מיץ פטל הזהב

האוסקר ארוך מדי, גלובוס הזהב משעמם, ורק יאיר רוה יודע מה זה “פרסי גילדת המפיקים”. ומה עם טקס פרסי הראזי?

הראזיז — “פרסי פטל הזהב” בשמם המלא — מחולקים כבר 25 שנה, קצת לפני האוסקר, לסרטים הכי גרועים במספר קטגוריות, ביניהן הסרט הכי גרוע, השחקן והשחקנית הכי גרועים, סרט ההמשך הכי גרוע, הזוג הקולנועי הכי גרוע ופרס המושל לאדם שהגיע להישגים שאין עבורם קטגוריה.

הראזיז התחילו כשעשוע סלוני של מייסד הפרס, ג’ון ווילסון, וכמה מחבריו, שב-1981 צפו באוסקר בטלוויזיה ועשו לעצמם אוסקר אלטרנטיבי לסרטים הגרועים. ווילסון שלח הודעה לעיתונות עם שמות הזוכים. להפתעת צוות הפרס, ההודעה פורסמה בתקשורת, ולא היתה ברירה אלא להמשיך. מהסלון עבר הפרס לאולמות וזכה לטקס משלו, כולל פסלון פרס: פטל על סרט צילום 8 מ”מ, מרוסס בצבע זהב ששמאים מעריכים את שוויו בכ-4.97$.

פסל הראזי. צילום באדיבות ג'ון ווילסון (C)

הטקס הוא פארודיה על טקסי פרסים, מסביר ווילסון לחדר 404: “יש קטע מוזיקלי בהתחלה, ואת המעטפות. אנחנו מוצאים את הדברים הכי מרושעים שמבקרים אמיתיים כתבו על הסרטים כדי להקריא אותם בטקס. עיתון בדה מוין כתב על האלי ברי שצריך להתקשר אליה לבקש שתחזיר את האוסקר שלה. היא באה לטקס שלנו עם האוסקר, והדבר הראשון שאמרה היה ‘אני לא צריכה להחזיר אותו, כי השם שלי מופיע עליו'”.

זוכי הפרס נוטים שלא להגיע לקבל אותו, אבל אלה שכבר מגיעים נותנים שואו. ברי, שזכתה בפרס השחקנית הגרועה לשנת 2005 על “אשה חתול”, היא הכוכבת הכי גדולה שאזרה אומץ לבוא לקטוף את הפטל. בטקס היא הודתה לאולפני האחים וורנר על ש”שמתם אותי בחתיכת חרא של סרט מקולל. זה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל הקריירה שלי”. אחר כך העלתה על הבמה את הסוכן שלה, לחלוק את הבושה.

“התעשייה מפחדת מהראזיז”, אומר ווילסון. “אני חושב שזה מצחיק אבל הם מפוחדים מאיתנו. זה לא סוג הפרסום שרוב האנשים רוצים לקבל או אפילו מוכנים להודות שקיים. התעשייה מתעלמת. ניסינו לבקש מהזוכים להשתתף, וכל מי שעובד עם הסלבים חושב שתפקידו למנוע מאיתנו להגיע אליהם”.

אז איך האלי ברי הגיעה?
“עיתון אירי ציטט את ברי כאילו אמרה שתבוא אם תזכה. התקשרתי ליחצנית שלה לשאול אם זה אמיתי, כי אם כן נשמח שהיא תגיע, אבל אם לא, נרד מזה. היא כל כך התפעלה מזה שלא רצנו לעשות על זה יחסי ציבור, שהיא יצרה קשר עם ברי, שאמרה שזה לא ציטוט אמיתי, אבל החליטה להשתעשע עם זה”.

להבדיל, גם טום גרין ביזה את הטקס בנוכחותו. ווילסון: “טום גרין, שלטובתך אני מקווה שאתה לא מכיר אותו, היה השחקן הראשון שהשתתף בטקס וקיבל את הפרס על ‘Freddie Got Fingered”, וזה היה חכם מצדו, כי אף אחד לא היה מדבר על הסרט האיום שלו אם הוא לא היה בא לקבל את הפרס. זה היה סימביוטי, הוא קיבל מזה משהו ואנחנו השגנו משהו. הוא אמר שהוא עשה את הסרט כדי לקבל את הראזי, ואני אמרתי שאם זו היתה המטרה שלו, הוא הצליח לעשות את האזרח קיין של הסרטים הגרועים”.

השנה ישודר הטקס ב-4 במרץ, יום לפני האוסקר. “אני לא יודע אם מישהו ישתתף או לא”, מודה ווילסון. “הראזיז הוא מבחן לחוש ההומור שלהם, ו-96.8% נכשלים. אולי יהיה שינוי השנה בזכות יחסי הציבור שהאלי ברי זכתה להם”.


פחות פיקטיבי מגלובוס הזהב

טקס הראזיז מתקיים בנוכחות קהל — בשנה העשירית היה שיא של 400-500 איש — כשהנוכחים הם “מבקרי סרטים, עיתונאים, אנשים מהתעשייה שיש להם חוש הומור וחברים בראזיז”. החברים באיגוד הם גם מצביעי הפרס, ותנאי הקבלה היחיד בו נדרשו לעמוד הוא תשלום עבור החברות הזאת. כרגע יש באיגוד 727 חברים, וּווילסון מדגיש ש”ועדת גלובוס הזהב מורכבת מפחות ממאה אנשים. זה טקס הפרסים הבודד הכי פיקטיבי (bogus). אם יש מישהו יותר פיקטיבי מאיתנו — זה הם”.

השנה החליטה yes לתת כבוד לפרס (ותירוץ למיחזור סרטים באמת איומים) ברצועת סרטים זוכי ראזי שתתחיל בסוף פברואר, אבל אף ערוץ ישראלי לא הרים את השלט ושידר את הטקס המלא. ווילסון מספק להם תירוץ מעולה: “הטקס מעולם לא שודר”.

מייסד הראזיז, ג'ון ווילסון. הצילום באדיבות ווילסון (C)

הדבר, הוא מסביר, נובע מחרם של האולפנים המודאגים מיחסי הציבור הגרועים, שלא מרשים לשדר קליפים מהסרטים כמו באוסקר, וחוסר רצון של רשתות הטלוויזיה, שבחלקן נמצאות בבעלות האולפנים הנ”ל, לשדר טקס כזה. ווילסון: “צריכים להיות קטעים מהסרטים הגרועים כמו באוסקר, והגילדה בהוליווד אמרה שאם רוצים קליפ של יותר מ-20 שניות, צריך לבקש רשות ולתת תמלוגים. לרוב הפרסים, בגלל שהם בעד הסרטים, נותנים חינם. לראזיז לא מוכנים לתת אפילו בתשלום. מה שאנחנו עושים כרגע זה לדבר מעל הראשים שלהם, באמצעות התקשורת, ישירות לציבור. התעשייה שצריכה להשתתף כדי לשדר את זה לא רוצה לשתף פעולה. העיתונות מגיעה, ואולי תראה קטע בטלוויזיה, אבל זה לא שידור. זה מדהים בעיניי שזה מוכר כל כך בלי להיות משודר. המשיכה העולמית שלו היא שמדובר באמריקאים שצוחקים על עצמם”.

ולא שלא היו נסיונות לשדר: “היה לנו פעם חוזה שידור עם חברה שעושה תוכניות ריאלטי. היתה לנו פגישה עם חברות כבלים והם התייחסו לזה כטקס אמיתי — למשל, הם שאלו איפה לשים את המצלמה על השטיח האדום כשהכוכבים מגיעים. הם רצו לשנות את הטקס. קומדי סנטרל היו הכי קרובים לשדר את זה, אבל האישה שעבדה שם שאהבה את זה עברה לתפקיד אחר שבוע אחרי הפגישה שלנו”.

אז זה סופי שלא נראה אתכם בטלוויזיה?
ווילסון: “זו שנתנו ה-26, ואני מניח שיפנו אלינו מתישהו”.

תגובות

תגובה אחת לפוסט “מיץ פטל הזהב”

  1. סינמסקופ » לילה טוב ובהצלחה on 4 במרץ, 2006 20:28

    […] אפרופו אוסקר: הלילה יחלקו את פרסי הראזי, המוענק לסרטים הגרועים ביותר. מעולם לא הבנתי למה התקשורת הישראלית מתמוגגת מהפרס הזה. למה ערוצי הסרטים טורחים להקדיש לו מקום. הרי זה לא באמת פרס חתרני, המכריז “גרוע!” על סרט שכולם מעריצים. זה סרט שנותן את פרסיו למי שממילא כשלו באופן כללי, בקופות ובביקורת. והסרטים הזוכים בו, באמת לרוב זניחים ובלתי זכירים. אז מה הביג דיל? לא ברור לי. (תמצאו ראיון עם הראזיונר הראשי אצל עידו קינן. כאן) לעומת זאת, היום בלילה יחולקו גם פרסי האידיפנדנט ספיריט, המוענק לסרטים עצמאיים, סרטי בכורה, סרטים שהופקו בתקציב של פחות מעשרה מיליון דולר, וגם סרטים דלי תקציב אף יותר. זה, בעיני, פרס שחשיבותו הולכת ומתעצמת משנה לשנה. בעיני, שלושת פרסי הקולנוע החשובים ביותר באמריקה הם האוסקרים (בהם התעשייה הממוסדת מצהירה מהו סוג הסרט המועדף עליה, בצורה ובתוכן), פרסי האינדיפנדנט ספיריט (אותו דבר, רק של המפיקים העצמאיים) ופרסי אם.טי.וי (פרסי הקולנוע היחידים שמביאים בחשבון את קהל היעד של הקולנוע האמריקאי בימיניו – בני ה-13 עד ה-25). ומה קרה? השנה ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר הם סרטים עצמאיים, שלושה מתוכם הופקו בתקציב של פחות מ-10 מיליון דולר (”התרסקות”, “לילה טוב”, “קאפוטה”). “הר ברוקבק” עלה 18 מיליון דולר. רק “מינכן” עלה באיזור ה-60 מיליון. ומי זכה בשנה שעברה בפרס אם.טי.וי? “נפוליאון דיינמייט”, סרט שעלה פחות מארבעה מיליון דולר, ושבהוליווד בכלל לא שמו לב לקיומו, אבל הפך לסנסציה בקרב בני הנוער. […]

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.