טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // תשובה לארד אקיקוס

פוסט של שרון גפן

[פוסט תגובה לפוסט של ארד אקיקוס, “האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?“]

ארד אקיקוס טוען שטוויטר, לפחות בזירה הישראלית, מת. ואני אומרת שארד היה מת להיות צודק כאן.

בלי להשוויץ או להתנשא, אני בטוויטר לפניכם. כן, גם אם נדמה לכם שאתם מחלוצי הטוויטר בישראל, אני יכולה להבטיח לכם שאתם טועים. הספקתי לפתוח טוויטר (ב-2006), לנטוש אותו כי לא התקיימה בו שיחה מהסוג שעניין אותי (אי שם ב-2007), ואז לחזור אליו (ב-2008), אחרי שהבלוגוספירה החלה להראות שם ניצנים ראשוניים של נוכחות, אז השיחה שהחלה בבלוגים פשוט התרחבה גם לשם. ורוב העניין הזה התרחש עוד לפני שרובכם בכלל שמעתם על טוויטר, וגם לפני שארד בכלל טרח לפתוח לעצמו שם חשבון (בדקתי).

אי שם, בראשית ימיו של האינטרנט (אל חשש, איני מתיימרת להיות גם שם מההתחלה, אני באינטרנט רק מ-1996), עת היה מדיום שזמינותו היתה שמורה בעיקר ליחידי סגולה באקדמיה, היתה מתרחשת קטסטרופה נוראה מדי חודש נובמבר, כאשר אלפים רבים של סטודנטים חדשים היו מקבלים לראשונה בחייהם גישה לאינטרנט, ומתחילים לטנף את קבוצות הדיון של Usenet (למען הצעירים שבחבורה: פעם היו ביוזנט גם דיונים אמיתיים, ולא רק פרקים עדכניים של האוס בהורדה מהירה), לטרלל את IRC ומה לא. ואז הגיע AOL, ונתן לכל אידיוט את האפשרות להתחבר לאינטרנט. משמע: כמות עצומה של אנשים שטרם הבינו את המדיום הוצנחו לתוך עולם וירטואלי שהם אינם מבינים את חוקיו, ומילאו אותו באשפה. המהפכה הקטנה והמדהימה הזו של אינטרנט להמונים (שבסופו של דבר, הביאה אותנו לאן שאנו נמצאים היום) כונתה בפי יודעי הדבר “שהיו שם קודם”, בשם “נובמבר האינסופי”.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי זהו טיבן של קהילות, ובעיקר של כלים ההופכים לפופולאריים ונכנסים בסופו של דבר אל המיינסטרים, בעיקר אם אתה “ארלי אדפטר”. בהתחלה אתה יושב שם (בין אם זה טוויטר, טאמבלר, פייסבוק או קורה) ומדבר שם עם חברך הטוב, משה. ואתם בסבבה שלכם. אף אחד לא מפריע לכם. אין אידיוטים.

ואז אתה ומשה אומרים לחבר’ה שלכם “בואו, מגניב כאן”. והם באים. ועדיין סבבה לכם, ואין אידיוטים. אלא שהאמת היא שבאותו הזמן שבו אתה ומשה וחבריכם קשקשתם על מה שנדמה לכם שהוא ממש מגניב, היו עוד כמה אנשים שעשו את אותו הדבר בדיוק. ועדיין, אלה היו רק “החבר’ה הטובים”. מביני העניין.

ואז הגיעו האידיוטים. ושוד ושבר! זה מצא חן גם בעיניהם!

ואפילו חמור מכך, הם העזו לנסות ולתקשר גם עמכם!

הו לא! זהו נובמבר האינסופי אול אובר אגיין! ואיזה מזל ש-talker המטופש של נענע10 כשל כבר מזמן! עוד היו מגיעים לכאן ערסים! רק לא הערסים!!!!1 הם יטוויטו כאן דברים סחיים! ויעצבנו אותנו!

זוכרים את אותה השיחה בדיוק כשפייסבוק התארגנו על ממשק בעברית? אז כן, הערסים הגיעו, ונחשו מה? רובכם בכלל לא נחשפים אליהם במעגלים החברתיים שלכם. למעט האנקדוטיאליות שבהצטרפות לעמודי “האשכנזים הרגו את זוהר ארגוב”, או העובדה שאתם נחשפים בעל כורחכם לתכנים עילגים פה ושם.

ואני אומרת: פלצנים. אילו היינו מדברים על מיקום פיזי, והיינו חבורה של היפסטרים, הרי שבית הקפה הסודי והאקסקלוסיבי עם המוסיקה המאגניבה היה מוכרז מיד כ”מת” וננטש בהמוניו.

אבל טוויטר הוא לא בית קפה. בטח שלא אקסקלוסיבי. טוויטר הוא מה שאנחנו עושים ממנו. יש שיעשו ממנו חדר צ’אט המוני (הפיצ’ר השנוא עליי בממשק החדש של טוויטר הוא היכולת לעשות reply to all, שזוכה לאביוז ברמות חמורות יותר אפילו בהשוואה לדואר אלקטרוני). אחרים יפיצו בו לינקים, או שירים, או תמונות של מה שהם אוכלים. אבל האמת היא שזה לא חדש. אין לי מושג מיהם כל האנשים שארד עוקב אחריהם, אבל במבט לאחור, אני לא רואה שינוי משמעותי בסוג השיח הנפוץ בו. אני רק רואה שינוי בנפח השיח. שכתוצאה ממנו, עשוי לעלות נפח הרעש אליו אנו נחשפים. ואני לא מדברת על ספאם, אלא על העובדה שאנשים מעזים לתקשר זה עם זה באמצעות הכלי, ולא רק לנסות ולהוציא את עצמם נורא חכמים או שנונים.

היתרון הגדול ביותר של טוויטר בעיניי הוא בעובדה שבניגוד לפייסבוק, אין בו חובה להדדיות. את לא חייבת לעקוב אחרי כל מי שעוקב אחרייך. האמת היא שמותר לך אפילו לא להתייחס אל כל מי ששולח לך מסרים. ואפילו, חס ושלום, מותר להפסיק לעקוב אחרי אנשים שלא מעניינים אותנו.

היופי בטוויטר, בדומה לבלוגים, הוא בעובדה שהמדיום הוא מה שאנו בוחרים לעשות ממנו. ובאפשרותנו, כאנשים חושבים, גם לבחור את השיחות בהן נשתתף, ואפילו, אם נחליט – לנסות לשנות נושא.

אני לא חושבת שטוויטר מת. עדיין.

לעומת זאת, אני כן חושבת שארד צריך לרענן את הפיד שלו.

_____________________
שרון גפן היא בלוגריתמדענית גרעין חובבת), חוקרת של תרבות דיגיטלית ומכורה לטוויטר