הפלישה למאדים // מחבר “לבד על מאדים”, אנשי מדע ומד”ב על הרצון האנושי ליישב כוכבי לכת זרים
“לבד על מאדים”, ספר המדע הבדיוני של אנדי וויר, וסרטו של רידלי סקוט שמתבסס עליו, “להציל את מארק וואטני” בכיכובו של מאט דיימון, נקראים שניהם במקור האמריקאי The Martian. נהוג לתרגם Martian ל”איש מאדים”, למרות שפירוש המילה הוא “מאדימאי”, כלומר צורת חיים מאדימית, שלא בהכרח לובשת דמות אדם.
אבל הפעם “איש המאדים” הוא תרגום מדויק – ומפה ובמשך שלוש פיסקאות יש ספויילרים – משום שהמאדימאי המדובר הוא איש, האסטרונאוט מארק וואטני, שננטש על ידי עמיתיו בעת פינוי חירום של הכוכב, משום שחשבו שהוא נהרג אחרי שאנטנה פילחה את חליפת החלל שלו ואת גופו. אלא שוואטני לא רק שלא מת, אלא חולץ בשיתוף פעולה בין סוכנויות החלל האמריקאית והסינית, אחרי שהצליח לשרוד על מאדים כמעט שתי שנות כדור-הארץ באמצעות הידע שלו כבוטנאי ומהנדס מכונות, הציוד שהיה עמו וציוד שהושאר על ידי משלחות קודמות על כוכב הלכת.
“לא היתה לי שום מטרה מלבד לשעשע את הקורא”, אומר וויר בראיון ל”ליברל“, ואפשר להתייחס לדברים כהצטנעות: וויר תיחקר ארוכות ועמוקות את ההיבטים המדעיים השונים של העלילה כדי שספרו יהיה מדוייק מדעית ככל האפשר. לדוגמה, אף שלא נקב בתאריכים שבהם התרחשו האירועים בספר, הוא כתב אותו בצמוד לגליון נתונים שבו כל האירועים מוקמו בתאריכים ספציפיים, שתואמים למסלולי הכוכבים, המרחק בין כדור הארץ למאדים וכיוצא בזה (וויר סיפר בפייסבוק שחנון בשם קני ריי ניתח את המידע שבספר והצליח לפצח את התאריך שבו מתחיל הסיפור – 12 בנובמבר 2035).
הירידה לפרטים לא נשארה מאחורי הקלעים, אלא חלחלה גם לספר עצמו. כשוואטני מגדל על הפלנטה הצחיחה תפוחי אדמה – צמח המאכל הנפוץ שלא במקרה מהדהד הן את אדמת כדוה”א והן את הרעב הגדול באירלנד – הספר פורש את תהליך הגידול שלהם, הניסוי והטעייה, היבול שמושמד בדרך לגילוי השיטה האופטימלית והחישוב המדוייק של הקלוריות שהם יספקו לוואטני עד למועד חילוצו המתוכנן. רמת הפירוט היא כזו שמזכירה מבוא לתוכנית סיוע לחקלאים בעולם השלישי. האם במסווה של ספר הרפתקאות מותח, וויר כתב מדריך להארצה (טרהפורמציה) של מאדים – כלומר התאמתו של כוכב הלכת למגורי אדם?
בתרבות הפופולרית, המאדימאים היו פעמים רבות מי שבאו להשמיד את כדור הארץ על יושביו. במציאות, יתכן שמאדים הוא זה שיציל אותנו כשכדור הארץ כבר לא יוכל לקיים אותנו. במוקדם או במאוחר – אולי מאוחר מאוד, אבל רצוי שלא מאוחר מדי – נצטרך ליישב את החלל. “יישוב כוכבי לכת הוא חלק מרעיון רחב יותר, להתיישבות מחוץ לכדור-הארץ במגוון דרכים: ירחים, אסטרואידים ואף בניית מתקני מגורים ותחנות שונות, רעיונות המתכתבים עם ‘גליל א’וניל’ ודומיו”, אומרת עדי ניניו גרינברג, מרצה מומחית לחלל ולוויינות, דוקטורנטית במעבדה לחקר שביטים בחוג למדעי כדוה”א באוניברסיטת ת”א ובעלת המיזם החינוכי “מצוינות בחלל”. היא מונה כמה מהסיבות: “החל ממציאת תחליף לכדור הארץ במקרה של פגיעת גוף חיצוני בו, 
מיצוי המשאבים הרלוונטים לחיים בו, יוקר הנדל”ן, צפיפות אוכלוסין ועד ליצירת חברה חדשה”.
“אני חושב שזה בלתי נמנע”, אומר דידי חנוך, שתרגם לעברית את ספרו של וויר, תרגום שיצא בהוצאת “הכורסא”. “אני חושב שאנחנו נהיים רבים מדי כאן, אני לא חושב כוכב לכת אחד הוא מספיק בשביל כמה שאנחנו. מעבר לכך שאנחנו לא ממש מתייחסים לכוכב הלכת שלנו בצורה היפה ביותר”.
“הקטע של להקים עוד התיישבות במקום חיצוני לכדור הארץ זה חזון שרוב האנשים מתקשים להתחבר אליו. זה דורש ראיה לטווח מאוד רחוק, וקשה לראות שזה באמת הולך לקרות”, אומר יואב לנדסמן, מהנדס חלל וגאופיזיקאי. “כל עוד אנחנו תרבות של פלנטה אחת, אנחנו חשופים לסכנות שקיימות בחלל, ואנחנו יודעים שהן קיימות, שמסכנות את אוכלוסיית כדוה”א ברמה גלובלית, כמו פגיעת אסטרואיד גדול – משהו שקרה יותר מפעם אחת על כדו”הא וגם על הפלנטות שסביבנו. על כדוה”א היו הכחדות המוניות שלא תלויות בחלל אבל תלויות בכדוה”א. אנחנו תופסים את כדוה”א כמקום שטוב לחיות בו, אבל שוכחים שעל רוב המקומות בכדוה”א אנחנו לא יכולים לחיות. הזכרון שלנו הוא לזמן של התרבות האנושית, אבל בזמן של כדוה”א, זה כלום. רוב הזמן שהחיים על כדוה”א קיימים, זה לא זמנים שבני אדם היו יכולים לחיות בהם – היתה פה אטמוספירה שונה ותנאים אקלימיים שונים שלא מתאימים לחיי בני אדם. הסביבה שלנו מאוד דינמית, רק שבסקאלת הזמנים של ההיסטוריה האנושית זה לא משהו שאפשר לראות אותו. אפשר לראות את זה בסקאלה גאולוגית. כששינויים מהירים קורים בכדוה”א זה לא סבבה לחיות פה בשום מקום”.
ואנחנו צריכים כוכבי גיבוי?
“כן. מקום נוסף לחיות בו וגם מקומות נוספים לשמר את הידע שצברנו. שלא נבזבז את כל אלפי שנות הציוויליזציה שנקנו בהרבה דם, יזע ודמעות. די בטוח שאי אפשר יהיה לבנות את הכל מחדש שוב”.
אתה מאמין שיש אפשרות להקים גיבוי כזה שלא על כוכב לכת אחר, אלא על כוכב מעשה ידי אדם, כמו בסדרה “באטלסטאר גלקטיקה”, שבה הסיילונים משמידים את כל הקולוניות על כוכבי הלכת וכל מה שנשאר מהאנושות נמצא על כמה ספינות חלל עצומות?
“עקרונית כן, אבל יש המון דברים שאנחנו לא יודעים. להקים בחלל עיר שלמה, בסקאלה של מיליון אנשים, זה משהו שהוא הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו יודעים לעשות היום. יש כל מיני רעיונות איך לעשות את זה, וכמה עבודות מאוד מושקעות של איך לעשות את זה וכמה זה יעלה, אבל זה לא בסקאלה של מה שאנחנו מסוגלים לעשות עכשיו. אם כל האנושות תתגייס יחד לעשות דברים כאלה, אולי יהיה אפשר לעשות. אבל בחייך, אנחנו בקושי מצליחים לעשות דברים בשת”פ בינלאומי כשזה על גבי כדור הארץ”.
“כדור הארץ הוא ערש האנושות, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה כל חייך”, מצטט מדען הטילים ד”ר ויקטור צ’רנוב את קונסטנטין ציאולקובסקי, מאבות הטילאות הרוסית ותוכנית החלל הסובייטית (הציטוט המקורי כללי יותר: “פלנטה היא ערש המוח, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה לנצח”). 
אולם צ’רנוב, מרצה מן החוץ בטכניון וממגישי תוכנית הרדיו-אינטרנט “החללית“, מאמין שהמיישבים הראשונים של פלנטות אחרות יעשו זאת מסיבות פרקטיות: “אני לא חושב שיש ארגון עולמי שאומר, אנחנו צריכים להתכונן לאסון טבע שבמסגרתו אנחנו צריכים לברוח. בדיוק כמו שבזמנו, לא היתה תוכנית גדולה להקים את ארה”ב, אלא אנשים שטו לשם מסיבותיהם, אני חושב שאנשים פשוט יטוסו לכוכבים אחרים. הנבואה ניתנה אתה יודע למי, אבל אני מעריך שמי שיקים את המושבות הראשונות לא יהיה ממשלות או ארגונים גדולים, אלא כמו הפוריטנים שהקימו את ארה”ב, מי שירגיש נרדף או שיימאס לו מכדור הארץ, בהינתן הטכנולוגיה הנכונה, יקום ויברח. המסע הזה מאוד מסוכן, והסיכוי לשרוד, לפחות בהתחלה, מאוד נמוך. לא ממשלות ולא ארגונים גדולים ירצו לקחת אחריות. אבל כל מיני כתות שה-FBI רודף אחריהן, להן לא אכפת – הם יגידו, ‘שווה לנו לקחת את הסיכון'”.
הפיזיקאי סטיבן הוקינג והפיזיקאי ומיליארדר ההייטק יורי מילנר הכריזו השנה על פרויקט Breakthrough Listen, שבמסגרתו יושקעו 100 מיליון דולר בשימוש בטלסקופים ובניתוח אותות רדיו ממערכות שמש רחוקות, במטרה לגלות אם יש חיים אינטליגנטיים מחוץ למערכת השמש שלנו. “היקום לא רוחש חיים, אבל אנחנו ככל הנראה לא לבד”, אמר מילנר בראיון למגזין טיים. “לו היינו לבד זה היה כזה בזבוז של נדל”ן”. מעניין מה יקרה כשהמהגרים מכדור הארץ יגיעו ליעדם החוץ-ארצי ויפגשו חייזרים ילידים, וכמה המפגש הזה ישחזר מפגשים דומים בין ילידים לבין מבקרים-מתיישבים-פולשים על פני כדור-הארץ.
פלנטה אחרת
לפני “לבד על מאדים” של וויר, היתה זו הטרילוגיה של קים סטנלי רובינסון על מאדים שיצאה בשנות התשעים – “מאדים האדום”, “מאדים הירוק” ו”מאדים הכחול” – שתיארה תרחיש של יישוב מאדים על ידי תושבי כדור הארץ. הרבה לפני שניהם, המדע הבדיוני לא היה רק חלון הראווה לעתיד אפשרי של פריצה האנושית לחלל, אלא גם המנוע הרקטי שמאחוריה. “המד”ב של שנות ה-40-50 של המאה הקודמת עסק במידה מסיבית ברצון לצאת לחלל”,אומר חנוך, חובב ומתרגם מד”ב ותיק ומו”ל הוצאת ספרי המד”ב “נובה”. “אפשר בהחלט ליחס להם מידה מסויימת של אחריות להחלטה של קנדי לצאת לירח. הם כתבו את זה כפרופוגנדה. רוברט היינליין אמר במפורש, היכינו בתופים בעידוד ליציאה לחלל”.
אולם העיסוק המד”בי ביישוב החלל דעך עם הזמן, אומר חנוך. “לאחר ההגעה לחלל, בשנים האחרונות המד”ב התעסק פחות בחלל, בטח פחות במובן של איך אנחנו יוצאים לחלל. אם זה חלל, זה היה כנתון בדרך כלל – אנחנו כבר שם, הנה סיפורים בחלל. ככה זה ברוב הספרים וברוב הסדרות שעוסקים בחלל. 
אפילו סדרות כמו ‘בבילון 5′ ו’מסע בין כוכבים – הדור הבא’, שניהם עוסקים בגזע שנמצא לא הרבה זמן אחרי היציאה לחלל, בין עשרות למאות שנים אחרי היציאה לחלל, והתעסקו הרבה פחות באיך הגענו לשם. אם נלך לעולם משחקי הווידאו, גם Mass Effect, אחת מסדרות המשחקים החשובות ביותר, מתחילה כמה עשרות שנים אחרי שהגענו לחלל והצטרפנו לחברה הגלקטית. ההתעסקות הזאת של רובינסון ו-וויר באיך מגיעים לחלל ואיך מיישבים אותו הרבה יותר נדירה ממה שהיתה באמצע המאה הקודמת”.
“אני חושב שהשאיפה לצאת לחלל ולהגיע למאדים ולמקומות אחרים לא באמת נעלמה”, טוען לנדסמן. “אולי באיך שזה נראה בציבור, באמת היתה סוג של הדחקה כזו, לא ראו את זה הרבה זמן. היתה תקופה מאוד ממושכת שלא היו בכלל סרטים שראו בהם אנשים בחלל. היתה דעיכה של הז’אנר שעוסק במסעות בחלל ובשאיפה להמשיך את מה שהיה לפני כמה עשורים. אני לא יודע בדיוק להסביר למה, אבל בעיני מי שעוסק בתחום, אף פעם לא היתה דעיכה. היתה תחושה של אכזבה מהתוכניות הממשלתיות הגדולות של האמריקאים והרוסים, שבעבר ניסו להגיע לירח ולכל מיני מקומות – והפסיקו”.
חנוך קושר בין דעיכת תוכניות החלל לבין הייצוג של הרעיונות שלהן בתרבות הפופולרית: “אני חושב שאסון המעבורת ‘צ’לנג’ר’ וההקפאה ההדרגתית של תוכנית החלל של סוכנות החלל האמריקאית, שהיא סוכנות החלל החשובה בעולם, השפיעה מאוד על הדמיון האנושי. נכנסה מידה מסויימת של ייאוש לעניין הזה. אני חושב שמד”ב מייצג את השאיפות הקיימות בחברה יותר ממה שהוא מניע או משנה אותן, בדרך כלל. כשלאנשים לא אכפת מהחלל, אז גם למד”ב לא אכפת מהחלל”.
“אני חושב שתמיד היה לנו עניין ביישוב כוכבי-לכת אחרים. ומתחיל להיראות שזה נמצא בהישג ידנו, אז אנשים מתעניינים”, אומר וויר על ההתעניינות המתחדשת בסוגית ההארצה של מאדים.
למה לדעתך זה קורה? אנחנו באמת נלהבים לגבי פלנטות אחרות, או שפשוט התעייפנו משלנו?
“או, אני חושב שאנחנו תמיד נלהבים לגבי אזורי סְפָר ומקומות חדשים שבהם אנשים מעולם לא ביקרו. תמיד יש חלק מסויים של האוכלוסייה שרוצה לצאת ולחיות בטבע, לא משנה כמה בלתי סלחנית הסביבה הטבעית הזאת עלולה להיות”.
“אני לא חושבת שהזווית היא עניין של יאוש או צורך להתפשט הלאה, בשלב הזה. אני חושבת שאנחנו בשלב של סקרנות, עניין, תמריצים אסטרטגיים או פוליטיים של מדינות”, אומרת ד”ר דגנית פייקוסבסקי, חוקרת בכירה בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה ובטחון ופוסט דוקטורנטית במכון דייויס באוניברסיטת ת”א. “אני רואה את זה כסוג של אבולוציה אנושית, במובן שזה חלק טבעי. אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהאדם הוא יצור סקרן וחוקר, שמעניין אותו לדעת ולגלות דברים חדשים – לאו דווקא עולמות חדשים, אלא מרחבים חדשים – זה חלק טבעי מכך. האדם יצא מהמערה והסתכל החוצה, רצה לדעת מה יש מעבר להר, העביר את הכפר לשם והמשיך הלאה. בין אם זה מונע רק מסקרנות ובין אם זה מלווה גם בצרכים – עוד שטחי אוכל או מים וכולי. זה הולך יחד עם התפתחות של טכנולוגיה. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, האדם משתמש בה והולך קדימה. אם אנחנו מסתכלים על מגלי הארצות, בהתחלה היה קשה לחצות את הים. כשהיו אוניות זה התאפשר, ואז הממשל היה מוכן לתמוך בזה, וקיבלנו את ההתקדמות הבאה. מגלים את העולם החדש, חוצים את האוקיינוסים, עוד יבשות וכולי. למה בכלל לצאת לחלל? יש חלום אנושי, סקרנות, רצון לחקור ולהתקדם ולראות מה יש הלאה, ומגיעה נקודה שזה אפשרי, גם טכנולוגית וגם מצד גורמי הממשל, כי אתה צריך מימון בסדרי גודל שרק מדינה יכולה לעמוד בהם”.
בגלל תנאים כמו הימצאותם של מים, טמפרטורה ולחץ אטמוספרי קרובים לאלו של כדור-הארץ, והזמן וכמות האנרגיה הנחוצים למסע אליו, מאדים נחשב לכוכב-הלכת המתאים ביותר לנסיונות היישוב האנושיים. אבל מדי פעם אנחנו שומעים על מועמדים אחרים. אחד כזה הוא קפלר 452b, שהתגלה על ידי טלסקופ החלל המתקדם קפלר, שמטרתו העיקרית לגלות כוכבי לכת, כשאלו עוברים על פני כוכבים אחרים ומצמצמים את כמות האור שמגיעים אלינו מאותם כוכבים אחרים. קפלר 452b תואר בהתלהבות כ”בן הדוד הגדול והזקן של כדור-הארץ”.
“התגלית של קפלר 452b אמנם היתה מלהיבה”, מסייג עפר מתוקי, דוקטורנט לקוסמולוגיה באוניברסיטה העברית, “אך נופחה מעבר למימדים האמיתיים שלה, גם על ידי התקשורת וגם על ידי אנשי נאס”א, שזקוקים לתשומת הלב על מנת להזכיר לציבור האמריקאי שהם קיימים ועושים דברים חשובים, בתקווה שלא לאבד תקציב נוסף. קפלר 452b גדול רק במעט מכדוה”א, והוא כוכב הלכת הקטן ביותר שמצאנו, אשר מקיף כוכב דמוי השמש שלנו בתחום הישיב – האזור סביב הכוכב שבו יכולים להתקיים מים נוזליים על פני השטח של כוכבי לכת. זה אכן גילוי משמעותי, אך הוא רק צעד בתהליך המדעי הארוך והקשה של חקר פלנטות, וישנם הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לגבי כוכב הלכת ושמשמעותיים מאוד ליכולת התאורטית שלו לכלכל חיים (שגם אם כולם מתקיימים, עדיין ישנם המוני תנאים אחרים שלא נוכל לוודא אם מתקיימים עד שממש נגיע אליו) – כמו האם כוכב הלכת מסתובב על צירו ביחס לכוכב שלו, אחרת צד אחד שלו יהיה רותח והשני קפוא, האם יש לו אטמוספירה, או האם יש עליו מים”.
בקיצור, קדימה למאדים.
אחי, יש’ך שקל למאדים?
“היה סרט תיעודי שנקרא ‘יתומי אפולו'”, מספר לנדסמן, “על יזמים שניסו לקנות את תחנת החלל מיר ולהשתמש בה לצרכים פרטיים אחרי שהאמריקאים קיצצו את התקציבים והפסיקו להראות נכונות להמשיך את התוכניות של פעם. היזמים אפילו מימנו משלחת אסטרונאוטים לשם, ועשו שם בפעם הראשונה פרסומות שצולמו בחלל, כולל הפרסומת הראשונה שצולמה בחלל, של תנובה, וכל מיני רעיונות חדשניים, שעוד היו מוקדמים. קשה להגיד שזה פרץ דרך כי זה לא המשיך הרבה”.
מאז הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג וזה של יצרנית החלב הסינית, חברות כמו גוגל הוקמו, יזמים כמו אילון מאסק התעשרו וההמון קיבל כלים להתאגד ביחד למימון משותף של פרוייקטים – וכל אלה רוצים חתיכת שמיים. השוק הפרטי מתחיל למלא את החלל שהמדינות השאירו בחלל, ובניגוד ליתומי אפולו, הם לא עושים את זה בשביל החלב של תנובה. למשל, יש חברות שמתכננות לכרות מחצבים, שנחשבים יקרים ונדירים על כדוה”א, מאסטרואידים שעשירים בהם. “זה בשביל להביא זהב ופלטינה לכדוה”א, או בשביל להשתמש במחצבים בחלל, למשל לחצוב מחצבים לדלק בדרך למאדים במקום לסחוב את הדלק איתם מכדור הארץ”, מסביר לנדסמן. “המטרה היא קפיטליסטית לחלוטין, וזה ייצור את הטריליארדרים הראשונים על כדורה”א. הכוונה היא שיהיה להם בחלל צי טלסקופים זולים שיחפשו אסטרואידים, וזה יעזור לאתר אסטרואידים שמסכנים את כדוה”א, וקשה לאתר באמצעות טלסקופים שנמצאים על כדוה”א. העולם העסקי נותן דחיפה מאוד גדולה לעניינים מדעיים בלי כוונה ישירה”.
כניסת הכסף הפרטי לחלל מחזירה את הצבע האדמדם ללחיי המד”ב האקסוקולוניאליסטי. “רק בשנים האחרונות, עם חברות כמו ספייסאיקס (SpaceX) ומיזמים פרטיים שחושבים איך להגיע לחלל, התחיל להיות שינוי מגמה שהספר של אנדי וויר מייצג – זה והתוכנית המטורפת של הריאלטי למאדים, Mars One. עכשיו שוב קורים דברים, אבל זה אחרי תרדמת די ארוכה”, אומר חנוך. “לכניסה של השוק הפרטי בהחלט יש לחלק בזה, ולמימון-המון בהחלט יש חלק בזה. אנחנו רואים פרוייקטים של לוויינים ומיזמים פרטיים במימון המון שהמטרה שלהם היא להגיע לחלל ברמה כלשהי, לצלם תמונות משם, לשלוח מסרים משם, כל מיני דברים כאלה, והם מציתים את הדמיון. מעניין שבסיפורים של היינליין משנות ה-40-50 ההגעה של האנושות לחלל היתה ביוזמה פרטית – הוא לא האמין שממשלות יביאו אותנו לשם”.
מאסק, ממייסדי פייפאל וטסלה, הקים ב-2002 את ספייסאיקס, חברה לייצור ושיגור רקטות וכלי תחבורה חלליים, “עם המטרה הסופית לאפשר לאנשים לגור על פלנטות אחרות”, כפי שנכתב באתר החברה. “ספייסאיקס היתה החברה הפרטית הראשונה שנכנסה לתחום השיגורים של לווינים”, מספר לנדסמן. “בהתחלה הם ספגו המון ביקורת, למה להיכנס לתחום שיש בו מספיק חברות בעלות נסיון, ושאין סיכוי להתחרות בהן ולהוריד את המחירים? החזון של ספייסאיקס, בסופו של דבר, זה מאדים – גם טיסות מאויישות למאדים, עם אנשים שיגיעו לשם כדי להתיישב שם. החזון לטווח הקצר זה להוריד באופן משמעותי את מחירי הטיסות כדי שיהיה אפשר לדבר על טיסות זמינות ליעדים רחוקים כמו מאדים. הם הוכיחו את עצמם, עשו שיגורים יותר זולים, פיתחו טכנולוגיות חדשות, ולכן בעצם חשפו שהמחירים היו מופקעים בלי הצדקה. ספייסאיקס היום הפכו לחברת השיגורים המבוקשת ביותר, ויצרנית הטילים הגדולה ביותר בעולם. ביוני היה שיגור לא-מאוייש שהתפוצץ, זו הפעם הראשונה שזה קרה להם, אחרי 18 שיגורים מוצלחים, לא היה תקדים לזה שמשגר מגיע ל-18 שיגורים מוצלחים לפני תקלה”.
למרות התקלה החמורה, ספייסאיקס קיבלה בסוף נובמבר תו תקן משמעותי – חוזה עם סוכנות החלל האמריקאית נאס”א, במסגרתו תשגר החברה אסטרונאוטים של נאס”א לתחנת החלל הבינלאומית החל מ-2017, בדומה לחוזה שחתמה הסוכנות עם בואינג מוקדם יותר השנה. “היום רק סוכנות החלל הרוסית שולחת אנשים לחלל”, מסביר לנדסמן. “כשהאמריקאים משגרים אסטרונאוטים הם עושים את זה באמצעות הרוסים, שקורעים אותם במחיר”.
לונה פארקס אנד רקריאיישן
לנדסמן עצמו עובד בשוק הפרטי של החלל – הוא מהנדס המערכת הראשי בעמותת SpaceIL, שמשתתפת באתגר גוגל לונאר אקספרייז – לבנות במימון פרטי חללית שתנחת על הירח, תנוע עליו חצי קילומטר ותשלח ממנו תמונות לכדור הארץ. הפרס לחברה הראשונה שתבצע זאת עומד על 30 מיליון דולר. “מה שקרה החל מהעשור הקודם זה שכל מיני אנשים שיש להם יותר מדי כסף הוכיחו בעצם שיש ביקוש לעשות כל מיני דברים פרטיים בחלל”, הוא אומר. “אנשים החליטו שהם רוצים לבקר בתחנת החלל הבינלאומית כתיירי חלל, אז הם שילמו עשרים ומשהו מיליון דולר כדי שיכשירו אותם וישלחו אותם לשם. 
היו שבעה שהספיקו לעשות את זה באמצעות חברה שהוקמה לצורך העניין הזה. התחילו לטוס לוויינים אזרחיים קטנים, התחום הטכנולוגי של לווינים זעירים התחיל להתפתח, ניכר שיש לזה ביקוש וכל מיני חברות של יזמות בתחום של החלל התחילו לקום.
“בתחילת שנות האלפיים היתה תחרות של קרן אקספרייז (XPRIZE), שנקראה אנסארי-אקספרייז, לבנות מטוס חלל שיגיע לתת-מסלול בגובה של 100 ק”מ וינחת בחזרה, ויבצע את אותו דבר שוב תוך שבוע או שבועיים. ב-2004 זכתה חברת סקיילד קומפוזיטס. הם הראו פוטנציאל של טיסות למטרות תיירות ובידור, משהו שאפשר לעשות ממנו ביזנס. חברת וירג’ין של המיליארדר ריצ’רד ברנסון התמזגה איתם ויצרה את וירג’ין גלקטיק, זה הביזנס הבא שלהם, הם הולכים להטיס נוסעים לתת-מסלול לפני סוף העשור הזה. לפני שנה היתה להם תאונה, מטוס שלהם התפרק באוויר ואחד מטייסי הניסוי נהרג, אבל הם כבר בונים את המטוס הבא, וזה כנראה משהו שהולך לקרות, לא היו ביטולים אחרי התאונה, בונים שדות תעופה שמתאימים לזה, יש המון השקעה בתחום של תיירות חלל. יש חברות אחרות שעובדות על מלונאות חלל, ממש טיסה למסלול לאיזושהי תחנת חלל שתשמש מלון נופש, יש חברות נוספות שעובדות על טיסות לירח למטרות תיירות, והיום, בגלל שברור שיש לזה ביקוש, אז יש הרבה מיזמים שעובדים על שיגורים עצמאיים ללא תלות בחברות המסחריות הגדולות, וגם של אמצעים נוספים שצריך, כמו איך להגיע לשם ואיפה אנשים יגורו”.
התיירות בעצם זה לקחת את השאיפה ליישב את החלל ולהפוך אותה למין נשיונל ג’יאוגרפיק לעשירים? “בוא ניסע לחופשה בירח”.
“הנושא של תיירות רק לעשירים, זה נכון, אבל זה התחלה של תהליך. בשנות החמישים כשהתחילו לעשות טיסות מסחריות מעבר לאוקינוס, אף אחד כמעט לא יכול היה להרשות לעצמו. לפני 20 שנה אנשים גם לא כל כך טסו לחו”ל, זה היה נורא יקר. אני זוכר כשאני הייתי ילד, טסו לחו”ל רק אנשי עסקים. לא כל כך טסו לחו”ל לחופשות, זה היה נורא נדיר. זה לא כמו עכשיו, שבכל רגע נתון יש באוויר חצי מיליון אנשים. היום עושים את זה כלאחר יד. בהתחלה זה יקר, אבל כשעושים מזה ביזנס נכנסים עוד יזמים, המחירים יורדים ובסופו של דבר זה מגיע למצב שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו. הטכנולוגיה היום מתקדמת היום יותר מהר ממה שהיא התקדמה לפני 70 שנה. תוך מספר קטן של שנים זה יהפוך נגיש לציבור, לפחות החלל הקרוב לכדוה”א”.
“יש משוגעים לדבר שבאים עם כסף פרטי וחלומות”, אומרת פייקובסקי. “אני לא חושבת שהם מסוגלים לעמוד במה שדרוש בשביל זה, אבל הם מציבים את המחשבה ומעלים את זה לסדר היום. מה שהכסף הפרטי כן עושה זה גורם למדינות לשאול את עצמן מה התפקיד שלהן בחקר החלל. האם יש לממשלות תפקיד, או שאפשר לעשות את זה בכסף פרטי? אם אילון מאסק יכול לעשות את זה בכסף פרטי, האם מדינה צריכה לעשות את זה? מה הדבר הבא שמדינות צריכות לעשות בתחום החלל? אולי לא צריך השקעה מדינתית בתחום הזה, כמו שקרה בתחומים אחרים, או שהמדינה אומרת, נלך למקומות שהשוק הפרטי לא נמצא בהם. זה חלק ממה שאנחנו רואים היום. השוק הפרטי, ברגע שיש לו את הטכנולוגיה, הכסף, העניין והמודל העסקי, הוא דוחף את המדינות עמוק יותר לחלל. תסתכל על התוכניות של נאסא בעשר שנים האחרונות, זה מתאר את הכיוון הזה. במסלול סביב כדוה”א אנחנו כבר יודעים לעשות, הוכחנו את זה, ואפשר להכניס את השוק הפרטי.
נפסיק להתעסק עם הטווח הזה ונחשוב קדימה, עמוק יותר לתוך החלל. בממשל בוש היתה ‘תוכנית קונסטליישן’ לחזור לירח ומשם למאדים, ושל אובמה לוותר על הירח וללכת ישר למאדים. מדברים על 15 שנה מהיום – מסע מאויש למאדים. זה אפשרי. ב-2017 האמריקאים יעשו ניסוי ראשון במשגר שלהם של טיל חדש, לא מאויש – SLS (ר”ת של Super Launch System)”.
הסופר-עשירים מיצו את כדור-הארץ, והם מחפשים מקומות חדשים לעשות בהם כסף, יגידו ציניקנים. מצד שני, כסף עלול לאבד את משמעותו במעבר לפלנטות אחרות. “השיקול הכספי, כמה המשימה הזאת תעלה – אם אנחנו מדברים על ארגון, כמו שאני חושב, זה לא משנה”, אומר צ’רנוב. “זה יעלה המון, אבל הכסף בשבילם יהיה חסר משמעות. כי מה אני אעשה עם המון דולרים במאדים כשאין לי קשר עם כדור הארץ? אז במקרה כזה, הם לא יחשבו לצורך העניין על יעילות בזבוז הכסף, או על איך ההשקעה תחזיר את עצמה. במידה שאנחנו הולכים להתיישב, הכסף מפסיק להיות בעל משמעות. אתה לא באמת יכול לסחור, אתה לא יכול לעשות מזה כסף. יש לך חלון שיגור, פעם ב-26 חודשים אתה יכול לשגר למאדים בלי לבזבז המון המון דלק, התקשורת שלך לא תמיד תהיה, כי אתה בצד השני של השמש, אתה לא יכול להתקשר עם כדור הארץ. אין שום משמעות להשקעה. ברגע שאנשים יחליטו כן לטוס למאדים, זה לא משנה מי הם היו בחיים הקודמים. לעושר שלהם לא תהיה משמעות. בהנחה שמישהו שם ישרוד ותקום חברה חדשה, היכולת שלך לתקן דברים, להמציא דברים, לארגן דברים, היא תהיה הרבה יותר חשובה מכסף שהיה לך בכדור הארץ ומי היית בכדור הארץ. זה שהיית מיליארדר ואתה לא יודע לעשות כלום, זה יהפוך אותך לבנאדם מאוד לא מועיל ובתחתית החברה. וכנראה שלא יקחו אותך. כי להטיס לשאם בנאדם זה יקר ואתה סתם מבזבז להם משאבים. תחשוב על חברה שבה אפילו חמצן זה משאב יקר וקשה להשגה – אפילו לנשום עולה לך. מערכת השיקולים תהיה שם שונה, לפחות בהתחלה”.
בדרך למאדים עוצרים בירח
“אנחנו בהחלט ניישב את מאדים בסופו של דבר”, אומר וויר בהחלטיות. “זה רק עניין של זמן. האם זה יקרה בימי חיינו? אני לא חושב. אני חושב שתהיה משימה מאויישת למאדים בטווח של 40 השנים הקרובות, או משהו כזה. אבל אני לא חושב שיהיו שם תושבי קבע עוד הרבה זמן. תסתכל על הירח. היו לנו אנשים שם לפני כמעט חמישים שנה ועדיין אין מושבה”.
מושבה כזאת בדיוק נמצאת בתכנון בימים אלה, מספרת פייקובסקי: “סוכנות החלל האירופית פועלת להקים מושבת קבע, כמו תחנת החלל הבינלאומית, על הירח – אנשים באים והולכים. כמו מעבדת מחקר, שת”פ עם רוסיה והסינים”.
הכפר הירחי נידון בכנס החלל העולמי שהתקיים באוקטובר בירושלים, שבו השתתף לנדסמן. “אמרו שם שבדרך כלל כשיוצאים למבצע של שת”פ בינלאומי, מחפשים מכנה משותף כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל הגיעו למסקנה שזה רק יטרפד את זה. הם רוצים להקים מקום שבו יהיה אפשר לגור ביחד על הירח, להשתתף בתשתיות, אבל שכל מדינה שמשתתפת תוכל להשתמש בתשתית הזאת בשביל מה שהיא חושבת שנכון לעשות, בלי לכפות משהו כללי על כולם. וזה מאוד יפה בעיניי.
“יש המון שוני בין התרבויות השונות. 
אם אתה רוצה שת”פ עם הסינים, ההודים או הרוסים, במקום למצוא מכנה משותף נמוך ביותר, פשרה שאף אחד לא מרוצה ממנה, תן לכל אומה לעשות מה שהיא מוצאת לנכון, אם זה תיירות, אם זה לנצל את המחצבים של הירח, רעיון מאוד יפה. האמריקאים לא רואים את עצמם חלק מוביל בעניין הזה. הם אמרו שהם יקחו בזה חלק אבל הם לא הולכים להוביל את זה. המטרה שלהם זה מאדים והם לא הולכים להתעכב על הירח בצורה משמעותית”.
אבל אין דינו של קרוואן חלל זמני כדינה של התיישבות קבע בפלנטה אחרת. “הארצת כוכבי לכת, ירחים או גופים אחרים תחייב יצירת תנאים מתאימים, כגון אטמוספרה בעלת הרכב גזים תואם ליצורים חיים, טמפרטורות ולחצים מתאימים, מים זורמים בקביעות, הגנה מפני קרינה ועוד”, מזכירה ניניו גרינברג. “יצירת תנאים אלה במרחב הפתוח היא אתגר מורכב שייקח זמן רב לממשו”.
אנדי וויר, בהינתן ההזדמנות, היית עוזב את כדור הארץ והולך לגור במאדים או בכוכב לכת אחר?
“לא, לא הייתי עושה את זה. אני כותב על אנשים אמיצים; אינני אחד מהם. פשוט אין לי את רוח הסְפָר הזאת”.
התפרסם בגירסה שונה בגליון דצמבר 2015 של “ליברל”
פרסום ראשון: מנכ”ל אפל טים קוק בישראל או לא. בלעדי: כל הפרטים השגויים
מספר אתרי חדשות דיווחו על הגעתו של מנכ”ל אפל טים קוק לישראל השבוע. דה-מרקר: “מנכ”ל אפל בדרך לישראל: יחנוך ביום שלישי את המשרדים החדשים בהרצליה פיתוח”. וויינט: “ענקית הטכנולוגיה אפל צפויה לחנוך היום את משרדיה החדשים בהרצליה פיתוח, בנוכחות מנכ”ל החברה, טים קוק. […] קוק נחת בארץ בחשאי כבר בסוף השבוע ביחד עם בן זוגו. המשרדים החדשים אותם יחנוך היום, משתרעים על פני 17 אלף מ”ר בכ-8 קומות ועתידים לאכלס כ-800 עובדים”. גלובס: “טים קוק נחת בסופ”ש בישראל; יחנוך את משרדי אפל | קוק משתכן עם בן זוגו במלון בוטיק בת”א והעביר את השבת בביקור במוזיאון תל-אביב, שם התרשם מאומנות מקומית ■ מטרת הביקור של קוק היא לחנוך את משרדי החברה השוכנים בהרצליה, שם יעבדו 800 עובדי החברה”. כלכליסט: ” אפל ישראל נערכת לביקור של המנכ”ל טים קוק בארץ | מנכ”ל אפל צפוי להגיע ביום שלישי לחנוכת משרדי החברה החדשים בהרצליה פיתוח ולפגישות עם בכירים מתעשיית ההייטק”.
כתב גלובס, צחי הופמן, ביקש ממי שרואה את קוק לעדכן אותו:
בכתבתו הוא סיפר:
אפל היא חברה חשאית מאוד בכל המתנהל בתוכה. בחברה דואגים לא לשתף את העובדים במידע מעבר לזה הנחוץ להם. עובדים בחברה עוברים הדרכות כיצד לא לספר לבני משפחה וחברים מה הם עושים באפל. לכן, ביקור של מנכ”ל החברה הוא בגדר מבצע צבאי סודי, שאפל מעדיפה לעטוף אותו במסתוריות. אולם קוק שהגיע לישראל לביקור ארוך מעדיף להסתובב במסעדות בתל אביב, כאשר הוא נהנה מאלמוניות, עקב כך שרוב הציבור לא מכיר את פניו.
אפשרות נוספת היא שקוק לא הגיע לארץ, כפי שעולה מתמונה עדכנית שלו בקליפורניה, שהעלה לטוויטר שלו:
וכפי שדיווח, למשל, גלובס:
לאן נעלם טים קוק? ובכן, הוא לא נעלם, הוא פשוט לא הגיע לארץ, בניגוד למה שדיווחתם.
אגב, לאן נעלמה הכתבה “לאן נעלם טים קוק?”? באתר גלובס היא כבר לא מופיעה. [עדכון 21:06] הכתבה חזרה. [\עדכון]
בדה-מרקר עדכנו כי
למרות הדיווחים בכלי התקשורת בימים האחרונים על כך שטים קוק, מנכ”ל חברת אפל, נמצא בישראל ומסתובב בתל-אביב, ל-TheMarker נודע כי הוא אינו בישראל
עריכה: “למרות הדיווחים” צ”ל “בניגוד לדיווחים”; “הדיווחים בכלי התקשורת” צ”ל “הדיווחים השגויים בכלי התקשורת ובהם דה-מרקר”.
כתבת דה-מרקר, ענבל אורפז, שדיווחה על בואו של קוק ואז על אי-בואו, סיפרה בפייסבוק איך נולד הברווז:
קצת על מאחורי הקלעים של העבודה העיתונאית (או איך מטוס פרטי של מלך הסוכר של אפריקה כמעט גרם לנו לחשוב שמנכ”ל אפל, טים קוק, נמצא בישראל): הרבה חברים שואלים אותי מה זה אומר להיות עיתונאית ואיך נראית העבודה שלי. הרבה מתפלאים לשמוע שזו עבודה במשרה מלאה (ושואלים אם מתגמלים אותי לפי כתבה) ומנסים להבין איך נולדת כתבה, איך היא מתגלגלת ואיך אני יודעת מה לכתוב. אירועי השבוע האחרון נותנים הצצה למהות של העבודה הזו (על הדברים המתסכלים שבה ועל האקשן), מה הסכנות כשמתאהבים בקונספציות ובונים סביבן סיפורים וכמה קשה לצעוק שהמלך הוא עירום.
הסיפור מתחיל בבוקר יום חמישי שעבר. הייתי ביום חופש שהופרע על ידי הודעה מהמערכת: “כלכליסט מדווחים שמנכ”ל אפל מגיע לישראל. תוכלי לבדוק?”. הזכרתי להם שאני בחופש וקיוויתי שהסערה תחלוף מעלי. ביום ראשון בשעות הצהריים המאוחרות, כשחזרתי לעבוד, חיכתה לי משימה: לגלות האם קוק באמת מגיע. המערכת הייתה לחוצה מההובלה של המתחרים בסיקור הביקור המסקרן של המנכ”ל של החברה בעלת שווי השוק הגדול ביותר בעולם. גם הם רצו ידיעה בנושא לטובת הקוראים המתעניינים. יש בה משהו באפל, שמכשף את כולם ומביא לטירוף מערכות בכל פעם שיש סיפור שקשור אליה. לא סתם נטוו כל כך הרבה מיתולוגיות בימים האחרונים. אפל, מבחינת הרבה ישראלים, זוכה למעמד הזה שבין בידיון למציאות.
היה ברור שמכיוון אפל לא תבוא הישועה. גם בלי לשלוח בקשה לתגובה אפשר לדעת שתתקבל מהם התשובה בנוסח הקבוע: החברה אינה מגיבה לשמועות וספקולציות. יצאתי לסבב שיחות עם מקורות. דיברתי עם אנשים שהם צמתים מרכזיים של מידע, שיודעים על כל דבר חשוב שקורה באומת הסטארט-אפ. כולם שמעו על הביקור של קוק. מהתקשורת. כשאיתגרתי אותם ושאלתי האם הם שמעו משהו מעבר לכך, לאף אחד מהם לא היה מידע. לא לאנשי הון סיכון, לא לבכירים בהיי-טק, לא ליחצנים מובילים, לא לגורמים בממשלה, לא לנותני שירותים, לא למקורבים ולא למרוחקים. בסופו של דבר, לקראת הערב, מקור אחד, שהערכנו את אמינותו כגבוהה, אימת את המידע ואף הוסיף פרטים נוספים. ידענו שביום שלישי יערך אירוע לחניכת המשרדים החדשים (שאת קיומם חשפנו שנתיים קודם לכן) ושטים קוק עתיד להשתתף בו. גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה ופרסמנו ידיעה.
למחרת, כדור השלג המשיך להתגלגל. גלובס פירסמו ידיעה לפיה קוק למעשה כבר נמצא בארץ מסוף השבוע ואף נצפה מבלה במוזיאון תל-אביב (העובדה שקוק נאם בשישי בצהריים בסטנפורד, בחוף המערבי בארה”ב, לא הפריעה לדיווח העסיסי. גם פרט המידע שקוק עתיד להפגש עם נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס – ששוהה בניו-יורק עד יום חמישי – לא הפריע, למרות הסבירות הנמוכה שביקור של מנכ”ל של חברה כזו משמעותית ימשך זמן כה רב). בגלובס אפילו ידעו לספר שקוק מתאכסן במלון בוטיק עם בן זוגו.
מהר מאוד הבנו שהמידע שהסתמכנו עליו ערב קודם לכן לא מספיק מבוסס והמשכנו לחפש קצות חוט. כל המערכת התגייסה לעזור: כתבי נדל”ן, תיירות, תעופה, מדיה וכל מי שיכול היה לעזור דרך חבר, ספק או מקור. שמענו ניסים ונפלאות: מנהל של אחד המלונות נשבע שהוא צפה בקוק בישיבה עסקית. מקורות בתחום התעופה סיפרו שהגיע לנתב”ג מטוס פרטי אנונימי יומיים קודם לכן. הנוסע החשאי הוא טים קוק, כך סיפרו. לא היינו היחידים שחיפשו כל בדל מידע. קולגה מכלי תקשורת אחר סיפר לי שישב שעות במסעדה שהייתה שמועה שקוק אמור להגיע אליה. כבר אפשר היה לנחש את השם שהפרשה הזו תקבל: עיתונות על קוק. הסיפור הזה היה קשה לפיצוח מהרגיל וקשה לתאר את כמות הדיווחים הסותרים שהגיעו שהקשו על האבחנה בין שמועה ואמת.
אם היינו רוצים, יכולנו לסדר את כל המידע שאספנו כעדויות לנכונות לסיפור החם ביותר בעולם הטכנולוגיה הישראלי מזה הרבה זמן. אבל כל כמה שעות אספנו מחדש את כל מה שאנחנו יודעים והבנו שבינתיים אין לנו אף אינדיקציה אמיתית וחזקה לכך שקוק כבר הגיע לישראל כפי שכתבו מתחרינו. בתור בוגרת חטיבת המחקר של חיל המודיעין, אותה יחידה שנושאת עד היום את חרפת מלחמת יום כיפור, לא יכולתי שלא להזכר בלקחים שנלמדים בקורסי היחידה. חלק בלתי נפרד מההכשרה שלי הוא להטיל ספק בקונספציות (אבל גם להזהר מלא להתריע לחינם על מלחמות או ברווזים עיתונאיים). נזכרתי גם בעונה השנייה של “חדר חדשות”, בה מערכת חדשות שלמות מנתחת לאחור ומבינה כיצד נפלה שולל בסיקור סיפור שלא היה ולא נברא.
עבר עוד יום והחגיגה נמשכה. סוף סוף הגיע יום שלישי המיוחל, בו קוק אמור היה לחנוך, יחד עם אלף עובדי אפל ישראל, את המשרדים החדשים בהרצליה פיתוח. כבר פורסמו ידיעות בכל העולם על הביקור הצפוי. כלכליסט הקדישו את הכפולה הפותחת שלהם לביקור הצפוי בשיר הלל ליחסי האהבה בין אפל לישראל. לנו כבר היה ברור שקוק לא נמצא בישראל. המידע היחיד שהצלחנו להצליב, וחזר ממספר מקורות מכיוונים שונים, היה שקוק יגיע לישראל לקראת סוף השבוע הבא.
התלבטנו כיצד להמשיך לטפל בסיפור הזה. אם ומתי להכריז שלמרבה האכזבה, טים קוק לא בישראל. כל שיחה שלנו במהלך היום עם אנשי תעשיית ההיי-טק נפתחה בשאלה האם כבר פגשנו את טים קוק. זו הייתה שיחת היום וכולם היו במתח אחרי ימים של דיווחים בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו. המשכנו בהערכות מצב כל כמה שעות. למרות כל האינדיקציות לכך שהוא לא בישראל, תהינו איך נתמודד עם הסבירות הנמוכה שנגלה בשבע בערב שאכן מתקיים אירוע בהשתתפות טים קוק. זאת למרות שהמשיכו להצטבר ראיות שהחלישו את הדיווחים על הביקור. גילינו למשל שהמטוס הפרטי שנחת בנתב”ג משתייך בכלל לז’אן קלוד מימרן, איש עסקים יהודי-שוויצרי שזכה לכינוי מלך הסוכר של אפריקה ושבנו נקשר לפרשה צבעונית במיוחד במסגרתה הוא נמלט מתשלום דמי מזונות בגובה 7 מיליון דולר לגרושתו, דוגמנית של ויקטוריה סיקרטס.
ביום שלישי בערב, בשעה בה היה אמור להערך האירוע המדובר, קיבלנו דיווח ממקור שהיה בשטח לפיו לא מתקיים שום אירוע המוני במשרדי אפל. העובדים עזבו את העבודה והלכו לביתם. הלובי היה די שומם. צלם פאפרצי אחד היה בשטח. הרגשנו שהגיע הזמן להוציא צפירת הרגעה ולבשר שלא היה ולא נברא. הקורא הממוצע לא משער כמה שעות של עבודה ועשרות שיחות עם מקורות עומדות מאחורי שלוש הפסקאות הלקוניות שפורסמו. גם אחרי שפורסמה הידיעה המשיכו להגיע אלינו עדויות סותרות. במשך כמה ימים, אנשים חלמו שהם רואים את טים קוק.
אני לא יודעת איך נולדה השמועה על הביקור של טים קוק בישראל. אבל ברור לי איך היא התפשטה כאש בשדה קוצים. האם אפל עומדת מאחורי תרגיל ההסחה שנועד להסית את תשומת הלב מאירוע שיתקיים במועד מאוחר יותר? יתכן. האם טים קוק יגיע לישראל בקרוב? אולי. בינתיים, כתבי הטכנולוגיה ישמחו לקצת מנוחה להתאושש מהשבוע האחרון.
נ.ב. הבוקר טים קוק עשה ג’סטה לפרובינציה הישראלית, ופירסם בטוויטר תמונה שלו מסתובב במטה אפל בקופרטינו. כבר לא נשארו סימני שאלה.
סיבוב ב-Ello, רשת חברתית בלי פרסומות ועם הבטחה לפרטיות
“זה כאילו בקטע סטימפאנקי קצת, כאילו מישהו ניסה לדמיין איך היית נראית רשת חברתית אם היו ממציאים אותן בשנות החמישים או משהו כזה”, כתב פעיל הרשת שחר אבן-דר מאנדל בפרופיל ה-Ello שלו על החוויה הוויזואלית של הרשת החברתית הטרייה, שמתגאה שהיא לא דורשת הזדהות בשם אמיתי, לא מוכרת מידע על משתמשיה, לא מציגה פרסומות, לא מצנזרת פורנו ולא מתאימה לכל אחד.
לכתבה המלאה על אלו בוואלה טק >>
אלו מעוצבת במינימליסטיות בשחור-לבן-אפור, שקטה הרבה יותר מהרעש שמאפיין את פייסבוק. אפרופו רעש, את החברים באלו אפשר למיין לאחת משתי קטגוריות – “חברים” ו”רעש”, שמשמשות את המשתמש לבחור בכל רגע נתון אם הוא רוצה לראות בפיד את התכנים של חבריו או את ה”רעש”, הפרדה שלא קיימת בפייסבוק.
הפונקציונליות באלו מינימלית כמו העיצוב. אין דפי עסק, אין אירועים, אין קבוצות – רק משתמשים וסטטוסים. לצד כל משתמש אפשר לראות אחרי מי הוא עוקב ומי עוקב אחריו, טרמינולוגיה דומה לזו של טוויטר, ופחות מחייבת מה”חברים” של פייסבוק. כמו כן אפשר לראות כמה פוסטים הוא פרסם.
אלו מאפשרת להעלות סטטוסים טקסטואליים, ובניגוד לפייסבוק, מתירה גם עיצוב מינימלי – הדגשה (bold), אותיות נטויות (italics) והייפרלינקים. אפשר לערוך סטטוסים לאחר פרסומם. אלו מאפשרת לפרסם בסטטוסים תמונות, כולל גיפים מונפשים, ולא משטחת אותם לפריים בודד ונטול תנועה כמו שפייסבוק עושה. אלו לא מאמבדת תצוגה מקדימה של לינקים כמו פייסבוק, אלא מציגה אותם במלוא ה-URL והופכת אותם לקליקים. בתחתית כל סטטוס נכתב מתי הוא פורסם, כמה אנשים ראו אותו (בפייסבוק רק בעלי דפים יכולים לדעת כמה אנשים ראו סטטוס בדף) וכמה הגיבו.
היחס לתגובות באלו שונה מזה שבפייסבוק. באלו התגובות סגורות כברירת מחדל, וכדי לצפות בהן צריך להקליק על האייקון מתחת לסטטוס, בעוד שבפייסבוק התגובות על פי רוב פתוחות ומוצגות בפיד עצמו. בעוד פייסבוק מאפשרת לפרסם תמונות בתגובות, התגובות באלו טקסטואליות בלבד. בפייסבוק אפשר לתת לינק ישיר לתגובה מסויימת. באלו לא. אלו מאפשרת לסגור את התגובות כך שאיש לא יכול להגיב – אולם הדבר חל על כל הפרופיל, ולא על סטטוסים ספציפיים. בפייסבוק אפשר למנוע באופן גורף תגובות של מי שאינם חברים של המשתמש, אולם אין אפשרות למנוע תגובות לחלוטין.
ועוד משהו משמעותי: באלו אין לייק. שיטת האינטראקציה העצלה והמינימליסטית, שמאפשרת לסמן סטטוס או תגובה כמעניינים בלי להוסיף תוכן לסימון, לא קיימת. אם אתם רוצים לספר למשתמש שאתם אוהבים את הסטטוס שלו, תצטרכו לפרסם תגובה.
מבחינת פרטיות, משתמשי אלו יכולים לבחור אם הפרופיל שלהם יוצג לכל גולש, או רק לחברים באלו. הסטטוסים כפופים לאותה חוקיות, ואין אפשרויות מתקדמות, כמו בפייסבוק, של הגבלת צפייה לכל סטטוס בנפרד. בקיצור, אלו לא באמת מספקת פרטיות למשתמשיה. כל מי שירצה יוכל להצטרף לרשת, לאסוף מידע על המשתמשים ולעשות בו שימוש, וכל זה בלי לשלם לאלו, שנראה שמפסידה מכל הכיוונים.
באלו מבהירים שבעתיד יוכנסו פיצ’רים נוספים, ובהם פיצ’רי פרטיות. המשתמשים יידרשו לשלם עבור שימוש בפיצ’רים הללו, כלומר מודל ףרימיום (freemium) – שירות בסיסי בחינם ושירותי פרימיום בתשלום. אחד ממייסדי אלו, טוד ברגר, הסביר בראיון לגרדיאן: “לפרטיות יש מחיר, ולחלק מפיצ’רי הפרטיות המתקדמים שלנו תהיה תווית מחיר”.
מאבקי השבת של תל אביב, משנות ה-20 ועד היום
מדבקת “שמור שבת”. צילום: שרון גפן, cc-by-nc-nd
מאבקי השבת בתל אביב לא נולדו סביב המאבק לסגירת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות, וגם לא בשנות השמונים, כשראש העירייה צ’יץ’ החליט לפתוח את ה”עיר בלי הפסקה”, אלא כבר בשנות העשרים, תחת שלטון המנדט הבריטי. הגירסה המורחבת לכתבה שהתפרסמה ב”טיים אאוט”
“הם גילו לי במאבק הזה עם הזמן דברים חדשים על היהדות שלי. נגד מי אני עובד, עם מי אני נלחם”, אומר יו”ר פורום המכולות, קובי ברמר, על המלחמה שלו נגד פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב. הוא לא תמיד דיבר בשם היהדות – ביום שבו פסק בית המשפט העליון לטובתו, הוא אמר בראיון לוויינט: “הדרישה לסגור בתי עסק גדולים בשבת זה מאבק חילוני אמיתי, לא כפייה דתית. זו דרישה של אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים להיות עבדים לעסק שלהם. זו הזעקה של העסקים הקטנים המשפחתיים, שאין להם מי שיעבוד 7 ימים בשבוע”. גם מהצד השני, המאבק נתפס כגדול יותר מהקניות בשבת. “המלחמה פה זה ממש לא על לקנות חלב וג’חנון בשבת בבוקר, זה הרבה מעבר”, אומר נמרוד פרידברג, שביחד עם זוגתו דניאל רוזנבאום הקים את דף הפייסבוק המחאתי “תל אביב לא שומרת שבת“. חבר מועצת עיריית תל אביב, עו”ד דן להט, אומר: “אנשים צריכים להבין שזה מאבק שבאמת משפיע על אופי המדינה, על העיר בטח, על אורח החיים שלנו. משפיע קריטית. אנשים לא לגמרי מבינים עד כמה זה משפיע עלינו”.
עוד בנושא: עוד בימיה הראשונים של העיר היו סוגרים את הרחוב הראשי בשרשרת שבת! // תומר שלוש
הסיבוב הנוכחי בקרבות השבת של תל אביב התנהל בצינורות המשפטיים והאקטיביסטיים כשש שנים לפני שפרץ אל פני השטח. ב-2007 עתרו בעלי מכולות תל אביביים ובהם מוריס, אביו של ברמר ובעליה של מכולת משפחתית ברחוב שינקין, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נגד עיריית תל אביב, על שאינה פועלת לאכוף את החוק האוסר להפעיל בתי עסק בשבתות (עת”מ 2500/07). רשתות הסופרמרקטים העירוניים הפתוחות בשבת, AM:PM וטיב טעם, שילמו את הקנסות שהטילה העירייה – 660 שקלים כל שישבת – והמשיכו ליהנות מהכוח הצרכני החילוני, שלא עוצר ליומיים מדי שבוע. מאחר שהקנסות נמוכים משמעותית מהכנסות סופי השבוע, הם הלבינו את העבירה על החוק והפכו את הפתיחה בשבת למשתלמת כלכלית לרשתות, שמאחוריהן אנשי עסקים מבוססים, דודי ויסמן בעלי AM:PM ושלום חגי בעלי טיב טעם. לעומתם, בעלי המכולות הקטנות רושמים מחזורים קטנים יותר, ובנוסף הם צריכים לשכור עובדים ולשלם להם תעריף שבת מוגדל, או להשתעבד לשבעה ימי עבודה בשבוע, במקרה של מכולות משפחתיות, ועל כן הקנסות יותר משמעותיים עבורם.
ברמר מספר שהמאבק בכלל לא נולד מפתיחת עסקים בשבת, אלא בימי חול. מול AM:PM, שהוקמה ב-2001 ופעלה 24 שעות ביממה, ברמר רצה להאריך את שעות הפתיחה של העסק שלו, וגילה לדבריו שהעירייה מעדיפה את הרשת על פניו. “ל-AM:PM וטיב טעם יש ‘התנחלויות לא חוקיות’ בלב ת”א”, אמר לוויינט ב-2012. “שמנו לב לכך לפני 4.5 שנים, אז התחלנו לקבל דו”חות מהעירייה על כך שאנחנו פתוחים אחרי חצות, ואחרי כניסת השבת”.
“שמונה שנים מושך אותי ראש העיר”, מספר ברמר לטיים אאוט. “אתה יודע שפניתי אליו לפני שמונה שנים ואמרתי לו, ‘תחליט, למי מותר למי אסור, האם לכולם מותר?’. אמר, ‘אני מחליט, אני לא מתייחס אליך’. אמרתי לו, ‘לא הגיוני שלהם מותר ולי אסור’. ביקשנו גם אנחנו לעבוד. אז הוא אמר שהוא מחליט, ומאז אנחנו מתקשקשים בבית משפט”.
רגע, אז אתה רוצה להגיד לי שאם לפני שמונה שנים העירייה היתה מפסיקה לקנוס, גם אתה וגם בעלי מכולות אחרים הייתם עובדים בשישי-שבת?
“לא, אבל היינו עובדים יותר מאוחר בערב. רציתי לעבוד יותר מאוחר באמצע השבוע. עזוב, שבת לא הייתי פתוח ואני לא אפתח אף פעם, זו לא שאלה בכלל. אבל ראש העיר, גם עכשיו, בכל החוקים שהוא מעלה, דואג רק לאינטרסים של הגדולים. עכשיו מתגלה למה, אני לא רוצה לספר לך למה אבל אנחנו מבינים את הקשר של ההון שלטון”.
אז תספר.
“עוד מעט זה ייצא”.
בפברואר 2012 דחה בית המשפט את עתירת בעלי המכולות. השופטת אסתר קובו, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, קבעה כי חוק רישוי העסקים עוסק בחופש העיסוק, לא בשמירה על השבת ולא בהגנה על עסקים מפני תחרות.”הבעיה של בתי העסק הקטנים היא בעיה אחרת לגמרי”, אומר ראש עיריית תל אביב בשנים 1993-1998, רוני מילוא. “היא לא נוגעת רק לפתיחת מינימרקטים בעיר, אלא גם למרכזי קניות מחוץ לעיר. בזמנו התלוננו עסקים ברעננה שזה שבשפיים יש עסקים שפתוחים בשבתות, זה מאוד מפריע להם. זה נושא אחר, שהוא לדעתי בעייתי, ובסופו של דבר ההתחשבות צריכה להיות מה משרת את הציבור יותר טוב. זה שבעלי עסקים קטנים קצת נפגעים זה מצער, אבל זו לא סיבה לא לפתוח את העסקים בשבתות. גם המהפכה התעשייתית פגעה בעסקים מסויימים, ולמרות זה היא בסופו של דבר ניצחה והתקיימה. זה גורלו של עולמנו, שהעסקים גדולים פוגעים במכולות. אז לא נפתח סופרמרקטים בגלל זה? גם בימי חול, לא רק בשבתות”.
ח”כ ניצן הורוביץ ממרצ, שהעלה מספר פעמים בשנים האחרונות הצעות חוק (שנפלו) לתחבורה ציבורית בשבתות וחגים, חושב שהן התחבורה הציבורית והן המרכולים הם חלק מאורח החיים המודרני היומיומי, והם צריכים להינתן בלי הפסקה מלאכותית. הטיעונים הסוציאליסטיים לא משכנעים אותו: “כל הסיפור של העבודה בשבת, שזה כאילו הנימוק של המרכולים, שאנשים ייאלצו לעבוד בשבת, זה דבר שאני לא מבין. יש הרבה אנשים שעובדים בשבת. הם מקבלים על זה תוספת שכר. שבת זה אחד מימי השבוע, זה חלק מהחיים, זה לא יום שמתקיים ביקום מקביל”.
האם אדם שדתו לא מאפשרת לו לעבוד בשבת לא ייפגע מזה?
“הוא לא חייב. אסור לפי החוק להעסיק בנאדם ביום המנוחה על פי הדת שלו. זו עבירה פלילית. אם מכריחים מישהו, זה כמו להעביד ילד בניגוד לחוקי העבודה. הוא צריך ללכת להתלונן. בפועל אין בעיה כזאת, כי יש הרבה אנשים שמעדיפים לעבוד בשבת, כי הם מקבלים 150% במשכורת ומעדיפים לקחת את יום החופש שלהם ביום אחר. במרכולים למשל, יש ערבים שמעדיפים לעבוד בשבת, והיום החופשי שלהם הוא יום שישי. זה טיעון סרק, וכשהחרדים משתמשים בו, זה טיעון צבוע. כי גם אם אתה מראה להם שכל הנהגים לצורך העניין יהיו לא יהודים, או שכל היהודים יעשו את זה מבחירה מלאה, הם אומרים לך שהם לא מסכימים”.
מדינת תל אביב: יהודית או דמוקרטית?
המכולתניקים לא התכוונו לתת להפסד בקרב לקבוע את גורל המלחמה כולה. הם ערערו לבית המשפט העליון (עע”מ 2469/12), ובסוף יוני 2013 קיבל העליון את הערעור והורה לעירייה לאכוף את החוק. השופט אליקים רובינשטיין הזכיר בדברים שכתב בפסק הדין את המתח שבין מדינת תל אביב החילונית למדינת ישראל המסורתית. “אמנם ער אני לדימויה כיום כ’עיר ללא הפסקה'”, כתב רובינשטיין, שכינה את האכיפה הקיימת “ישראבלוף”, “ואולם, תל-אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית”.
“אני חושב ששאלת המפתח היא מהו שירות לציבור יותר טוב, ובתל אביב שהיא עיר חילונית, פתיחת עסקים בשבת זה בהחלט חלק מהשירות לציבור”, אומר ראש העירייה לשעבר מילוא. “התפיסה הבסיסית שהדריכה אותי כשהייתי ראש עיר היתה שמה שמפריע לציבור דתי – לא צריך לעשות אותו, ומה שלא מפריע, צריך. אני מתכוון מפריע אובייקטיבית, לא שהם חושבים שזה מפריע. למשל, לא הפעלתי אוטובוסים בשבת כי באו אלי מתפללים מבית כנסת ברחוב בן יהודה פינת סמולנסקי, ואמרו ‘אנחנו לא יכולים שעוברים אוטובוסים כשאנחנו מתפללים בשבת’. אז במקום אוטובוסים הפעלנו הסעות מאורגנות מהשכונות לים, בלי שיעברו בקווים הרגילים ליד בתי כנסת. סופרמרקטים ומינימרקטים איפשרנו להפעיל באזורים לא דתיים, שלא לדבר על בתי קפה ומסעדות ועסקים אחרים, שלגביהם אין היום כבר מחלוקת. אז היתה גם מחלוקת לגבי הדברים האלה. תפיסת העולם היתה, תן לחיות בעיר הזאת. תן לחילונים חופש לנהל את חייהם כפי שהם רוצים, ומצד שני תתחשב בדתיים, לא להפריע להם ליד בתי כנסת ומקומות שחשובים להם בשבתות. אני חושב שגם התפיסה היום, שאין בעיה לפתוח בתי עסק, מינימרקטים ואחרים, באזורים שלא מפריעים לציבור דתי, זו התפיסה הנכונה”.
המאבק הנוכחי נפתח בהחלטה של העליון שפתיחת עסקים נוגדת את החוק, והחלטה של שר הפנים לא לאשר את חוק העזר העירוני המתוקן. מה היה המצב החוקי אז?
“אז לא היתה מניעה חוקית לפתוח עסקים, ואם היה צורך לתקן חוק עזר אז תיקנו אותו. שר הפנים אז, זו היתה ממשלת רבין, לא התנגד לפתיחת העסקים. היום יש בעיה עם שר הפנים ולכן יש בעיה עם העסקים”.
מעניין שלאריה דרעי מש”ס לא היתה בעיה עם זה ולגדעון סער כן.
“דרעי היה זמן מאוד קצר ומוגבל [שלושה חודשים, ע”ק], וכשהוא היה הוא נזהר לא לעשות מהומות”.
איך היית פותר את הבעיה היום?
“אצלי העסקים היו פתוחים בשבת, נקודה. אני לא הייתי מפעיל פיקוח עירוני כדי לסגור אותם. אגב, בנושא זה אני חושב שראש העיר פועל בסדר גמור. אני לא מת עליו, אני לא חושב שבכל נושא הוא פועל כמו שצריך, אבל בנושא הזה כן”.
אתה חושב שהוא עושה רק את מה שהוא חייב לפי החוק ולא מעבר לזה.
“בדיוק”.
בתגובה להפסד בעליון, העירייה פרסמה בספטמבר 2013 מדיניות אכיפה חדשה, שהציבה בראש סדר העדיפויות עסקים שגורמים למטרד סביבתי, אחריהם עסקים שהחלו לפעול בשבת אחרי פסיקת העליון ובתחתית הרשימה עסקים שפעלו בשבת קודם לפסק הדין. העירייה אמנם הודיעה לעסקים הוותיקים כי עליהם להפסיק לפעול בשבת, אולם נתנה להם שנה ליישם זאת. ביוני השנה, שנה אחרי פסיקת העליון, פסק המחוזי כי מדיניות העירייה החדשה מפלה, ולמעשה היא ממשיכה לא לאכוף את החוק – אף קנס לא ניתן בחמשת החודשים ממועד פרסום המדיניות החדשה עד ינואר 2014, לעומת כ-1300 קנסות בתקופה המקבילה שנה קודם לכן.
דיזנגוף בעד ונגד שמירת שבת
“אבא שלי היה הראשון שבסוף שנות השבעים, כשהיה ראש עיר, החליט לשנות את פני העיר תל אביב יפו ולפתוח את המסעדות, את בתי הקפה ואת בתי העינוג, וזה חוקק כחוק ב-1980 אם אני לא טועה”, מזכיר חבר המועצה להט את מרכזיותו של אביו, שלמה “צ’יץ'” להט, שעמד בראש העירייה ארבע קדנציות, מ-1974 עד 1993, בעיצוב פני השבת בעיר. “עד אז תל אביב היתה סגורה לחלוטין בשישי. בשעה שלוש בצהריים – בום, הכל סגור, אין יוצא ואין נכנס. הוא ניהל מאבק אישי בנושא הזה, זה התחיל מפתיחת בתי הקולנוע, עבר לפתיחת בתי הקפה, מסעדות, לאט לאט, ואז החוק העירוני לפתיחת בתי עינוג בשבת. זה שינה את פני העיר ואחר כך את פני המדינה. אבל כל חוק עירוני צריך אישור של שר הפנים. אני לא יודע מי היה שר הפנים [בין 1977-1984 היה זה יוסף בורג מהמפד”ל; ע”ק], אבל העובדה היא שגם אז, מי שהיה הבין שאי אפשר לעצור התפתחות של עיר מסויימת, ונתן זכות באותה עת לפתוח איפה שצריך”.
ההישג בן 35 השנים עמד בסכנה. מדינת תל אביב החליטה לא להיכנע למדינת ישראל. העיריה הודיעה שתפעל לפי פסק הדין, שפסל את מדיניות האכיפה החדשה, אך הוסיפה כי “מועצת העיר חוקקה חוק עזר המסדיר את הנושא. החוק הובא לאישור משרד הפנים והעירייה מקווה שיאושר בקרוב”. החוק המדובר, תיקון לחוק העזר העירוני, נחקק במרץ השנה ואמור היה לאפשר לכ-300 בתי עסק ברשימה מוגדרת של רחובות להמשיך ולפעול בשבתות – “בעל חנות רשאי לפותחה בימי שבת ומועדי ישראל פרט ליום הכיפורים החל משעה 10:00 ועד לסיומם” בכפוף להיתר, שיצטרך להיות מחודש פעם בשנה.
“חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, כתב בפייסבוק ראש העירייה, רון חולדאי. הוא חזר אחורה להיסטוריה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, שהוקמה לפני מדינת ישראל, וציין כי “האיזון העדין הזה שאותו אנו מנסים לעגן בחוק העזר מבטא יותר מכל את הרוח ה’תל אביבית’ הסובלנית הפועמת בעיר מימי דיזנגוף וביאליק – עיר המאפשרת לכל אחד לחיות את אורח חייו ולבטא את עצמו כרצונו ואשר מממשת הלכה למעשה את חזונו של הרצל למדינת היהודים החופשית”.
דבריו הם אולי תשובה לשופט רובינשטיין. בפסק הדין שקיבל את עתירת המכולות הביא רובינשטיין ציטוטים מדבריו של ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, בעצרת בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר דווקא תומכים דווקא בסגירת עסקים בשבת: “אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו, זהו צביונו של עם הנותן לו קיום”.
מסע הבחירות של גדעון סער
“חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה”, אמר ביוני השנה שר הפנים גדעון סער כשפסל את סעיפי חוק העזר העירוני המתוקן, המתירים להפעיל את המרכולים בשבת, אך אישר את פעילות השבת של המתחמים המסחריים בעיר – נמלי ת”א ויפו, מתחם התחנה וחנויות של תחנות דלק.
כמו כל המאבק הזה, גם החלטתו של סער נצבעה בצבעי מלחמה – הפעם המלחמה על הקול הדתי בבחירות (המתקרבות?) לכנסת. בראיון לחדשות 2 עם קבלת ההודעה על פסילת החוק אמר מנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון, הרב עו”ד אורי רגב, כי “החלטתו של שר הפנים תמוהה ומאכזבת, ומעוררת תהייה האם כבר החל להשקיע במפלגות החרדיות בתקווה לתמיכתם במועמדותו לראשות הממשלה”. גם ח”כ הורוביץ, שהתמודד על ראשות עיריית תל אביב בבחירות האחרונות, תולה את האשמה באינטרסים של סער: “אני חושב שהפסילה של שר הפנים את חוק העזר העירוני של עיריית תל אביב נעשית על רקע פוליטי ואישי. יש לו אינטרס, אני מניח שהוא מסתכל על הקריירה על הפוליטית שלו ומגיע למסקנה שכדאי לו לעשות את זה. אבל זה פוגע בתל אביב, ואני חושב שזה לא נותן שום דבר מבחינת התועלת העירונית”.
בהחלטתו סער חייב למעשה את העירייה לפעול נגד המרכולים הפתוחים בשבת, אולם פעילות זו הוקפאה בזמן מבצע צוק איתן, מה שגרם לבעלי המכולות לפנות שוב לבית המשפט, שאיים להאשים את העירייה בבזיון בית המשפט. בחודש אוגוסט ניסחה העירייה חוק חדש, ונתנה לשר הפנים שישים יום להחליט אם לקבלו או לדחותו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע את הדיון הבא בנושא לתחילת נובמבר, חודש אחרי המועד האחרון להחלטת שר הפנים. המשמעות המעשית היא המשך פעילות בתי העסק בשבת עד לדיון בנובמבר.
מעיריית תל אביב נמסר: “לאור פסיקות בתי המשפט אשר חייבו את העירייה לאכוף את חוק העזר לסגירת עסקים בשבת, בין היתר באמצעות הגשת בקשות לצווי סגירה, ועם סיום המצב הביטחוני, ממשיכה העירייה את ביצוע האכיפה של איסור פתיחת עסקים בשבת. ההתראות והדו”חות יחולקו לעסקים לממכר מזון שלא לצריכה במקום: מכולות, מרכולים, פיצוציות וכיו”ב. כידוע, לאחר החלטת שר הפנים שפסלה את הצעת העירייה לביצוע תיקון בחוק העזר, שאמור היה לאפשר פתיחת מרכולים בשבת במספר רחובות בעיר, הגישה העירייה תיקון נוסף לחוק אשר ממתין כעת לתגובת השר. המשך האכיפה במתכונת הנוכחית, מכוח חוק העזר הקיים, הינו שלב ביניים עד לקבלת החלטת השר בעניין”. ממשרד הפנים נמסר: “עיריית תל אביב העבירה את חוק העזר האמור לאישור משרד הפנים. הנושא נבחן על ידי המשרד”.
“זו כניעה ראשונה, אבל ברור שזה לא ייעצר שם”, אומר פרידברג מ”תל אביב לא שומרת שבת” ובעל חברת פיד-מדיה לשיווק דיגיטלי, על אפשרות סגירת המרכולים. “אף אחד לא באמת מתרגש מנושא המכולות – פתוח או סגור, אפשר להסתדר, לעשות קניות בשישי ולהיערך לשבת. אבל בשבת הבאה זה הברים ובתי הקפה, ושבת אחר כך זה מוזיאונים, תאטראות ובתי קולנוע, ואת זה אנחנו רוצים למנוע. צריכים לשמור על הסטטוס קוו, כל אחד יחיה כראות עיניו וכפי שטוב לי, כפי שהיה עד עכשיו בתל אביב. חסימות רחובות בירושלים – זה גם מפריע לי, אבל זה כבר מאבק של ירושלמים”.
למה בעצם החלטתם לא לקיים הפגנה? אתם לא חושבים שאפשר להשתמש בהפגנה לשמור את הנושא על סדר היום ולהשפיע על החלטת השר?
“המצב כרגע זה שיש את ההצעה המתוקנת של עיריית תל אביב, שמחכה לאישורו של גדעון סער. אם הוא לא יענה בטווח 60 הימים שבית המשפט הקציב לו, בעצם ההצעה מאושרת אוטומטית. זה לא שאני אומר שצריך לעשות דממת אלחוט, אבל לדעתי הפגנה, אם היא תהיה מאוד מוצלחת או פחות מוצלחת, תבצר אותו בעמדתו. אני גם לא מאמין שזה ישפיע על דעתו בצורה גורפת, ההפגנה, מנסיוני מעבודתי בעבר בדוברות הליכוד. אם אני צודק וההתנגדות שלו התמוססה – מעולה, הצלחנו. לא הוצאנו אנשים החוצה, זה אולי פוגע באגו של אנשים שממהרים לעשות לעשות רעש אבל זה נגמר, כולם ירדו מהעץ. אם הוא כן יחליט לדחות את ההצעה המתוקנת של העירייה, יש עוד יותר טעם להפגין, כי סער בעמדתו פחות יושפע מהפגנות מאשר השופטים בירושלים – כי אם הוא פוסל הולכים לבג”ץ, יש גם בג”ץ של העירייה שמחכה וגם של קבוצה פרטית. אני מקווה שגדעון סער יבין שזה תפוח אדמה לוהט ויתן לזה להתמוסס, לא יתייחס להצעת התיקון ובית המשפט יאשר אותה. זה מוצא אלגנטי. הפגנה מול גדעון סער, אני לא חושב שכרגע זה יהיה הצעד הנכון. לפני חודשיים זה היה עושה פלאים, רצינו להפגין מחוץ לבית שלו, המלחמה קצת מוססה את זה והיתה התקדמות משפטית. אני רוצה להאמין שהוא קיבל מוצא אלגנטי”.
ממטה המאבק של העסקים הקטנים והמכולות נמסר בתגובה אחרי פרסום הכתבה ב”טיים אאוט”: “הנושא הוא לא השבת אלא על הזכות לפרנסה הוגנות ובתנאי תחרות שווים, שהם מנשמתה של כל עיר פלורליסטית. טייקוני התאגידים, בשיתוף פעולה עם עיריית ת”א, יצרו מציאות בה אנו נאלצים לספוג הפסדים כלכלים ניכרים או לעבוד ביום המנוחה היחיד שיש לנו. בשני המקרים מדובר במציאות מעוותת, לא מוסרית ובוודאי שאינה ערכית, כלפי ציבור גדול של בעלי עסקים שפועלים בת”א עשרות שנים. ליבראליות ונאורות זה לא לקנות חלב בשבת בבוקר, מנגד, זה כן יתבטא בדאגה לתנאים סוציאליים בסיסים לכולם ותנאי תחרות הוגנים. יום מנוחה שבועי, כפי שאנו דורשים, הוא אלמנט סוציאלי בסיסי ומתבקש, ולא נסכים להמשך מסחר קמעונאי כה גורף, שפוגע בזכויותינו, ובוטה בעזות המצח שלו, כלפי החוק ופסיקות ביהמ”ש.
“רשתות השיווק בת”א (בדגש על טיב-טעם ו-am:pm), מובילות מהלך ציני ומגוחך כאילו מדובר במאבק דתי, מתוך ידיעה שסגירת המרכולים בשבת תפגע במחזור הכספי שלהם בצורה קשה. זהו מהלך דמגוגי ונחות. אנחנו בעד ת”א חופשית – העיר הזו תמיד הייתה חופשית ופתוחה וכך היא גם תישאר. אנו מזכירים שעד לפני כ-13 שנה נשמר החוק בת”א, ולא התאפשרה פתיחתם של המרכולים בשבת, ובכל זאת העיר ת”א נחשבת כבר למעלה מ-100 שנה, כבירת הכלכלה, והמסחר ומרכזה התרבותי-חינוכי של כל מדינת ישראל. אנו גם מזכירים לעיריית ת”א ולבעלי ההון, שמאחורי חוקי העבודה ומנוחה עומדים אנשים ומשפחות, ושחוקים אלו נועדו להגן על עובדים ועל עסקים קטנים ולא על טייקונים גדולים”.
הדרך אל הגיהנום עוברת באלנבי
ההיסטוריה של מאבקי השבת בתל אביב מתחילה הרבה לפני מהפך חילון השבת של צ’יץ’, ועוד לפני הקמת המדינה. תל אביב נוסדה רשמית ב-28.7.1909, יום הגרלת הקרקעות בין חברי “אחוזת בית”, התאגדות של יהודים תושבי יפו שעזבו אותה כדי לייסד עיר, ובסמוך לכך החלו הוויכוחים על כללי הדת והשלטתם על הציבוריות של העיר העברית הראשונה: חילול שבת, כשרות, שחיטה כשרה, צניעות נשים (רבנים התלוננו לראש העירייה רוקח על “לבישת מכנסי גבר ע”י נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט”, ותושב העיר מ’ פרידמן התלונן לראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף על “הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסים קצרים וסיגריה בפיה – היא תהיה אח”כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל?”), הפרדת נשים-גברים ויהודים-ערבים ואפילו מה שכונה ההפקרות בשפת הים.
סביב שמירת השבת בפרהסיה התנהל “מאבק תרבותי קשה במיוחד”, כותבת ד”ר ענת הלמן במאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” (“קתדרה לתולדות ארץ-ישראל וישובה”, גליון 105, תשס”ג; המאמר המלא מוטמע בתחתית כתבה זו). בספרה “אור וים הקיפוה” היא מציינת עוד כי “הסכסוך על שמירת השבת לא התקיים באופן חד-משמעי בין דתיים לחילונים. מצויות עדויות על דתיים ושומרי מסורת שחיללו שבת, ועל גורמים חילוניים שהביעו תמיכה פעילה בשמירתה”. הסקירה להלן מובאת מהספר ומהמאמר של הלמן. בשנות העשרים של המאה הקודמת אישרה ממשלת המנדט חוק עזר עירוני, שבו קבעה מועצת העירייה איסור על עבודה בבתי חקושת ופתיחת חנויות ובתי מסחר, למעט בתי אוכל. רוב העסקים נסגרו אחרי תקיעת חצוצרה או שופר בשישי ולא נפתחו לפני מוצאי שבת (בשוק מחנה יהודה בירושלים נשמר המנהג, כש”משגיחי שבת” חרדים מסתובבים בצהרי שישי ותוקעים בחצוצרות או בוובוזלות כדי לזרז את בעלי הדוכנים לסגור את הבאסטה). עם זאת, תושבים ומבקרים הסתובבו ברחובות ועל שפת הים, ורצו לבצע קניות, שהיו כרוכות מן הסתם בחילול שבת.
אגודה בשם “משמרת שבת” הקימה סניף תל אביבי בתרפ”ב (21′-22′). חבריה הציפו את העירייה במכתבי מחאה, פרסמו מודעות, ערכו אספות והפגנות, לעתים היכו ותקפו מחללי שבת (האגודה נדרשה לפצות בעל בית קפה שפעיל שלה ירק לו במיכל גלידה), ועקבו אחרי מקומות מחללי שבת ופנו לאנשים בנסיון לשכנע אותם להפסיק זאת, או פנו בנושא לוועדת השבת שהרבנות הקימה בשנת תרפ”ו (25′-26′), שנועדה לבירור תלונות בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר העבירה את התלונות לרבנות או לעירייה. הרבנות, ממש כמו היום, התנתה מתן תעודות כשרות לעסקי מזון בשמירה על השבת. היא גם פרסמה כרזות שניסו לפנות לרגש הלאומי והפועלי-סוציאליסטי, והציגו את השבת כנכס לאומי וחלק מהעבריות החדשה, את שמירתה כמעשה סוציאלי, ואת חילולה כהדוניזם ומטריאליזם.
דיזנגוף, שב-1930 נזף בחיים נחמן ביאליק על חילול שבת במסיבות “עונג שבת” באוהל שם (אירועים דמויי “שבת תרבות” של ימינו), ראה גם הוא בשמירת השבת ערך לאומי יותר מדתי, שמירה של הצביון “העברי הלאומי של העיר”, וטען ש”ליכודם ומיזוגם [של תושבי העיר] לחטיבה לאומית ציבורית אחת בארץ זו ובעיר תלויים הרבה בהשלטת צורות ומנהגים משותפים בחיינו”. עם זאת, הוא כתב למשמרת השבת ב-1933 על נסיעה בשבת כי “אין עלינו לשכוח שאנו עומדים לפני זרם גדול – זרם החיים הדורשים את תפקידם ואין שום כוח שבעולם שיכול לעוצרם גם ברצון הכי טוב”.
הערבים שיחקו תפקיד משולש וכפוי טובה במאבקי השבת של היהודים: הם היו גוי של שבת, תירוץ לפעילות בשבת וקורבן לקרבות השבת. כגוי של שבת, ערבים הפעילו עסקים כדי לאפשר עבודה בשבת בלי חילולה על ידי עובדים יהודים; מנהלי בית החרושת לקרח “מעדן” השתמשו ביחסי היהודים והערבים כתירוץ לעבודה בשבת – הם הסבירו שאם לא ייצרו קרח בסופי שבוע, שנחוץ לחולים ולענייני פיקוח נפש, הציבור יצטרך להסתמך על בית חרושת של ערבים ביפו, והזכירו שבמאורעות תרפ”א הערבים אמרו שלא יספקו קרח לחולים יהודים (האירוניה היא שמנהלי “מעדן” ביקשו מהעירייה אישור להמשיך להפעיל את בית החרושת בשבתות על ידי ערבי); כקורבן, הם חטפו מכות ממפגינים אלימים נגד עסקים מחללי שבת.
ב-1926 חוקקה העירייה חוק לסגירת עסקים והפסקת התחבורה בשבת. ב-1928 תבע בעל בית הקפה “אלטשולר” את העירייה, ובית המשפט המחוזי קבע שחוק השבת נוגד את החוק המנדטורי לחופש מצפון ודת. בית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה וביטל את חוק השבת. ב-1932 חוקק חוק שבת חדש, שהטיל איסור פעילות עסקית בשבת רק על יהודים ונמנע מהגבלת תנועת רכב פרטי. החוק החריג בתי אוכל, משום שרבים מהתושבים היו רווקים ולא בישלו בבית. “חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, נימק ראש העירייה רון חולדאי את הצורך בפתיחת מרכולים בשבת, עדות נוספת לכך שדברים רבים לא השתנו מתחילת המאה הקודמת.
“בתל-אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות. אם לא תנתן להם האפשרות לסעוד בשבת, בסדר ידוע ובזהירות ידועה, ילכו רבים מהם למסעדות טריפה של ערבים ביפו הסמוכה, ויביאו לידי חילול שבת וחילול השם כאחד”, כתב דיזנגוף במכתב לקבוצת “חובבי ציון” מפולין ב-1935. עם את, כי באותה שנה החליטה העירייה להדק את שמירת השבת בחוק, משום שבעלי המסעדות ובתי הקפה ניצלו והרחיבו הפירצה של סעודות הרווקים, עד כדי כך שהשבת היתה אחראית ל-50% מהכנסותיהם. ב-1937 חוקק החוק, שמגביל את שעות והיקף הפעילות של המסעדות בשבתות, אולם העירייה לא מיהרה ליישם את החוק, ממש כמו בעניין המרכולים בשבת. בלחץ הרבנים, ובהם הרב הראשי יצחק הרצוג, החלה העירייה באכיפה, אולם ב-1938 השתכנעה לדון בתיקון החוק. בעלי עסקי המזון לא היו מרוצים מהתוצאה, ובתחילת יוני 1938 קיימו שביתה בת יום, שהורגשה היטב: ההערכה היא שכ-60% מהתל אביבים נהגו לאכול מחוץ לבית באותה תקופה.
בעלי חמישה בתי קולנוע בתל אביב פנו ב-1938 לעירייה בתלונה על הצגות שמועלות בבתי קפה בתל אביב בשבת, תמורת תשלום. אם לבתי הקפה מותר להציג בשבת, מדוע שבתי הקולנוע, שההצגות מתחרות בהכנסותיהם, לא יוכלו לפעול? הנימוק הזה מזכיר מאוד את מאבק בעלי המכולות של ימינו, שטוענים שפתיחת מרכולים בשבת פוגעת בהכנסותיהם (אם כי הם לא מבקשים לקבל אישור לפעול בשבת, אלא לסגור את המרכולים). בתי הקולנוע החליטו לפתוח בשישי-שבת, כשאת הכרטיסים ימכרו לפני כניסת השבת (שיטה שפועלת עד היום במוסדות שונים בירושלים, ומשמשת גם דתיים). הקרנת הסרטים עצמם כמוה כהפעלת מכשיר רדיו שיש בכל בית בתל אביב, טענו בעלי בתי הקולנוע, וזה אינו חילול שבת בפרהסיה, בניגוד להצגות שכן מהוות חילול שבת. ראש העירייה הצדיק את טענותיהם וכתב לבתי הקפה שעליהם להפסיק לקיים את ההצגות בשבת. התשובות התחלקו בין “זה לא חילול שבת כי אין תזמורת” לבין “הופעת אמנים אינה חילול שבת, הרי יש הופעות כאלו גם בהבימה”. כלומר, בתי הקפה נקטו באותה לוגיקה של בתי הקולנוע: אם להם מותר, גם לנו מותר. אגודת מכבי תל אביב נדרשה אף היא לנמק בפני העירייה קיום משחק כדורגל בשבת, והסבירה ש”רחוקים אנו מלראות בתחרות ספורטיבית גרידא משהו מחילול שבת”.
ב-1934 התקיימה הפגנה של חרדים נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול. ההפגנה הידרדרה להתפרעות, ו-15 מהמתפרעים הובאו בפני השופט הבריטי בודילי, שגזר עליהם עונשי מאסר של עד חצי שנה. “הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות בגן עדן”, אמר השופט, “אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהנום, גם אם דרכן זו עוברת ברחוב אלנבי”. התערבות בענייני דת, נאמר בישיבת מועצת העיר מ-1923, תביא “לנו צרות אין סוף שלא נוכל לצאת מהן”. 91 שנה אחר כך, העירייה עדיין לא יצאה מהצרות הללו.
התפרסם בגירסה קצרה יותר ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.9.2014
המאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” של ד”ר ענת הלמן, מאומבד מאתר סנונית:
מה שקורה כשעובדי חברות גדולות מתבטאים בקיצוניות ברשתות חברתיות
“נהרגו עוד 11 חיילים… :)” הסטטוס המקומם הזה התפרסם בפייסבוק של לינה עאלם, ואומת הרשת ביקשה להענישה. לפי פרופיל הפייסבוק שלה, עאלם עובדת בסלקום, חברה שידועה בחיבתה לתדמית משפחתית-לאומית, מהמונח הבלתי נסבל “משפחת סלקום” ועד לפרסומת שמראה חיילים שמחים וחיוביים משחקים כדורגל מעבר לחומת ההפרדה עם ילדים פלסטיניים נוכחים-נפקדים מעין המצלמה. אומת הרשת הפיצה תמונה של הפרופיל של עאלם עם סטטוס השנאה והלוגו של סלקום, וקראה לפיטוריה. הקריאה הבעירה את הרשת החברתית.
בסלקום, חברה שמפחדת כל כך מכוחם הרשתי של לקוחותיה עד שהיא נמנעת מלהחזיק דף פייסבוק רשמי, מיהרו לנסות ולרצות את הגולשים הזועמים. המנכ”ל, ניר שטרן, התערב באופן אישי ושלח לעובדי החברה מכתב שבו ביקש להבהיר את עמדת החברה ולקבוע כללי התנהגות חדשים.
“ביממה האחרונה הופיעו מספר התבטאויות קיצוניות של עובדים ברשתות החברתיות, הנוגעות למצב הבטחוני”, כתב שטרן לעובדים. “התבטאויות אלו הביאו לרעש תקשורתי וויכוחים סוערים בקרב עובדי החברה ולקוחותיה. לאור זאת, אני דורש להפסיק לאלתר את הבעת הדעות הקיצוניות ברשתות החברתיות ולשמור על רגישות ואיפוק”. במשפט שנראה שנכתב כהכנה לדליפת המכתב לתקשורת כתב שטרן: “סלקום מוקיעה ומגנה מכל וכול אמירות פוגעניות שמפורסמות על ידי עובדים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם וקוראת לעובדי החברה לנהוג בכבוד ובסובלנות כלפי האחר”
אולם נראה שהנחישות של המנכ”ל נתקלה בחומת ייעוץ משפטי, שכן בהמשך המכתב הוא חותר תחת ההנחיה שלו עצמו וכותב: “עובד שיבחר להביע דעתו ברשת החברתית, למרות הוראה זו, נדרש להסיר באופן מיידי את שייכותו לקבוצת סלקום, שכן, סלקום אינה גוף פוליטי ואינה מזדהה או מביעה דעה בעניינים פוליטיים ומדיניים”.
הפעלת לחץ על גופים מסחריים ואחרים כדי שיפטרו אנשים שעשו או אמרו משהו לא ראוי התרחשה גם לפני מבצע צוק איתן. למשל, השוטר אריאל שפירו, שכתב בפייסבוק על ערביה שהיתה מעורבת בקטטה “חבל לא מתה הזונה הערבייה”, פוטר בהוראת המפכ”ל יוחנן דנינו; אולם אירועים שהעסיק את אמין אסלנוב, שהצטלם מתעלל בחתול, הוצף בקריאות לפטרו; ופרופסור אמיר חצרוני, שמרבה להתבטא בפרובוקטיביות ברשת החברתית, זכה למספר רב של קריאות לפטרו מאוניברסיטת אריאל בעקבות התבטאויות נגד משה סילמן שהצית את עצמו, פמיניסטיות שהפגינו במצעד השרמוטות ועוד. אבל בימים האחרונים התמסדה השיטה, עם דפי פייסבוק שמוקדשים לציד סטטוסים והלשנה למעסיקים.
החיים בפייסבוק תורמים לתופעה הזאת מכל הכיוונים. הרשת החברתית הופכת את הערבוב בין החיים האישיים, הפומביים והמקצועיים לדבר נורמטיבי, הן בבחירת הזהות (מה שמי? איפה למדתי? איפה שירתתי בצבא? איפה אני עובד? למי אני נשוי? מי הילדים שלי?) והן בהתנהלות היומיומית (שיתוף של אתר מעניין, תמונה מאירוע משפחתי ולייק לסטטוס של מקום העבודה שלי על מבצע גיוס לקוחות); היא הופכת כל אדם למפורסם-בפוטנציה (סטטוס שחשבתי שעשרים חברים יראו עשוי לתפוס תאוצה ויראלית ולהגיע לעשרות אלפי אנשים); והיא מאפשרת לכמות גדולה של גולשים להתגייס אד-הוק לפעולה אקטיביסטית.
הקריאה לפיטורי אדם שהתבטא באופן בעייתי פופולרית משום שהיא משרתת את הצורך בלינצ’טרנט מזכך, בדיוק כמו תגובות ביקורתיות, ביוש (שיימינג) פומבי ואיומים, אבל יעילה מהם בהטלת ענישה ממשית על אותו אדם. מי שלא התבייש לכתוב דבר שטנה, הסתה, שנאה או חריגה אחת מהקונצנזוס בפייסבוק, ספק אם יושפע מדעת קהל שלילית, ואת האיומים הוא עלול להפנות לטיפול הרשויות. לעומת זאת, קריאה לפיטורים נוגעת בשתי נקודות תורפה – זו של העסק או הארגון, שחושש לתדמיתו; וזו של מושא הלינצ’טרנט, שחושש לפרנסתו. מדובר בחרם כלכלי-תדמיתי שהציבור מכוון כלפי הארגון, במטרה שזה יקפוץ הצדה ויתן לו לפגוע בכיסו של העובד. הקריאה לפיטורים היא גם חוקית לחלוטין, בניגוד לפיטורים עצמם, שמעמדם המשפטי מורכב.
כך כתבו לעובדים בחברה גדולה שאת שמה התבקשתי שלא לפרסם: “[החברה מקפידה] – וגם מצפה מעובדיה ומנהליה להקפיד – על הפרדה בין מקום העבודה לבין החיים הפרטיים שלהם, ובין היתר – לשמור על נייטראליות וענייניות בכל הקשור לעבודה ולשמור את הדעות והפעילויות הפרטיות לזמן ולתחום הפרטי – שכן ברור שעירוב כזה של עסקים ודעות פרטיות עלול לפגוע בעובדים ולקוחות המחזיקים בדעות אחרות, ובשל כך – להרחיק מהחברה לקוחות כאלה, ליצור חוסר בטחון תעסוקתי ואישי בקרב עובדים כאלה ולפגוע במרקם העדין של יחסי עבודה. הבעת דעות פרטיות כאלה ואחרות ברשתות החברתיות השונות פוגעת בהפרדה הזו כאשר מביע הדעה מסומן באותה רשת כעובד חברה, או שידוע לקוראי ה’פוסט’ שהוא נכתב על ידי עובד / מנהל בחברה; מי שנחשפים להבעת הדעה הם עובדי חברה. מנגד, הטלת הגבלות ואיסורים על ביטוי פרטי בשעות הפנאי ובתחום החברתי עשוי לפגוע פגיעה חמורה בחופש הביטוי והבעת הדעה שהוא ערך דמוקרטי בסיסי של המדינה שלנו, וחל ומגן גם על עובדי חברה ומנהליה, ואף החברה שלנו מחוייבת לו”. “המדינה”, מזכירים שם, “קובעת בחוק הגבלות על חופש הביטוי והבעת הדעה (להבדיל מחופש המחשבה והדעה, שהוא חופש מוחלט במדינה דמוקרטית). לא הכל מותר להגיד גם אם זו הדעה שלך: גזענות (‘כל ה____ הם גנבים’), הסתה לאלימות ולשנאה (‘מוות ל____’, ‘חרם על כל _______’), לשון הרע בפני ציבור רחב (‘זה וזה הוא שקרן כרוני’) הם אסורים ומהווים עבירה פלילית”.
ההחלטה שהתקבלה, אחרי דיון בנושא בפורום האתיקה של החברה, היא ש”יש להימנע ככל האפשר מקיום דיונים פוליטיים, הבעת דעות פוליטיות וכו’, לכל צד, בשעות העבודה או בין עובדים בפורומים ציבוריים שונים. מדובר בתקופה רגישה לכולם, מלאה בכאב, ובמצבים כאלה אנשים נוטים להחצין דעות קיצוניות העלולות לגרום כאב וכעס לאחרים. אסור בהחלט לגרום בדיבור, בכתב, או בהתנהגות אחרת כלשהי, שעובד כלשהו של החברה ירגיש חוסר נוחות, דחייה, ניכור חברתי, פחד או חשש אחר כלשהו לביטחונו האישי מצד עובדים אחרים – בגלל שדעותיו או המגזר אליו הוא שייך שונות משל מי מהם. חובה על כל עובד ומנהל לשמור על סובלנות כלפי דעות אישיות של עובדים ומנהלים אחרים, כל עוד אינן מפרות את הכללים הנ”ל ואת חוקי המדינה. זכותו של אדם להחזיק בדעותיו כל עוד אין בהם הפרה של חוק, ועל סובביו החובה להפגין איפוק וסובלנות ולכבד את זכותו כאדם להחזיק בדעות אלה”.
עצם ההתערבות של החברה במה שעובדיה אומרים בפלטפורמה לא-מקצועית הוא הישג נוסף של הקריאה לפיטורים – ההשפעה המצננת על חופש הביטוי. מי שלא הבין בעצמו שהתבטאות שחורגת מהקונצנזוס עלולה לסבך אותו עם הבוס, עשוי היה לקבל תזכורת לכך בשורה של מכתבים שחברות שלחו לעובדים, כמו השניים שהוזכרו לעיל, בנסיון להתמודד עם התבטאויות שכבר פורסמו, ולהימנע מהתבטאויות דומות בעתיד.
“ארגונים רבים מתמודדים עם הבעות דעה קיצוניות מצד עובדיהם”, כתבה לעובדי בנק דיסקונט הדוברת שרית וייס. “נזכיר כי אנחנו מייצגים את הבנק בממשקים רבים בוכלל זה גם ברשתות החברתיות. בציון מקום העבודה ליד שמנו (במיוחד ב-facebook), ישנה מחויבות לייצוג הבנק באופן מכבד וראוי. חשוב שבימים אלה, על אף סערת הרגשות הפוקדת את כולנו, נשמור על אופן ביטוי ראוי ומכבד. כאשר אנו מבקשים להביע את דעותינו, נמנע מכל הסתה וביטויים פוגעניים, במיוחד בעת הזאת”. סמנכ”ל משאבי אנוש בבזק, אהוד מזומן, כתב לעובדיו: “בימים שכאלה מצפה חברת בזק מכל עובד ועובדת בחברה לנהוג במשנה זהירות, ברגישות וכבוד לזולת ולמדינה בעת שהוא עושה שימוש ברשתות החברתיות ובפרסומים בהם, בעיקר כאשר הנכם מזוהים כעובדי החברה. […]החברה תשקול את צעדיה כלפי כל עובד או עובד אשר ינהגו התנהגות בלתי הולמת, הסתה, או פגיעה בבטחון המדינה ובסדרי המשטר והחברה ולא ינהגו על פי הנדרש לעיל”. בערוץ I24 (גילוי נאות: אני מרואיין שם מפעם לפעם כמומחה לתרבות דיגיטלית), כלי תקשורת שמעסיק יהודים וערבים ומשדר באנגלית, ערבית וצרפתית, ואשר מגדיר את עצמו בקמפיין טרי כ”כיפת ברזל מול התקשורת העולמית”, אמרה המפיקה הראשית לי גיל לעובדים כי “אלו ימים שבהם כולנו צריכים להיזהר לגבי מה נאמר ונכתב בתוך הערוץ אבל גם בחוץ, ברשתות חברתיות ובפורומים אחרים”.
החשש מהמעסיקים ממשי. כשביקשתי מקוראיי בפייסבוק לשלוח לי מכתבים שמעסיקיהם שלחו בנוגע להתבטאויות ברשתות חברתיות, כמה מהם חששו להסתבך אפילו בעצם השליחה, וחלקם ביקשו שלא אציין את שם החברה. בחברת IBM ישראל, מנהלת קשרי החוץ רחל יעקבי הזכירה לעובדים כי “בהתאם להנחיות ההתנהגות העסקית של יבמ, יש להימנע מיצירת קשר ישיר עם עיתונאים ו/או לענות על שאלותיהם, בין אם באופן מקוון (לרבות רשתות חברתיות), באמצעות הטלפון או בכל אמצעי אחר, ללא אישור ממנהל קשרי החוץ של החברה”. תקציבאי בכיר במשרד יחסי ציבור סיפר לי, בתנאי שלא אפרסם את שמו ואת פרטי מעסיקו, כי “לאור ריבוי פעילותי הסמולנית בפייסבוק, אני כבר מזמן נמנע וולונטרית מלהיות חבר של לקוחות שלנו, והבוס שלי החליט בהסכמתי למדר אותי מכל פעילות היח”ץ-פייסבוק שלנו ליתר ביטחון (הוא עצמו חבר שלי בפייסבוק, רואה את עצמו כשמאלן מתון וחי טוב עם מה שאני כותב, אבל לא רוצה שזה יפגע בביזנס, ואני מבין אותו). לפני שבוע, לרגל המצב, החלטתי – וולונטרית – לשנות את הגדרת הפרטיות שלי ככה שאנשים שאינם חברים שלי לא יראו מה אני כותב, גם אצל חברים של חברים וגם בשיתופים. סיפרתי לבוס והוא שמח לשמוע, ואמר שבאמת היה מודאג מהאפשרות שהלקוחות (שיש ביניהם מתנחלים, דתיים וימנים) יקראו פוסטים שלי, אבל היה מודע שאסור לו להתערב בכך”.
אולם לא כל המעסיקים נגררים להתמודדות כזו כשהם בועטים ומשתוללים. כשעובדת עיריית לוד איסרה גרא התבטאה נגד חיילים, ראש העירייה יאיר רביבו שמח לפטר אותה. גרא הביעה שמחה בפייסבוק על מותם של 13 חיילי צה”ל: “חחחחחחחחחחחחח 13 [שורה של סמיילים] שירבו אמממממממן”. “כשאזרח ישראלי שמח על מותם של חיילינו הקדושים, שחרפו נפשם על הגנת המולדת על מנת שלא יירו פה עוד טילים שמתעופפים על יהודים וערבים כאחד, לכך לא נוכל להשלים”, כתב רביבו בפייסבוק אחרי שפיטר את גרא (לדברי העירייה, כי המעשה שלה מהווה “עבירת משמעת, הגובלת בפלילים, והתנהגות לא הולמת של עובד ציבור”). “אני מבקש לשתף את הפוסט הזה שיגיע לכל איש ציבור, מנהל בשירות הציבורי ולכל בעל חברה שיאזור אומץ ויפסיק את העסקתם של הבוגדים החיים בתוכנו”.
בסלקום לא הלכו רחוק כל כך, אולי בגלל המעמד המשפטי השונה של עובדת חברה פרטית לעומת עובדת ציבור. עאלם לא פוטרה, אלא זומנה לשיחת נזיפה והסירה את הסטטוס. לא כל הגולשים היו שבעי רצון מכך. דף הפייסבוק הרשמי-אבל-לא-ברור-מטעם-מי “מבצע צוק איתן העמוד הרישמי” קרא, בהיעדר צידוק משפטי לפיטורים, לעזוב את סלקום וליצור צידוק כלכלי. כותרת התמונה שהופצה היתה נחרצת, ואולי גם דיבתית: “סלקום מסרבת לפטר את המחבלת לינה עאלם”.
אחד הגולשים ששיתפו תמונה זו הוא דודי דותן, שמרבה לשתף תכנים של תמיכה בחיילים ובמבצע צוק איתן, קריאות לפיטוריה של ח”כ חנין זועבי וגם את השלט הדוחה של עיריית אור יהודה, שקורא לחיילי צה”ל “כנסו ב’אמא שלהם’ ותחזרו לשלום לאמא שלכם”. דותן שיתף גם את קריאתו של שר החוץ אביגדור ליברמן להחרים עסקים של ערבים שהשתתפו בשביתת ההזדהות עם תושבי עזה ונגד המבצע. דותן, לפי פרופיל הפייסבוק שלו, הוא מתגורר בירושלים ועובד כמנהל אגף רישוי עסקים ופיקוח עירונים במשרד הפנים, ולפי חיפוש המשך בגוגל עולה שהוא מנהל מחלק רישוי עסקים במועצה המקומית אבו גוש. האם הערבים בעלי העסקים באבו גוש יכולים לסמוך על שיקול דעתו החף ממשוא הפנים של אחראי הרישוי שקרא להחרים עסקים של ערבים שמימשו את זכותם הדמוקרטית לשביתת מחאה? האם מחאה אינטרנטית תקרא לפיטוריו מהתפקיד? והאם דותן תיאר לעצמו שמה שהוא עשה לעאלם, אחרים עלולים לעשות לו?
התפרסם בוואלה, 24.7.2014
משעמם
יש לי ב-Yo חבר בשם אלמוג. הוא שלח לי “יואו” לפני כמה ימים. אין לי מושג מי זה אלמוג. הוא כנראה מצא את היוזר שלי בפייסבוק. פרסמתי אותו בתגובה לסטטוס של רחלי רוטנר מ”וואלה טק”, שהתקינה את האפליקציה הישראלית המדוברת ולא היה לה עם מי להחליף יואואים. אין לי איך לשאול את אלמוג מי הוא ומאיפה אנחנו מכירים, כי האפשרויות היחידות ביואו הן לשלוח יואו ולקבל יואו. האפליקציה הזאת נורא משעממת. גם פיד הפייסבוק שלכם משעמם. גם מנחם המשעמם משעמם. גם פיסקת הפתיחה הזאת משעממת. אני מריח טרנד, והוא לא מוגבל לעולם הווירטואלי.
מי שגדל בילדותו עם טלפון צעצוע של פישר פרייס עלול להתפתות בבגרותו לשלם עליו סכום בלתי סביר באתרי יד-שניה, לשם סיפוק היצר הנוסטלגי. דבר דומה קורה עם טלפונים סלולריים ישנים, טיפשפונים מגושמים ומעוטי אפליקציות מבית נוקיה, אריקסון, מוטורולה ודומיהן, שהפכו מפסולת עולם ראשון שמשווקת בעולם השלישי לפריטים אופנתיים נחשקים. לא רק הנוסטלגיה משחקת פה תפקיד, אלא גם טרנד השעמום והאאוטיות, שהוא ריאקציה לחיים המהירים, המתקדמים והמתעדכנים תדיר, אשר מיוצגים בתופעות כמו FOMO (ר”ת של fear of missing out), החשש לפספס את העדכונים ולהישאר מאחור. תופעה ראקציונית נוספת היא הנורמקור, אופנה אנטי-אופנתית של לבוש חסר ייחוד.
השעמום מובנה בחיים שלנו, ואם תורשה לי אקסיומה משעממת, מהווה את המרכיב הרגשי-נפשי העיקרי בהם. כשמשעמם לנו אנחנו עשויים לפנות לאמצעי בידור כדי להפיג את השעמום – לקרוא ספר, לצפות בסרט, לשחק במשחק מחשבון, לשלוח יואו לחבר או לגלול בפייסבוק. הרשת החברתית בנויה כמגילה עם התחלה ובלי סוף, ערוץ שמשדר 24/7. בצדה מוטמע טיקר דמוי שורת המבזקים הבלתי נסבלת במשדרי חדשות. כך זה נראה אצלי עכשיו: אלכס לויט אוהב את הסטטוס של ליאו ליברמן. דליה שימקו תויגה בתמונה של ארינה. מאור ברזני ממליץ על כתבה בוויינט. חן בוקר אוהבת את הפוסט של אדם לייסנר על הטיימליין שלה. ליאור לוין אוהב את התמונה של סתיו שפיר.
“בשנים האחרונות אנו כל הזמן שומעים את הבאז של החברתיות והקהילתיות”, אומר ליאור זלמנסון, מרצה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ומנהל פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון. “אבל בסופו של דבר, במקרים רבים זה מסתכם בלייקים, התלהמויות וקריאות yo! שיוצרות שעמום, תסכול ותחושת בדידות וניכור גדולות אף יותר. פעמים רבות אנו מרגישים שהשיח ברשתות החברתיות הוא שיח בשביל השיח. ואם כוונתי לא ברורה, נסו להיזכר כמה פעמים פתחתם שיחת צ’ט בפייסבוק ללא שום תוכן שעובר בה, אלא רק ‘מה נשמע’ ו’מה קורה’ שלא מובילים לשום מקום. זה מומחש בצורה הכי טובה על ידי ה-Yo, שיח ללא מטרה חוץ מאשר להיות בשיח”.
“אני מתקשה קצת עם הציר הזה של בין שעמום ובנאליות לבין ייחוד ועניין”, אומרת מעין גולדמן, סטייליסטית, כותבת וחוקרת מגדר. “יש צירים אחרים לשרטט עליהם את השוני והפער חוץ מזה של ייחוד מול המוניות. האחד הוא מהיר ואיטי. מי משקיע זמן ומחשבה באופן בו הוא מייצג את עצמו ברשת ומי עושה את זה כלאחר יד. הספקטרום שבין מהיר ואיטי הוא רלוונטי עכשיו במלא תחומים – אוכל, אופנה – ונדמה לי שזהו אחד מהם. זה כמו מין רצף של מהירויות משתנות נדמה לי, יותר מאשר שני מחנות. ואולי ברגע שזכית למעמד המבוסס על קולך הייחודי כתוצאה מ-, בוא נודה על האמת, די הרבה השקעה, אתה זכאי גם להשפרצת הרהורים על העציצים שלך או השמפו שלך מבלי שזה יגרע מזה. מצד שני אולי לא. אולי כמו שאומרים באופנה, שאתה טוב רק כמו הקולקציה האחרונה שלך – ובמרחב כמו הרשת נחשף באופן הכי חזק כמה שזהות מתקיימת רק כתוצאה מתחזוק מתמשך. אולי אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם. זו השקעה שאין לה סוף. אני מקווה שיש לה תוצאות שהופכות אותה לבעלת ערך”.
לכאורה, ברשתות החברתיות כל הזמן קורה משהו. למעשה, אנחנו ממלאים שם את החלל שהשעמום יוצר בנו בשעמומים של אנשים אחרים. “כשהיינו ילדים, השעמום היה כלי ההזנק המוצלח ביותר של ההרפתקאות”, אומר עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il. “אבל היום נראה שאנחנו כל כך חוששים מהמצב הקיומי של השעמום, שאנחנו מטביעים את עצמנו בשלל הסחות דעת וגירויים, אשר בדרך כלל מגיעים ממקורות תוכן חיצוניים – טלוויזיה, רשתות חברתיות, רדיו וכו’ – הפחד הזה מהשעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים לייצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה לחשוב לעומק על דברים ולפתח רעיונות חדשים (אם תשב היום ותהרהר בפרהסיה למשך יותר משתי דקות, מיד יניחו שאתה בדיכאון). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה גם כך מאחר ומעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הטרוגניים מבחינת דעות גם כך. אם כל אחד מאיתנו היה מפנה כמה שעות ביום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו לברוח מהרגעים הללו”.
עדכוני הפייסבוק של מכרינו משעממים לפרקים מעצם טיבם, כמו קודמיהם האנלוגיים, היומנים האישיים ואלבומי התמונות המשפחתיים. אם חגגנו עם החברים יום הולדת, אולי נשתעשע לראות תמונות מהאירוע, אבל נשתעמם מתמונות של הילד שלהם מקושט בסגול-ארטיק-ענבים בחוף הים. יש מי שמספק שעמום שמכוון לשעמם באופן חתרני, אידיאולוגי ופארודי.
כשסגן שר הבטחון, ח”כ דני דנון, דיווח בפייסבוק שהוא פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע ממחבלי החמאס לקנות בקנטינה, פרופיל הפייסבוק “כוכבים ברשת” פנה אליו לבקש הבהרה. “מי אתם כוכבים ברשת?”, תהתה לשכת סגן שר הבטחון. “מגזין רשת אינטרנטי שמסקר את כוכבי האינטרנט ואושיות שהדפים שלהם נצפים מאוד, כמו דני דנון”, התקבלה התשובה. הלשכה התרצתה והסבירה את מהות האיסור. מדור הרכילות הפארודי פרסם את ההתכתבות המלאה.
“המניע של ‘כוכבים ברשת’ הוא להראות עד כמה חלק מהתרבות וחלק מגופי התקשורת הדרדרו לרמת שעמום בעצמם, ושכל דבר יכול להפוך להיות בקלות אייטם אם רק מאפרים אותו נכון”, אומרת בראיון צ’ט האנונימית המסרבת להזדהות, שעומדת מאחורי הפרופיל, אשר אסף עד כה 1133 חברבוקים. תחומי העניין שלה אינם מתמצים בהצהרות של פוליטיקאים. כשחברת טבעול פרסמה בפייסבוק הודעה נרגשת על חזרתו לחנויות של מוצר המזון “ארוחת תבשיל כפרי”, כוכבים ברשת פנתה ליוצרשת רועי כפרי ושאלה: “רק לאחרונה הוא [התבשיל] חזר ובאישור בולט של הרבנות הישראלית. כיוון שיש לכם אותו שם משפחה: כפרי, רצינו לדעת אם אתה במקרה קרוב משפחה ואם תוכל לשפוך אור יהודי על הסיבה שצריך אישור כזה”. בניגוד לסגן השר דנון, כפרי לא השיב.
העיסוק הזה מעניין אותך? או שגם את משתעממת?
“כוכבים ברשת”: “מעניין אותי מאוד! כי דווקא הדברים שנראים חסרי חשיבות הם אלה שמדגישים את איזה פער בתפיסות של אנשים”.
פרופיל הפייסבוק “מנחם המשעמם” מתעסק באנשים מוכרים אפילו פחות מכוכבי-רשת – הוא עצמו, בן דודו מאיר, עמיתיו לעבודה איציק אחראי הרכש הבדחן, עדן וצפריר היועץ הארגוני שמחזר אחריה, מהלך שמנחם מתעד אך לא מצליח לפענח. הוא מספר על דברים יומיומיים שהוא עושה, אירועי שבתרבות שאליהם הוא הולך, כותב שירים משעממים ומפרסם תמונות של עמודי מדרכה ושל מטבעות מסודרים בצורות שונות, שהוא צילם ושגולשים שלחו לו. באחד הסטטוסים שלו הוא לועג בעקיפין למדורי הרכילות, שמצליחים להיות יותר משעממים ממנו כשהם אפילו לא מנסים: “כנראה שזאת התקופה לקנות מזרנים, כי המקומון מדווח שהשבוע עדן הראל ועודד מנשה התחדשו במזרן חדש. מכיוון שבשבוע שעבר דווח שיהודה לוי קנה מזרן במידות מיוחדות של 180X200 והפעם לא צויינו מידות המזרן, אני מניח שעדן הראל ועודד מנשה קנו מזרן בגודל הסטנדרטי של 160X200”.
מספר החברבוקים של מנחם המשעמם מוסתר, אבל אפשר לראות שיש לו יותר מ-16 אלף עוקבים. הוא לא נוהג להשתתף בדיון בתגובות לסטטוסים שלו, והתעלם מפנייה שלי לראיינו. נסיון לפענח מה מניע אדם להשקיע זמן ומחשבה בפרסום סטטוסים משעממים במתכוון מוביל להשערה שמדובר בניסוי חברתי או בקמפיין גרילה, אולי לעיריית רמת גן, העיר שמוזכרת רבות בפיד של המשעמם.
זלמנסון טוען שמנחם המשעמם לא באמת משעמם: “מנחם המשעמם, המשקף את המתקשר הבנאלי, זה שלא באמת יוצר שיח אלא מעביר אינפורמציה ללא סיבה וללא יכולת הבחנה בין מעניין לטפל, זוכה להצלחה ולעניין כי הוא מייצר לקוראים עולם עם שפה, דמויות ואף עלילה ונותן לגולשים תוכן אשר עליו הם יכולים ליצור שיח”.
“לאחרונה שמעתי התבטאויות רבות, מצד אנשים שאמורים לכל הדעות לראות את עצמם כבעלי ‘תו תקן’ וחופשיים מחובת הוכחה, למשל סופרים, על כמה הם מתעבים אמירות בנאליות וקלישאות”, מוסיפה גולדמן. “גם אני סולדת מהן אולי, אבל נדמה לי שזה קצת בנאלי וקלישאתי לומר שאתה סולד מזה. אין דבר משמח יותר מלשמוע מישהו אומר את הדבר הכי פחות צפוי ממנו ספציפית, בלי קשר לדעת קהל. אני תמיד מאושרת לגלות על, למשל, אקדמאי שצופה באדיקות ב’מעושרות’ או כל דבר שנתפס כהמוני”.
גולדמן מקנאת באנשים משעממים, ורואה במנחם המשעמם מודל לחיקוי: “פרשתי לפני כמה שנים מהפייסבוק, והאמת שעצם השאלה שלך עושה לי חשק לשוב לפייסבוק ולפתוח עמוד בו אכתוב על ‘הנעליים המהממות שקניתי בחנות של עינת המדהימה’ ואעלה תמונות ובהן התינוקות של חברותיי, ואפילו לא מצולמים למופת אלא במין זווית לא מחמיאה ותאורה קשה. אז יכול להיות שניסחתי לעצמי עכשיו את הסיבה בגללה אנשים חשים כמיהה לנורמקור”.
אופנת השעמום מזכירה לגולדמן את הבייסיק ביץ’, כינוי גנאי לאישה סחית, משעממת, פשוטה וחסרת חוש אופנתי: “דווקא חוסר הייחוד המוחלט שלה, שלא ממש איפשר להגדירה, הוא שקיבל עכשיו כותרת ומאפיינים משלו, וגם הרבה עיסוק ברשת. יהיה מצחיק אם משהי תהיה מעין מנחם המשעמם בגרסת הבייסיק ביץ’ ותספר על מרתון סקס והעיר שהיא עשתה והשופינג בעדיקה סטייל”.
רועי קהת, מצחיקן רשת בעל דף הפייסבוק “הרועי קהת שכותב בס”ד”, נתן מטא-סיכום יפה לעניין: “הרבה אנשים תוהים למה מנחם המשעמם כל כך פופולארי, אבל הם מאבדים עניין בזה די מהר”.
מכיוון אחר, יש נסיון להילחם בהצפת המידע הבנאלי ובשעמום ובאמצעוצתכנים מעניינים עם ממשק מוצלח ועיצוב יצירתי, אשר דורשים במפגיע מהקורא להשקיע בהם זמן ומחשבה. “כמעט מדי שבוע נולד רעיון מעניין בזירת האינטרנט, ואני מודה שכשאני אומר אינטרנט בהקשר הזה אני מתייחס לווב, למגרש שמלכתחילה היה מאוד ניסויי”, אומר דב אלפון, שהקים עם הסופר אתגר קרת את מיזם הוויזואליזציה לסיפורים StoryVid, והקים ועורך את מגזין הרשת אלכסון, שני מיזמים שמנסים לספק תכנים כאלו. “זה נובע קודם כל מחירות של ממשק – אתה יכול לעשות בווב הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות בפארק סגור כמו פייסבוק. בעיניי, הקשר בין עיצוב לטקסט רק הולך ומתחזק במדיות החדשות, וזה חלק מהשעמום שאתה מצביע עליו. אין שום דבר שיכול להפתיע אותך בפיד כל כך מאורגן, זה מפיל על הטקסט אתגר שמאוד קשה לעמוד בו מדי יום”.
אם אנחנו משווים בין פייסבוק לווב, אנחנו משווים בין ערימת ניירות A4 מודפסים לבין מגזין.
“כן, לבין המגרש הבלתי צפוי ביותר. מי שאוהב את האינטרנט קשר אמיץ יודע איפה למצוא כמעט מדי שבוע עוד משהו שמישהו חשב עליו, המציא אותו, עיצב אותו, הדהים את כולם, וזה משהו שיכול להתקיים רק במגרש הגדול. אבל בגלל שרוב בני האדם אולי אינם אוהבים את ההפתעות, אולי לרוב הצרכנים מתאים משהו מאוד מסודר. אז הפופולריות של רשתות סגורות, שבהן קשה להשתולל, בגלל שמורידים לך את העמוד, בגלל שהעיצוב לא מאפשר לעשות את זה, בגלל מיליון סיבות, גדלה, ופתאום נוצר מצב שבו רוב בני האדם נתקלים, במקום בדברים בלתי צפויים, בדברים הכי צפויים בעולם. ומפה נולדה הראקציה של מנחם המשעמם”.
אתה חושב שיש מטרה עסקית-מסחרית בכך שיהיה משעמם?
“בהחלט. אני חושב שבכל זירה כלכלית שהיא, קל יותר ליצרן כאשר הוא מבין מה הלקוח רוצה, והלקוח מבין מה הוא קונה. יש תורות שיווקיות שלמות, שאבקת הכביסה חייבת תמיד להיראות אותו דבר, אבל מדי חמש שנים אתה צריך להכריז על ריח חדש או אריזה חדשה, ולצערי זה לא שונה, מסתבר, במדיום הווירטואלי, בעולם התוכן. יש מטרה פיננסית-שיווקית ברורה להאכיל אנשים בדיוק את אותה המנה, בכל פעם באריזה קצת אחרת”.
מקדונלדסיזציה, אותו טעם בכל מקום, ואנשים מתרבויות שונות ומקומות שונים אוכלים פחות או יותר אותו דבר.
“כן, אתה דואג לטעמים לא מאיימים, זה המפתח. אתה נכנס למקדונלדס ויודע שלא תופתע לרעה, אתה יודע מה תקבל. אנשים מפחדים מהבלתי צפוי. אבל ליוצרים, לכותבים, ליצרני התוכן ולמו”לים אין שום סיכוי מול מכונה כמו פייסבוק. מראש, וזה אף פעם לא הוסתר, המטרה של הרשת החברתית, בניגוד לווב הפתוח, איננה להקל על הגישה של מיליוני בני אדם לאינפורמציה ולתוכן מעניין. המטרה היא לעשות כסף, לא מפרסום בדיוק אלא משליטה בתוכן ומשידוך שלו לפרסום. לכן פייסבוק התחיל לסחוט את יצרני התוכן, קטנים כגדולים, בלי שום הבדל. כיצרן תוכן אתה מקבל הודעה שהפוסט שלך באמת נורא מעניין, וחלק מהחברים והמנויים שלך נכנסו אליו. אם אתה רוצה ש-30% או 70% או 100% מהם ייחשפו אליו, אתה צריך לשלם למארק צוקרברג כסף בתמורה לשירות הזה, שהוא יואיל להרשות למנויים שלך לראות את החומר שלך. וזה משהו שהלגיטימיות המוסרית שלו לא לגמרי ברורה, והוא עוד יותר מאיים על דברים בלתי צפויים, על חירות הבעה וחופש ביטוי. ברור שהמו”ל הגדול המסחרי – בין אם זה עיתון, כתב עת או יצרן בדיחות – יכול לעמוד בעוד חלק מהכסף שילך לצוקרברג, ואילו הניו יורק ריוויו אוב בוקס או מו”ל קטן של ספרים או חנות קטנה צריכים להסס מול הדבר הזה. לכן אנחנו עוד פעם מתקרבים עוד יותר לעולם צפוי, למרבה הצער”.
אתר תנועת ההאטה של נויפלד הוקם בהשראת תנועת סלואו פוד, שקמה בעקבות מחאה של שפים נגד פתיחת סניף מקדונלדס ברומא ב-1986. “מקדולנדס משעממת בגלל שבכל העולם להמבורגרים שלה יש את אותו טעם. איקאה משעממת בגלל שלחצי מדינה יש את אותו שולחן מתכת וזכוכית בסלון, וכך הלאה”, מזהיר נויפלד מהצדדים השליליים של השעמום, ומציע פתרון: “עצם העובדה שאנחנו לוקחים חלק בכלכלת תאגידים ורשתות מבטיחה שהשעמום יילך ויישתלט על חיינו, וכדי לנטרל את הסכנה הזאת כל שעלינו לעשות זה להימנע מרכישה באותם מנגנוני שיעתוק המוניים, ובמקום זאת לפנות לעסקים קטנים וייצרנים פרטיים, ובכך לעודד מגוון וריבוי”.
התפרסם ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.7.2014
אברי גלעד: “האנשים הכי מבוססים, בשנייה מתבססים מחדש בבית. כולם חוששים לפרנסתם ולחופש שלהם” // ראיון
הראיון המלא עם אברי גלעד, שגירסה מקוצרת שלו התפרסמה בגליון “100 המשפיעים בתקשורת 2012” של מוסף פירמה של גלובס.
מייספייס החדשה: בואו בחליפה ועניבה
תמונת ענק של ג’סטין טימברלייק מקדמת את פניי באתר מייספייס המחודש. ג’סטין טימברלייק? איך הוא קשור לחיים שלי? מאיפה אני זוכר אותו? מהסרט “הרשת החברתית”, שמספר (בחופש ספרותי ואמנותי) את סיפורה של פייסבוק, הרשת החברתית שהצליחה איפה שמייספיס כשלה: בלהצליח. עכשיו היא מנסה שוב, בפעם המי יודע כמה ולמי בעצם אכפת.
בסרט על פייסבוק גילם טימברלייק את שון פרקר, אחד ממייסדי נאפסטר. המשותף למייספייס ולנאפסטר הוא ששתיהן הביאו בשורה לאומת האינטרנט, כל אחת בתחומה, אך לא הצליחו להתמודד עם התחרות וקרסו לבדיחה. נאפסטר, שאחראית על הפופולריזציה של שירותי שיתוף הקבצים ונתנה השראה לשורה ארוכה של חיקויים ולהתפתחות טכנולוגית, נתבעה, נסגרה ושמה משמש היום שירות השמעה ומכירה של מוזיקה ברשת בתשלום.
מייספייס, אחת הרשתות החברתיות המוקדמות (הוקמה שנה אחרי פרנדסטר ושנה לפני פייסבוק), שנמכרה שנתיים אחרי הקמתה לניוז קורפ ב-580 מיליון דולר, והיתה לרשת החברתית הגדולה בעולם ולאתר הנצפה ביותר בארה”ב (מעל גוגל). בסוף 2006 נפתחה פייסבוק, שהוקמה במקור כרשת חברתית לסטודנטים בלבד, לכלל הגולשים. ב-19 באפריל 2008 עברה פייסבוק את מייספייס במספר הגולשים לפי מדד אלקסה, וב-2009 עברה אותה במספר המשתמשים בארה”ב, כשמייספייס הולכת ומאבדת חברים.
באוקטובר 2010 עברה מייספייס עיצוב מחדש, בנסיון למצב את עצמה כרשת חברתית לצעירים שסובבת סביב בידור – מוזיקה, סרטים, תוכניות טלוויזיה וסלבים. נשיא ומנכ”ל החברה אז, מייק ג’ונס, אמר שהרשת כבר לא מתחרה בפייסבוק, אלא משלימה אותה כשירות נישה. ביוני 2011 נמכרה מייספייס לחברת ספסיפיק מדיה ולטימברלייק תמורת סכום שהוערך ב-35 מיליון דולר. כיום יש לה 25 מיליון משתמשים, לעומת יותר ממיליארד לפייסבוק.
זומבים זה נורא פופולרי בשנים האחרונות. אולי בגלל זה מייספייס מסרבת למות.
***
צבעי מייספייס הם שחור, לבן, תכלת וגווני אפור, סולידי הרבה יותר מפייסבוק, ושינוי חד לעומת החופש העיצובי שמייספייס של פעם נתנה לחברים, שניצלו אותו להפוך את עמודי הפרופיל שלהם לקקופוניה צבעונית שמזכירה את האתרים האישיים של האינטרנט של שנות התשעים. פעם יכולת לבוא למייספייס בשרוואל וחולצת בטיק, עכשיו כדאי שתלבש חליפה ועניבה.
“חליפה ועניבה. הסינגל החדש של ג’סטין טימברלייק בהשתתפות ג’יי זי”, הודיע לי עמוד הבית של מייספייס, לצד תמונה של טימברלייק בשחור-לבן בחליפה ועניבת פפיון, כשנכנסתי להירשם מחדש (נכנסתי לאתר פה ושם בימיו הגדולים, אבל אני לא זוכר אם אי פעם היה לי יוזר).
נרשמתי ונכנסתי. בצד שמאל למעלה מופיע סרגל ניווט: סטרים (הפיד של עדכוני החברים שלי והאמנים שבחרתי לעקוב אחריהם), ספריה (מקום לאסוף בו שירים שאהבתי), אלבומים (לאלבומי מוזיקה), סרטונים (לקליפים) ומיקסים (למיקסטייפים, כלומר אוספי שירים), אנשים, ניהול, הגדרות ויציאה. סרגל נפרד מאפשר לי להזמין חברים או לפרסם פוסטים.
חלקו הימני של האתר מוקדש לסטרים (הגירסה המייספייסית לפיד, זרם העדכונים), שיציג לי מידע בהתאם למקום שאני נמצא בו באתר – פיד של החברים שלי, רשימת העוקבים והנעקבים של פרופיל מסוים, התכנים החדשים בנושא שחיפשתי וכד’. בניגוד לפיד האנכי של פייסבוק וטוויטר, הסטרים של מייספייס הוא אופקי, מתחיל בצד שמאל וממשיך ימינה, ככיוון הקריאה באנגלית. הוא מורכב מקוביות לא אחידות בגודלן של תמונות וטקסט.
בתחתית המסך סרגל עם לינקים לעמוד הבית, עמוד הפרופיל שלי, התראות והודעות, גילוי (מוזיקה) וחיפוש, ולצדו סרגל של נגן מוזיקה, שכרגע מציע לי את הסינגל של טימברלייק וג’יי זי. הסרגל לא יזוז משם משך כל הגלישה, ויאפשר לי להמשיך ולהאזין למוזיקה בעודי עובר בין עמודים באתר. כשארחף עם הסמן על הסרגל, ייפתח מעליו סרגל נוסף עם רשימת השירים שהתנגנו ועומדים להתנגן (קוביות של תמונות של האמנים ושמות השירים), וכלי ניהול עבורם – חזרה אחורה, צפיה ברשימה המלאה, הפיכה למיקס, מחיקה ועוד.
***
“ברוך הבא, עידו קינן. מייספייס החדש עוזר לאנשים לגלות, להתחבר ולשתף”, מברך אותי האתר ומציע לי לגלות או לחפש אמנים, מוזיקה “או פחות או יותר כל דבר אחר. ברצינות, פשוט תתחיל להקליד”. אז התחלתי להקליד. במקום שורת חיפוש, המסך כוסה באפור בהיר והאותיות שהקלדתי הופיעו בפונט שחור וגדול על שליש מסך, כשמתחתיהן נפתחו באופן דינמי תוצאות חיפוש לפי שירים, אמנים, אלבומים, אנשים ומיקסים (מלשון מיקסטייפ, כלומר אוסף שירים).
כשאני נתקל בשיר או מוזיקאי שמוצאים חן בעיניי, אני צריך ללחוץ על כפתור ההתחברות (Connect, הגירסה של מייספייס ללייק ולפרנד של פייסבוק), שנראה כמו שתי טבעות שמחוברות יחד, שהופכות לטבעת אחת אחרי הלחיצה. אני יכול לראות, כמו בטוויטר ובפייסבוק, מי התחבר אליו ואל מי הוא התחבר, ברשימה שמוצגת כאוסף קוביות עם תמונות פרופיל ושמות. משתמשים יכולים להחזיק בפרופיל מוגבל (restricted), שפתוח רק למי שהם אישרו.
לחיצה על כפתור הגילוי (Discover) מציגה לי פיד של נושאים פופולריים (Trending), שהקלקה עליהם תציג לי כתבות על מוזיקאים ומוזיקה ואפשרות להאזין. אני יכול גם להיכנס לפרופיל של הכותב/ת ולעקוב אחריהם. אפשר לגלות גם אנשים, מוזיקה, מיקסים, סרטונים ותחנות רדיו לפי ז’אנרים מוזיקליים.
כשאני מנסה להיכנס לכתבה על וויל פרל בטרנדינג אני מקבל עמוד שגיאה 404, כשהספרות 404 מורכבות מתמונות של אלבומים/אמנים, שכל אחת מהן מלנקקת לשיר שאורכו בדיוק 4:04 דקות. אני יכול להקליק פליי על כל אחת מהתמונות או לשמור את כולן יחד כמיקס.
***
הפרופיל האישי מורכב מסרגל שמאלי עם תמונת פרופיל, שם וכפתורים שלחיצה עליהם תציג את התכנים השונים שאותו פרופיל אצר ויצר (מוזיקה, מיקסים, חיבורים, אירועים וכו’), עמודה ימנית עם שורת תיאור (שמשמשת חלק מהאנשים להציג את עצמם ואחרים לשים משפט שנון, כמו בג’ימייל ובוואטסאפ), מספר הפרופילים הנעקבים והעוקבים שלו, ארץ מגורים ושיר פרופיל – כן, במייספייס המשתמשים לא מוגדרים רק על ידי תמונה אלא גם על ידי מוזיקה. בין הסרגל לעמודה אפשר לשים תמונת שער ענקית. כדי לראות את הסטרים (פיד) צריך לגלול ימינה.
הסטרים של משתמשי האתר מורכב מסטטוסים שהם פרסמו לצד פעולות שהם ביצעו – פעולות חברתיות כמו התחברות (לשיר, מוזיקאי או חבר) לצד פעולות בידוריות כמו האזנה לשיר, לצד פעילויות מנהלתיות כמו הוספת שיר למיקס או החלפת שיר פרופיל.
מתחת לעדכון בסטרים אפשר לראות את מספר החיבורים (כלומר לייקים) והתגובות שהוא קיבל. הקלקה תפתח את עמודת המתחברים-מלייקקים או את עמודת התגובות בצד ימין, בלי לסגור את הסטרים. מחיפוש ראשוני נראה שאי אפשר לתת לינק ישיר לסטטוס או לחפש בסטטוסים. כלומר, מטרת הסטרים היא להיות שידור שאפשר להצטרף אליו בלייב או לדפדף בו אחורה, אך לא לעשות בו שימוש ארכיוני. גם בפייסבוק לא השקיעו בחיפוש בסטטוסים, אבל אפשר למצוא לינק ישיר אליהם ולהפיצם כיחידת מידע בודדת.
חברים אפשר למצוא ב”discover” לפי מומלצי האתר או בחיפוש לפי מין, גיל (בטווח שמ-18 ועד 50+, אין פירוט מעל 50), ארץ וסוג פרופיל, כלומר המקצוע שבו בחר המשתמש (מוזיקאי, בדרן, מותג, עיתונאי וכו’).
***
ההבדלים בין עמודי הפרופיל של פייסבוק ומייספייס מספרים את כל הסיפור. בעוד בפייסבוק דף הפרופיל מציג תמונת שער, תמונת פרופיל, פרטים בסיסיים ואת הפיד על רוב הדף, במייספייס הסרגל, העמודה ותמונות השער והפרופיל תופסות את כל העמוד, וכדי לראות את הסטרים צריך לדפדף ימינה. בכך, דף הפרופיל של מייספייס נראה פחות כמו דף של אדם פעיל ברשת חברתית ויותר כמו עמוד תעודת זהות אינטרנטי כדוגמת פרופיל של מוזיקאי באתר מוזיקה או גולש באתר הכרויות.
במייספייס החדשה ממשיכים בגישה השמרנית של התמקדות בבידור קלאסי (מוזיקה וכו’) כלב הפעילות החברתית של הגולשים, עם היררכיה שמציבה יוצרים בראשה וצרכני בידור בתחתיתה. פייסבוק הצליחה להפוך את עצם השימוש בה לפעילות החברתית, שבה גם יצרני ואוצרי סטטוסים מעניינים הם יוצרים נערצים.
ס. אנטי-אגו לא נמצא ברשת
השנה היא 1990, אני בכיתה ט’. מה שרוב בני כיתתי יודעים על מחשבים מתמצה בכמה משחקים, שלצורך הפעלתם צריך לחכות 10 דקות להעלאה, ולכתוב במעבד התמלילים איינשטיין. השימוש ברשת הוא שולי. אני באופן אישי מתעניין בשני דברים שלא חשבתי שאראה בימי חיי – יצירת קשר עם אנשים מרחבי העולם וקריאה על רוצחים סדרתיים.
אני אוהב לקרוא ולעולם לא מספיק את כל מה שאני רוצה. הרשת היתה מדיום חדש בישראל אז, אבל היו מיליון דרכים אחרות לקבל מידע. הספרייה של בית הספר היתה אחד המקורות, חברים משכילים היו אחר. איתי בחדר בפנימיה היה את אחד המקורות המעניינים והמקוריים שהכרתי מאז ועד היום. שמו היה סנטיאגו גומז.
ס. אנטי-אגו, כמו שאהב להציג את עצמו (בתקופה שנהג להציג את עצמו), הוא אולי האנרכיסט המשכיל והמעניין ביותר שיצא לי להכיר בחיי. כמו שמו, הוא לא חשב שהוא עצמו חלק מהמשוואה. ביותר מדרך אחת. עוד כשכתב תכנים והעלה אותם לרשת, או הפיץ אותם בדרכים אחרות, ניסה בכל דרך להתחמק מזיהוי התכנים עם האישיות שלו. בניגוד לתרבות ההפצה הנוכחית, הוא לא רצה שיכירו אותו. הוא רצה שיבינו וידעו על מה שהוא מדבר, לא מי אומר את הדברים.
אמצעי מקובל להפצת מידע לפני עידן הרשת, במיוחד כאלו חתרניים, נקרא פנזינים. עלונים קצרים, בד”כ, שמביאים מידע שלא תמצאו בתקשורת הממסדית. משהו כמו הבלוגים של פעם. התחלתי לאסוף כאלו, בעיקר תודות לכך שסנטיאגו היה השותף שלי בחדר בפנימייה ואחד מהמשפיעים החשובים על השקפת עולמי. מעבר לכישרון כתיבה, לנ”ל היתה יכולת נדירה לאיור. בשילוב בין השניים נולדו עשרות, אולי אפילו מאות, של טקסטים וקומיקסים במגוון נושאים.
לפני זמן מה, פשפשתי בעתיקות שלי. ארגזים שתחובים בבוידעם של ההורים בתקווה שיום יבוא ואוכל לעשות מהם מיליונים, או לפחות להראות לנכדים. יש שם מכתבים ישנים מאקסיות משוגעות, תמונות שלי במעילי ג’ינס בגיל 9 והרבה מאד אבק. מצאתי כמה מהחוברות הישנות האלו ומיד סרקתי חתיכות מהן והעליתי לרשת, משתי סיבות עיקריות. הראשונה, הן מעניינות. הן מראות עולם אחר, חשיבה אחרת. הן עשויות מנייר. השנייה, היוצר שלהן (גומז) לא נמצא ברשת. נסו לחפש אותו ותחזרו אלי עם התוצאות. האדם הכישרוני הזה, שהיה הראשון לנצל את המדיה, הוא גם בין היחידים ששמעתי עליהם שהחתימה האלקטרונית שלו כמעט בלתי קיימת. אולי זו פרנויה, אולי היא מוצדקת, אבל כרגע, כל מה שיש לנו ממנו, נמצא כאן.
תום אשחר הוא צלם ישראלי מקומי, עם חיבה לכל מה שאינו פורמלי או דורש בגדים. בדרך לכבוש את בירת העולם, ניו יורק
תעלומת צאלה כץ | פרק מהספר “הקומדיה התל-אביבית” של יובל בן-עמי
הקטע מספרי החדש “הקומדיה התל-אביבית“, שבחרתי לפרסם פה, הוא ארוך (2500 מילה), אבל לקוראיך מגיע נתח משמעותי של סיפור ולא סתם טיזר. הוא מתאר את תחילת הנסיון לפצח את תעלומת צאלה כץ. בהמשך נלקחתי ברכב ממקום המפגש שאותו קבעתי עם דסקל בתל אביב אל שכונת קוטג’ים בנס ציונה. שם, במרתף של בית פרברים סטנדרטי לחלוטין, נערך ערב לזכרה של בחורה שלא היתה ולא נבראה. נקראו שיריה, נאכלו ביסלי ובמבה ואני, האילם, פיצחתי את התעלומה, אבל זה רק סיבך את העניינים יותר.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
