגמר שלה לתואר שני בתאטרון באוניברסיטת תל אביב. היא מקבלת הוראות מבת דמותה הווירטואלית מהקרנה על מסך וממסכי הטלפון הסלולרי והטבלט שלה, עד להתאחדות סינגולרית.

הבלוגרית ורד שביט כתבה סקירה על ההצגה.

מיה אופיר מגנט בחזרות להצגתה "מתי נתממשק?". צילום: ענבל הרשטיג

מיה אופיר מגנט בחזרות להצגתה “מתי נתממשק?”. צילום: ענבל הרשטיג

בחזרה למד”ב

עם הגעתה של שנת 2015, שאליה נסעו דוק ומרטי ב”בחזרה לעתיד”, שאלתי את אורי אביב, מנהל פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני, “אחי, איפה ההאברבורד שלי?”. אביב אמר שיש פרויקט מימון-קהל כזה שאת תוצאותיו כנראה שנראה באוקטובר הקרוב, אבל שזו בכלל לא הנקודה. מדע בדיוני, לדבריו, לא אומר לחזות אילו טכנולוגיות יהיו בעתיד, אלא איך העתיד ייראה, כיצד זה ישפיע עלינו ומה אנחנו יכולים וצריכים לעשות בקשר לזה.

אביב ציטט בהקשר זה את סופר המד”ב ועורך כתב העת המד”בי “גלקסי”, פרדריק פול: “סיפור מדע בדיוני טוב צריך שיוכל לחזות לא את האוטו אלא את פקק התנועה”. דיברנו גם על מכוניות מעופפות והשלכותיהן, שאת הרעות שבהן אפשר לראות בפרק “גרידלוק” בסדרה “דוקטור הו”.

פשקווילים ולינצ’טרנט

הפשקעוויל נולד ברומא במאה ה-16, כשאדם בשם פסקווינו תלה מודעות מחאה סאטיריות נגד השלטון והכנסיה הקתולית על גבי פסל שהוצב בכיכר. אלו נקראו על שמו – פסקווינטה.

"באילת לא נופשים", פשקוויל במאה שערים בירושלים. צילום: עידו קינן

המנהג הגיע לירושלים בסוף המאה ה-19. את הדמיון הרב בין הפשקוויל הקדום לבין הלינצ’טרנט המודרני אפשר למצוא בדברים שכתב פרופ’ מנחם פרידמן במאמרו “פשקווילים ומודעות קיר בחברה החרדית“:

הﬠדר מנגנוני פיקוח ובקרה ﬠל פﬠולת הכוחות הפוליטיים-כלכליים השונים הותיר ﬠרוץ כמﬠט יחיד בידי המבקשים למחות נגד מﬠשי עוול ושחיתות – כתיבת פשקווילים. ‘מלחמת מילים’ היתה אחד הביטויים של מציאות פוליטית ייחודית זו. ﬠל רקﬠ ההיסטוריה היהודית של הﬠדר ריבונות וכוח פוליטי, פשקוויל חריף התוקף במישרין או בﬠקיפין, במפורש או ברמיזה, היה בו לא רק כדי להכות את היריב, אלא גם ליצור תחושת סיפוק אצל כותבו.

הבדל מהותי בין השניים הוא המטרה: בעוד הפשקוויל הוא כלי בשירות השמרנות והמלחמה נגד הקידמה, הלינצ’טרנט הוא, לפחות בחלק מהמקרים, כלי רדיקלי שעוקף את הממסד השמרני כדי לקדם את החברה.

להורדה (PDF, 888KB)


רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

זה מה שהמשטרה עושה כשמדווחים לה בפייסבוק על נפל מרגמה מסכן חיים

בועז ארד רכב היום על אופניו באזור שדה בוקר כשנתקל בשביל האופניים שם בנפל של מרגמה. בהיותו האזרח הטוב שהוא, ארד דיווח על כך בפייסבוק של משטרת ישראל, כשהוא מצרף צילום, מפה ונ”צ של המפגע מסכן החיים. המשטרה מיד הודיעה שתשלח חבלנים לפרק את הנפל. המשפט האחרון הוא שקר.

המשטרה, כדרכה, ענתה לארד באטימות ביורוקרטית: “שלום בועז ותודה על פנייתך, אנא דווח על הנפל למוקד 100 של המשטרה בצירוף המיקום המדויק”.

תזכורת, בעיקר עבור המשטרה: ארד דיווח על הנפל בצירוף המיקום המדוייק, מפה ותצלום, מידע שהיה בלתי אפשרי להעביר בשיחה עם מוקד 100 כי טלפון (הגולש גיא ג’ונת’ן לרקינג גיחך: “אני מבין שמה שהיא רוצה שתתקשר ותקריא לה את הקורדינטות בטלפון”).

“הייתי תחת הרושם שזה העמוד של משטרת ישראל”, השיב ארד, “וכי כחלק מהגוף הזה, יש לכם יכולת להעביר הלאה מידע לשאר זרועות המשטרה. ציינתי כאן את מיקום הנפל המדויק בקואורדינטות LAT/LON ואפילו צירפתי מפה. אנא עדכנו את המחלקה הרלוונטית בנתונים הללו, תודה”.

המשטרה עמדה במריה: “פנייה זו בפייסבוק אינה מהווה תחליף לדיווח בתחנת המשטרה או במוקד 100. על מנת שיוכלו לטפל באירוע מסוג זה יש צורך בהזדהות המדווח, כולל השארת מס’ טלפון ליצירת קשר במידת הצורך”.

תזכורת, בעיקר עבור המשטרה: ארד הזדהה בשמו המלא, והמרגמה ממשיכה לסכן חיים בזמן שהם מקטינים ראש ומתחמקים מלעשות את עבודתם (וכפי שהעירה בחוכמה הגולשת אורית קולינס, שמצאה את הצד הבעייתי בדיווח של ארד: “דיווחת לכל המי ומי במדינה על המיקום המדוייק של הנפל מבלי לחשוב שאולי גורמים לא רצויים יגיעו לשם לפני המשטרה”).

ארד, בהיותו אזרח טוב, לא התייאש: “אני מזוהה כאן בשמי המלא, אשמח למסור כל פרט אחר שתזדקקו לו בהודעה פרטית, לרבות מספר טלפון. עם זאת – אין בכוונתי לבלות את אחר הצהריים של שבת בטרטור בין מוקדי המשטרה השונים ובהסברים על מדוע אני מדווח לתחנת באר-שבע (אליה אנותב בחיוג למוקד 100) על מפגע שנמצא בשדה בוקר”.

הגולש יואב בן-דב הציע: “שישלח פקס”. הגולש אוני אלבר העלה הצעת ייעול: “משטרת ישראל העמוד הרשמי, אם יש צורך בהזדהות המדווח – אנא ממך, מפעיל תורן של הדף – תתקשר 100, תזדהה בתור אחראי משמרת שבת צהריים ב’משטרת ישראל – העמוד הרשמי’ ופאקינג תעביר את הפאקינג הודעה!!! אתם באמת סתומים כמו שמספרים עליכם, הא?” אבל הגולש שחר מוסק הסביר למה דבר כזה לא יעבוד: “הם היו מתקשרים בעצמם, אבל הם לא יודעים את המספר”.

בועז ארד מדווח בפייסבוק של המשטרה על נפל של מרגמה, 24.1.2015. קליק לתכתובת המלאה

בייאושו שיתף ארד את הדיאלוג המקומם בפייסבוק שלו ותייג אותי, וגם אני שיתפתי אותו. לשאלת הגולשת תמר גולדברג אם התקשר 100, השיב: “עם כל הכבוד לאזרחות טובה, יש לי דברים יותר טובים לעשות אחר הצהריים מלבלות אותם בטלפון עם המשטרה”. לשאלת ההמשך, “אני מבינה את חוסר הרצון להיות מטורטר בטלפון אבל שווה לנסות, לא?” השיב ארד: “‘שווה לנסות’ זו פונקציה של רמת האלרגיה שלי לביורוקרטיה. לפני שנה בערך, רכב פרץ לכביש שנסגר לטובת מסע אופניים וכמעט דרס אותי, לשמחתי זה נתפס במצלמה שלי. אך כשדרשו ממני להגיע להגיש תלונה באופן אישי כדי להמשיך טיפול, וויתרתי”.

הסיפור על הנהג המסוכן סופר פה במאי אשתקד. ארד שיתף את הסרטון, שכלל את מספרו של הרכב, בפייסבוק של המשטרה. תשובת המשטרה אז: “שלום, יש להגיש תלונה בתחנת המשטרה הקרובה בצירוף הסרטון”.

“אין לי כוונה להשקיע יותר ממה שהייתי משקיע בבטיחותי שלי בבטיחותם של אחרים”, המשיך ארד, “בטח שאחרי שעשיתי די והותר ע”מ לאפשר לרשויות לטפל בבעיה. אני יותר אופטימי לגבי זה שרעש הפייסבוק שהתמונה הזו יצרה יגיע לאזניו של מישהו שבאמת מסוגל לטפל בזה”.

שלוש שעות וחצי אחרי הפרסום שינתה המשטרה גירסה וכתבה לארד בפייסבוק: “ראשית, הנושא הועבר מיד לידיעת הגורמים בשטח ונמצא בטיפול”. אם הנושא הועבר מיד ונמצא בטיפול, מדוע התעקשו איתו שיתקשר למוקד 100, והבהירה לו שיש צורך בהזדהות שלו כולל מס’ טלפון כדי שהאירוע יטופל? סביר להניח שהאירוע טופל רק בעקבות השיתופים והרעש שנוצר סביב הסיפור בפייסבוק.

עוד כתבה המשטרה: “עניין נוסף וחשוב: הדגשנו לא פעם, כולל בתנאי שימוש, שעמוד זה אינו מהווה תחליף לפנייה למוקד 100 בכל נושא הדורש טיפול משטרתי. בכל מקרה, אנו מודים לך על פנייתך החשובה, שיהיה לך שבוע טוב Boaz Arad”. אז זהו, שלא: לפי החוק, משטרת ישראל חייבת לטפל בתלונות שמגיעות בפייסבוק.

התכתובת המלאה של ארד עם המשטרה כאן.


הסיפור סופר היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ

התעמרות ראויה לציוץ של חברת התעופה

התכתבות טוויטר בין שרה לבין אמריקן איירליינז

“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”

מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP של שרה).

שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.

בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.

ילד מחזיק מטוס צעצוע. צילום: Leo Reynolds (cc-by-nc-sa)

אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.

שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות (“פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.

מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2014 של מוסף פירמה של גלובס

להסתיר רגשות בפייסבוק // אמנות בשער

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

רקמת הסטטוס של רותם אדריאן. צילום: ענבל מרילי

הרקמה הזאת מציגה סטטוס פייסבוק חיובי ואופטימי – “Feeling great” עם סמיילי. רותם אדריאן. צילום פרטיבצד האחורי הנסתר של אותה יש סבך של חוטים. “העבודה מדברת על הפרטי והפומבי בעולם הוירטואלי, ועל כמה הוול הפייסבוקי הוא לעתים מכבסה של רגשות, כאבים וסודות”, מסבירה היוצרת, רותם אדריאן. “העבודה נעשתה במסגרת תערוכה בנושא איידס, ומעניקה למילה ‘סטטוס’ משמעויות נוספת”. העבודה הוצגה בתערוכה “STATE OF THE ART: יצירת מופת”, שאצר אלון מדר.


אולי התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 12.2014

פליקר מוכרת תמונות על קנבס ומחרבנת על משתמשיה // השרת

השרת. קליק לארכיון המדור. איור: Trevor Manternach ועידו קינן, cc-by-nc

כמה גרוע המצב ביאהו? החברה שנולדה כאינדקס אתרים והפכה לאימפריית אינטרנט הידרדרה למכירת תצלומים על קנבס.

אתר שיתוף התמונות פליקר, שהוקם ב-2004 ונרכש על ידי יאהו שנה לאחר מכן, הודיע בחודש שעבר כי יתחיל למכור הדפסי קנבס של תצלומים שמשתמשיו העלו, במחיר 29-49 דולרים לתמונה. הגולשים יוכלו לקנות תצלומים מוגנים בזכויות יוצרים שאנשי פליקר אצרו, ושיוצריהם יקבלו 51% מההכנסות; או לבחור מבין יותר מ-50 מיליון תצלומים שיוצריהם בחרו בגירסה של הרשיון החלופי הפתוח Creative Common אשר מתירה שימוש מסחרי בתצלומים, ואשר לא יקבלו דבר.

חוקית, יאהו הולכת על קרקע יציבה – רשיון ה-CC המדובר לא רק שמתיר לה להשתמש בתמונות בלי לשלם ליוצרים, הוא אפילו לא מחייב אותה לבקש רשות. תדמיתית מדובר בטעות – בוול סטריט ג’ורנל פרסמו כתבה בנושא (דורשת רישום), שצוטטה בכלי תקשורת נוספים, והעלתה את חמתם של חלק מהמשתמשים. “זה הרגיז אותי שמישהו אחר מוכר [את התצלומים] בזמן שאני מחלקת אותם בחינם”, אמרה לג’ורנל הצלמת החובבת ליז ווסט, שיש לה יותר מעשרת אלפים תצלומים בפליקר. “אני רוצה שאנשים ישתמשו בתמונות שלי”, כתב המעצב והכותב הוותיק ג’פרי זלדמן בבלוגו, “אבל שיאהו ימכרו את זה? צ’יזי, נואש, ובכלל לא בסדר מבחינתי. אני משלם על חשבון פליקר פרו, ושמח לעשות זאת. ככה יאהו אמורה להרוויח כסף מהתחביב שלי”. גם המייסד השותף של פליקר, סטוארט באטרפילד, שעזב את החברה ב-2008, מתח ביקורת על יאהו: “קשה לדמיין שהרווח ממכירת התמונות המודפסות יכסה את אובדן ההרצון הטוב”.

ציור על קנבס. צילום: bwrahbwrah jonguh (cc-by-nc-sa)

בפוסט שפרסם בבלוג הרשמי אחרי הפרסומים בתקשורת הסביר סגן נשיא החברה, ברננדו הרננגז, כיצד היוצרים יכולים למנוע מכירת קנבסים של תצלומיהם על ידי שינוי “סוג הרשיון ברמת התמונה, סדרת תמונות או ברמת החשבון” (הוא טועה: אחד מתנאי רשיון ה-CC הוא שמרגע שתוכן פורסם ברשיון כזה, אי אפשר להחליף את הרשיון שלו).

זו אינה הפעם הראשונה שיאהו פוגעת במשתמשי פליקר, ולמעשה בעצמה, כשהמשתמשים הפגועים עוזבים למתחרים שהתפתחו בזמן שפליקר קפאה בזמן. הבלוג גיזמודו פרסם במאי 2012 כתבה על איך יאהו מחרבת באופן שיטתי את פליקר, שכללה גם ביקורת מצד המייסדים-השותפים באטרפילד וקטרינה פייק. כותרתה הבוטה של הכתבה היתה “איך יאהו הרגה את פליקר והפסידה את האינטרנט“. מריסה מאייר, לשעבר בכירה בגוגל, מונתה חודשיים אחר כך למנכ”לית ונשיאת יאהו, ונראה שהיא נחושה בדעתה להמשיך את המסורת.

פורטל וואלה, שניסה להידמות ליאהו עד לרמת סימן הקריאה בלוגו, סבל מבקלאש דומה ב-2006 כשהשיק את “וואלה!פדיה”, אנציקלופדיה שערכיה הועתקו בשלמותם מוויקיפדיה העברית – שוב, בהתאם לתנאי הרשיון הפתוח של האנציקלופדיה החופשית. אחד הוויקיפדים, אבירם, כתב אז בדיון שהתקיים בפורום המזנון של וויקיפדיה: “אם כל חברה מסחרית כמו ‘וואלה’ יכולה להעתיק את החומר שכתבתי בשלמותו ולמסחר אותו עם פרסומות, גם אם היא תתן קרדיט ל’ויקיפדיה’, ואין מה לעשות בנוגע לזה – אז לצערי לי אין יותר מה לעשות בויקיפדיה”. וואלהפדיה נסגרה מאז.


אולי התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון דצמבר 2014 של מוסף פירמה של גלובס

עומרי חיון: “אנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת” (ארכיון)

ראיון עם עומרי חיון, שפורסם בגליון ינואר 2014 של פירמה של גלובס:

עומרי חיון, בעל בלוג הרכילות המצליח הקרוי על שמו, כיכב בתחילת ינואר 2014 בכתבה של גיל ריבה בערוץ 10. כתב התקשורת של וואלה, דוד אברהם, פרסם על הפייסבוק של עורכו, דוד ורטהיים, פריים מהכתבה, ובתגובות התפתח דיון לעגני על הטענות של חיון להכנסות של “יותר מ-20 ומשהו אלף בחודשים דלילים ובחודשים ממש טובים הרבה יותר” מול עליבות הדירה המצולמת, שבה נראה חדר צפוף עם מיטה, כורסה, מסך טלוויזיה וכיור מטבח. חיון לא נשאר חייב: “סורי. חוסך כסף לבית משלי. בינתיים לא מתלוננים. טפו, טפו”, כתב וצירף דוח הכנסות ממודעות גוגל, שלה החכיר את שטחי הפרסום בבלוגו לפני כחמישה חודשים. לפי הדוח, עשרה עמודים באתר לבדם – עמוד הבית ותשע כתבות – הכניסו לו כ-9400 דולרים (כ-33 אלף שקלים) בפרק זמן שלא פורט.

העמוד הבודד שהכניס את מירב הסכום הוא הכתבה שחשפה שאייל גולן הוא הזמר המפורסם שחשוד בבעילה אסורה בהסכמה של קטינה, כשהפרשה כבר פורסמה בחדשות 2 אך ללא שמו, בגלל צו איסור פרסום. המונה העדכני שמופיע בראש הכתבה הוא כ-660 אלף כניסות, והדוח מציין שהיא הכניסה כ-4200 דולר, שהם כ-15 אלף שקל, כלומר כ-22 שקל לאלף חשיפות. “הממוצע לאייטם טוב (40-70 אלף כניסות) זה מעל 2000 שקל”, הוא אומר ל”פירמה”. “אייל גולן לא עשה אותי עשיר או יוצא דופן באופן מיוחד. בכל יום יש שלוש כתבות שעושות סכומים דומים”. מצד שני הוא אומר: “בארבעה החודשים האלה [הראשונים עם מודעות גוגל] מעל 20 אלף שקל בחודש מינימום, אייל גולן הביא 80 אלף שקל בכיף. וחן טל גם מביאה כסף”. טל, יחצנית מסיבות שהתפרסמה בזכות הצילומים העצמיים החשופים שלה, הגיעה למקום השני ברשימת “תופעות דיגיטל” בסיכום חיפושי 2013 בגוגל, אחרי חיון עצמו. הקפיצה הגדולה שלה בחיפושים הגיעה בספטמבר, אז התחילה לכתוב את הבלוג שלה בפורטל של חיון. בקרוב יעסיק חיון כתבים נוספים בפורטל חדשות שהוא מתכוון להקים, ו”הולך להיכנס למשהו טלוויזיוני, לא ריאלטי, ועם האנשים הכי מוכשרים שקיימים, ובעצם בדיוק מה שאני רוצה, בדיוק האינטרנט הזה, זאת התוכנית. זה בערך הפרויקט הראשון שאני מסכים אליו” [עדכון, ינואר 2015: חיון לא הקים פורטל חדשות, ובימים האחרונים הודיע על פרישה מהבלוג לטובת ריצה לכנסת ברשימת “עלה ירוק”]

הכנסות בבלוג של עומרי חיון, שפרסם אותן בפייסבוק בינואר 2014

אנחנו נפגשים במסעדה תל אביבית, למחרת יום צילומים ארוך לגיל ריבה ולפני צילומי השלמה ופגישה עם עורך דינו. הוא מציג לי סמס מאקסית של גולן שמזמינה אותו למסיבת יום הולדתה, ואחר כך מספר, “גיליתי איך עושים כסף מהאינטרנט”. עם זאת, הוא מסרב לפתוח בכך את הראיון. “לא, אני לא רוצה להישמע כזה בוטה”.

אין לך טלוויזיה.
“נכון”.

אתה בכלל אוהב טלוויזיה?
“אני נורא אוהב סדרות מחו”ל. אני רואה את כל הסדרות הטובות שיצאו בעולם בשנים האחרונות, בפרקים מטורפים. אבל בגדול בארץ אני רואה אקס פקטור כי זה היה נורא מצחיק ונחמד, אבל אני לא רואה יותר מדי טלוויזיה ישראלית”.

ריאלטי בכלל אתה רואה?
“יצא לי לראות האח הגדול, אמנם בעונות האחרונות אני רואה פחות. בעונה האחרונה כל העונה עבדתי עליה בשידור חי אחרי התוכנית אז ראינו את זה עם המשתתפים. ראיתי את זה לצורך עבודה, אבל לא יותר מדי. בוא נגיד שהשתניתי נורא בשנתיים האחרונות. פעם זה היה מעניין אותי. אבל כבלים אין לי מאז שעברתי לת”א, 4.5 שנים”.

למה בעצם?
“כי אני לא צורך טלוויזיה בטלוויזיה, ואני לא צורך טלוויזיה ישראלית, כאילו, כמה שזה נשמע נורא”.

אז מה העניין שלך במה שקורה בתעשיה של הטלוויזיה הישראלית?
“מעניין אותי לחשוף אותם ולעשות בלגאן, אבל לא מעניין אותי באמת במהות. אני גם לומד על עצמי במקביל. מה שעניין אותי לפני שנה לא מעניין אותי היום. אמנם אני כבר כמה שנים פה אבל אני עדיין, כאילו, ילד, אז כאילו, אני לומד על עצמי”.

“אייל גולן קורא לך” ראית?
“בטח”, הוא צוחק. “לא. אני חושב שרשמתי פעם אחת כמה זה מחריד, כשבטעות עברתי ל[ערוץ] 24, אבל לא יותר מזה. ‘כשאייל גולן קורא לך, תסתובבי ותלכי לישון'”.

ישראלים רבים מצטרפים לטרנד של ההתנתקות מהטלוויזיה – לפי הלמ”ס, בכל שנה מאז 2002 נרשמה ירידה במספר הישראלים שיש להם מינוי לכבלים או ללווין. אבל חיון הוא חותך כבלים בלתי צפוי, לאור העיסוק האינטנסיבי שלו באחורי הקלעים של תוכניות הריאלטי, שהשיקו את הקריירה הבלוגרית שלו, כשחשף שהזמר עומר אדם זייף את גילו וגרם להדחתו מ”כוכב נולד”. הוא כתב אז בלוג פרטי בקהילת הבלוגים של תפוז, ומאז התגלגל לחסותם של הפורטלים נענע10 ו-msn ישראל והבלוגים חורים ברשת ומזבלה, והיום הוא שוב עצמאי. “זה משחרר אוויר”, הוא אומר על העצמאות. “אצלי זה משחרר יותר אוויר, כי אני באמת לא מסוגל לעבוד עם גוף גדול. זה לא הכסף. גם כשהייתי באתרים, אף פעם לא באמת הציקו לי, כי הבהרתי את זה בפגישה הראשונה ובסגירה שאני עושה מה שאני רוצה. החוזה היה בערך, ‘בלה בלה בלה, עומרי חיון עושה מה שבא לו’. באמת, ברמה הזאתי. אבל יש משהו בעצמאות שהוא אשכרה חופשי, זה הכל, אתה פשוט מרגיש חופשי עם עצמך לעשות כל דבר שאתה יכול, אתה יכול להשתמש בכוח שלך בצורה שהיא לאו דווקא רכילותית. האתרים האלה הם נורא מסגרות, ואני לא סובל מסגרות. ואמנם אני גם במסגרת עכשיו, אתה רואה את הלבטים שלי עם עצמי על הרכילות, לא-רכילות, אבל אני יודע שאני יכול לשנות, לעשות אחרת, זו המסגרת שלי, שאני קבעתי. שמה זה אנשים זקנים שחיים בסרט וקובעים תהליכים שהם לא נכונים והבנות שהן לא נכונות, ודברים שהם לא יראו עוד 700 שנה אני רואה אותם כבר לפני 10. ואם אני יכול לעשות את זה לבד, למה אני צריך מישהו? זה הכי יפה”.

חיון עבר על החוק כשהשיג את פרטיו של עומר אדם ממאגר מידע של משרד הפנים שדלף לרשת, הסתבך בדיבה ונאלץ להתנצל כשכתב שעידו רוזנבלום חגג במסעדה במהלך הפגנת המחאה החברתית ההמונית לפני שנתיים, ונחקר פעמיים בסיפור אייל גולן, שגם תבע אותו על הוצאת דיבה בסכום של 300 אלף שקל (חיון דרש סכום דומה מגולן על הדברים שכתב עליו בפייסבוק, והגיש תלונה במשטרה נגד היחצן שלו, רני רהב). למרות זאת, הוא לא חושב שהיה פזיז בפרסום: “עבדתי על הסיפור שש שעות. פעם ראשונה שעבדתי כל כך הרבה זמן על משהו. דיברתי עם כל העולם ואשתו גורמים במשטרה, חברים של אייל, מכרים”.

עומרי חיון בצילום יח"ץ, ינואר 2015

לדבריו, לא ידע על צו איסור פרסום בזמן שעבד על הכתבה, וכזה טרם הוצא באותו זמן. אחר כך הוא מוסיף: “אני מודה באמת, ידעתי שיש צו איסור פרסום, אבל אם אני יורד לסף הפרטים, מעולם לא עבדתי מול המשטרה, מעולם לא קיבלתי מהם פרטים”. החקירה, הוא אומר, לא עסקה באיסור הפרסום אלא בשיבוש הליכי חקירה, והוא מעריך שהיא תיסגר.

היה לך ייעוץ משפטי לפני הפרסום?
“ברור שהיה לי”.

כי חששת?
“לא, כי עשיתי את העבודה שלי”.

גולן הגיב לפרסום בבוטות בסטטוס פייסבוק: “אני רואה את הרצח אופי שעושה לי עומרי חיון. אבל לא צריך להתייחס לבן אדם שכל החיים שלו סבל מאנשים. ילד כאפות שבקרוב אסגור לו את האתר מבטיח לכם”. אני שואל את חיון אם הסטטוס הזה היה רגע של נצחון, והוא משיב: “לגמרי”.

כי אמרת, “עכשיו אני בגדולים”?
“ממש לא. זה שאייל גולן הגיב לזה, באותו רגע הוא אמר לכולם, ‘אני אחד מכולם'”.

“אתה טוקבקיסט”.
“אתה טוקבקיסט.. אתה לגמרי.. אבל לא במובן הרע של זה. אמנם הוא יצא רע. אבל אתה מבין שאני לא מתייחס לתוכן שהוא אמר, אלא למהות של זה”.

מה הסיפור של אייל גולן שינה אצלך מבחינה מקצועית? זה רגע מכונן בקריירה.
“לגמרי. אבל אני חושב שהרגע הזה לא שייך אלי אלא כללי יותר. אנשים בתקשורת אמנם יודעים שנים שהאינטרנט שבר להם את התחת, סליחה, אבל כאילו אני פשוט נתתי להם את זה בפנים והם התחילו להודות בזה”.

אתה העתיד של העיתונות?
“אני… לא.. אל תצפו ממני לשום דבר, מה זה לא”.

לא אתה אישית. המודל שלך. סוג העבודה שאתה עושה.
“אני חושב שאני מייצג איזשהו דפוס או שינוי שקורה פה באיזשהו מובן. לפעמים אני חושב שיש לי קצת יותר ביצים, זה הכל. זה היה קורה אותו דבר אם זה היה על אריאל שרון או על לא יודע מי, סבבה?”

בסוף דצמבר השתתף חיון במסיבה והוכה לדבריו על ידי אחד המשתתפים, כנראה על רקע פרשת גולן. “זה שיתק אותי לשלושה ימים. ולא מתוך פחד”, הוא אומר. “אתה קולט שיש פה שני עמים. יש פה בישראל שני סוגים של אנשים שחיים. ואם מישהו לא הולך להתעורר כאן, אנחנו בקרוב מאוד נגיע לריב אחים, ככה קוראים לזה בתורה?”

מלחמת אחים.
“מלחמת אחים. אני רואה כאילו את הכמות שלה, ואני מזרחי, כאילו, אתה מבין? אני לא אומר את זה בגזענות, זו לא הערה כדי ליצור איזושהי כותרת או אלמנט או אני לא יודע מה. אבל ברגע שנחצה הגבול הזה ונשלח אלי האגרוף הזה בגלל שאייל גולן אמר שמותר להרביץ לילד הכאפות [בניגוד לדברי חיון, גולן לא כתב זאת; ע”ק], אז אתה כאילו קולט כמה הקבוצה השניה, מה שנקרא, למרות שהיא הקבוצה שלי, מתחילה לחצות את הגבול. והיום זה אגרוף, מחר זה… אני לא יודע. זה מה שאגב הפרשה הזאת חשפה בפניי באמת. כאילו, הלקח שלי מהפרשה הזאת, ההבנה שלי מהפרשה הזאתי היא זה. היא זה שאנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת, שאחת מהן הולכת כנראה לאבד בקרוב מאוד, בהתאם למצב הכלכלי המהמם שיש כאן – זה לא תורם לאותם אנשים – כנראה הולכת לאבד את הצפון. זה מה שאני חושב שהולך לקרות. ואנחנו לא נשים לב וזה יהרוס אותנו מבפנים”.


התפרסם בגליון “100 המשפיעים בתקשורת” של מוסף פירמה של גלובס, ינואר 2014

מיסה קריטית // סמול טוק

אורי קציר רוצה שנכיר את מנהגי הנוצרים (אבל לא נאכל מלחם הקודש שלהם)

מהי מיסה?
“זה טקס ששמו המלא ‘סעודת האדון’, שנועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהביא לכך שהמשתתפים בו יחלקו באופן סמלי בדמותו של ישו המשיח ביניהם, כולל את מותו ואת תחייתו. הטקס כולל תפילות, קריאה בכתבי הברית החדשה ודרשה של כומר. האירוע שבמרכז ההמיסה נקרא אוכריסטיה, ובו הכומר מחלק למתפללים את לחם הקודש, שמסמל את בשרו של ישו, וחוזר על דברים שהוא אמר בסעודה האחרונה שלו בירושלים בליל הסדר עם תלמידיו – הוא אומר ‘קחו איכלו, זה בשרי, זה חלק מגופי’. בנוסף, הוא מוזג יין ואומר, ‘קחו תשתו, זהו דמי’. וכך המשתתפים בטקס חולקים באופן סמלי בבשרו ובדמו של ישו. החסד, שנמצא בנשמתו של ישו, עובר בצורה הזו באופן סמלי למשתתפים”.

איך נולד אצלך כיהודי העניין בטקס הזה?
“מבלי לשים לב, אנחנו חיים את זה כל הזמן, אנחנו מוקפים בתרבות נוצרית. בכל פעם שאתה הולך לסרט קולנוע או שומע שיר פופ אתה נתקל בדברים האלה. אורי קציר. צילום באדיבותו
אצלי העניין הזה התעורר מזמן, הייתי בעיתונות 20 שנה, אבל להדריך סיורים זה משהו שתמיד עשיתי במקביל. עד כמה יהודים מתעניינים בטקסי נוצרים אתה יכול לראות כשאתה מגיע לכנסיה בארץ בחג המולד, ורוב מוחץ, למעלה מ-90% מהנוכחים, הם יהודים ישראלים דוברי עברית. זה לא קהל שלא ישנה את דתו בעקבות ביקור בכנסיה. הוא בא לשם כי הוא סקרן. רוב האנשים שאני מכיר לא גדלו בסביבת כנסיות או קהילות נוצריות. מה שטבעי בעיניי יהודי שנולד בברוקלין, לוס אנג’לס או שיקגו לא כל כך טבעי ליהודי שגדל בארץ, ולכן יש סקרנות עצומה”.

מה הדבר שהכי מפתיע את המבקרים היהודים?
“דבר אחד הוא העובדה שיש נוכחות אדירה של יהודים. דבר שני הוא ההסתגלות של הכנסיות לתופעה הזאת – יותר ויותר כנסיות מקיימות טקסים, או חלקים מהטקס, בעברית. כנסית עמנואל, שנמצאת ממש ליד שער יפו, שנבנתה במקור במטרה שנועד לנצר יהודים ויש בה כיתובים בעברית, מקיימת טקס בעברית באופן קבוע. יש כנסיות שבהן מקריאים קטעים מסויימים בעברית, אולי כחלק מהעובדה שהתנ”ך נכתב במקור בעברית, אבל גם כדי לחבר את המאזינים לטקס, כי רוב הישראלים לא שומעים גרמנית או לטינית או צרפתית. אתה מגיע לבניין ימק”א, ארגון נוצרי שלקח על עצמו להיות גשר בין שלוש הדתות המשפיעות, ולכן עורכים שם טקס בשלוש שפות, ומדגישים את הנושא של הדמיון והאחדות ורוח השלווה והשלום בין שלוש הדתות השונות. יצא לי פעם אחת להיות שם עם חבר כאשר הקריאו בליל חג המולד את אחד משיריו של יהודה עמיחי, והוא הופתע לא פחות ממני”.


אתה מציג בסיור נקודות דמיון בין המנהגים הנוצריים והיהודיים.
“כשאתה נותן לבנאדם לחם קודש, שזה מין קרקר כזה, ויין, בסופו של דבר זו מסורת יהודית שאתה עושה אותה כל יום שישי בשולחן ליל שבת, אתה בוצע לחם ומקדש את היין. מאוד ברור ששורשי הנצרות נטועים עמוק ביהדות. חג המולד מצוין בין ה-24-25 בדצמבר. בברית החדשה לא כתוב שישו נולד בלילה המסוים הזה. זו מסורת שהשתרשה עם השנים. המקור של חג המולד זה כנראה חג פגאני קדום שלא במקרה גובל גם בחנוכה שלנו, והסיפור מסביב לחג הזה הוא שהוא מציין את נצחונו של האור על החושך. בתקופה הזאת שעות האור מתחילות להתאריך על חשבון שעות החושך. זה לא מקרה שחנוכה הוא חג האורות, וחג המולד מלא גם הוא באורות. בחג המולד מופיע, לפי המסורת, קשיש טוב לב עם זקן לבן וחיוך גדול. גם ביהדות יש ציפיה לקשיש מזוקן שיופיע בפסח, ואף שומרים לו כסא מיוחד ליד השולחן. כמובן שסנטה קלאוס ואליהו הנביא אינן דמויות מקבילות או שואבות זו מזו, אבל יש לא מעט קווי דמיון. מה שמפתיע זה שיהודים ישראלים באים לשם להכיר את הזרות ולא את המכנה המשותף”.

נוצר קשר בין המתפללים למבקרים?
“אין הרבה פעמים חיבורים בין נוצרים לבין יהודים שנמצאים שם. אתה בא, מסתכל, הולך הביתה. לפעמים הזרות, או הישראליוּת, גורמת למצבים מוזרים. לפני מספר שנים, במהלך טקס שנערך בכנסיית הדורמציון, הגיע השלב שבו עומדים בתור, פותחים את הפה והכומר מניח שם את לחם הקודש. אנשי הכנסייה ביקשו במפורש שרק נוצרים יבואו להשתתף בזה. אז כמובן שהיה שם ישראלי שנעמד בתור, עבר לפני הכומר וקיבל את לחם הקודש לפה. הוא סגר את הפה, השאיר אותו בפנים, איך שיצא מהתור הוציא את זה מהפה ונפנף לכולם, ‘תראו איזה יופי, עבדתי עליו’. הנזירים והכמרים כמובן מאוד כעסו. התביישתי. זה מסוג הדברים שמעידים על חוסר כבוד”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, [[[תאריך]]]

עיריית תל אביב הבטיחה להעיף את ברזיות Woosh. לא תאמינו מה היא לא עשתה

איתי זמיר-תייס, יזם ווש, ליד אחת הברזיות שלו. צילום: עידו קינן (cc-by-sa)

ווש הוא סטארטאפ שמסבך את התהליך הפשוט של שתיית מים מברזיות ציבוריות. ביוני 2013 החלה החברה בפיילוט של הברזיות שלה בתל אביב, עם פטור ממכרז, הטבות על חשבון משלמי הארנונה, דרישת כרטיס אשראי או דיגיתל לשם קבלת מים והיעדר מדיניות פרטיות. ראש העירייה, רון חולדאי, אמר שהפיילוט הוא לשנה בלבד. באוגוסט 2014, שלושה חודשים אחרי מועד סיום הפיילוט המוכרז, העירייה מסרה לי שתפנה את הברזיות. עברו עוד ארבעה חודשים והברזיות עדיין שם.

זו לא הפעם הראשונה שהעירייה משקרת בנושא ווש. הרשימה המלאה של השקרים, ההסתרות ואי-הדיוקים כאן.

תגובת העירייה לא התקבלה לפנייתי מאתמול בצהריים.

ח”כ יקר, הגיע הזמן שתענה על כמה שאלות לקראת הבחירות

עיר. איור: Tiger Pixel (cc-by-nc-nd)

מתי ואיך גילית שאתה גר בלוד?

האם הכרת אז אנשים אחרים שגרים בלוד, או שחשת בודד לגמרי בעולם?

כמה זמן שמרת בסוד את העובדה שאתה גר בלוד, ולמה?

מתי סיפרת להורים שלך שאתה גר בלוד? איך סיפרת להם את זה? איך הם הגיבו? האם הם איימו לנדות אותך, או שאמרו שזה לא משנה איפה אתה גר והם אוהבים אותך בכל מקרה?

אילו תגובות אתה מקבל מהציבור על שזה שאתה גר בלוד? מה התגובות שמגיעות מאנשים שבעצמם גרים בלוד?

בעבר סיפרת בתקשורת שאתה גר בלוד, ואף התגאית בכך, אבל מאז הפסקת לדבר על זה. למה?

האם אתה חושב שהוגן לבקש ממך, בתור מי שגר בלוד, לקדם כח”כ את האינטרסים של כל האנשים שגרים בלוד?

איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שגרים בלוד?

[עדכון] מספר אנשים העירו כי פרסום פרטיו של הח”כ שגר בלוד הוא פוגעני, ועל כן הם הוסרו. המטרה כאן היא לדון בסוגיה העקרונית של אנשי ציבור שמסתירים את עובדת מגוריהם בלוד.

ספאם טלפוני – מאגר מספרים שמהם הגיעו שיחות וסמסים שיווקיים

Joshua is iTrapped. צילום: Brad Smith (cc-by-nc-nd)

מספרי טלפון שמהם הגיעו שיחות וסמסים שיווקיים יתעדכנו בפוסט זה. מוזמנים להפיץ הלאה, ולעדכן בתגובות מספרים של גופים נוספים שפנו אליכם בהצעות שיווקיות. איך נלחמים בספאם? תביעות לפי חוקי הספאם, ההטרדה והגנת הפרטיות, ושימוש באפליקציה WeNoSpam לחסימת ספאמרים.

סלקום

073-2791975

פלאפון

072-2210222

לדף הבא →