וויקיליקס חוגגת 10 🎂 פירצה בחומת האש הסינית 🐉 גלש לאתרי דאע”ש – ונכלא לשנתיים 💣 רבע לדיגיטל

רבע לדיגיטל. קליק לארכיון המדור

צן וזורה יש בסין

צבי שלגו התגורר ועבד בסין במשך 20 שנה. “כשרק התחיל האינטרנט, הסינים הניחו שהאינטרנט הוא כמו מדינה בפני עצמה”, הסביר למפיקה אחינעם קפון. “הם לא קיבלו את הנחת היסוד שחברות טכנולוגיות יכולות לקבל [חופש מוחלט]. זו פגיעה בהגמוניה השלטונית. בפועל, הם היו חכמים וראו את הנולד. מופיעה הרבה ביקורת על חומת האש הסינית, אבל מול הפשעים הכלכליים והמיניים, מול הסחיטה והאיומים [ברשת], נראה שיש בכך הגיון. למעשה כך מאמינים בסין, החברות הגדולות הן טריטוריה בפני עצמה ופוגעות בהגמוניה. ארה”ב, אנגליה וגם ישראל, על אף האמירות הדמוקרטיות שלהן, קיבלו מערכות הדומות לסיניות כדי לאזן. ההבדל ביניהם הוא שסין לא התיימרה לא לעשות את זה. להפך – היא לא מאפשרת להעביר אתרי אינטרנט בלי עירוב של שלטונות. פייסבוק וגוגל לא הסכימו שלשלטונות יהיו נגישות – כל חברה עם סרבר חותמת על מסמך שהיא צריכה לקבל ומאפשרת למדינה לעשות ניטור וגם כדי לפעול לחסום אם צריך. כל חברה שפועלת בסין בעצם מקבלת את זה על עצמה. כשגוגל ופייסבוק סרבו, [השלטון הסיני] חסם אותן ואיפשר לחברות סיניות גדולות לצוץ. 700 מליון סינים משתמשים באינטרנט, ו-700 מליון במובייל. שוק ענק לכל הדעות. אז גוגל ופייסבוק, כדי להשתתף במשחק שהן כביכול סרבו לשחק, מחזיקות מניות של חברות סיניות. הן לא במשחק אבל משתתפות במשחק בשביל כסף. הן מגמישות את עצמן מול סין”.

שוטרי אינטרנט. תמונה: Harald Groven, cc-by-nc-sa

חברת PTL Group China, ששלגו ייסד ומיי”ר, מציעה שירות שפותר בעיות תצוגה של אתרי אינטרנט זרים בסין, שנגרמות לרוב בגלל חומת האש הסינית, אשר מצנזרת תכנים שהשלטונות לא רוצים שהסינים ייחשפו אליהם: “החברה שלנו תומכת בחברות בינלאומיות ומתווכת אותנו. אנחנו מזהים שלחברות רבות שמשתמשים בגוגל וביוטיוב ובאפליקציות מערביות יש בעיה בנראות בסין. והם לא מודעים שלא רואים את זה. למשל, אם משתמשים בפונט של גוגל, המשתמש הסיני לא רואה שום טקסט. או לעלות סרטים לא ביוטיוב. את התיווך הזה קשה לעשות כי צריך רשיון עסקי בסין. לכן זו בעצם מערכת שלא באה לפרוץ את החומה הסינית, אלא להתאים אליה. האם הצנזורה כל כך גרועה כמו שמציגים אותה? אני עשרים שנה חי בסין ופועל שם, ומי שחי במדינה לא שלו ועושה עסקים בה, צריך ללמוד מהסינים ולהבין שיש מנטליות אחרת ושיטת שלטון אחרת. מי שחושב שהוא חכם יותר לא יצליח לעשות עסקים בכל מקום. סין מובילה מספר שנים על השוק האמריקאי למשל. הם עושים בית ספר”.

שלגו לא ביקורתי כלפי הצנזורה באינטרנט הסיני, אבל הודה בשיחה בתוכנית שלא היה רוצה לראות צנזורה דומה ברשת ישראל, שאליה הוא חוזר אחרי שנותיו בסין. מלבד זאת, אמר, כל סיני שרוצה בכך יכול לגלוש עם VPN ולעקוף את הצנזורה שם.

דולֵף הוא הצדק

הדבר המפתיע היחיד בגילויים של וויקיליקס הוא שאין בהם כל הפתעה. הרי גילינו בדיוק מה שציפינו לגלות, לא כן? השיבוש היחיד היה ברמת מראית העין: לא נוכל עוד להעמיד פנים שאיננו יודעים את מה שכולם יודעים שאנחנו יודעים.

סלבוי ז’יז’ק, נימוסים והליכות בעידן וויקיליקס

“אני מתעניין מאוד בפוליטיקה של העידן הדיגיטלי”, מספר פעיל החופש הדיגיטלי יואב ליפשיץ למפיקת רבע לדיגיטל אחינעם קפון. “עשור לויקיליקס זו הזדמנות לדון באתר ההדלפות, במיוחד כשעלה שוב לכותרות בעקבות הבחירות בארצות הברית. אני חושב שכולם מכירים את ויקיליקס – זה דבר שלא הכרנו קודם לכן. הם חשפו דברים מאוד גדולים – הסרטון של ההפצצה בבגדד, הדלפות משיחות של הסכמי סחר סודיים וכדומה. ברמה הפרקטית-פוליטית יש לו השפעה, כמו גם במערכת הבחירות האחרונה [לנשיאות ארה”ב]. מעבר לזה, אמנם העיתונות במשך שנים חשפה סודות, אבל לא היה שום דבר בהיקף הזה הזה. חברות גדולות, משרדי חוץ ושלטונות רואים שכל המידע שלהם יכול להגיע לציבור. ולא מדובר רק בהדלפות של האקר רוסי או סיני, אלא אנשים מבפנים, ונגד זה קצת קשה להתגונן. אני חושב שזה משנה את יחס הציבור לארגונים. לא משנה לפעמים מה הפרטים, אלא עצם החשיפה. הציבור מאבד עוד יותר את האמון במערכות”.

וויקיליקס. תמונה: רנדל מונרו, cc-by-nc

בנוגע לאמינות של וויקיליקס אמר ליפשיץ, “העבודה של ויקיליקס היא רציפה ככל ששולחים להם חומרים. אם עושים חישוב, יוצא שבמשך העשור האחרון הם פרסמו בממוצע 3000 מסמכים ביום, כמות עצומה של מסמכים, ואף אחד מהמסמכים לא התגלה כמזויף. זה די מדהים, וזה אומר משהו על שיטת העבודה ועל איך זה פועל – זו עיתונות בלי טעויות, משהו שקשה להגיד על העיתונות שאנחנו חלק ממנה”.

מה השתנה בוויקיליקס מאז היווסדה ועד היום?
ליפשיץ: “לפני עשר שנים ג’וליאן אסאנג’ היה אדם חופשי, היום הוא כבר כמה שנים בשגרירות אקוודור [בבריטניה, שם הוא מקבל מקלט מדיני]. היום יש לויקיליקס יותר כוח ויותר השפעה, היא יותר חזקה מאי פעם. שיטות ההעבודה שלהם לא השתנו. ויקיליקס נראו בעיני שלטונות בהתחלה כגיבורים והיום כטרוריסטים”.

ג'וליאן אסאנג' משוכפל. תמונה: a.powers-fudyma, cc-by-nc-sa.

בתוכנית דיברנו עם ליפשיץ על המניעים של מייסד וויקיליקס, ג’וליאן אסאנג’, על הדרישות שהוא מציב בפני העיתונות של ימיני, על הגישות השונה של אסאנג’ ושל מדליף מסמכי NSA, אדוארד סנואודן, לגבי פרסום מסמכים חסויים, ועל האירוע שליפשיץ מארגן לציון עשור לוויקיליקס מחר, ד’ 7.12.2016, 18:45, הירקון 19 תל אביב. תוכנית האירוע:

דר’ עטרה פרנקל פארן – ויקיליקס: הפוליטיקה של הסולידריות
ערן עציון – השפעתה ויקיליקס על הדיפלומטיה
יואב ליפשיץ – קריפטו-עיתונות בעידן פוסט-אמת
עבודת אמנות: קבוצת המדיה ביטניק – משלוח למר אסאנג’

והחוק אומר: כאן אסור לגלוש

אפרופו וויקיליקס, הנה מגיש ב-CNN מסביר שאסור לנו לקרוא במסמכי וויקיליקס, אלא רק לקבלם מהתקשורת:

אלא שזה לא כל כך מופרך, בעולם שבו אפשר להיכלא על גלישה באינטרנט. ביום חמישי שעבר גזר בית משפט במחוז ארדש בדרום מרכז צרפת שנתיים מאסר וקנס של 30 אלף אירו על צרפתי בן 32, ששמו לא פורסם, על כך שגלש באופן קבוע לאתרים תומכי ארגון הטרור דאע”ש. בצרפת שאחרי פיגועים במערכת המגזין הסאטירי שארלי הבדו ובהיפר כשר בתחילת 2015 ובמרכז פריז באמצע אותה שנה, גלישה לאתר תומך טרור היא פשע, לפי חוק שנכנס לתוקף ביוני השנה.

החוק מחריג את אלו שגלשו לאתרים כאלו “בתום לב”, לצרכי מחקר, לשם יידוע הציבור (למשל, מחקר אקדמי או כתיבה עיתונאית) או למטרות משפטית. האנונימי המורשע לא נהנה מההגנות הללו. במשפטו טען כי “רציתי ללמוד את ההבדל בין האיסלאם האמיתי לאיסלאם המזוייף, עכשיו אני מבין”, כך לפי דיווח ב-France bleu. אולם הוא הודעה שלא קרא על הנושא באתרי חדשות אחרים. המשטרה מצאה תמונות פרו-דאעשיות וסרטוני הוצאה להורג על הטלפון שלו, במחשבו השולחני ועל החסן נייד שלו, דגל דאע”ש שימש כתמונת הרקע של מחשבו השולחני, וסיסמת המחשב היתה “13novembrehaha” (בעברית: “13 בנובמבר חה חה”, התאריך שבו ביצעו הטרוריסטים את המתקפה המשולבת בפריז). בני משפחתו אמרו לבית המשפט שהתנהגותו ומאפייניו החיצוניים השתנו – בין השאר, החל לגדל זקן ארוך.

אבל נציג של בית המשפט מסר לאתר Verge שאין שום אינדיקציה לכך שהאיש התכוון ליזום מתקפת טרור. כלומר, מדובר במקרה הטוב במאסר מנע – סוג של מעצר מנהלי מורחב, ובמקרה הרע במאסר על פשעי מחשבה.


מפיקה: אחינעם קפון; טכנאית: הילה מזרחי; מגיש: עידו קינן; תוכנית זו שודרה ב-6.12.2016. רבע לדיגיטל משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. ארכיון רבע לדיגיטל; רסס רבע לדיגיטל; פניות לתוכנית: reva@room404.net


דיוקן הדנ”א של מדליפת וויקיליקס // אמנות גיקית

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

בגליון ספטמבר של המגזין הניו יורקי פייפר התפרסם ראיון עם צ’לסי מנינג, שנאסרה ל-35 שנים בכלא צבאי בקנזס על הדלפת 700 אלף מסמכים צבאיים אמריקאיים לוויקיליקס. הד'ר דיואי-הגבורג. צילום: ג'קלין באולר

מכיוון שאי אפשר לצלמה, נשכרה האמנית הד’ר דיואי-הגבורג ליצור דיוקן ממוחשב תלת-ממדי של מנינג בהתבסס על דגימות דנ”א שזו שלחה מהכלא, בשילוב עם תמונתה היחידה כאישה (לפני גזר דינה מיגדרה את עצמה כגבר, החייל ברדלי מנינג), והדיוקן המאוייר שמשמש אותה בפרופיל הטוויטר שמתעדכן בשמה.

דיואי-הגבורג הבהירה בראיון למגזין שהמודלים הבסיסיים שעליהם היא התבססה, הקנבס של עבודתה, מבוססים על סריקות של פרצופים של אנשים אמיתיים, כך שהם מהווים הכללות של הפרצופים המקוריים שנסרקו – הם לא מייצגים את כלל האנושות, אינם נייטרליים (מגדרית, גזעית וכו’), והתוצאה הסופית אינה הפנוטיפ המדוייק של בעל הדיוקן (וממילא אין לנו הידע המדעי לתרגם גנוטיפ לפנוטיפ בצורה מדויקת ושלמה). מאידך, האמנית סיפרה שיש לה הרבה שליטה בתהליך: “זה תהליך מאוד אמנותי. זה מאוד דומה לציור ידני של קלסתרון משטרתי – זו רמת השליטה, במובן שאפשר לקבוע את פרמטר המגדר על גבי ספקטרום”. התמונה שנבחרה לבסוף על ידי המגזין היא כזו שבה נוטרל קריטריון המגדר. כאן מוצגות שתי גרסאות, נייטרלית ונשית, לפי הפרשנות של דיואי-הגבורג:

דיוקן של צ'לסי מנינג, נייטרלי מגדרית. יוצרת: הד'ר דיואי-הגבורג

דיוקן נייטרלי מגדרית של צ’לסי מנינג

דיוקן של צ'לסי מנינג כאישה. יוצרת: הד'ר דיואי-הגבורג

דיוקן נשי של צ’לסי מנינג

ב-2012-2013 יצרה דיואי-הגבורג את Stranger Visions, סדרת דיוקנאות של אנשים אלמוניים שמבוססים על דגימות דנ”א שנאספו בציבור מבדלי סיגריות, מסטיקים וכדומה, כדי לעורר מודעות למה שהגדירה “תרבות של מעקב ביולוגי”.

דיוקן מאויר של צ'לסי מנינג בפרופיל הטוויטר שלה

דיוקן עצמי של צ'לסי מנינג, שצבא ארה"ב הגיש לבית המשפט הצבאי


התפרסם במדור “אמנות בשער” בגליון 9.2015 של מוסף פירמה של גלובס


“אני לא יכולה לחזור הביתה” – ראיון עם האישה הבכירה בוויקיליקס, שרה הריסון

“בגרמניה לא, לא ברמה הזאת”, אומרת שרה הריסון כשאני שואל אותה על חשש מפני התנקשות בחייה. רשמית, הריסון היא עיתונאית שעובדת בוויקיליקס וחברה בצוות ההגנה המשפטית שלו. מעשית, היא יד ימינו של המייסד ג’וליאן אסאנג’ והאישה הבכירה באתר חשיפת המסמכים ששינה את העולם.

האישה הבריטית הצעירה, לבושה בחליפה וחולצה לבנה מכופתרת, עומדת בתחילת חודש יולי על רקע סמל נשר ענקי באולם המליאה של הבונדנהאוס בעיר בון, ביתו של פרלמנט גרמניה המאוחדת בין השנים 92′-99′ והיום אולם כנסים מפואר, מוקפת בעיתונאים ואקטיביסטים נלהבים ואוהדים. היא לא נראית נינוחה, כפי שלא נראתה נינוחה שעה קלה לפני כן, בפתיחת הרצאתה על “המאבק נגד כוח ללא אחריותיות” בכנס גלובל פורום מדיה של רשת השידור הגרמנית דויטשה וולה, שבה דיברה על הדרישה מממשלות העולם לשקיפות ולאחריותיות, ריגול אל מול בגידה והגנה על חושפי שחיתויות. אבל גם בהרצאה וגם אחריה היא נשמעת משוכנעת בצדקת דרכה ונחושה להגן עליה. בניגוד לתוכניתה המקורית, היא נשארת לענות על שאלות, עד שמארגני הכנס מגרשים אותנו אל מחוץ לאולם כדי להכין את המושב הבא.

החשש שלה מפני חיסול אינו פרנויה קונספירטיבית של מי שהשנים האחרונות בחייה מזכירות עלילה של סרט ג’יימס בונד – סרטון שהקרינה בהרצאתה הציג אוסף של קריאות של פוליטיקאים, פוליטיקאים לשעבר ועיתונאים צמאי נקמה לחסל את אסאנג’ ושותפיו. “היתה תקופה שפוליטיקאים אמריקאיים ומרחבי העולם קראו מילולית למזל”ט אותי”, הוא אומרת לי, “התחושה בהחלט לא נוחה”.

הריסון, בת 32, נולדה בבריטניה, למדה בסיטי יוניברסיטי בלונדון והתמחתה בתחקירנות במרכז לעיתונות חוקרת של האוניברסיטה. במסגרת ההתמחות היא צוותה לסייע לאסאנג’ בפרסומי האתר, ולקחה חלק בפרסום מסמכי המלחמה בעירק, המלחמה באפגניסטן ומברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010. כששותפו הבכיר של אסאנג’, דניאל דומשייט־ברג, הסתכסך עמו ועזב את האתר עם מספר חברים נוספים, התהדקו קשריה של הריסון עם האתר ועם אסאנג’, והיא סייעה לו בין השאר במאבק נגד הסגרתו לשוודיה בחשד לאונס. מאוחר יותר הוושינגטון פוסט דיווח מפי שני מקורות אנונימיים שבין הריסון לאסאנג’ נרקמה מערכת יחסים זוגית.

לפני שנה התלוותה הריסון במשך ארבעה חודשים למדליף מסמכי ה־NSA, אדוארד סנואודן, ששהה בהונג קונג בזמן ההדלפה ולבסוף מצא מקלט מדיני ברוסיה, כולל מסע בריחה מלא הטעיות שנועד להוריד את האמריקאים מהזנב שלו. היא נשלחה לשם מטעם וויקיליקס, אחרי שהמדליף הטרי, לשעבר עובד קבלן של ה־NSA, ביקש להיעזר במומחיות ובנסיון המשפטי של האתר כדי להגן על בטחונו ועל חירותו. בעיתון הגרדיאן, שהיה שותף בפרסום מסמכי וויקיליקס, כינו את שליחתה של הריסון לסייע לסנואודן “בחירה מוזרה“, לאור העובדה שהיא תחקירנית ועיתונאית נטולת רקע וניסיון משפטי רלוונטיים. זאת בניגוד למקורבים אחרים לוויקיליקס, כמו השופט הספרדי לשעבר בלת’זאר גרזון ריאל, שעומד בראש צוות ההגנה המשפטית שבו היא חברה, ועו”ד זכויות האדם ג’ניפר רובינסון.

הפנייה של סנואודן לעזרת וויקיליקס אינה בחירה מובנת מאליה. את המסמכים הסודיים שגנב מה־NSA בחר להדליף דווקא לגלן גרינוולד, כתב העיתון הבריטי הגרדיאן, שמאז הספיק לפרוש מהעיתון ולהקים אתThe Intercept, אתר חדשות במימון מייסד אי.ביי, פייר אומידיאר, המוקדש לחשיפות הללו. יתכן שסנואודן בחר לא לעבוד עם וויקיליקס אחרי שראה מה קרה למדליפה הגדולה הקודמת שלו, צ’לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג, שבית משפט הצבאי במחוז וושינגטון גזר עליה 35 שנות מאסר.

שרה הריסון מוויקיליקס משיבה לשאלות עיתונאים בכנס של דויטשה וולה בבון, 7.2014. צילום: עידו קינן, חדר 404

בסיום הרצאתה של הריסון, בחלק המוקדש לשאלות מהקהל, שאלתי אותה מה היא חושבת על השיטה של סנואודן, שמסר את כל המסמכים למספר מצומצם של עיתונאים, שבהם גרינוולד ושותפתו לורה פויטרס, שמחליטים אם ומתי לפרסמם, לעומת השיטה של מאנינג, שמסרה את המסמכים לוויקיליקס, שמפרסמים את כל המסמכים לציבור הרחב. “הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להפריך את המיתוס לגבי הפרסומים שלנו”, השיבה הריסון. “בכייבלגייט (פרסום 250 אלף מברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010, ע”ק) פרסמנו את המסמכים במשך תשעה חודשים, בעבודה עם למעלה מ־80 ארגוני תקשורת. המברקים פורסמו אינדיבידואלית בהתאמה לסיפורים החדשותיים, בדיוק באותה דרך שבה עושים זאת באינטרספט, או בדרך דומה. ההבדל הוא שאנחנו הלכנו על פרסום בינלאומי בהיקף גלובלי רחב יותר ומהר יותר, והיתה לנו אסטרטגיה לפעול בצורה אזורית, ליצור פיצוצים באזורים שונים. וכתמיד, יש הבנה שבסוף הכל יתפרסם. לא שמנו את כל המברקים באינטרנט בבת אחת, הם נבחרו בקפידה והיו סיפורים שפורסמו איתם. ההבדל הגדול הוא שאנחנו חשים שבסוף תהליך יצירת הכותרות והניתוח שעיתונאים יכולים לעשות, עהם גם עלולים לפספס דברים. עבדנו עם כמה ארגוני תקשורת, בבריטניה למשל השותפים הראשונים שלנו היו הגרדיאן, וכשהם סיימו לבחון את המסמכים, העברנו אותם לעיתון בריטי אחר, והם עדיין מצאו כותרות לייצר. אנשים משתעממים, מתעייפים, יש להם תחומי מומחיות ועניין שונים”.

כאן היא פנתה למתקפה ישירה על שיטת סנואודן־גרינוולד: “כשמשאירים את המסמכים בידיים נבחרות ספורות, ההבנה של האנשים הללו ומה שהם חושבים שאתה צריך לדעת – זה מה שאתה זוכה לראות. כן, זה יוצר כותרות שכולם מצטטים, כי כולם חייבים, כי אין שום דבר אחר; אבל אנחנו בידיים של אותם אנשים, במקום שתהיה לנו היכולת להחליט בעצמנו מה משרת את האינטרסים שלנו. אני חושבת שמן הסתם יש אסטרטגיות שונות, ומן הסתם אני מעדיפה את שלנו. אני חושבת שהיא יצרה יותר שינויים והגדילה את היכולת של הציבור להבין ולהרגיש שההיסטוריה שלהם בידיהם”.

עוד צעירה שברחה לברלין

הריסון מתגוררת בברלין מזה עשרה חודשים, ולא בזכות חיי הלילה והפריחה התרבותית. בריטניה שותפה, יחד עם קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וארצות הברית, בברית המודיעינית המכונה “חמש עיניים” (Five Eyes), ולפי מסמכים שחשף סנואודן, בית המשפט האמריקאי לריגול מודיעיני בארצות זרות (FISC), הגוף הסודי שמפקח על פעילות ה־NSA, התיר לארגון הביון לרגל אחרי 193 מדינות, כשרק ארבע חברותיה של ארצות הברית לחמש העיניים לא ברשימה. לכן, קיים חשש סביר שבריטניה תחליט לחקור ואף להסגיר את הריסון לארצות הברית במסגרת מאבקה של האחרונה נגד וויקיליקס, אסאנג’ וסנואודן. חוק הטרור הבריטי מתיר לרשויות לעצור ולחקור אותה ברגע שהיא נוחתת בשדה תעופה בריטי, אף אם לא נכנסה למדינה, וזאת בלי הזכויות שיש לנחקר רגיל, כמו הצורך בחשד סביר כדי לחקור אותה ולבצע חיפוש עליה ובחפציה, זכותה להיוועץ בעורך דין וזכות השתיקה.

החשש אינו בעלמא: באוגוסט 2013 המריא דייוויד מירנדה, בן זוגו של העיתונאי גרינוולד, מברלין לברזיל עם עצירה בשדה התעופה הית’רו בלונדון, כשבידיו מסמכים שקיבל מלורה פויטרס, שותפתו של גרינוולד, שקיבלה אותם מסנואודן. למשטרה הבריטית היה מידע מודיעיני על העצירה הזאת, ומירנדה נעצר לפי חוק הטרור הבריטי, נחקר במשך תשע שעות, זמן החקירה המירבי המותר ללא מעצר לפי אותו חוק, וציוד אלקטרוני שבידיו הוחרם; גרינוולד הזועם איים לנקום.

גרמניה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה אופוזיציונית לחמש העיניים, לאחר שהעיתון דר שפיגל חשף, באמצעות תחקיר ובהתבסס על מסמכי סנואודן, שהאמריקאים מחזיקים בשגרירות שלהם בברלין תחנת האזנה שיירטה שיחות של אנשי ממשל גרמניים, ובהם את שיחות הסלולר של הקנצלרית אנגלה מרקל.

הריסון תכננה לתת ראיונות בלעדיים ספורים במסגרת הכנס, אבל כאמור משנה את תוכניותיה לאור מסיבת העיתונאים המאולתרת שהתכנסה סביבה. בנוגע לפרנויה: כרטיס ביקור אין לה, והיא מסרבת לחלק חתימות.

באופן אישי, יש לך חרטות או מחשבות לגבי המחיר שעיתונאים ואנשים כמוך, עיתונאים חדשים, צריכים לשלם כשהם יוצאים נגד כל הממסדים באופן הזה? במובן מסוים את ניצודה, את לא יכולה לחזור לארצך.
“זו לא החלטה שקל לקבל, אבל אני חושבת שהתוצאות מאזנות את המתקפות שאתה עומד בפניהן. אף שאני לא יכולה לחזור הביתה, אני עדיין בת מזל, כי אני יכולה להסתובב בכל גרמניה, אני לא כלואה בחדר אחד או בכלוב כמו מאנינג. לעומת עיתונאים רבים כל כך בעולם שנכלאים, המצב שלי עדיין די טוב. כשאתה יכול לראות את ההשפעה של העבודה שלך ברמה הגלובלית, הסיכונים שווים את זה”.

מהי, לתחושתך, ההשפעה ארוכת הטווח של עיתונות כזו על התחום ועל העולם בכלל?
“אפשר לראות אפקט כדור שלג. אם זה מלשינים – סנואודן למד מאחרים ומניסיונם איך אפשר לעשות את זה, הוא מדבר על איך בחן מה קרה למאנינג, לדרייק (תומאס דרייק, לשעבר בכיר ב־NSA, שמסר לעיתונאי מידע על תוכניות בזבזניות של ארגונו והואשם בעבירת ריגול, אישום שבוטל בהמשך, ע”ק). גם בעולם המו”לות – אני עבדתי עם כמה מהאנשים שפרסמו את מסמכי ה־NSA, כמו דר שפיגל. היינו צריכים לשכנע אותם לפרסם יחד איתנו את המסמכים המלאים. אני לא חושבת לרגע שהם היו מפרסמים כמות כזאת של מסמכי NSA אם אנחנו בוויקיליקס לא היינו הופכים את זה למשהו נורמלי ומקובל. הציבור מצפה היום לקבל את המסמכים בנושא לצד הסיפור העיתונאי. אני חושבת שזו השפעה חיובית של מעשינו שלא מרבים לדבר עליה”.

את חושבת שהעבודה העיתונאית הולכת להיות קלה יותר או קשה יותר בשנים הקרובות, לאור מה שעשיתם את ושכמותך, העיתונאים החדשים?
“יש לזה כמה צדדים. למשל, הקונספט של מו”לות מקוונת הופך דברים מסוימים לקלים יותר. אבל כשאתה עובד אונליין, יש מעקב. אסאנג’ הבין הרבה מהקונספטים האלה עוד קודם, הוא כתב ספר שלם על זה, וקראו לו תמהוני פרנואיד שלא יודע על מה הוא מדבר. ממש חודשיים אחר כך זה הפך לכותרות ראשיות ואז – ‘אההההה, אולי הוא לא כזה משוגע’. אבל אני חושבת שיש הבנה טובה יותר של הסכנות המקוונות, ושל האמצעים שצריך לנקוט בהם עבור דברים כמו הגנה על מקורות. אז אני חושבת שהרף שהצבנו – דברים כמו כמות המסמכים שמתפרסמים, כמה רחוק צריך ללכת כדי להגן על המקורות שלך, הופך את הציפיות לקשות יותר, אבל אני חושבת שהאינטרנט, אם משתמשים בו נכון, מספק עולם של אפשרויות”.

“כשחושפי שחיתויות מתייצבים, עלינו להילחם עבורם, כדי שאחרים ישאבו מכך עידוד”, כתבה הריסון בנובמבר 2013, עם הגעתה לברלין אחרי הטיפול בסנואודן. “כשסותמים להם את הפה, אנו חייבים להיות הקול שלהם. כשהם ניצודים, אנו חייבים להיות המגן שלהם. כשהם נכלאים, אנו חייבים לשחררם. לתת לנו את האמת זה לא פשע. אלו הנתונים שלנו, זה המידע שלנו, זו ההיסטוריה שלנו. עלינו להילחם כדי שיהיו בידינו. אומץ הוא מדבק”.

______________________
דויטשה וולה מימנה את נסיעתו ושהותו של הכותב בכנס


התפרסם בגירסה שונה ב”טיים אאוט תל אביב”, 20/8/2014


העמדת אורי בלאו לדין פשוט תגרום לענת קם הבאה להדליף מסמכים סודיים לוויקיליקס

פרקליטות המדינה החליטה להעמיד לדין את עיתונאי “הארץ” אורי בלאו על החזקת מסמכים סודיים שהעבירה לו ענת קם. ד”ר תהילה שוורץ-אלטשולר כותבת על כך ב”העין השביעית”:

העמדתו לדין של אורי בלאו לא תוביל בהכרח לאפקט מצנן על חופש העיתונות בישראל. היא פשוט תוביל לכך שהמדליפה הבאה, ענת קם החדשה, הנמצאת בימים אלה לקראת סיום בחינות הבגרות שלה, תדליף את המסמכים ישירות לוויקיליקס. אולי היא תחשוב על כך בעצמה, ואולי זה מה שיציע לה לעשות אורי בלאו החדש, כאשר תפנה אליו ותציע לו את המסמכים.

בהודעה שהוציאה הפרקליטות נאמר, בין השאר: “פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום. חשיפתם, או הגעתם האפשרית של המסמכים לידי גורמים עוינים, היתה גורמת נזק לבטחון המדינה ומסכנת את חייהם של חיילי צה”ל”.

ומה יקרה אם וכאשר יודלפו המסמכים לוויקיליקס? יקרו שני דברים. ראשית, את ויקיליקס לא ניתן יהיה להעמיד לדין, ולו משיקולי סמכות טריטוריאלית. שנית, העיתונות הישראלית תשתמש במסמכים שיוצגו על אתר ויקיליקס, הפעם בלי להחזיק בהם, ותפרסם אותם בנוסח המוכר מימים ימימה: “ה’טיימס’ הלונדוני מדווח כי…”.

[…]

הפרדיגמה השלטת נשענת על ההנחה שאדם שיש לו סיווג בטחוני מסוים יכול לקבל גישה בלתי מוגבלת למידע בתנאי שלא יעשה בו שימוש לרעה: יעתיק אותו, יפרסם אותו או ימעל בתפקידו. כאשר בישראל כל צעיר וצעירה בני 18 הופכים לחיילים הנדרשים לשמור על סודות צבאיים, וכאשר לשלושה מיליון אמריקאים לערך יש סיווג בטחוני המאפשר להם גישה לרשת האינטרא-נט האמריקאית sipdis, שממנה הודלפו המברקים לוויקיליקס, התפיסה הזאת פשוט מיושנת.

קשה שלא לחוש שהרשויות – הנבוכות מכך שהטכנולוגיה משנה את מרחבי השיח ושדות הביטוי, כמו גם את אפשרויות העברת המידע והשימושים בו – יוצאות כאן למסע הפחדה נקמני, המעלה על המוקד את מי שיותר משחשף את התעלמות הצבא מהוראות בג”ץ, הצביע על כשל מערכתי חמור ביותר באבטחת המידע הצה”לי.

הסיגריה האחרונה של מדליף וויקיליקס

סעיף חדש בכתב האישום נגד בראדלי מאנינג, שחשוד בהדלפת המברקים הדיפלומטיים האמריקאים לוויקיליקס, מאשים אותו ב”סיוע לאויב בעת מלחמה”, כלומר בגידה. יוסי גורביץ כותב על כך ב”כלכליסט”:

מאחר שכל אחד יכול להדליף בימינו, והאפשרות למנוע זליגת מידע כמעט לא קיימת יותר, צריך להפחיד עד מוות את כל מי שנתקל במידע שמעיד על התנהלות בלתי מוסרית של הצבא שלו, שאם לא כן המידע הזה יזלוג. אין שום דבר שמפחיד כוחות צבא יותר מאשר אור השמש. חשיפות ופרסומים גמרו הרבה יותר קריירות של גנרלים מאשר תבוסות בקרב.

מטרה נוספת היא להפחיד את מאנינג ועורכי דינו, עד כדי כך שהם יחתמו על כל עסקת טיעון שתוגש להם. אף אחד לא רוצה לשחק רולטה רוסית, כשיש סיכוי שהלקוח שלך אכן ימצא את עצמו בסופו של דבר מול כיתת יורים, עם סיגריה אחרונה בפה. ובימינו, בכלל לא בטוח שיתנו לך אותה, מחשש שהעישון הפסיבי יפגע בכיתת היורים.

פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס

באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.

למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.

מפרי עץ הדעת לא תאכל

בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.

כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.

התפוח המכני

אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.

לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.

פרי העץ המורעל

בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.

שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.

כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.

באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.

המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.

עצים מתים

האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.

פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.

אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.

ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.

אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.

אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?

_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011

אנונימוס בעד וויקיליקס

רנדל מונרו מבריק ב-XKCD:

פורסם ב-xkcd ברשיון cc-by-nc.

עוד וויקיליקס:
וויקיליקס חושף: גם דיפלומטים הם בני אדם
מנסים לכבות את השמש
וויקיליקס מייצרת מפולת שלגים של מידע זולג
קומיקס: וויקיפדיה נגד וויקיליקס

וויקיליקס חושף: גם דיפלומטים הם בני אדם

פוסט של ניק אשטון-הרט


כמו אנשים רבים ברחבי העולם, גם אני עקבתי אחרי פרסום מברקי הממשל האמריקאי בוויקיליקס. אבל בניגוד לרוב האנשים, אני חי ועובד בעולם הדיפלומטי, בז’נבה, שהיא מרכז המגעים הבינממשלתיים העולמי. אני לא מייצג מדינה, אבל אני מקיים באופן שוטף אינטראקציות עם דיפלומטים, שרבים מהם בכירים למדי. כמוהם, גם אני מדווח לממונים עלי, לעתים תכופות באופן גלוי לב, כשאני נזהר לא לחשוף דברים שיועדו לאוזניי בלבד, למעט מקרים שבהם אני יכול לעשות כן בלי להפר את האמון שניתן בי ובלי לחשוף את מקור המידע.

הרושם הציבורי מהעולם הדיפלומטי הוא של אנשים בחליפות לוחצים ידיים, נושאים נאומים ומדווחים על הסכמות ואי-הסכמות שנוסחו במונחים שנבחרו בקפידה כדי לא לפגוע באיש. כל זה נראה די מסוגנן ומיושב. מה שהמברקים באמת מבהירים הוא משהו שאני ידעתי לכל אורך הדרך, והוא שהדיפלומטיה מאחורי הקלעים אינה מיושבת ומשעממת, אלא דומה לכל תחום אחר של פעילות אנושית – אנשים מרכלים זה על זה, מקדישים תשומת לב רבה לעמיתיהם כדי לנסות לגלות את המניעים שלהם ולדלות מידע שעשוי לתת להם יתרון, וכן, גם דנים בחטאים הקטנים של עמיתיהם. לא שונה מכל סוג עבודה אחר שהיה לי.

תופעות לוואי חיוביות

השפה מלאת התובנות, הבנויה להפליא והרהוטה של רבים מהמברקים היא הוכחה ברורה לכך שהדיפלומטים האמריקאיים הם אנשים משכילים, חושבים ומאוזנים. המגעים שלי עם דיפלומטים אמריקאיים מאוששים את הרושם הזה (ויותר מכך, אני יכול להגיד אותו דבר על הרוב המוחלט של הדיפלומטים מכל המדינות). עם זאת, אין ספק שזו תקופה קשה לרבים בשירות הדיפלומטי האמריקאי, והגילויים הללו מביכים. אבל האם זה יגרום לאיזשהו נזק ארוך טווח? אני חושב שהתשובה היא בהחלט לא – ולמעשה, תופעות הלוואי הלא מתוכננות יהיו חיוביות ברובן. יש כמה סיבות לכך.

ראשית, נדמה לי שלציבור הרחב היו ציפיות לגמרי בלתי סבירות לגבי האופי של המנהיגים הפוליטיים והאנשים המעורבים בדיפלומטיה, והמברקים הללו מבהירים לכולם – קבלו מבזק מיוחד – שהאנשים בעסקי הדיפלומטיה והממשל די דומים לכל האנשים האחרים, אלא שלמרבה הצער, אנחנו עדיין עושים את העבודה כשאנחנו תקועים בחליפות עסקים. אם אנשים יתחילו לראות מנהיגים פוליטיים כפי שהם באמת במקום להאליל אותם, התוצאה תהיה שלאנשים יהיו ציפיות יותר סבירות מהנציגים שלהם, וזה יהיה מאוד בריא לדמוקרטיה המודרנית.

שנית, כאשר במסגרת העבודה היומיומית שלי אני מדבר עם דיפלומטים מרחבי העולם, בלי קשר לדרגה שלהם, ואפילו כאלה ממדינות נשואות המברק העדכני שתפס כותרות – הם לא כועסים. הם מתייחסים לזה כדבר פרוזאי, ואפילו כנושא לבדיחות (דיפלומט אחד אמר לי, “אם אתה לא יכול להיות ראש מדינה ולצרף לנסיעות פצצה בלונדינית שופעת חזה כ’עוזרת’, מה הקטע בלהיות ראש מדינה?”; וזה לא שהוא מגיע מדיקטטורה שנשלטת על ידי מגלומן).

הסיבה שזה כך היא אולי ברורה מאליה: כל המדינות פועלות באותה דרך, כשהדיפלומטים שלהן שולחים לעיר הבירה מברקים יומיים עם סיפורים עסיסיים או תובנות על פקידים ממדינות אחרות. איך אתם חושבים שאנשים מתקדמים בדיפלומטיה? בדיוק כמו בכל מקום אחר, על ידי כך שהם דואגים שיבחינו בהם, ושהם יצאו צודקים בתחזיות שלהם – דבר שקל לעשות באמצעות דיווח לממונים עליך על מסקנותיך על אודות האנשים שאתה נמצא באינטראקציה איתם במסגרת העבודה.

שלישית, ישנו החשש שמדינות אחרות ימעטו לדבר עם ארה”ב בגלל דליפת המכתבים. סביר שיש בכך מן האמת – הזמנית – ברמה האינדיבידואלית, אבל ברמה הכללית הסיכון קלוש עד לא קיים. ההתנהלות של כל המדינות הללו באינטראקציות שלהם זו עם זו חייבת להימשך, והיא תימשך, וזה בלתי אפשרי בלי שיחות גלויות לב.

רביעית, הרבה מהחומרים שנחשפו הם לא יותר מאישור למה שכבר היה נושא לדיון ציבורי עוד לפני החשיפה. מעט מהחומרים חדשים, והם עוסקים כמעט באופן בלעדי בתפיסות גלויות לב לגבי מנהיגים ציבוריים מאוד על ידי אנשים אחרים. זה מדגים משהו שצריך לנחם את כולם: את הסודות הגדולים באמת קשה לשמור לפרק זמן ארוך, ואפילו את רוב הסודות הקטנים – הם משתחררים כי מישהו מלשין, או כי הם נלחשים למישהו כמוני בז’נבה ואז אני מתקשר לחבר ואומר, “נחש מה שמעתי היום”, רק בלי השמות.

אין ספק שהמקרה ירגיז כמה מהם – זמנית – אבל לרוב המנהיגים יש עור די עבה. כל תחושה נסערת תעבור עד מהרה, במיוחד כי, מנסיוני, אנשים בדרגות גבוהות בממשל נוטים להיות מהירי תפיסה. הם יודעים מי הם, והם טובים מאוד בלחוש איך הם נתפסים בקרב עמיתיהם.

הכסאות הכי טובים

בפרשה זו מקבל הציבור לראשונה כסא בשורה הראשונה לתהליך שהוא בדרך כלל נסתר מהעין, ונחשף רק בגירסה מסוננת מאוד בהודעות לעיתונות שנערכו בקפידה, בסרטונים של נאומים שהוכנו בדקדקנות ובסיפורי רקע בתקשורת, כשהפרטים מיוחסים ל”פקיד בכיר”.

מזכיר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס פגע בול בתגובות שלו לסיפור:

כל ממשלה בעולם יודעת שממשלת ארה”ב דולפת כמו מסננת, ושזה המצב מזה זמן רב. […] העובדה היא שממשלות פועלות מול ארה”ב מכיוון שזה משרת את האינטרסים שלהן, לא כי הן מחבבות אותנו, לא כי הן סומכות עלינו, ולא כי הם מאמינות שאנחנו שומרים סודות. […] אז אומות אחרות ימשיכו לפעול מולנו. הן ימשיכו לעבוד איתנו. אנחנו נמשיך לחלוק מידע רגיש זה עם זה.

אם כן, המשיכו לקרוא ולעקוב אחרי התגלגלות אחד מסיפורי החדשות הכי מדהימים שהיו. הדיפלומטיה הרבה יותר מעניינת ממה שרוב האנשים חשבו שהיא יכולה להיות. אלו מאיתנו שהתמזל מזלם להשתתף בה ידעו זאת לאורך כל הדרך.

__________________
ניק אשטון-הרט (Nick Ashton-Hart) הוא יועץ בפרקטיקה פרטית בז'נבה שבשווייץ, שם הוא מייעץ לחברות טכנולוגיה רב-לאומיות מרשימת ה"פורצ'ן 50" ואיגודי תעשייה בנושאי קניין רוחני בילאומי ומדיניות סחר בינלאומי. [עדכון] הוא כותב את הבלוג A Diplomatic Life, שם התפרסם הפוסט בגירסה שונה מעט [\עדכון]. אפשר ליצור איתו קשר באימייל nashton@consensus.pro.

עוד וויקיליקס:
מנסים לכבות את השמש
וויקיליקס מייצרת מפולת שלגים של מידע זולג
קומיקס: וויקיפדיה נגד וויקיליקס

וויקיפדיה נגד וויקיליקס

צילומים: 1, 2, 3, 4

וויקיליקס: לכבות את השמש

האנלוגיה האנלוגית המקובלת להמחשת נפח אחסון דיגיטלי היא ספרים וספריות – כמה מהם נכנסים בתוך כרטיס זכרון, כונן קשיח או דיסק און קי. נגנים נמדדים בשירים: על האייפוד הכי גדול, 160 גיגהבייט, אפשר להושיב כ-40 אלף מהם. בראדלי מאנינג, אמריקאי בן 23, שייך לדור של אנשים שמחזיקים בכיס יותר אלבומים ממה שההורים שלהם החזיקו בידיים כל החיים; הכמויות מעידות שלפחות חלקם הגיעו מהורדות פיראטיות.

טר”ש מאנינג, אנליסט מודיעין שהצבא האמריקאי הציב בעיראק, עשה לממשל האמריקאי את מה שהדור שלו עשה לתעשיית המוזיקה: הוא גנב רבע מיליון מברקים דיפלומטיים מסווגים ושני סרטונים שתיעדו הריגת אזרחים ושלח אותם לאתר שיתוף הסודות וויקיליקס, שכל העולם יוכל לראות ולהוריד.

“הייתי נכנס עם מוזיקה על דיסק לצריבה רב-פעמית שכתוב עליו משהו כמו ‘ליידי גאגא’, מוחק את המוזיקה ואז מעלה עליו קובץ מכווץ מחולק. אף אחד לא חשד בכלום, ורוב הסיכויים שהם לעולם לא יחשדו”, התוודה בצ’ט עם ההאקר אדריאן ליימו, שהסגיר אותו לשלטונות. הסרטונים פורסמו בוויקיליקס, מאנינג נעצר בסוף מאי והוא ממתין למשפט. באמריקה לא חסרים נבחרי ציבור שקוראים להוציאו להורג באשמת בגידה.

רבים היו רוצים לראות גם את ג’וליאן אסאנג’, עיתונאי והאקר לשעבר וכיום הפנים המפוקפקות של וויקיליקס, נטען בכמה מאות וולטים בכסא חשמלי או נהנה מהשפעתה המרגיעה של זריקת רעל משולשת. הוא נוקט בשתי שיטות אבטחה: האחת, חיים במחתרת ומעבר תכוף ממקום מסתור אחד לאחר, כשהוא מדיר רגליו ממדינות שעלולות לעוצרו או להסגירו; השנייה, קובץ מוצפן שהועלה לוויקיליקס והופץ באינטרנט, ושאיש מלבד אסאנג’ וכנופייתו לא יודע מה יש בו; הסיסמה לפתיחתו תשוחרר לרשת אם יאונה לאסאנג’ כל רע.

אבל אסאנג’ ומאנינג, ואחרים שצצו ויצוצו תחתם, הם לא הבעיה. הבעיה היא שהעולם עבר מהפכה: אנחנו נגררים בשמחה אחרי הטכנולוגיה לחיים בלי פרטיות, בלי סודות ובלי זכויות יוצרים. כל מה שאפשר לעשות לו דיגיטציה, מצילום ועד מיקומו של אדם ברגע נתון, אפשר להעלות לרשת. כל מה שאפשר להעלות לרשת עלול לעלות לשם. וכל מה שיעלה לשם יפורסם, יופץ, ישוכפל ויהפוך לבן-אלמוות. המאבק המדובר של האמריקאים נגד סורקי העירום בשדות התעופה אולי נראה כמו התקוממות עממית נגד עולם שבו כל אחד הוא האח הגדול, אבל יכול מאוד להיות שהיא בסך הכל נשיכת הברבור של העולם הישן.

נורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר?

בסוף השבוע שעבר סגרו הרשויות האמריקאיות כמה עשרות אתרים בנימוק של הפרת זכויות יוצרים, הן בעולם הפיזי של טובין מזוייפים כמו תיקי יד ושעונים, והן בעולם הדיגיטלי של קבצי מוזיקה פיראטיים. האתרים עוטרו בעמוד בגרפיקה כעורה וצעקנית עם הכיתוב Seized (עוקל), סמלי הרשויות המעורבות והודעה שהדומיין עוקל על ידי סוכנות המכס וההגירה של המשרד להגנת המולדת לפי צו של בית משפט מחוזי. אומת האינטרנט התעצבנה, אבל לא הפסיקה לרגע לחרוש על הביטורנט.

הדומיין של וויקיליקס כנראה קשה יותר לעיקול. על כן, כשנודע שאתר ההדלפות מתכוון לפרסם את המסמכים בתחילת השבוע, גרמה מתקפה עלומה להפלתו הזמנית. אסאנג’ ודאי חייך לעצמו במקום מושבו אי שם באי שם: מאות אלפי המסמכים כבר הופצו לכלי התקשורת שנבחרו ללוות את החשיפה, והפלת האתר רק תרמה לחשיפה המפלצתית ממילא שהסיפור קיבל בתקשורת הגלובלית.

“הפומביות מומלצת בצדק כתרופה למחלות החברה והתעשיה, אור השמש נחשב לטוב שבחומרי החיטוי ונורת החשמל היא השוטר היעיל ביותר”, טען השופט האמריקאי לואיס ברנדייס בציטטה מרוטה מרוב שימוש. יכול להיות שאור השמש לא טוב לעולמות הדיפלומטיה והמלחמה. אבל קשה להאמין שהתשובה לבעיית וויקיליקס היא לנסות לכבות את השמש.

_________________________
הטור מתפרסם היום ב"מוסף הארץ". תודה לאורי תובל על השיחה שהולידה את הטקסט הזה

עוד על חשיפת מידע ברשת:
חבורת סוד מודלף בהחלט
לחשוף את א' מפרשת בר-לב: אל"ף בי"ת של אתיקה אינטרנטית
המשפחה של ראש המוסד הבריטי עושה בושות בפייסבוק
המשטרה חוסמת אתרי הימורים, ספקי האינטרנט מתגלים כרכיכות
אתר חושף פרטים על בכירי קציני צה”ל; פייסבוק מונע פרסום כתובתו

לדף הבא →