מולטיאורגזמות לכולן! // סמול טוק

איך הגעת לעסוק באימון אישי להעצמה מינית לנשים?
“קראתי כתבה שלפיה מחקרים חדשים קובעים שגודל הדגדגן משפיע על אם אישה יכולה או לא יכולה לחוות אורגזמה, וכמה בקלות היא תעשה את זה. מה שהרגיז אותי היה ההנחה הלא נכונה שיש נשים לא יכולות לחוות אורגזמות – לא כל אחת רוצה ומן הסתם זה לא חובה, אבל מי שרוצה יכולה; והתחושה שנוצרה לי אחרי שקראתי את זה, שהיתה שזה נורא מעייף, העניין של האורגזמות, ואולי כדאי לוותר על זה וחבל על הזמן, ושיש משהו שאני לא אחראית עליו, גודל הדגדגן, שקובע אם אחווה אורגזמות. רונה בר. צילום: שירה גרטנרבעבר הייתי מהאנשים שהיה הכי קשה להם לחוות אורגזמה בעולם, בגלל מיליון סיבות, וזה השתנה אצלי, אני היום מולטיאורגזמית ועזרתי להמון נשים להגיע לשם. ישבתי כל הלילה וכתבתי את המאמר ‘בנות לא גומרות‘, שהתפרסם ב’טקסלאט’. יש שם את כל הידע הטכני הבסיסי של איך עושים את זה, איך הגוף עובד, בשפה הכי נגישה שיכולתי. התחלתי לקבל הודעות בפייסבוק ששואלות האם אני עדיין מטפלת, התחלתי לענות על שאלות של המון גולשות, שחלקן הגיעו אלי לפגישת היכרות והתחילו לעבוד איתי. תוך שבועיים לא היה לי מקום ביומן וצירפתי את טל רבי, השותפה שלי”.

מה מיוחד בהרצאות המיניות שאת מעבירה?
“הרעיון הוא לפתח שיח מיניות נשית בריא וטוב, להבדיל מרוב מה שקורה היום ברשת ובכלל, שהוא די מדכא עבור נשים. לפחות ממה שלי יצא להיתקל, גם כשעושים כתבות וראיונות פרו-מיניות נשית, זה נעשה בצורה שמדכאת נשים, שמראש מניחה שנשים הן בעייתיות, שלנשים יש בעיות במיניות שלהן, שיש קשיים מאוד גדולים שצריך להתגבר עליהם – כל השיח הוא נורא כבד או מדכא או מקרבן. אני מאמינה שנשים הן לא שונות מגברים בנושא הזה, ועל זה צריך לדבר. הרעיון הוא לפתח שיח ששם מיניות נשית על השולחן בצורה טובה ובריאה, שיש מקום לשאול ולקבל תשובות, שהוא טוב, שהוא לא מקטין, שהוא אומר לנשים, ‘בואו תחוו את המיניות שלכן, זה סבבה'”.

איך עושים את זה?
“מפגשים אישיים, הרצאות, סדנאות וערבים לנשים ולזוגות, שבהם מדברים בצורה סקסית, קלילה ומשחקית על מיניות נשית וזוגית ותקשורת מינית, זה בשיתוף קהל ומעודד את הבנות לדבר ולשתף ולשאול. השבוע אני והשותפה שלי טל העלינו אתר בשם ‘בראש אישה‘, שמתעסק במיניות נשית מנקודת מבט של נשים. הוא כולל המון ידע שלנו, וגם פתוח לשיתוף קהל, שיתופים של הבנות, גם שאלות וגם סיפורים, מקום לשיח פתוח. זה שילוב של עבודה טכנית, פרקטית והדרכה מינית – אני נותנת שיעורי בית של ‘לכי תאונני ככה, לכי תעשי ככה, תנסי את זה ואת זה’, יש הרבה דרכים לשפר חוויה של אורגזמה, בשילוב של עבודה אימונית-טיפולית שנוגעת באישי של כל אחד. אני יכולה לתת את עצמי כדוגמה: הרבה שנים חוויתי מיניות ממקום של קושי, כיוון שלא העזתי לדבר על זה שאני לסבית עד גיל יחסית מאוחר. כשהתחלתי לעבוד בתחום, אחרי חצי שנה בערך יצאתי מהארון והיתה לי המון הקלה. בעבודה עם נשים אתה מגלה שלכל אחת יש איזשהו סיפור שבדרך עצר אותה, כי החינוך או החברה או הנורמה היום עדיין מכניסים מיניות נשית לטאבו ולכן יוצרים את כל המחסומים האלה. אני עוזרת לשחרר אותם”.

אורגזמה. צילום: Matt Jiggins, cc-by

אם את צריכה לתת עצה כללית בתחום הזה, מה היא?
“הרבה יותר תשומת לב לגירוי חיצוני, לדגדגן. ברמה הטכנית זה אומר להשקיע בזה את הזמן שצריך, את הבדיקה והגילוי מה בדיוק מתאים לך. כדי להגיע לשרשרת אורגזמות אנחנו מדברות על חצי שעה של גירוי חיצוני. ברמה הרגשית-נפשית-פסיכולוגית, לשחרר את התחושה שזה אסור, ש’הוא יורד לי כבר חצי שעה, תיתקע לו הלסת’, כל הדברים שאנחנו מלבישות על זה, ופשוט להיות שם וליהנות מזה”.

יש טעם לחנך גברים בתחום הזה?
“בעיניי כן. כי גברים שמנטלית מסוגלים לפרגן את זה לבנות זוגם יאפשרו להן לפרגן את זה לעצמן, ומן הסתם חיי המין הזוגיים שלהם יהיו טובים יותר. אסייג את זה שאם מישהי לא רוצה, אז גם הפרטנר הכי מפרגן בעולם לא יוכל לעזור לה, כי זה משהו שמתחיל אצלה. אבל יש מקום גם לזה שגברים ידעו את זה, שסקס עבור נשים הוא יותר מחדירה, בדרך כלל רוב הנשים נהנות יותר מחדירה כשמשקיעים במסביב. יש מקום שידעו את זה, ישקיעו בזה, יתנו לזה מקום. מבחינתי האידיאל הוא שזה יהיה במערכת החינוך בשיעורי חינוך מיני. אני מניחה שזה יקח עוד זמן”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”

תור לבעלי דרכון ביומטרי בנתב”ג (צילומים)

מלשין אנונימי שלח תמונות של התור החדש לבעלי דרכונים ביומטריים בשדה התעופה נתב”ג. כדי לשכנע אנשים להצטרף לניסוי הביומטרי הבעייתי, המדינה מבטיחה למחזיקי דרכון ביומטרי “מעבר מהיר יותר בשדות תעופה ובמעברי גבול בארץ ובעולם”, כפי שנכתב באתר הרשות לביומטריה.

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

ולנו אין כסף לחיות: מכתב לאזרחי איראן


פוסט של כותב אנונימי

שמי ערן, ואני גר בתל אביב. אני רוצה לספר לכם, אזרחי איראן, על ישראל ועל החיים של האנשים בישראל בימים אלו. כדי שתכירו את המציאות בישראל כפי שהיא באמת – ולא כפי שהיא מוצגת בכלי התקשורת. אינני יכול שלא לחשוב מה היה קורה אילו היו משקיעים את הכסף הרב על חינוך. הקירות מלאים בפוסטרים המזמינים להפגנה המונית נגד ערבים וקריאה של המנהיג הרוחני אביגדור ליברמן להדרתם. בכניסה לחדר המיון אני מבחין במודעה – הצעה למכירת כליה, ומספר טלפון. הלב שלי נמחץ. כנראה עוד צעיר שמנסה לממן את הוצאות החתונה, הלימודים או שכר הדירה. ושוב אני חושב, האם זה הוגן שממשלת ישראל שולחת מדי שנה סיוע להתחמשות, במקום להשקיע את הכסף ברווחה או ביצירת מקומות עבודה ודיור לצעירי ישראל?

שקוע במחשבות אלה, מחליט לעבור דרך הפארק כדי שהמחזה הירוק והפורח ירגיע אותי, אך מיד עם הצעד הראשון אני מרגיש שמשהו השתנה בו. בניגוד לבקרים אחרים, שבהם מושמעת בפארק מוזיקה מתאימה להתעמלות, הבוקר הזה בוקעים מהרמקולים מארשים צבאיים לתמיכה בלוחמים. בפינה נידחת על הדשא יושבים בחור ובחורה, שעסוקים בעצמם ומתעלמים מכל מה שקורה סביבם. הם נאלצים להביע את חיבתם זה לזו כאן כי הממשלה משקיעה את הכסף במקום אחר במקום לסייע לצעירים ישראלים להינשא.

שער "ידיעות אחרונות", 13.10.2014

אני מגיע לעבודה, באיחור, ומכין בראשי תירוצים והתנצלויות לבוס, אבל כולם עומדים מסביב לטלוויזיה, ואף אחד לא שם לב שהגעתי באיחור. שוב אותם דיבורים על איראן, והפעם מפיו של המנהיג בנימין נתניהו. הוא נראה כועס מתמיד, מטיח שלל קללות באיראן, וקורא לעצור את האיראנים. אלוהים, מה זו הצרה הזו שפוגעת בעם שלי? מה המטורפים האלה רוצים מאיתנו, מהפלסטינים ומהאיראנים? חייב להיות גבול לטירוף, לקיצוניות ולברבריות. במקום לנסות להביא שלום והפסקת אש, הם ממשיכים להבעיר את האש ולהגדיל את שפיכות הדמים. מדוע עלינו לשאת את ההתבטאויות הללו?

בדרך הביתה מושכים את תשומת ליבי האזרחים הנרמסים תחת לחץ העוני והאפליה. האם הכסף שלהם צריך למצוא את דרכו למימון מלחמות? כיצד נוכל לסלוח לעצמנו אם הכסף שלנו יביא להרג של ילד חף מפשע?

רציתי להציג לכם באיראן את מה שעובר עלינו, אזרחי ישראל הפשוטים. אני חש נבוך ומבויש מכך שחלק מבני מולדתי מעורבים בליבוי המלחמה, וידיהם מגואלות בדמם של ילדים וחפים מפשע בישראל ובעזה. האמינו לי, מי שדורשים את השמדתכם אינם הרוב. אלה קומץ של מקורבים ושכירי חרב של המשטר ואינם מייצגים את העם הישראלי. אנחנו, אזרחי ישראל, אוהבים בני אדם, אוהבי שלום ותומכים בכל מי שנלחם למען השלום. אני מייחל ליום שבו נוכל לטהר את האווירה העכורה בינינו ולהביא לשלום במזרח־התיכון כולו. אין לי ספק שזה אפשרי.

שלכם בידידות,
ערן

לא מתקשרות אבל קולטות הכל // סמול טוק

סיגל תירוש רוצה שתדעו יותר על תסמונת רט

איך מתמודדות נשים בעלות תסמונת רט עם המצב הבטחוני?
“כתסמונת נדירה, שהיום בישראל יש סטטיסטית כ-420 נשים וילדות שחולות בה, ורק כ-160 מאותרות, הפיזור הגאוגרפי הוא מאוד גדול, ויש מספר משמעותי של משפחות בדרום שיש להן בת משפחה עם תסמונת רט. הפגיעה היא רב-מערכתית, כל מערכת בגוף שלה פגועה, למעלה מ-50% מהן לא הולכות. היא לא יכולה ללכת, היא לא יכולה להשתמש בידיים שלה, למעלה מ-70% מהן סובלות מאפילפסיה, גידים מקוצרים, קשיי נשימה. זו ילדה סיעודית במצב מאוד קשה, קשה להתמודד עם זה במצב של אזעקות מבחינת התניידות. לא כולן קטנטנות, יש גם גדולות – להרים, לסחוב, להעביר, להסביר. סיגל תירוש. צילום: איתמר רותםילדה עם תסמונת רט לא מדברת – היא מבינה הכל, היא יודעת מה קורה סביבה אבל היא לא מתקשרת איתנו בדרכים קלות. היא לא מדברת, היא לא יכולה לכתוב, התקשורת עם ילדות כאלו היא במה שנקרא תקשורת תומכת חליפית. אלו ילדות שנמצאות בסטרס פיזי במצב רגיל. קשה לי לדמיין מה הן חוות ואיך הן עוברות את הימים האלו”.

איך לוקים בתסמונת?
“זו תסמונת נוירולוגית גנטית שאינה תורשתית ברוב המקרים, אלא נובעת ממוטציות גנטיות בתהליך ההפריה של הביצית. התסמונת פוגעת בעיקר בילדות ונשים, אבל באופן נדיר יש גם מקרים של בנים. היא משפיעה על כל המערכות של הגוף. ב-1999 גילו את הגן שאחראי עליה, שזו פריצת דרך מאוד משמעותית”.

מה הקשר שלך למחלה הזאת?
“אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד שכיח בכל העמותות של מחלות – תמיד הקשר הוא משפחתי. העמותה לתסמונת רט, שאני מנהלת, החלה את פעילותה ב-2001. היא הוקמה על ידי מספר משפחות לחולות תסמונת רט, ובהן אחותי וגיסי, שבתם בת ה-17 הדר חולה ברט. אני התבקשתי לבוא ולעזור”.

איך העמותה מסייעת לבעלות התסמונת ולמשפחות?
“הפעילות של העמותה מתחלקת לשניים. תחום אחד, מטרת העל של העמותה, הוא של מציאת תרופה. אנחנו רוצים להגיע למחקרים קליניים ולמצוא תרופה לתסמונת, מאמינים שזה יכול לקרות, היו פריצות דרך משמעותיות, יש מחקר ענף בעולם ובישראל, ואנחנו שם על המפה כגוף שעוזר, מקדם ומממן מחקר. לתחום השני אנחנו קוראים המערך הטיפולי. העמותה מקדמת את כל התחום הפארארפואי, יש לנו צוות שמורכב מאנשים עם נסיון של עשרות שנים בתחום, שעובר בכל מסגרת חינוכית וטיפולית שיש בה ילדה עם רט ועושה הערכה תפקודית של הילדה, והדרכה כיצד לעבוד ולמקסם את איכות החיים שלה. אנחנו גם תומכים במרפאה לתסמונת רט בבית חולים לילדים ספרא בתל השומר, ועוזרים למשפחות במידע עולמי על תסמונת רט, קבוצות תמיכה, אירועים משפחתיים שאנחנו עושים ומפגישים בין כל המשפחות, שלא יהיו בודדות עם ההתמודדות. אנחנו הבית”.

אנשים שלא נתקלו במחלה, מה חשוב שהם ידעו על הבנות הללו, שאתם מכנים מלאכיות הדממה?
“אנשים שלא מכירים את הבנות, אנחנו מאוד היינו רוצים שידעו שני דברים: שזו תסמונת מאוד מאוד קשה, והילדות המאוד פגועות, ומצד שני יש עולם שלם בתוכן. אנחנו מנסים לחנך את מערכת החינוך, שכבר מחונכת בחלקה בנושא, שהן מבינות הכל, וכלואות בתוך גופן הפגוע שבוגד בהן. הן משוועות לחברה רגילה, והיינו רוצים שאנשים לא יירתעו מלהכיר. אותן הדבר השני הוא שבתוך הקושי הגדול יש המון המון תקווה ואמונה. כתסמונת נדירה המדינה לא תומכת במחקר שלה, זה לא כלכלי, והפעילות של העמותה נשענת על תרומות של אנשים פרטיים”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 25.7.2014

למכירה: סיפורים. מעולם לא הודפסו

“למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו”. הסיפור הקצרצר והמצמרר הזה, שמיוחס לארנסט המינגוויי, מראה לנו שפרוזה יכולה להבריק ולרגש גם כשהיא משתמשת בפורמט פרקטי לחלוטין של מודעה. הרשת היא מקור שופע לסיפורים מרגשים, עצובים או מצחיקים שמשתמשים בפורמט של מודעה מקוונת. בין אם הסיפורים אותנטיים או בדיוניים, מדובר בסוגה ספרותית ובחומר קריאה מסקרן.

[וגם: ביקורות מוצרים בזאפ הן סאטירה קישונית על תרבות הצריכה]

“מזרן חינם, קינג סייז, 2010. (מילווקי)” הוא שמו של סיפור-המודעה שפורסם בלוח קרייגזליסט לפני מספר ימים. “עברו שלוש שנים מאז שאשתי עזבה אותי, ארבע שנים מאז שהתחתנו, וארבע שנים מאז שקנינו את המזן הזה, שמצולם פה למטה, סרטה, מודל 2010, קפיצים מוטים”, מספר כותב המודעה האנונימי. “אשתי היתה אישה נמרצת, בתוך ומחוץ לחדר השינה, גילוי נאות.

“תהיו רגועים, ניקינו את המיטה בקיטור מספר פעמים מאז שלב ירח הדבש… לפני שזה הידרדר במהירות לשלב גיהנום הנישואים… אז כבר ישנתי על הספה, ואשתי השתמשה במיטה להרפתקאות עם גברים מהאינטרנט. גילוי נאות. ניקיתי את המיטה בקיטור כך שלא צריכות להיות בעיות, בכלל, מלבד העובדה שתצטרכו לחשוב על הדברים הללו כל לילה לפני שתירדמו על המזרן. זה המחיר שמשלמים על מזרן בחינם, אוקיי.

“יש כמה זכרונות נפלאים, מאושרים, שקשורים למזרן הזה, וזו היבה היחידה ששמרתי עליו זמן רב כל כך אחרי שהיא עזבה אותי. אני עדיין מדמיין שאני עושה איתה אהבה עליו.

“עכשיו גם אתם יכולים! לדמיין אותי עושה איתה אהבה, זאת אומרת, אם כי אני לא אופתע אם גם אתם עשיתם איתה אהבה.

“אליסון, אם את קוראת את זה, אני אוהב אותך בייבי. בבקשה פשוט תחזרי.

“המזרן בחינם אוקיי, פשוט בואו לקחת אותו. אם אני לא עונה לטלפון זה כי אני מתקלח ובוכה”.

למכירה: תינוק. מעולם לא טופל

הקומיקאי הניו יורקי ארי טמן, שהופיע בתל אביב במופע תמיכה בישראל בזמן מבצע צוק איתן, השאיר לנו הפתעה: תינוק. “מצאתי את התינוק הזה ואין לי שימוש בו. 2000 ש”ח או ההצעה הטובה ביותר”, כתב בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv. “הוא בוכה הרבה אבל מפסיק כשמנערים אותו. לא בטוח אם זה בן או בת בגלל המארז הנייטרלי. איסוף חובה. הדואר מסרב לשלוח אותו”.

טמן סיפר שהמודעה שלו נמחקה, לא לפני שזכתה לעשרות תגובות, ובהן “למה כל כך זול? הוא מזויף?”, “500 וחבילת פמפרז חינם ואפשר לסגור עיסקה”, “שאף אחד לא יקנה, זו הונאה… אתם יכולים לעשות אחד בבית, בחינם!”, ו”יש בתינוק שלי תקלה אחרי ששכחתי אותו במכונית כמה שעות, אני חושב שהמעבד התחמם יתר על המידה ען משהו. אבל רובו עדיין בסדר. אפשר לקנות רק חלקים מסוימים מהתינוק בשביל להתקין בשלי?”

ארי טמן מציע תינוק למכירה בפייסבוק, 9.2014. קליק להגדלה

“עץ חינם/הנשמה שלי”, מציעה מודעת קרייגזליסט מיוני השנה. “הדבר הזה רקוב”, מזהיר המוכר. “לא הייתי ממליץ לבנות איתו שום דבר שאתם רוצים שישרוד, אבל הבעיה היא מה שהוא מייצג. הנשמה שלי. אתם מבינים, קניתי את העץ הזה בנקודה בחיי שבה הייתי מאושר ובעל משפחה צעירה. היו לי דברים לבנות שהילדים שלי היו נהנים מהם ואשתי היתה עפה עליהם ואומרת, ‘אני לא מאמינה שהתחתנתי עם כזה איש מוכשר ובעל ידיים טובות'”.

אבל אז קרו החיים. “משהתחלתי לבנות, החלו הצרות. בטעות חתכתי את כבל החשמל של המסור שלי, הן מטאפורית והן במציאות. קשה לתקן את החרא הזה. אקדח המסמרים נתקע. הגשמים הגיעו; התוכניות הוקפאו”, והעץ הונח מחוץ לבית. כשהגיע הזמן לבנות אדניות לגינה, העץ לא היה יציב דיו להטמנה באדמה, “ממש כמו הרגשות שלי”. “עוד שנה עוברת ואני משאיר את העץ ואת הרגשות שלי פתוחים וגולמיים לגשמים ולרוחות”, כותב המוכר, ומספר שקורות העץ נכנעו למשקל הרגשות המודחקים וקורות אחרות שישבו עליהן.

“עכשיו כשהחיים שלי התפוררו לגמרי, מצאתי את עצמי עובר דירה. העץ חייב ללכת; כבר אי אפשר להשתמש בו לבנות שום דבר בעל ערך. הוא עשוי להיות שימושי למשהו זמני, כמו סטוץ ללילה להחזיק את השער פתוח בזמן שאתה מביא במריצה משלוח טרי של רקב אשוח כהה. [...] אחרת, עדיף כבר לשרוף אותו במדורה ענקית; הדמעות והתיעוב העצמי שלי רק יעזרו לעשות את הלהבות גדולות ובהירות. העשן השחור הוא הנשמה שלי. עץ בחינם. בואו וקחו אותו”.

עוד מודעות מעניינות אפשר למצוא בדף “המיטב של קרייגזליסט“.

אחרי הקיפול: הטקסטים המלאים של סיפורי קרייגזליסט שהוזכרו כאן.


התפרסם בוואלה טק, 26.9.2014

המשך קריאה

עכשיו כתבתי את האייטם ההורס הזה בוואלה ממליץ בחום!!

Thrill Liquid Detergent, 1963. צילום: Allen (cc-by-nc)

חנויות יציעו לכם הנחות והטבות תמורת התקנת אפליקציית פייסבוק, שתפרסם בשמכם סטטוסים פרסומיים למוצרים השונים. כך תעקפו זאת

“עכשיו קניתי את הפריט ההורס הזה מהאתר ממליצה בחום!!”, כתבה גלי פיפלקס בפייסבוק שלה 12 פעמים ברציפות, וצירפה לכל סטטוס לינק לפריט מחנות האופנה המקוונת לאקי פיפל. למעשה, פיפלקס לא פרסמה את הסטטוסים בעצמה וגם לא ניסחה את הטקסט המתלהב. הסטטוס שעלה אצלה מיד אחר כך, שאותו כן כתבה בעצמה, כלל רצף של נאצות לאנשי לאקי פיפל:

מי שפרסם את הסטטוסים הפרסומיים היא האפליקציה של לאקי פיפל, שפיפלקס אישרה במהלך תהליך הקניה בלי להיות מודעת להשלכות. באנר בראש סל הקניות באתר מציע: “שתפי את הפריטים החדשים וההורסים שרכשת בפייסבוק ואנו נוריד לך כבר עכשיו 5 ש”ח, מזומן, מחשבון קניה זו”. הקלקה על הבאנר פותחת חלון להתקנת אפליקצית הפייסבוק של לאקי פיפל על פרופיל הפייסבוק של הגולש. ההתקנה מורכבת משני שלבים, אחד אישור ההתקנה והשני מתן הרשאה לאפליקציה לכתוב בפייסבוק של הגולש.

פיפלקס אישרה את שני השלבים, והאפליקציה פרסמה לה בפייסבוק את כל 12 הפריטים מסל הקניות. בראיון לוואלה סיפרה: “הכנסתי פריטים לסל. לא בטוחה באיזה שלב הם פירסמו, אבל במעבר לסל הייתה אופציה של ‘הפעלת הנחה’ כי בחרתי כמה פריטים (כנראה) ואז זה נתן אופציה שחייבים לאשר, של התחברות לפרופיל פייסבוק. ואת כל הפוסטים, כולל המוצר הספציפי שהסתכלתי עליו, לפני שבכלל שילמתי, הם פרסמו”.

הכעס שלה נובע מכמה דברים: כמות הסטטוסים – “מה נראה לכם שאתם עושים שאתם מפרסמים בשמי 12 פוסטים ברצף על דברים שאפילו לא קניתי אלא רק הכנסתי לסל”, כתבה בסטטוס, ובצ’ט עם וואלה הסבירה: “אין לי בעיה לפרגן ולהמליץ על מותגים אבל ההפצצה הייתה ממש מוגזמת”; מהניסוח שלא היא בחרה, ושהציג אותה כפרזנטורית פקאצה של המותג – “מפרסמים בשמי כאילו זה משהו מצחיק וחמוד אבל בעצם זה חומר פירסומי חרא מסריח”, כתבה בסטטוס, ולנו אמרה, “לא הייתה לי אפשרות לערוך או לשלוט בכמות הפירסום”; והן מהפגיעה בפרטיותה, כפי שהסבירה בסטטוס הזועם: “למה כולם צריכים לדעת מה המידה שלי במכנסיים ומה אם זו הייתה מתנה או משהו פרטי [...] למה ההורים שלי צריכים לדעת כמה אני מבזבזת על בגדים”.

באנר ההנחה תמורת המלצה באתר לאקי פיפל

לאקי פיפל היא לא החברה היחידה שמשתמשת בשיטת פרסום זו. העסקה ברורה: הלקוח יקבל הנחה או הטבה, ובתמורה יפרסם את המותג לחבריו. החברה מרוויחה מכך פרסום יעיל יותר, מאחר שפרסום שחתום עליו אדם שאנחנו מכירים אישית משפיע עלינו יותר מאשר פרסום רגיל. הלקוח עלול לגלות שהוא הציף את הפרופיל שלו בהמלצות שהוא לא עומד מאחוריהן או מאחורי הניסוח שלהן.

יש כמה דרכים לעקוף את השיטה, ולקבל את ההנחה בלי לפרסם.

1. פרופיל פייסבוק פיקטיבי: עושים לוגוף מפייסבוק, לוחצים על התקנת האפליקציה, עושים לוגין לפרופיל פיקטיבי, מאשרים פרסום, סל הקניות מתפרסם בפרופיל הפיקטיבי, מקבלים את ההנחה.

2. פרסום מוסתר: מאשרים התקנת אפליקציה, ובחלון הרשאת הכתיבה (“www.luckypeople.co.il מעוניין לפרסם עבורך בפייסבוק”) לוחצים על הכפתור “חברים”, בוחרים “רק אני” ומאשרים. סל הקניות יתפרסם בפרופיל, אבל רק בעל הפרופיל יוכל לראות את הסטטוסים.

התקנת האפליקציה של לאקי פיפל והגבלת הצגת הסטטוסים לכותב בלבד

3. מחיקה מיידית: מתקינים את האפליקציה ומאשרים כתיבה. נכנסים מיד להגדרות האפליקציות בפייסבוק, מוחקים את האפליקציה ובחלון שנפתח מסמנים את “מחקי את כל פעילות ‏‎www.luckypeople.co.il‎‏ שלך בפייסבוק” ומקליקים “הסר”. האפליקציה תוסר, ההרשאה תבוטל וכל הסטטוסים שהאפליקציה פרסמה יימחקו.

הסרת האפליקציה של לאקי פיפל - שלב ראשון

הסרת האפליקציה של לאקי פיפל - שלב שני

לפי תקנון פייסבוק, אסור להכניס באפליקציות טקסטים מוכנים מראש שיתפרסמו בשם הגולש, מזכיר המגיב אמיר עוזר, וממליץ להלשין על האפליקציה לפייסבוק.


התפרסם בוואלה טק, 5.10.2014

יש סועדים בירושלים // סמול טוק

סצינת המסעדות הירושלמית לא מגובה במבקרים ובבלוגרים כמו אחותה התל אביבית. עדי ארבל מזמין אתכם לטעום

אין מה לאכול בירושלים.
“בטח שיש מה לאכול. זאת הבעיה, לכן פתחתי את הבלוג ‘מאכלי י-ם‘. אנשים חושבים שאין מה לאכול בירושלים. הקונספט של הבלוג מגיע בהמשך לדף פייסבוק שפתחתי קצת אחרי שהגעתי לירושלים, ‘המלצה ירושלמית יומית’, אנשים שאלו-טענו כמוך, אין מה לעשות בירושלים, וניסיתי להוכיח להם שיש ופתחתי את הדף. ומכיוון שאני, עצלן שכמותי, אוהב לאכול במסעדות, אנשים שאלו אותי, למה אתה לא עושה בלוג מסעדות. אמרתי להם שאם אעשה בלוג מסעדות אפסיק ליהנות מהאוכל, אחת האהבות הגדולות בחיים שלי, ואז החלטתי לפתוח בלוג שבו כל פעם אני לוקח אורח מעניין אחר, בדרך כלל ירושלמי, שיכתוב על מסעדה, וזו הזדמנות לחשוף את המסעדה לאותו קהל עוין שטוען שאין מה לאכול בירושלים”.

יש לך שם רק מסעדות מוצלחות.
“אנחנו עושים רק ביקורות על מסעדות טובות. באנו בקטע של לפרגן למסעדות ירושלמיות. היינו במסעדה ירושלמית ולא נהנינו מספיק – לא כתבנו, ויש אנשים בחדר, בלי שמות, שיודעים על מה מדובר. ויעיד המראיין, שהלך איתי למסעדה למטרת ביקורת ב’מאכלי י-ם’, אהב את תפוחי האדמה במקום לאהוב את הבשר, ולכן נגנזה הביקורת”.

אשאל מה ששואלים מבקרים מסוגך – אתה לא חש אחריות גם להזהיר מפני מסעדות גרועות?
“לא. מסעדות גרועות בירושלים ייסגרו מהר מאוד, הנסיון מוכיח. עדי ארבל. צילום: יולי שוורץבירושלים הבעיה יותר חמורה: גם מסעדות טובות נסגרות, ובזה אני מנסה לעזור, לפתור את הבעיה הזאת”.

השם של הבלוג עשוי להטעות.
“נכון. אני סוקר רק מסעדות כשרות, גם אם הן בלי תעודה, חשוב לומר. יש היום יוזמות כל מיני יוזמות כשרות למיניהן, שהן יותר ייחודיות לירושלים, כמו ‘השגחה פרטית‘ של הרב אהרון ליבוביץ’, ועוד לפניה יש מסעדות פרטיות שאומרות לך, אנחנו שומרים כשרות ולא פותחים בשבת, אבל אין לנו תעודה. אני סומך על מסעדות כאלו בחלק גדול מהפעמים”.

מכיוון שיש הרבה כותבים, הסגנון והפורמט משתנים. תן דוגמאות.
“יש את צביקה קליין, כותב יהדות התפוצות של ‘מקור ראשון’, שבשבוע שבו הוא התחתן ולא פגש את ארוסתו, לקחתי אותו לאכול בניגוד לכל הדיאטה שלו בארוחת טעימות חדשה במסעדת מדיטה, והוא לקח את זה לכיוון היותר מקצועני, כיאה למקצוע ממנו הוא מגיע, מקצועני בכתיבה העתונאית ופחות מקצועני ברמה של הביקורת, כי בסופו של דבר אף אחד מהכותבים הוא לא באמת מבקר מסעדות. יש את דבורה גינזבורג, הדוברת האלמותית של חבר הכנסת המפורסם זבולון כלפא, שהחליטה שהיא חוסכת לעצמה כתיבה, ואת כל עשר המנות שקיבלנו במסעדת מונטיפיורי החליטה לצלם ולהעלות הכל בתור תמונות ומשפטי הסבר קצרים”.

אתה מקבל ממסעדנים משוב על הפרויקט הזה?
“המסעדות בעיקר נהנות לפרסם את הפוסטים בדפי הפייסבוק שלהן, וטוב שכך. המצב הוא שבירושלים אין מבקרי מסעדות. מלון ענבל פתח לפני שנה מסעדה ועשו אירוע בלוגרים. אני הגעתי עם בת זוגי דאז, היו שם ארבעה שולחנות ערוכים, וגילינו שאני הבלוגר היחיד שהגיע לאירוע. שאלתי את היחצנית מה קרה והיא אמרה, ‘תקשיב, אין בלוגרים שמסקרים מסעדות בירושלים’. כל הסצינה הזאת של ביקורת מסעדות של בלוגרים היא מאוד מאוד תל אביבית. זה חלק מהבעיה, שאנשים באמת לא שומעים על המסעדות, והמטרה היא להגביר את התהודה של אותן מסעדות טובות. אני אשמח שהבלוג השני שיוקם אי פעם עם ביקורת מסעדות בירושלים יעשה גם ביקורות רעות. זה יהיה סימן שאנחנו משתפרים, שירושלים מתקדמת. זה השלב הבא באבולוציה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.9.2014

אינטרטקסטואליות: מודעות וכתבות מתכתבות

בזק בינלאומי. וויינט, 21.12.2011.

בזק בינלאומי. וויינט, 21.12.2011

סמלים נאציים. וויינט, 11.1.2012.

אינטרטקסטואליות סמלים נאציים. וויינט, 11.1.2012

קצר גורם לשריפה. וויינט 26.3.2012.

קצר גורם לשריפה. וויינט 26.3.2012.

ישראל היא גן עדן להימורים. עניין מרכזי, 3.2005.

אינטרטקסטואליות ישראל היא גן עדן להימורים. עניין מרכזי, 3.2005

פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005.

פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005 פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005

הלשינו: ארז שמיר, הלמו, אהוד קינן, אודין שדמי, יהודה שוחט

“אנשים בארץ מאוד חיוביים ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה” // סמול טוק

הסאטירה בארץ מלטפת את הראש. גיא (בוב) זאבי רוצה להכאיב לכם

מה יש לך נגד הסאטירה בארץ?
“לא יודע, לא צפיתי בה הרבה זמן. שלי יותר טובה. אם הייתי ראפר הייתי שר שיר ש’אני הדבר האמיתי ואתם לא’. אבל אני לא ראפר, ואין לי דרך אחרת להלל את עצמי. אם תכתוב את כל הכתבה בבולד אנשים יבינו כמה אני ציני לגבי כמה הסאטירה שלי רצינית”.

על מה אנחנו מדברים?
“על המופע ‘לא אומרים איכס על אוכל‘, שמוצג ביום ראשון [היום] בצוותא. כתבתי אותו לפני כמה שנים, יש בו מערכונים ושירים מפתיעים במידת הסאטיריות שבהם, ולפני שנה העליתי אותו מחדש. גיא (בוב) זאבי. צילום: תום ירקוניהתחלנו קצת לרוץ איתו בקטנה, ואז באו צוותא, התחננו והתרפסו ושפכו על עצמם אפר ועפר, ואז אמרנו ‘טוב, בסדר, אם צוותא רוצים שנופיע אצלם, כנראה שאנחנו ראויים’. זה מופע שעובדים במה שנקרא פרינג’, מילה שאני לא אוהב, כי מבחינתי תאטרון לא צריך להימדד בהאם הוא ממוסד או לא, אלא בהאם הוא טוב או לא. כמה מקבלים היום הבימה, הקאמרי, בית ליסין לשנה? נגיד את הסכומים האלה, בוא נאמר שהייתי מפנה את הכסף הזה כדי לחזק את הטנקים והנגמ”שים. אני לא שש לזה שהמדינה תתמוך בתרבות. אבל כשאתה עובד בלי שתומכים בך תרבותית-כלכלית, זו עבודה בין חברים. זה מין תהליך מתמשך וכיפי שבאים ומדברים ואוכלים ושותים ולפעמים גם עובדים. הבאנו פסנתרנית חדשה ומאוד מוכשרת, מורן מגל, שחלקכם מכירים אותה מד’ה ווייס, ואם אתם רואים ד’ה ווייס רוב הסיכויים שאתם לא יוצאים מהבית, אבל זה עדיין קוריוז משעשע”.

מי הכוחות שאתה יוצא נגדם?
“דווקא, בניגוד למקובל בסאטירה, זה יותר פנימה מאשר החוצה. נכון, יש שם כמה נושאים ספציפיים שאני נכנס בהם כמו מיליטריזם ושאר איזמים. אבל אני קצת יותר בוחן אותנו כבני אדם, איך אנחנו מתמודדים עם העובדה שאנחנו צריכים לחיות 24/7 במצב שהוא אבסורד לחלוטין וברור שהוא לא הגיוני בשום צורה – לא מבחינת השאיפות שלנו בחיים, מה שאנחנו חושבים שהוא טוב ולא טוב, ולא מבחינת כמה שכל הגורמים, שבאיזשהו אופן אנחנו אמורים לסמוך עליהם, פשוט לא טורחים לעשות את מה שהם צריכים לעשות”.

הסאטירה בכלל רלוונטית במקום שבו נראה לפעמים שהחדשות עצמן סאטיריות?
“החדשות מאוד מטרידות, בעיקר מה שלא משודר בהן. על אף העובדה שהחדשות מאוד קשות כל הזמן, אנשים בארץ, משום מה, באופן לא ברור, מאוד חיוביים, ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה. ככל שלוחצים עליהם יותר יוצאת מהם יותר תקווה ואמונה, שרק יביאו לנו את הפרשות הבאות”.

צוות המופע "לא אומרים איכס על אוכל". צילום באדיבות גיא (בוב) זאבי ושמעון ראיצ'יק

דיברת על אמונה. בעבר הרצת מופע בשם “התאולוגיה של הקרמבו”, שבו החלטת לריב באופן סיסטמטי עם כל הדתות הגדולות המוכרות לנו, וגם כמה קטנות, כולל הדת הירוקה.
“אני הפסקתי עם המופע הזה, כי אחת מכל שלוש פעמים שהצגתי אותו פגע בי ברק”.

אנחנו רואים היום אנשים כורתים ראשים של אנשים אחרים בשם הדת ומעלים ליוטיוב. יש קיום בכלל לביקורת ולהסתכלות סוריאליסטית על עולם כל כך סוריאליסטי?
“קודם כל, אני חושב שאם אתה כבר עורף למישהו את הראש, מוטב שתעלה את זה ליוטיוב. כלומר, חבל לוותר על כל האפקט הדרמטי ולשמור את זה לעצמך. הדברים שאנחנו רואים אותם כסאטירה על הבמה או בטלוויזיה הם דברים שגורמים לנו לסבל ומצוקה בחיים האמיתיים. הסאטירה היא הזדמנות קצת ליהנות מהם. אבל לסאטירה יש שני צדדים – צד אחד זה מה שנקרא לקבל את הבאסה בסבבה. אתה צריך מתווך, קומיקאי מוכשר, כותב נהדר או תאורן שמסוגל להאיר על כל זה, כדי באמת להצליח להתמודד עם הדבר הזה, עם האבסורד של חייך, שאתה חי במצב שבו יש התנגשות תמידית בין מה שאתה מצפה מהחיים לבין מה שהם יכולים להציע לך. וחוץ מזה יש את הצד השני של הסאטירה – כמו לכל סטירה, יש את היד ואת גב היד – יש את הצד שבו אתה בעיקר מכניס לצופה, וזו סאטירה אמיתית. רוב הסאטירה בארץ היא מתחנפת, מזכירה לך שאתה קצת יותר בסדר מאחרים. בסאטירה שלי אני גורם לך לצחוק על עצמך. לבוא ולצחוק על מה שקרה לשוטר ההוא או לראש של העיתונאי ההוא זה לא חוכמה. לבוא ולגלות כמה אתה פסול בכל הדבר הזה זה יכול להיות נחמד”.

מערכון “פצוע וחובש” מתוך “לא אומרים איכס על אוכל” >>


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.10.2014

לקוח הוט, אתה מרוצה? כן – כן, כן – כן. כמו שאני תמיד אומר

גירסה משופרת של אתר השירות העצמי של הוט. איור: חדר 404

הוט היא חברת תקשורת שעוסקת באספקת שירות לקוחות מהאיומים בישראל – זה כשהיא לא עסוקה בהטרדה בלתי פוסקת של אנשים שנמנעים בצדק מלהדביק את עצמם בהרפס בכוונה מלהיכנס לזוגיות אלימה ידועה מראש מהצטרפות כלקוחות לחברה האיומה הזאת. כתבה שפורסמה השבוע בגלובס גוללת שורה ארוכה של כשלים של הוט בשירות לקוחות.

למשל,

במשך 3 ימים ראתה י’, לקוחת הוט תל-אביבית בשנות ה-80 לחייה, שקופית עם הודעת “אין קליטה” מעטרת את מסך הטלוויזיה שלה. התסריט הקבוע של שיחות מרובות, המתנה ארוכה והעברה מנציג X לנציגה Y הותירו אותה חסרת מענה, וגם ניסיון לתת מרחוק הוראות לפתרון התקלה הטכנית, שבהוט הודו כי מקורה בחברה, לא צלחו.

כשנואשה מפנייה טלפונית, נכנסה אחייניתה לתמונה ונכנסה לאתר האינטרנט להגיש תלונה רשמית. היא השאירה הודעה מפורטת וביקשה שייצרו עם הלקוחה קשר וישלחו לביתה טכנאי. גם הפעם, נוכחה, אין קול ואין עונה. כשהתקשרה שוב, נאמר לה כי המועד הקרוב ביותר לקביעת ביקור טכנאי הוא רק כעבור כמה ימים.

הוט כושלת כאן באתגר הבסיסי ביותר: לספק את השירות שעליו הלקוחה משלמת. מתי היא טיפלה בבעיה? “מיד עם פניית ‘גלובס’ לחברה התקשרו נציגיה שוב ותיאמו ביקור טכנאי כבר לאותו היום, אז נפתרה סוף-סוף התקלה”.

ואיך מגיבה הוט לבזיון הזה?

“הלקוחה טופלה לשביעות-רצונה”

שקר. הלקוחה לא טופלה לשביעות רצונה, היא טופלה באיחור ניכר, ורק אחרי התערבות התקשורת.

“ואף זוכתה באופן מלא בגין ימי התקלה”

וואו, “ואף זוכתה”. זאת אומרת, אם לא די בכך שטיפלנו בתקלה, אפילו זיכינו אותה על הימים שבהם לא סיפקנו את השירות. לא כפיים?

וזה רק נהיה יותר גרוע.

גם לטובתו של מ’ המתוסכל לא עמד הוותק שלו כלקוח, מאז 1998, בבואו להיעזר בשירותי החברה. מאז ינואר 2014 (!) פנה ושב ופנה אל החברה בטענה לאי-קליטת ערוצים.

“מאז ועד עכשיו”, הוא מתאר ל”גלובס”, “עברו אצלי מספר טכנאים שבדקו את התשתית בבית, וכולם הגיעו לאותה מסקנה שהבעיה מקורה בתשתית הרחוב, והבטיחו שהטיפול יועבר לאחראים על התשתיות, ושהתקלה תתוקן – אך התקלה לא תוקנה”.

את הפניות האחרונות בהן הובטח לו כי מנהל בכיר ייצור עמו קשר הקליט ואף ביקש להתנתק – אך גם זה לא קרה בפועל.

“במצב העניינים הנוכחי אני משלם מדי חודש סכום מלא (231 שקל) עבור מלוא הערוצים, כאשר בפועל אני יכול לקלוט רק כמחציתם”, הוא מתלונן – ודורש ניתוק ופיצוי עבור אותה תקופה.

מתי טופלה התקלה? נכון, אחרי התערבות התקשורת. “בעקבות פניית ‘גלובס’ הגיע לביתו של מ’, לאחר חודשים רבים, צוות טכנאים. בסוף עבודתם הצוות טען כי הבעיה נפתרה – אך לטענתו כעבור שעתיים חזר המצב לקדמותו. אם לא תיפתר הסאגה בהקדם, מבטיח מ’, הוא יפנה לערכאות משפטיות”.

תגובת הוט? נכון:

“התקלה תוקנה לשביעות-רצון הלקוח”

אתם מסוגלים להזיז את השפתיים שלכם בלי לשקר? הבעיה חזרה אחרי שעתיים.

“שזוכה גם בגין דמי המנוי”

מה, שוב החלטתם בפרץ נדיבות לא לחייב לקוח על שירות שהוא לא קיבל? פרס נובל, בחיי.

מודעת פייסבוק של הוט לשירות עצמי

לאחרונה העלתה הוט מודעה בפייסבוק: “בלי הרשמה וללא צורך בסיסמא, מגוון פעילויות בשירות עצמי מחכות לכם עכשיו באתר HOT!”. על חברה נורמלית הייתי אומר שהיא משלבת חסכון בזמן ללקוח וחסכון בהוצאות על נציגי שירות לעצמה; במקרה של הוט, שירות עצמי הוא השירות הכי פחות גרוע שהחברה יכולה לספק ללקוחותיה.

מאחר שאחת הפעולות הכי חשובות ללקוחות הוט היא התנתקות מהוט, שאלתי בפייסבוק של הוט אם באתר מתאפשר להתנתק מהשירות. בהוט, נאמנים למסורת שירות הלקוחות האינקוויזיטורי-ועם-זאת-חסר-תועלת-לחלוטין שלהם, השיבו בלי לענות: “היי עידו, כחלק משיפור מערך השירות ללקוחותינו, ניתן לבצע מספר פעולות מהירות בשירות עצמי דרך האתר. הפעולות מפורטות באתר”. כלומר, אין תשובה.

אז נאלצתי להיכנס לאתר ולבדוק. כמובן שאין שם אפשרות להתנתק – הוט לא תוותר לכם על מסלול המכשולים של שיחה עם נציג שיעביר אתכם לנציג אחר כי אין לו הרשאה לנתק אתכם או שקר כלשהו אחר, עם זמני המתנה אינסופיים בכל תחנה שיתישו אתכם עד שתוותרו על ההתנתקות רק כדי לא לשמוע את הפרסומות המוקלטות עוד רגע אחד נוסף.

באתר של הוט יש גם נציגת שירות וירטואלית. אני לא חושב שהיא היתה עוברת מבחן טיורינג, אבל זה נכון גם לגבי הנציגים האנושיים שם. שאלתי אותה איך מתנתקים. תשובתה: “על מנת לספק תשובה מקיפה לשאלתך, יש צורך בבדיקת פרטי המנוי האישיים שלך. הינך מוזמן לפנות אלינו באמצעות עמוד הפייסבוק, לנוחותך להלן קישור רלוונטי- http://www.facebook.c­om­/h­ot­.n­et­.i­l?­re­f=­ts­ כמו כן ניתן לפנות לנציגי שירות הלקוחות במספר חינם: 1-801-700-700 או דרך 6900*”.

קשה לומר שהופתעתי מכך שהנציגה הווירטואלית שיקרה לי – אחרי הכל, מדובר בעובדת הוט. האמת היא שכל מה שצריך בשביל להתנתק זה לשלוח בקשת התנתקות. אתר “נתק” הוא אחת הדרכים המומלצות להתנתקות מחברות תקשורת, משום שהוא שולח להן, בשמכם, פקס שהן מחוייבות לציית לו, בלי שתצטרכו לשוחח עם נציגים. בהשראתו, הנה הצעת חוק/תיקון לרשיונות חברות התקשורת: כל חברת תקשורת תחוייב לספק שירות “נתק” מקוון משלה, שבלחיצת כפתור ישלח דרישת התנתקות אוטומטית. אבל אל תחכו עד שזה יקרה – גם אם הרשיונות יתוקנו, משרד התקשורת מעדיף לא לסייע ללקוחות מול הפרות רשיון. לכו ל”נתק” והתנתקו מהוט מיד. זה הדבר ההגיוני היחיד לעשות.

נציגת שירות וירטואלית של הוט;

בסדרה “הבורר” של הוט יש דמות בשם יגאל הנאצי, שמבקש בקשות מאנשים ומציג להם את האפשרויות העומדות בפניהם: “זאת ההצעה שלי. תעשה את השיקול שלך. כן – כן, כן – כן. כמו שאני תמיד אומר”. כשהנציגה הווירטואלית של הוט סיימה להשיב על שאלי היא העלתה שאלה משל עצמה: “האם המידע שקיבלת ענה על שאלתך?”, והציגה לי את התשובות העומדות בפני: “כן”.

הוט היא לא באמת חברת תקשורת, אלא מיצג פארודי על שירות לקוחות בישראל.

לדף הבא →