סוף התוכן (או: זונה לא צריכה להיות יפה)

חבר שלי, שעוסק בתוכן אינטרטי, התראיין לפני כמה ימים למשרה מחוץ לתחום. הוא נשאל על ידי המראיין מדוע הוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי. “כל העניין הזה של עיתונות מת”. הוא השיב. המראיין סרב להאמין לו, ובמהלך כל שאר הראיון, חזר שוב ושוב לשאלה “אז למה באמת אתה עוזב?”.

עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל “שוק העבודה” כפי ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש”ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב”וויז”.

מגזין הגיימינג הישראלי וויז

אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.

אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו “לא משלמים על כתבות” או “אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור”. העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.

איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו “למעלה”? כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג’ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא “לא”. בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.

ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.

יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ’י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר. שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.

[תקציר הפרקים הבאים: יהונתן זילבר אומר שזה לא סוף הכתבנות, אלא סוף הכוכבות; טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

תגובות

26 תגובות לפוסט “סוף התוכן (או: זונה לא צריכה להיות יפה)”

  1. קלבה on 22 ביולי, 2009 10:24

    כפרה על טל גוטמן..
    אגב, מדובר בתופעה שחולשת כרגע על התעשייה באופן כללי…וה”מיתון” לא ממש הועיל ליחס העלוב שהמעסיקים מעניקים לעובדים שלהם.או לפחות נתן עוד תירוץ להשתמש בו בשביל לחרבן לחלוטין את מצבם של העובדים. מאיפה שאני רובצת, גם ביח”צ, גם אחרי שאתה דופק עבור הבוס קמפיין של 5 מיליון ש”ח בערך, אם תעז לבקש קצת יותר מה-5000 העלובים שאתה מרוויח (כולל נסיעות) יבהירו לך שיש מיליארד שמוכנים להחליף אותך בחצי מחיר. יאללה לכי, נראה מי מחכה לך בחוץ, או במילותיה של הבוסית שלי לשעבר “אני ממש לא הייתי רוצה לראות אותך יושבת בבית בלי כסף”. וואו אין ספק ששומעים את הקנאק של ליבך הנשבר עד כאן, ערימת מניפולציה בלתי נסבלת שכמותך.. כן, מה זה משנה איך העבודה מתבצעת ואם משלמים לעובד נסיעות או משהו שולי שכזה? העיקר שהיא מתבצעת…

  2. ארז on 22 ביולי, 2009 10:50

    והעצוב מכל, שגם הכותב כבר מתייחס לעבודתו כ”תוכן”, כלומר, אימץ את הטרמינולוגיה שהופכת את עולמו לאותו פילר בין הפרסומות.

  3. ניר on 22 ביולי, 2009 10:57

    הייתי מנוי שנים לWIZ. הידד, מישהו עדיין זוכר את המגזין הזה! :-)

  4. שי on 22 ביולי, 2009 11:01

    “יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים”

    זה חזון גרוע; אם כבר נגזר על הכתיבה כמקצוע להכחד, אזי שלא תעבור לידי החובבנים (כלומר הלא מומחים) — כיוון שכאלו יש גם היום בשכר, אלא לידי החובבים (כלומר אלו שעוסקים בתחום שלא לשם פרנסה).

  5. בנימין שהם on 22 ביולי, 2009 11:02

    מעולה, כל מילה בסלע. במהלך הקריאה עלתה בי המחשבה שאולי יש מקום למודל חדש-ישן של תוכן באינטרנט: כתבות בעלות ערך מדהים לקורא, שיכתבו על ידי טובי הכותבים ויסופקו לקוראים מנויים שישלמו על התוכן ישירות, דרך מנוי חודשי או שנתי. קצת כמו מגזינים, קצת כמו מנוי לעיתון.

    ככה קלגסי הפרסום לא יקבלו דריסה במקום הזה, והקוראים יצביעו בכיס כמה בדיוק שווה התוכן הזה.

    נשמע לך מודל בר קיימא?

  6. יוד on 22 ביולי, 2009 11:03

    כנ”ל לגבי WIZ ופריק, יש לי עדיין ערימת גליונות. תאמת כשראיתי את הלוגו קיוויתי שזה יהיה פוסט על וויז…

  7. א' on 22 ביולי, 2009 11:18

    רגע, הצלחת למצוא מישהו שמשלם 100 שקל לטור? וואוו! תגלה לכולנו איפה המקום הזה.

  8. נינה on 22 ביולי, 2009 11:23

    גם אני זונת תוכן ויש לי סרסר תוכן

  9. טל גוטמן on 22 ביולי, 2009 11:36

    שי: קיבלתי את התיקון. חובבים, ולא חובבנים.
    יוד וניר: אכן נוסטלגיה. בתור מישהו שכתב לא מעט בשני העיתונים הנ”ל, דווקא מתבשל לי פוסט או אולי אפילו כתבה על סצינת עיתונות המחשבים של שנות התשעים. stay tuned.
    א: זה סודי. לא רוצה שיחליפו אותי אנשים שמוכנים לעבוד בשביל 90 שקל לטור.
    בנימין: הלוואי וזה היה פשוט כל כך. גם מגזינים מתפרנסים מפרסומות. אני לא אומר שאי אפשר, אני אומר שזה לא פשוט.

  10. ריקי כהן on 22 ביולי, 2009 11:38

    בדיוק, אבל בדיוק הסיבה שהודעתי אתמול למעריב שלא אכתוב עבורם יותר. יש גבול. ההערכה העצמית שלי לא מרשה לי לעבוד בסכום כזה.
    http://www.momjob.co.il/

  11. עוד יובל on 22 ביולי, 2009 11:40

    אני קורא עכשיו את “ענבי הזעם” של סטיינבק, והוא מדבר על השכר הנמוך שקיבלו קוטפי הפירות בימי השפל הגדול בקליפורניה. קבלני כח אדם ניצלו את מצבם הקשה של הפועלים ואת כמות הפועלים והורידו את המחיר ששילמו לאנשים באופן הדרגתי, כאשר לפועלים לא היתה ברירה והם היו חייבים להסכים לעשות היום את העבודה תמורת 25 סנט לשעה שהם עשו אתמול תמורת 30 סנט לשעה (מדובר על 1939).
    הפתרון אז היה איגודים מקצועיים וחוק שכר מינימום. היום המצב שונה… אבל איגוד מקצועי עדיין יכול לשנות את כללי המשחק, שכרגע שמים את הכח אך ורק בידי המעסיק.

  12. טל גוטמן on 22 ביולי, 2009 11:46

    ובנימין – אתה לא לבד בדעותייך

    http://novoish.blogli.co.il/archives/285

  13. יובל on 22 ביולי, 2009 12:01

    יופי של טקסט עצוב.

  14. יהונתן זילבר on 22 ביולי, 2009 12:15

    נראה לי שאתה מצר לא על סוף הכתבנות, אלא על סוף הכוכבות.

    סופרי עיתונות וכתבים מעולם לא נהיו מיליונרים מהכתיבה שלהם; ריימונד צ’נדלר לא מת על הר של מטבעות (ועשה את רוב הכסף שלו מהתמלוגים ששילמה לו תעשיית הקולנוע); דיימון ראניון נפטר עם מספיק כסף כדי לפרנס שלוש גרושות וקרן נגד סרטון, אבל ההון שלו לא היה פרומיל מזה של הבוס שלו איל העיתונות הרסט. אתה מצר על כך שיש היום הרבה יותר קופצים על כל משרה, ושהמשרות עצמן משלמות פחות – אבל מי אשם בזה? ההרסטים של עולמנו? ובכן, לא. כי אין הרסטים.

    יש עדיין בעלי הון גדולים שמחזיקים בעיתונות, אבל הם כנראה אחרוני הפראיירים, כי הנכסים שלהם מניבים רק חובות. אם החבר שלך שעוסק בתוכן באינטרנט (לא הבנתי, תוכן באינטרנט או עיתונות?) אמר את מה שאמר על סופה של העיתונות, הוא ודאי ראה לנגד עיניו איך בשנה האחרונה עיתון פרינט אחד אחרי חברו נסגר והולך לעולם שכולו טוב. העיתונות הפסיקה לעשות כסף – וכשאין לך הכנסות אין לך איך לשלם את אותם סכומים לאותם כתבים. מי אשם בזה? אתה. ספציפית אתה, טל גוטמן. למרות שיכול להיות שגם עוד אנשים אשמים, אני מאשים בעיקר אותך.

    איך אתה אשם – תגיד לי, מתי בפעם האחרונה הכנסת עיתון הביתה? מתי ישבת בבית קפה ובמקום לשחק בפלאפון שלך עילעלת במגזין החדש והמצוין “שמנת” מבית הארץ? לכמה מעיתוני הערב אתה מנוי? אתה לא מכניס אפילו שקל אחד לקופת אף אחד מהעיתונים, הגופים היחידים היכולים לפרנס אתר אינטרנט כמו זה שאתה כותב בו (ולפי מקורות זרים, מרוויח בו *יותר* מאשר כמה ששילמו לך בתור כתב נוער בוויז). אף אחד לא קונה עיתונים. בעשורים של הטלוויזיה עוד קנו עיתונים – למרות שאז כבר לא היו פה שלושים עיתוני בוקר וערב כמו שהיו לפני היות הטלוויזיה – אבל עכשיו עם האינטרנט הזה, אף אחד לא מכניס עיתון הביתה.

    כי יותר קל להשיג חדשות באינטרנט. גם אם הן פחות טובות. כי יותר מבדר לראות עשרים סרטוני חתול חמוד ביוטיוב. או לקרוא מאמרים נידחים בוויקיפדיה. או לקרוא את הבלוג (המצוין) שלך. כולם תכנים שניתנים בחינם, וחלקם טובים ומבדרים, אבל אף אחד מהם לא נהנה מהיתרונות של מערכת עיתונאית או מגזינית – סינון התוכן, ההקפדה על הפרטים, מחלקת אימות העובדות, ומעל הכל הקשר שאין לו תחליף בין עורך לכתב.

    וכדי לחזור להתחלה – דומני, ואני לא מתכוון להסיט את הדיון לאד הומינם, אלא רק לבאר את הביקורת שלי על הביקורת שלך, שהבעיה שלך היא בכמות הכיבודים המורעפים על ראשו של הכתב או הפובליציסט, ובייחוד אלו המצלצלין או המרשרשין. וכאן אני אומר שוב שבהיסטוריה של הכתיבה, גם כשהעיתונות הייתה המדיה ולא היה בלתה, לא היה מצב שבו כל או אפילו רוב הכותבים השתכרו היטב, הם פשוט השתכרו טוב יותר מאשר עכשיו. האם הכוכבים עשו חיל? כן, והם ממשיכים לעשות חיל, וגם להיות מעטים כשהיו מאז ומעולם.

    אתה אומר שהרצון לכתוב למדיה מקצועית (טוב, אצלך) משנה בהתאם לכובד הכיבודים. ובמקביל אתה אומר שהמוני בני 22 עטים על כל משרה. ובמקביל אתה אומר שאתה תכתוב, אבל בבלוג שלך. בעצם אתה בעצמך מודה שהכתיבה קשורה יותר לרצון לכתוב, וזה נכון: מאז ומעולם היא הייתה יותר שליחות ופחות משלח-יד. התוצאה של ההצטמצמות הזאת היא שאי אפשר להתפרנס ממנה יותר, ופחות קל לקבל כל מיני כיבודים, אבל לא שאין איפה לכתוב – ולמעשה ההפך הוא הנכון: בעולם שבו פחות אנשים מוכשרים מתפרנסים מכתיבה, העיתונות המקצועית צריכה בדחיפות רבה הרבה יותר אנשים מוכשרים שיכתבו לה. במיוחד כאלו שלא זקוקים לה לפרנסתם.

    אז הכתבנות לא מתה. מה עם התוכן? האם התוכן גרוע היום מבעבר? לא בסמרטוטונים, אלו שמציגים דוגמניות ואסטרולוגים בראשית שלהם; אבל כן בעיתונות המכובדת, הרצינית, זו שמחרחרת ומנסה עכשיו לשאוף מלוא הריאה אוויר ומגלה שאין מספיק חמצן בשביל גופה הכבד ורב האיברים – כתבים מנוסים, מגיהות חדות-עין, בודקי שגיאות רבי ידע ועורכים שכבר ראו הכל. אז מה יהיה בעתיד? ובכן, הקידמה מביאה איתה הרבה דברים טובים – ומחסלת דברים אחרים במקומם.

  15. טל גוטמן on 22 ביולי, 2009 12:45

    עיתונים לא נכנסים אלי הביתה, אבל לא בגלל שאני מתקמצן לשלם על תוכן. אני מניח שאם “הארץ” היו מבקשים ממני דמי מנוי לאתר שלהם, הייתי משלם. כש”אודיסיאה” יצא, עשיתי מנוי, למרות שאפשר לקרוא את כל המגזין באינטרנט. לאנשים אין בעיה לשלם על תוכן, וזאת יעידו מאות אלפי בתי האב שמשלמים כמה מאות שקלים כל חודש לייס או הוט. אני לא מכניס עיתונים הביתה בגלל שהם ישתלטו לי על הבית ויעשו בלגן. אני לא צריך נייר.

    אין לי שום בעיה שכל דכפין יכתוב בבלוגו, בכשרון או שלא בכשרון. בדיוק כמו שאין לי שום בעיה שהשכנים יתאמנו בפסנתר, כל עוד הבית מבודד באופן סביר. הבעיה מתחילה כשמחברים את הסקסופוניסט הצעיר והלא בדיוק מוכשר למערכת ההגברה של העירייה, כי הוא זול יותר מנגן מקצועי.

    אז כן – יכול להיות שהפתרון הוא שרק אנשים שלא צריכים להתפרנס מכתיבה יכתבו (חובבים, כפי שתוקנתי כאן). ויכול להיות שספקי תוכן (כולם כל כך נפגעים מהמילה הזאת, ולא ברור לי למה) צריכים להתאושש מהטראומה של תחילת שנות האלפיים, ולהתחיל לבקש דמי מנוי. דווקא בישראל יכול להיות שזה אפשרי. אם רק אחד יבקש דמי מנוי אז ילכו לאחרים, אבל אם כולם יבקשו דמי מנוי, לא תהיה ברירה, ובישראל אין כל כך הרבה “כולם”…

  16. לא סוף הכתבנות, סוף הכוכבות : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 22 ביולי, 2009 12:48

    […] גוטמן פרסם כאן כמה דברים חריפים בגנות העיתונות, ולמרות שהדברים שהוא […]

  17. אפרת שפושניק on 22 ביולי, 2009 13:06

    סוף התוכן? אמירה קצת מוגזמת, אולי סוף עידן הנייר. אז העולם משתנה והמקצוע רווי, מה קרה? זה לא שונה ממקצועות אחרים (בדוק בבקשה את תחום העיצוב הגרפי למשל, ותרגיש שאתה שייך לגילדה איכותית ביחס למה שקורה אצלם).

    את המצב הזה שבו כותבי תוכן משתכרים פרוטות, יצרנו אנחנו בעצמנו, אנשי התוכן, כשהסכמנו לכתוב עבור המחירים האלו ובאותה מידה אנחנו אלו שיכולים לשנות את התמונה הזו. אולי זה הזמן להקים איגוד?

  18. יהונתן זילבר on 22 ביולי, 2009 13:45

    אני מחכה לתגובה המפורטת יותר שהבטחת לי, אבל בינתיים אני אזכיר לך שיש יותר מנויים לעיתונים מאשר מנויים לטלוויזיה בכבלים. למה? מאותה סיבה שפעם גם אתה ואני קראנו מדי בוקר את העיתון שהביאו לנו הביתה וצפינו בערוץ הילדים, והיום אין לנו לא עיתון ליד הדלת ולא המחסן של כאילו בטלוויזיה. יש לנו אלטרנטיבה באינטרנט. ובזמן שאתה מציע לדירקטוריון שלי לסגור את האתר למנויים בלבד, אני מבטיח לעמוד מאחוריך. הרבה מאחוריך. שלושה קירות בינינו לפחות.

  19. חנן כהן on 22 ביולי, 2009 14:33

    הנה הניתוח שלי על עתיד הדיווח המקצועי

    http://webster.co.il/2008/05/10/889/

    השורה התחתונה:

    כסף מארגונים ללא מטרות רווח – זאת האפשרות היחידה שאני רואה. העסקים והממשלה נותנים כסף לארגונים המהווים חוצץ בין האינטרסים שלהם ובין האינטרסים של האזרחים.

  20. צפריר כהן on 22 ביולי, 2009 15:06

    אם יהיה איגוד מקצועי של כותבים והוא יכריז על שביתה, מה נקרא באינטרנט בינתיים?

  21. צפריר כהן on 22 ביולי, 2009 15:16

    חנן, וארגונים ללא מטרות רווח לא תלויים במממנים שלהם? (“אין בעיה. פרסמו את זה. אני מקווה שזה לא יגרום לאובדן תקציבכם בשנה הבאה”)

    דוגמה למוסד ללא כוונות רווח:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Heartland_Institute
    העובדה שחברות הטבק תרמו לו לא מנעה ממנו להתנגד בחריפות להגבלות על עישון. העובדה שחברות נפט מממנת אותו לא מנעה ממנו לקרוא ל”שבירת המיתוסים” בנושא ההתחממות הגלובלית.

    אכן חשוב שתהיה לנו חברה אזרחית אמיצה ובלתי־תלויה.

  22. עינת on 22 ביולי, 2009 17:05

    מצטערת להיות משביתת השמחה. אבל באמת שנמאס לי מכל ההתבכינויות האלו על ההוזלה של עולם התוכן. לא משום שהן לא מוצדקות. אלא משום שאנו נוטים לפעמים לשכוח מה היה לפני עלייתו של הקפיטליזם. הפטרון דה מדיצ’י. ואני באופן אישי לא רוצה לחזור לתקופה הזו. אני מתעבת את הקפיטליזם החזירי בכל נשמתי אבל יותר מכך אני מתעבת את תופעת הנפוטיזם, ואוכלי החינם. הבן של… אולי מוכשר אבל יכול להיות שהוא תפס את מקומו של מאן דהוא מוכשר יותר. הקפיטליזם הפך את כולם לפועלים (זולים מאוד) במכרות התוכן. נכון זה עצוב, נכון זה רע. אבל זה המחיר שהחברה שלנו משלמת אחרי שנים של מבנה אריסטוקרטי. האם המחיר הזה כואב ? ועוד איך ! אבל חברה צריכה לקחת אחריות לא רק על העתיד (שם הכל ורוד) אלא גם על העבר. הקפיטליזם לא הצליח למחוק את הנפוטיזם. אבל הוא מצליח להכניס דם חדש, טיפין טיפין למערכת.

  23. עיתונות: התוכן מצוין, המודל העסקי דפוק (מאמר שלישי בסדרה) : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 22 ביולי, 2009 22:28

    […] הפרקים הקודמים: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן; יהונתן זילבר טוען שזה לא סופה של הכתבנות, אלא של […]

  24. רותם סלע on 23 ביולי, 2009 03:29

    בהתחלה רציתי לכתוב תגובה, אז קראתי את תגובתו של יהונתן זילבר שניסח את הדברים שיכולתי לכתוב בצורה הרבה יותר רהוטה ממני.

    ובכל זאת, עוד נקודה

    אי אפשר להאשים היום את ההרסט, השוקן או הנמרודי התורן לא בגלל שהוא עושה או לא עושה כסף, אלא בגלל שהיום, שהכסף עובר יחד עם העניין של הציבור מהעיתונות לאינטרנט, כל אחד הוא אייל תקשורת בפוטנציה.

    זילבר צודק, העיתונות המודפסת גוססת, לגעור בה זה לצעוק על פגר. מ-2005 ועד היום גדלה חלקו של האינטרנט בעוגת הפרסום מ-3% ל-12%. חלקה של העיתונות המודפסת ירד מ-50% ל-38%. העיתונים מפסיקים לשלם כי אין להם כסף, אין מה לבוא אליהם בתלונות.

    ומה אם איילי האינטרנט המרושעים האלה? המוזסים של העתיד? למה הם לא משלמים שכר נורמלי? בראש שלנו, השכירים, בעלי הבית תמיד נראים כמו מנוולים תפוחי כיסים, נחשו מה, באינטרנט המנוולים זה אנחנו.

    האינטרנט הוריד את חסמי הכניסה למגרש של הגדולים לאפס. להגיע לחדר404, לקפיטליסט היומי (הבלוג שלי, קצת תוכן שיווקי) או ל-Ynet לוקח לגולש בדיוק אותו פרק זמן. חושבים שהתוכן (או הכתיבה או הבננה) שלכם שווה 30,000 ש”ח בחודש, אין את מי להאשים, וגם אין צורך.

    פתח אתר בהשקעה של 500 ש”ח, כתוב תוכן מפוצץ, תביא ערימות של סקופים או לחלופין פרוזה מטרפת ותעשה קופה. מטורף? לא. בארה”ב יש אתר drudgereport, מספר הקוראים שלו זהה למספר הקוראים ב-Ynet, מפעילים אותו שני אנשים. גם TechCrunch מייצר כסף, ולמעשה הרבה אתרים תוכן אחרים שהשכילו להמציא נישא או להצטיין.

    בישראל הדוגמאות הבולטות הם Debka ,Rotter ו-Nfc/News1 שהצליחו להמציא מודלים שמייצרים הכנסות מהשקעה לא טייקונית בעליל (מספיק להעיף מבט).

    ה-Money Time זה עכשיו ועד עולם (או עד שהאינטרנט ייסגר או משהו), אין שום סיבה שתחכו שנמרודי ושות. ימציאו מודל אינטרנטי עסקי לתוכן שלכם, שיוכל במקרה לשלם לכם את החשבונות.

    אין להם את ההיכרות עם תוכן כזה, אין להם מניע, ובעיקר, אין להם כבר יתרון יחסי.

    את עשרות הקטנועים, מחסני ההפצה ומכונות הדפוס, החליפו מקלדת ושרת. התמונות חינם, CC מפליקר, ויאללה לעבודה.

  25. בלוגדיבייט on 23 ביולי, 2009 09:33

    התקבלה בבלוגדיבייט תגובה לרשימה זו…

    כתב תגובה לרשימה זו בבלוגדיבייט. כותרת התגובה: לא סוף הכתבנות, סוף הכוכבות…

  26. דה בסט שואו אין טאון, לצערנו (זילבר משיב לגוטמן) : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 23 ביולי, 2009 10:38

    […] הפרקים הקודמים: • טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן • יהונתן זילבר טוען שזהלא סופה של הכתבנות, אלא של […]

פרסום תגובה