הפלישה למאדים // מחבר “לבד על מאדים”, אנשי מדע ומד”ב על הרצון האנושי ליישב כוכבי לכת זרים


עידו קינן, מגזין “ליברל”
איורים: יוג’ניה לולי (cc-by-nc)

“לבד על מאדים”, ספר המדע הבדיוני של אנדי וויר, וסרטו של רידלי סקוט שמתבסס עליו, “להציל את מארק וואטני” בכיכובו של מאט דיימון, נקראים שניהם במקור האמריקאי The Martian. נהוג לתרגם Martian ל”איש מאדים”, למרות שפירוש המילה הוא “מאדימאי”, כלומר צורת חיים מאדימית, שלא בהכרח לובשת דמות אדם.

אבל הפעם “איש המאדים” הוא תרגום מדויק – ומפה ובמשך שלוש פיסקאות יש ספויילרים – משום שהמאדימאי המדובר הוא איש, האסטרונאוט מארק וואטני, שננטש על ידי עמיתיו בעת פינוי חירום של הכוכב, משום שחשבו שהוא נהרג אחרי שאנטנה פילחה את חליפת החלל שלו ואת גופו. אלא שוואטני לא רק שלא מת, אלא חולץ בשיתוף פעולה בין סוכנויות החלל האמריקאית והסינית, אחרי שהצליח לשרוד על מאדים כמעט שתי שנות כדור-הארץ באמצעות הידע שלו כבוטנאי ומהנדס מכונות, הציוד שהיה עמו וציוד שהושאר על ידי משלחות קודמות על כוכב הלכת.

מחבר "לבד על מאדים" אנדי וויר, הבמאי רידלי סקוט והשחקן מאט דיימון. צילום: ביל אינגלז, נאס"א

“לא היתה לי שום מטרה מלבד לשעשע את הקורא”, אומר וויר בראיון ל”ליברל“, ואפשר להתייחס לדברים כהצטנעות: וויר תיחקר ארוכות ועמוקות את ההיבטים המדעיים השונים של העלילה כדי שספרו יהיה מדוייק מדעית ככל האפשר. לדוגמה, אף שלא נקב בתאריכים שבהם התרחשו האירועים בספר, הוא כתב אותו בצמוד לגליון נתונים שבו כל האירועים מוקמו בתאריכים ספציפיים, שתואמים למסלולי הכוכבים, המרחק בין כדור הארץ למאדים וכיוצא בזה (וויר סיפר בפייסבוק שחנון בשם קני ריי ניתח את המידע שבספר והצליח לפצח את התאריך שבו מתחיל הסיפור – 12 בנובמבר 2035).

הירידה לפרטים לא נשארה מאחורי הקלעים, אלא חלחלה גם לספר עצמו. כשוואטני מגדל על הפלנטה הצחיחה תפוחי אדמה – צמח המאכל הנפוץ שלא במקרה מהדהד הן את אדמת כדוה”א והן את הרעב הגדול באירלנד – הספר פורש את תהליך הגידול שלהם, הניסוי והטעייה, היבול שמושמד בדרך לגילוי השיטה האופטימלית והחישוב המדוייק של הקלוריות שהם יספקו לוואטני עד למועד חילוצו המתוכנן. רמת הפירוט היא כזו שמזכירה מבוא לתוכנית סיוע לחקלאים בעולם השלישי. האם במסווה של ספר הרפתקאות מותח, וויר כתב מדריך להארצה (טרהפורמציה) של מאדים – כלומר התאמתו של כוכב הלכת למגורי אדם?

Greek Meatballs. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

בתרבות הפופולרית, המאדימאים היו פעמים רבות מי שבאו להשמיד את כדור הארץ על יושביו. במציאות, יתכן שמאדים הוא זה שיציל אותנו כשכדור הארץ כבר לא יוכל לקיים אותנו. במוקדם או במאוחר – אולי מאוחר מאוד, אבל רצוי שלא מאוחר מדי – נצטרך ליישב את החלל. “יישוב כוכבי לכת הוא חלק מרעיון רחב יותר, להתיישבות מחוץ לכדור-הארץ במגוון דרכים: ירחים, אסטרואידים ואף בניית מתקני מגורים ותחנות שונות, רעיונות המתכתבים עם ‘גליל א’וניל’ ודומיו”, אומרת עדי ניניו גרינברג, מרצה מומחית לחלל ולוויינות, דוקטורנטית במעבדה לחקר שביטים בחוג למדעי כדוה”א באוניברסיטת ת”א ובעלת המיזם החינוכי “מצוינות בחלל”. היא מונה כמה מהסיבות: “החל ממציאת תחליף לכדור הארץ במקרה של פגיעת גוף חיצוני בו, עדי ניניו גרינברג. צילום: סטודיו Yaelookמיצוי המשאבים הרלוונטים לחיים בו, יוקר הנדל”ן, צפיפות אוכלוסין ועד ליצירת חברה חדשה”.

“אני חושב שזה בלתי נמנע”, אומר דידי חנוך, שתרגם לעברית את ספרו של וויר, תרגום שיצא בהוצאת “הכורסא”. “אני חושב שאנחנו נהיים רבים מדי כאן, אני לא חושב כוכב לכת אחד הוא מספיק בשביל כמה שאנחנו. מעבר לכך שאנחנו לא ממש מתייחסים לכוכב הלכת שלנו בצורה היפה ביותר”.

“הקטע של להקים עוד התיישבות במקום חיצוני לכדור הארץ זה חזון שרוב האנשים מתקשים להתחבר אליו. זה דורש ראיה לטווח מאוד רחוק, וקשה לראות שזה באמת הולך לקרות”, אומר יואב לנדסמן, מהנדס חלל וגאופיזיקאי. “כל עוד אנחנו תרבות של פלנטה אחת, אנחנו חשופים לסכנות שקיימות בחלל, ואנחנו יודעים שהן קיימות, שמסכנות את אוכלוסיית כדוה”א ברמה גלובלית, כמו פגיעת אסטרואיד גדול – משהו שקרה יותר מפעם אחת על כדו”הא וגם על הפלנטות שסביבנו. על כדוה”א היו הכחדות המוניות שלא תלויות בחלל אבל תלויות בכדוה”א. אנחנו תופסים את כדוה”א כמקום שטוב לחיות בו, אבל שוכחים שעל רוב המקומות בכדוה”א אנחנו לא יכולים לחיות. הזכרון שלנו הוא לזמן של התרבות האנושית, אבל בזמן של כדוה”א, זה כלום. רוב הזמן שהחיים על כדוה”א קיימים, זה לא זמנים שבני אדם היו יכולים לחיות בהם – היתה פה אטמוספירה שונה ותנאים אקלימיים שונים שלא מתאימים לחיי בני אדם. הסביבה שלנו מאוד דינמית, רק שבסקאלת הזמנים של ההיסטוריה האנושית זה לא משהו שאפשר לראות אותו. אפשר לראות את זה בסקאלה גאולוגית. כששינויים מהירים קורים בכדוה”א זה לא סבבה לחיות פה בשום מקום”.

ואנחנו צריכים כוכבי גיבוי?
“כן. מקום נוסף לחיות בו וגם מקומות נוספים לשמר את הידע שצברנו. שלא נבזבז את כל אלפי שנות הציוויליזציה שנקנו בהרבה דם, יזע ודמעות. די בטוח שאי אפשר יהיה לבנות את הכל מחדש שוב”.

אתה מאמין שיש אפשרות להקים גיבוי כזה שלא על כוכב לכת אחר, אלא על כוכב מעשה ידי אדם, כמו בסדרה “באטלסטאר גלקטיקה”, שבה הסיילונים משמידים את כל הקולוניות על כוכבי הלכת וכל מה שנשאר מהאנושות נמצא על כמה ספינות חלל עצומות?
“עקרונית כן, אבל יש המון דברים שאנחנו לא יודעים. להקים בחלל עיר שלמה, בסקאלה של מיליון אנשים, זה משהו שהוא הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו יודעים לעשות היום. יש כל מיני רעיונות איך לעשות את זה, וכמה עבודות מאוד מושקעות של איך לעשות את זה וכמה זה יעלה, אבל זה לא בסקאלה של מה שאנחנו מסוגלים לעשות עכשיו. אם כל האנושות תתגייס יחד לעשות דברים כאלה, אולי יהיה אפשר לעשות. אבל בחייך, אנחנו בקושי מצליחים לעשות דברים בשת”פ בינלאומי כשזה על גבי כדור הארץ”.

Way of the Dodo. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

“כדור הארץ הוא ערש האנושות, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה כל חייך”, מצטט מדען הטילים ד”ר ויקטור צ’רנוב את קונסטנטין ציאולקובסקי, מאבות הטילאות הרוסית ותוכנית החלל הסובייטית (הציטוט המקורי כללי יותר: “פלנטה היא ערש המוח, אבל אתה לא יכול לחיות בעריסה לנצח”). ויקטור צ'רנוב. צילום באדיבותואולם צ’רנוב, מרצה מן החוץ בטכניון וממגישי תוכנית הרדיו-אינטרנט “החללית“, מאמין שהמיישבים הראשונים של פלנטות אחרות יעשו זאת מסיבות פרקטיות: “אני לא חושב שיש ארגון עולמי שאומר, אנחנו צריכים להתכונן לאסון טבע שבמסגרתו אנחנו צריכים לברוח. בדיוק כמו שבזמנו, לא היתה תוכנית גדולה להקים את ארה”ב, אלא אנשים שטו לשם מסיבותיהם, אני חושב שאנשים פשוט יטוסו לכוכבים אחרים. הנבואה ניתנה אתה יודע למי, אבל אני מעריך שמי שיקים את המושבות הראשונות לא יהיה ממשלות או ארגונים גדולים, אלא כמו הפוריטנים שהקימו את ארה”ב, מי שירגיש נרדף או שיימאס לו מכדור הארץ, בהינתן הטכנולוגיה הנכונה, יקום ויברח. המסע הזה מאוד מסוכן, והסיכוי לשרוד, לפחות בהתחלה, מאוד נמוך. לא ממשלות ולא ארגונים גדולים ירצו לקחת אחריות. אבל כל מיני כתות שה-FBI רודף אחריהן, להן לא אכפת – הם יגידו, ‘שווה לנו לקחת את הסיכון'”.

הפיזיקאי סטיבן הוקינג והפיזיקאי ומיליארדר ההייטק יורי מילנר הכריזו השנה על פרויקט Breakthrough Listen, שבמסגרתו יושקעו 100 מיליון דולר בשימוש בטלסקופים ובניתוח אותות רדיו ממערכות שמש רחוקות, במטרה לגלות אם יש חיים אינטליגנטיים מחוץ למערכת השמש שלנו. “היקום לא רוחש חיים, אבל אנחנו ככל הנראה לא לבד”, אמר מילנר בראיון למגזין טיים. “לו היינו לבד זה היה כזה בזבוז של נדל”ן”. מעניין מה יקרה כשהמהגרים מכדור הארץ יגיעו ליעדם החוץ-ארצי ויפגשו חייזרים ילידים, וכמה המפגש הזה ישחזר מפגשים דומים בין ילידים לבין מבקרים-מתיישבים-פולשים על פני כדור-הארץ.

Trading Blows for Self-Knowledge. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

פלנטה אחרת

לפני “לבד על מאדים” של וויר, היתה זו הטרילוגיה של קים סטנלי רובינסון על מאדים שיצאה בשנות התשעים – “מאדים האדום”, “מאדים הירוק” ו”מאדים הכחול” – שתיארה תרחיש של יישוב מאדים על ידי תושבי כדור הארץ. הרבה לפני שניהם, המדע הבדיוני לא היה רק חלון הראווה לעתיד אפשרי של פריצה האנושית לחלל, אלא גם המנוע הרקטי שמאחוריה. “המד”ב של שנות ה-40-50 של המאה הקודמת עסק במידה מסיבית ברצון לצאת לחלל”,אומר חנוך, חובב ומתרגם מד”ב ותיק ומו”ל הוצאת ספרי המד”ב “נובה”. “אפשר בהחלט ליחס להם מידה מסויימת של אחריות להחלטה של קנדי לצאת לירח. הם כתבו את זה כפרופוגנדה. רוברט היינליין אמר במפורש, היכינו בתופים בעידוד ליציאה לחלל”.

אולם העיסוק המד”בי ביישוב החלל דעך עם הזמן, אומר חנוך. “לאחר ההגעה לחלל, בשנים האחרונות המד”ב התעסק פחות בחלל, בטח פחות במובן של איך אנחנו יוצאים לחלל. אם זה חלל, זה היה כנתון בדרך כלל – אנחנו כבר שם, הנה סיפורים בחלל. ככה זה ברוב הספרים וברוב הסדרות שעוסקים בחלל. דידי חנוך. צילום: רני גרףאפילו סדרות כמו ‘בבילון 5′ ו’מסע בין כוכבים – הדור הבא’, שניהם עוסקים בגזע שנמצא לא הרבה זמן אחרי היציאה לחלל, בין עשרות למאות שנים אחרי היציאה לחלל, והתעסקו הרבה פחות באיך הגענו לשם. אם נלך לעולם משחקי הווידאו, גם Mass Effect, אחת מסדרות המשחקים החשובות ביותר, מתחילה כמה עשרות שנים אחרי שהגענו לחלל והצטרפנו לחברה הגלקטית. ההתעסקות הזאת של רובינסון ו-וויר באיך מגיעים לחלל ואיך מיישבים אותו הרבה יותר נדירה ממה שהיתה באמצע המאה הקודמת”.

“אני חושב שהשאיפה לצאת לחלל ולהגיע למאדים ולמקומות אחרים לא באמת נעלמה”, טוען לנדסמן. “אולי באיך שזה נראה בציבור, באמת היתה סוג של הדחקה כזו, לא ראו את זה הרבה זמן. היתה תקופה מאוד ממושכת שלא היו בכלל סרטים שראו בהם אנשים בחלל. היתה דעיכה של הז’אנר שעוסק במסעות בחלל ובשאיפה להמשיך את מה שהיה לפני כמה עשורים. אני לא יודע בדיוק להסביר למה, אבל בעיני מי שעוסק בתחום, אף פעם לא היתה דעיכה. היתה תחושה של אכזבה מהתוכניות הממשלתיות הגדולות של האמריקאים והרוסים, שבעבר ניסו להגיע לירח ולכל מיני מקומות – והפסיקו”.

Cosmic Pool. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

חנוך קושר בין דעיכת תוכניות החלל לבין הייצוג של הרעיונות שלהן בתרבות הפופולרית: “אני חושב שאסון המעבורת ‘צ’לנג’ר’ וההקפאה ההדרגתית של תוכנית החלל של סוכנות החלל האמריקאית, שהיא סוכנות החלל החשובה בעולם, השפיעה מאוד על הדמיון האנושי. נכנסה מידה מסויימת של ייאוש לעניין הזה. אני חושב שמד”ב מייצג את השאיפות הקיימות בחברה יותר ממה שהוא מניע או משנה אותן, בדרך כלל. כשלאנשים לא אכפת מהחלל, אז גם למד”ב לא אכפת מהחלל”.

“אני חושב שתמיד היה לנו עניין ביישוב כוכבי-לכת אחרים. ומתחיל להיראות שזה נמצא בהישג ידנו, אז אנשים מתעניינים”, אומר וויר על ההתעניינות המתחדשת בסוגית ההארצה של מאדים.

למה לדעתך זה קורה? אנחנו באמת נלהבים לגבי פלנטות אחרות, או שפשוט התעייפנו משלנו?
“או, אני חושב שאנחנו תמיד נלהבים לגבי אזורי סְפָר ומקומות חדשים שבהם אנשים מעולם לא ביקרו. תמיד יש חלק מסויים של האוכלוסייה שרוצה לצאת ולחיות בטבע, לא משנה כמה בלתי סלחנית הסביבה הטבעית הזאת עלולה להיות”.

“אני לא חושבת שהזווית היא עניין של יאוש או צורך להתפשט הלאה, בשלב הזה. אני חושבת שאנחנו בשלב של סקרנות, עניין, תמריצים אסטרטגיים או פוליטיים של מדינות”, אומרת ד”ר דגנית פייקוסבסקי, חוקרת בכירה בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה ובטחון ופוסט דוקטורנטית במכון דייויס באוניברסיטת ת”א. “אני רואה את זה כסוג של אבולוציה אנושית, במובן שזה חלק טבעי. אם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהאדם הוא יצור סקרן וחוקר, שמעניין אותו לדעת ולגלות דברים חדשים – לאו דווקא עולמות חדשים, אלא מרחבים חדשים – זה חלק טבעי מכך. האדם יצא מהמערה והסתכל החוצה, רצה לדעת מה יש מעבר להר, העביר את הכפר לשם והמשיך הלאה. בין אם זה מונע רק מסקרנות ובין אם זה מלווה גם בצרכים – עוד שטחי אוכל או מים וכולי. זה הולך יחד עם התפתחות של טכנולוגיה. ברגע שהטכנולוגיה מאפשרת, האדם משתמש בה והולך קדימה. אם אנחנו מסתכלים על מגלי הארצות, בהתחלה היה קשה לחצות את הים. כשהיו אוניות זה התאפשר, ואז הממשל היה מוכן לתמוך בזה, וקיבלנו את ההתקדמות הבאה. מגלים את העולם החדש, חוצים את האוקיינוסים, עוד יבשות וכולי. למה בכלל לצאת לחלל? יש חלום אנושי, סקרנות, רצון לחקור ולהתקדם ולראות מה יש הלאה, ומגיעה נקודה שזה אפשרי, גם טכנולוגית וגם מצד גורמי הממשל, כי אתה צריך מימון בסדרי גודל שרק מדינה יכולה לעמוד בהם”.

Taste Bud Regrowth. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

בגלל תנאים כמו הימצאותם של מים, טמפרטורה ולחץ אטמוספרי קרובים לאלו של כדור-הארץ, והזמן וכמות האנרגיה הנחוצים למסע אליו, מאדים נחשב לכוכב-הלכת המתאים ביותר לנסיונות היישוב האנושיים. אבל מדי פעם אנחנו שומעים על מועמדים אחרים. אחד כזה הוא קפלר 452b, שהתגלה על ידי טלסקופ החלל המתקדם קפלר, שמטרתו העיקרית לגלות כוכבי לכת, כשאלו עוברים על פני כוכבים אחרים ומצמצמים את כמות האור שמגיעים אלינו מאותם כוכבים אחרים. קפלר 452b תואר בהתלהבות כ”בן הדוד הגדול והזקן של כדור-הארץ”.

“התגלית של קפלר 452b אמנם היתה מלהיבה”, מסייג עפר מתוקי, דוקטורנט לקוסמולוגיה באוניברסיטה העברית, “אך נופחה מעבר למימדים האמיתיים שלה, גם על ידי התקשורת וגם על ידי אנשי נאס”א, שזקוקים לתשומת הלב על מנת להזכיר לציבור האמריקאי שהם קיימים ועושים דברים חשובים, בתקווה שלא לאבד תקציב נוסף. קפלר 452b גדול רק במעט מכדוה”א, והוא כוכב הלכת הקטן ביותר שמצאנו, אשר מקיף כוכב דמוי השמש שלנו בתחום הישיב – האזור סביב הכוכב שבו יכולים להתקיים מים נוזליים על פני השטח של כוכבי לכת. זה אכן גילוי משמעותי, אך הוא רק צעד בתהליך המדעי הארוך והקשה של חקר פלנטות, וישנם הרבה דברים שאנחנו לא יודעים לגבי כוכב הלכת ושמשמעותיים מאוד ליכולת התאורטית שלו לכלכל חיים (שגם אם כולם מתקיימים, עדיין ישנם המוני תנאים אחרים שלא נוכל לוודא אם מתקיימים עד שממש נגיע אליו) – כמו האם כוכב הלכת מסתובב על צירו ביחס לכוכב שלו, אחרת צד אחד שלו יהיה רותח והשני קפוא, האם יש לו אטמוספירה, או האם יש עליו מים”.

בקיצור, קדימה למאדים.

אחי, יש’ך שקל למאדים?

“היה סרט תיעודי שנקרא ‘יתומי אפולו'”, מספר לנדסמן, “על יזמים שניסו לקנות את תחנת החלל מיר ולהשתמש בה לצרכים פרטיים אחרי שהאמריקאים קיצצו את התקציבים והפסיקו להראות נכונות להמשיך את התוכניות של פעם. היזמים אפילו מימנו משלחת אסטרונאוטים לשם, ועשו שם בפעם הראשונה פרסומות שצולמו בחלל, כולל הפרסומת הראשונה שצולמה בחלל, של תנובה, וכל מיני רעיונות חדשניים, שעוד היו מוקדמים. קשה להגיד שזה פרץ דרך כי זה לא המשיך הרבה”.

מאז הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג וזה של יצרנית החלב הסינית, חברות כמו גוגל הוקמו, יזמים כמו אילון מאסק התעשרו וההמון קיבל כלים להתאגד ביחד למימון משותף של פרוייקטים – וכל אלה רוצים חתיכת שמיים. השוק הפרטי מתחיל למלא את החלל שהמדינות השאירו בחלל, ובניגוד ליתומי אפולו, הם לא עושים את זה בשביל החלב של תנובה. למשל, יש חברות שמתכננות לכרות מחצבים, שנחשבים יקרים ונדירים על כדוה”א, מאסטרואידים שעשירים בהם. “זה בשביל להביא זהב ופלטינה לכדוה”א, או בשביל להשתמש במחצבים בחלל, למשל לחצוב מחצבים לדלק בדרך למאדים במקום לסחוב את הדלק איתם מכדור הארץ”, מסביר לנדסמן. “המטרה היא קפיטליסטית לחלוטין, וזה ייצור את הטריליארדרים הראשונים על כדורה”א. הכוונה היא שיהיה להם בחלל צי טלסקופים זולים שיחפשו אסטרואידים, וזה יעזור לאתר אסטרואידים שמסכנים את כדוה”א, וקשה לאתר באמצעות טלסקופים שנמצאים על כדוה”א. העולם העסקי נותן דחיפה מאוד גדולה לעניינים מדעיים בלי כוונה ישירה”.

IAMI. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

כניסת הכסף הפרטי לחלל מחזירה את הצבע האדמדם ללחיי המד”ב האקסוקולוניאליסטי. “רק בשנים האחרונות, עם חברות כמו ספייסאיקס (SpaceX) ומיזמים פרטיים שחושבים איך להגיע לחלל, התחיל להיות שינוי מגמה שהספר של אנדי וויר מייצג – זה והתוכנית המטורפת של הריאלטי למאדים, Mars One. עכשיו שוב קורים דברים, אבל זה אחרי תרדמת די ארוכה”, אומר חנוך. “לכניסה של השוק הפרטי בהחלט יש לחלק בזה, ולמימון-המון בהחלט יש חלק בזה. אנחנו רואים פרוייקטים של לוויינים ומיזמים פרטיים במימון המון שהמטרה שלהם היא להגיע לחלל ברמה כלשהי, לצלם תמונות משם, לשלוח מסרים משם, כל מיני דברים כאלה, והם מציתים את הדמיון. מעניין שבסיפורים של היינליין משנות ה-40-50 ההגעה של האנושות לחלל היתה ביוזמה פרטית – הוא לא האמין שממשלות יביאו אותנו לשם”.

מאסק, ממייסדי פייפאל וטסלה, הקים ב-2002 את ספייסאיקס, חברה לייצור ושיגור רקטות וכלי תחבורה חלליים, “עם המטרה הסופית לאפשר לאנשים לגור על פלנטות אחרות”, כפי שנכתב באתר החברה. “ספייסאיקס היתה החברה הפרטית הראשונה שנכנסה לתחום השיגורים של לווינים”, מספר לנדסמן. “בהתחלה הם ספגו המון ביקורת, למה להיכנס לתחום שיש בו מספיק חברות בעלות נסיון, ושאין סיכוי להתחרות בהן ולהוריד את המחירים? החזון של ספייסאיקס, בסופו של דבר, זה מאדים – גם טיסות מאויישות למאדים, עם אנשים שיגיעו לשם כדי להתיישב שם. החזון לטווח הקצר זה להוריד באופן משמעותי את מחירי הטיסות כדי שיהיה אפשר לדבר על טיסות זמינות ליעדים רחוקים כמו מאדים. הם הוכיחו את עצמם, עשו שיגורים יותר זולים, פיתחו טכנולוגיות חדשות, ולכן בעצם חשפו שהמחירים היו מופקעים בלי הצדקה. ספייסאיקס היום הפכו לחברת השיגורים המבוקשת ביותר, ויצרנית הטילים הגדולה ביותר בעולם. ביוני היה שיגור לא-מאוייש שהתפוצץ, זו הפעם הראשונה שזה קרה להם, אחרי 18 שיגורים מוצלחים, לא היה תקדים לזה שמשגר מגיע ל-18 שיגורים מוצלחים לפני תקלה”.

למרות התקלה החמורה, ספייסאיקס קיבלה בסוף נובמבר תו תקן משמעותי – חוזה עם סוכנות החלל האמריקאית נאס”א, במסגרתו תשגר החברה אסטרונאוטים של נאס”א לתחנת החלל הבינלאומית החל מ-2017, בדומה לחוזה שחתמה הסוכנות עם בואינג מוקדם יותר השנה. “היום רק סוכנות החלל הרוסית שולחת אנשים לחלל”, מסביר לנדסמן. “כשהאמריקאים משגרים אסטרונאוטים הם עושים את זה באמצעות הרוסים, שקורעים אותם במחיר”.

Nebula Waves. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

לונה פארקס אנד רקריאיישן

לנדסמן עצמו עובד בשוק הפרטי של החלל – הוא מהנדס המערכת הראשי בעמותת SpaceIL, שמשתתפת באתגר גוגל לונאר אקספרייז – לבנות במימון פרטי חללית שתנחת על הירח, תנוע עליו חצי קילומטר ותשלח ממנו תמונות לכדור הארץ. הפרס לחברה הראשונה שתבצע זאת עומד על 30 מיליון דולר. “מה שקרה החל מהעשור הקודם זה שכל מיני אנשים שיש להם יותר מדי כסף הוכיחו בעצם שיש ביקוש לעשות כל מיני דברים פרטיים בחלל”, הוא אומר. “אנשים החליטו שהם רוצים לבקר בתחנת החלל הבינלאומית כתיירי חלל, אז הם שילמו עשרים ומשהו מיליון דולר כדי שיכשירו אותם וישלחו אותם לשם. יואב לנדסמן. צילום באדיבותוהיו שבעה שהספיקו לעשות את זה באמצעות חברה שהוקמה לצורך העניין הזה. התחילו לטוס לוויינים אזרחיים קטנים, התחום הטכנולוגי של לווינים זעירים התחיל להתפתח, ניכר שיש לזה ביקוש וכל מיני חברות של יזמות בתחום של החלל התחילו לקום.

“בתחילת שנות האלפיים היתה תחרות של קרן אקספרייז (XPRIZE), שנקראה אנסארי-אקספרייז, לבנות מטוס חלל שיגיע לתת-מסלול בגובה של 100 ק”מ וינחת בחזרה, ויבצע את אותו דבר שוב תוך שבוע או שבועיים. ב-2004 זכתה חברת סקיילד קומפוזיטס. הם הראו פוטנציאל של טיסות למטרות תיירות ובידור, משהו שאפשר לעשות ממנו ביזנס. חברת וירג’ין של המיליארדר ריצ’רד ברנסון התמזגה איתם ויצרה את וירג’ין גלקטיק, זה הביזנס הבא שלהם, הם הולכים להטיס נוסעים לתת-מסלול לפני סוף העשור הזה. לפני שנה היתה להם תאונה, מטוס שלהם התפרק באוויר ואחד מטייסי הניסוי נהרג, אבל הם כבר בונים את המטוס הבא, וזה כנראה משהו שהולך לקרות, לא היו ביטולים אחרי התאונה, בונים שדות תעופה שמתאימים לזה, יש המון השקעה בתחום של תיירות חלל. יש חברות אחרות שעובדות על מלונאות חלל, ממש טיסה למסלול לאיזושהי תחנת חלל שתשמש מלון נופש, יש חברות נוספות שעובדות על טיסות לירח למטרות תיירות, והיום, בגלל שברור שיש לזה ביקוש, אז יש הרבה מיזמים שעובדים על שיגורים עצמאיים ללא תלות בחברות המסחריות הגדולות, וגם של אמצעים נוספים שצריך, כמו איך להגיע לשם ואיפה אנשים יגורו”.

התיירות בעצם זה לקחת את השאיפה ליישב את החלל ולהפוך אותה למין נשיונל ג’יאוגרפיק לעשירים? “בוא ניסע לחופשה בירח”.
“הנושא של תיירות רק לעשירים, זה נכון, אבל זה התחלה של תהליך. בשנות החמישים כשהתחילו לעשות טיסות מסחריות מעבר לאוקינוס, אף אחד כמעט לא יכול היה להרשות לעצמו. לפני 20 שנה אנשים גם לא כל כך טסו לחו”ל, זה היה נורא יקר. אני זוכר כשאני הייתי ילד, טסו לחו”ל רק אנשי עסקים. לא כל כך טסו לחו”ל לחופשות, זה היה נורא נדיר. זה לא כמו עכשיו, שבכל רגע נתון יש באוויר חצי מיליון אנשים. היום עושים את זה כלאחר יד. בהתחלה זה יקר, אבל כשעושים מזה ביזנס נכנסים עוד יזמים, המחירים יורדים ובסופו של דבר זה מגיע למצב שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו. הטכנולוגיה היום מתקדמת היום יותר מהר ממה שהיא התקדמה לפני 70 שנה. תוך מספר קטן של שנים זה יהפוך נגיש לציבור, לפחות החלל הקרוב לכדוה”א”.

Lunar Vacations, by Eugenia Loli (cc-by-nc)

“יש משוגעים לדבר שבאים עם כסף פרטי וחלומות”, אומרת פייקובסקי. “אני לא חושבת שהם מסוגלים לעמוד במה שדרוש בשביל זה, אבל הם מציבים את המחשבה ומעלים את זה לסדר היום. מה שהכסף הפרטי כן עושה זה גורם למדינות לשאול את עצמן מה התפקיד שלהן בחקר החלל. האם יש לממשלות תפקיד, או שאפשר לעשות את זה בכסף פרטי? אם אילון מאסק יכול לעשות את זה בכסף פרטי, האם מדינה צריכה לעשות את זה? מה הדבר הבא שמדינות צריכות לעשות בתחום החלל? אולי לא צריך השקעה מדינתית בתחום הזה, כמו שקרה בתחומים אחרים, או שהמדינה אומרת, נלך למקומות שהשוק הפרטי לא נמצא בהם. זה חלק ממה שאנחנו רואים היום. השוק הפרטי, ברגע שיש לו את הטכנולוגיה, הכסף, העניין והמודל העסקי, הוא דוחף את המדינות עמוק יותר לחלל. תסתכל על התוכניות של נאסא בעשר שנים האחרונות, זה מתאר את הכיוון הזה. במסלול סביב כדוה”א אנחנו כבר יודעים לעשות, הוכחנו את זה, ואפשר להכניס את השוק הפרטי.ד”ר דגנית פייקוסבסקי. צילום: חן גלילי/סדנת יובל נאמן למדע טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב נפסיק להתעסק עם הטווח הזה ונחשוב קדימה, עמוק יותר לתוך החלל. בממשל בוש היתה ‘תוכנית קונסטליישן’ לחזור לירח ומשם למאדים, ושל אובמה לוותר על הירח וללכת ישר למאדים. מדברים על 15 שנה מהיום – מסע מאויש למאדים. זה אפשרי. ב-2017 האמריקאים יעשו ניסוי ראשון במשגר שלהם של טיל חדש, לא מאויש – SLS (ר”ת של Super Launch System)”.

הסופר-עשירים מיצו את כדור-הארץ, והם מחפשים מקומות חדשים לעשות בהם כסף, יגידו ציניקנים. מצד שני, כסף עלול לאבד את משמעותו במעבר לפלנטות אחרות. “השיקול הכספי, כמה המשימה הזאת תעלה – אם אנחנו מדברים על ארגון, כמו שאני חושב, זה לא משנה”, אומר צ’רנוב. “זה יעלה המון, אבל הכסף בשבילם יהיה חסר משמעות. כי מה אני אעשה עם המון דולרים במאדים כשאין לי קשר עם כדור הארץ? אז במקרה כזה, הם לא יחשבו לצורך העניין על יעילות בזבוז הכסף, או על איך ההשקעה תחזיר את עצמה. במידה שאנחנו הולכים להתיישב, הכסף מפסיק להיות בעל משמעות. אתה לא באמת יכול לסחור, אתה לא יכול לעשות מזה כסף. יש לך חלון שיגור, פעם ב-26 חודשים אתה יכול לשגר למאדים בלי לבזבז המון המון דלק, התקשורת שלך לא תמיד תהיה, כי אתה בצד השני של השמש, אתה לא יכול להתקשר עם כדור הארץ. אין שום משמעות להשקעה. ברגע שאנשים יחליטו כן לטוס למאדים, זה לא משנה מי הם היו בחיים הקודמים. לעושר שלהם לא תהיה משמעות. בהנחה שמישהו שם ישרוד ותקום חברה חדשה, היכולת שלך לתקן דברים, להמציא דברים, לארגן דברים, היא תהיה הרבה יותר חשובה מכסף שהיה לך בכדור הארץ ומי היית בכדור הארץ. זה שהיית מיליארדר ואתה לא יודע לעשות כלום, זה יהפוך אותך לבנאדם מאוד לא מועיל ובתחתית החברה. וכנראה שלא יקחו אותך. כי להטיס לשאם בנאדם זה יקר ואתה סתם מבזבז להם משאבים. תחשוב על חברה שבה אפילו חמצן זה משאב יקר וקשה להשגה – אפילו לנשום עולה לך. מערכת השיקולים תהיה שם שונה, לפחות בהתחלה”.

Roast with Mushrooms. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

בדרך למאדים עוצרים בירח

“אנחנו בהחלט ניישב את מאדים בסופו של דבר”, אומר וויר בהחלטיות. “זה רק עניין של זמן. האם זה יקרה בימי חיינו? אני לא חושב. אני חושב שתהיה משימה מאויישת למאדים בטווח של 40 השנים הקרובות, או משהו כזה. אבל אני לא חושב שיהיו שם תושבי קבע עוד הרבה זמן. תסתכל על הירח. היו לנו אנשים שם לפני כמעט חמישים שנה ועדיין אין מושבה”.

מושבה כזאת בדיוק נמצאת בתכנון בימים אלה, מספרת פייקובסקי: “סוכנות החלל האירופית פועלת להקים מושבת קבע, כמו תחנת החלל הבינלאומית, על הירח – אנשים באים והולכים. כמו מעבדת מחקר, שת”פ עם רוסיה והסינים”.

Stairway to Heavens. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)

הכפר הירחי נידון בכנס החלל העולמי שהתקיים באוקטובר בירושלים, שבו השתתף לנדסמן. “אמרו שם שבדרך כלל כשיוצאים למבצע של שת”פ בינלאומי, מחפשים מכנה משותף כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל הגיעו למסקנה שזה רק יטרפד את זה. הם רוצים להקים מקום שבו יהיה אפשר לגור ביחד על הירח, להשתתף בתשתיות, אבל שכל מדינה שמשתתפת תוכל להשתמש בתשתית הזאת בשביל מה שהיא חושבת שנכון לעשות, בלי לכפות משהו כללי על כולם. וזה מאוד יפה בעיניי.

“יש המון שוני בין התרבויות השונות. אנדי וויר, מחבר "לבד על מאדים". צילום: ביל אינגלז, נאס"א (cc-by-nc-nd)אם אתה רוצה שת”פ עם הסינים, ההודים או הרוסים, במקום למצוא מכנה משותף נמוך ביותר, פשרה שאף אחד לא מרוצה ממנה, תן לכל אומה לעשות מה שהיא מוצאת לנכון, אם זה תיירות, אם זה לנצל את המחצבים של הירח, רעיון מאוד יפה. האמריקאים לא רואים את עצמם חלק מוביל בעניין הזה. הם אמרו שהם יקחו בזה חלק אבל הם לא הולכים להוביל את זה. המטרה שלהם זה מאדים והם לא הולכים להתעכב על הירח בצורה משמעותית”.

אבל אין דינו של קרוואן חלל זמני כדינה של התיישבות קבע בפלנטה אחרת. “הארצת כוכבי לכת, ירחים או גופים אחרים תחייב יצירת תנאים מתאימים, כגון אטמוספרה בעלת הרכב גזים תואם ליצורים חיים, טמפרטורות ולחצים מתאימים, מים זורמים בקביעות, הגנה מפני קרינה ועוד”, מזכירה ניניו גרינברג. “יצירת תנאים אלה במרחב הפתוח היא אתגר מורכב שייקח זמן רב לממשו”.

אנדי וויר, בהינתן ההזדמנות, היית עוזב את כדור הארץ והולך לגור במאדים או בכוכב לכת אחר?
“לא, לא הייתי עושה את זה. אני כותב על אנשים אמיצים; אינני אחד מהם. פשוט אין לי את רוח הסְפָר הזאת”.

Naive Honeymooners. איור: Eugenia Loli (cc-by-nc)


התפרסם בגירסה שונה בגליון דצמבר 2015 של “ליברל”


תגובות

פרסום תגובה