קריסה בוואטסאפ זה ההפסקת חשמל החדש

אהוד קינן, אח ועורך נקסטר, במטא-אייטם על הקריסה של וואטסאפ הלילה:

אהוד קינן ו-וואטסאפ. תמונה: נקסטר

אהוד קינן ו-וואטסאפ. תמונה: נקסטר

“וואטסאפ היא אפליקציית המסרים הפופולרית ביותר”, מוסר אהוד קינן, עורך NEXTER ומומחה מטעם עצמו, “ובכל פעם שהיא קורסת בהחלט מדובר בניוז חשוב. עם זאת, להגיד שהיא קורסת זה אייטם של שורה וחצי לכל היותר, ולכן צריך למלא עוד מילים בכתבה כמו שאני עושה כאן עכשיו”.

קינן מוסיף כי “לפעמים האפליקציה קורסת לכמה דקות, ולכן כדאי בפסקה הבאה להזכיר את זה שוב ולציין שמדובר בתקלה בישראל, וגם ברחבי העולם, ואפילו באירופה ובספרד. ככה אפשר למלא מילים באייטם שאומר שהאפליקציה קרסה”. קינן דיווח בעבר על קריסות של וואטסאפ והצליח לכתוב עשרות מילים בידיעות שתכלס אפשר לסכם לשורה.

לפני שנתיים שידרנו ב”רבע לדיגיטל” גל פתוח בזמן הקריסה של פייסבוק – אפשר להאזין כאן מקודזמן 7:20 דקות.

“עיתון שבו פרסמת מטפורות כמו דימויים זהים לאותן מטפורות” 📰📆🇮🇱 פרידה מעמוס רגב

העורך הראשי של ישראל היום, עמוס רגב, פורש, כך לפי דיווח לא חתום בישראל היום. בטור שפרסמו בעלי העיתון, מרים (כאן היא חתמה מירי) ושלדון אדלסון הם כתבו:

היתה לנו הזכות הגדולה, עמוס יקר, להמתין בציפייה רבה לעיתון שערכת באהבה ובמסירות רבה; עיתון שעליו ניצחת כמו מנצח על תזמורת

עמוס רגב, העורך הראשי של ישראל היום. תמונה: העין השביעית

עמוס רגב. תמונה: העין השביעית

כמו תאומו ידיעות אחרונות, ישראל היום הוא עיתון שקונטרס החדשות שלו כתוב רע, מילולית (הצלחתי להכניס פה מטא-תרתי-משמע?), והמשפט האחרון הוא דוגמה טובה. הוא מורכב ממטפורה*, “עיתון שעליו ניצחת” – ששואלת את הניצוח מעולם התזמורת לעולם העיתונות – ואליה צמוד דימוי, “כמו מנצח על תזמורת” – שעושה שימוש באותה השאלה בדיוק!

זה כמו לחרוז עם אותה מילה. אני משער שבמכתב הפרידה האישי הם כתבו לו חמשיר בסגנון

עמוס רגב המנצח
על העיתון הוא מנצח
בשבתו כעורך
את העיתון עורך
ותמיד יוצא כמנצח

אני מקווה שהעורך הראשי הנכנס, בועז ביסמוט, יביס את הכתיבה הגרועה.

_______________
* ואפילו זו מטפורה משומשת, וממש מהעת האחרונה, וגם היא בפרידה מעורך ראשי של עיתון ישראלי, אולם בנסיבות אחרות – משה ורדי, לשעבר עורך ידיעות אחרונות, שמת החודש. רון ירון, העורך הנוכחי, ספד לו בטור בעיתון:

יש דבר אחד שמשה אהב כמעט כמו את העיתונות: מוזיקה קלאסית. הוא העריץ נגנים, בעיקר כנרים, ואפשר היה לדבר איתו שעות על יהודי מנוחין ויאשה חפץ ואייזק שטרן. וכשרצה להגדיר עד כמה המקצוע הזה, עיתונאי, הוא משהו שחייב לזרום לך בעורקים, נהג לומר: אפשר ללמד קוף לנגן על כינור, זה עדיין לא יהפוך אותו לכנר.

ורדי לא היה כנר, אבל הוא היה מנצח. המאסטרו של העיתון. והתזמורת הזו, שקוראים לה “ידיעות אחרונות”, מבכה היום את לכתו: היה שלום משה ורדי, היה שלום עורך דגול.

העורב העורך (מחווה לאדגר אלן פו)


פוסט של נדבי נוקד

פעם כשחלף הדד-ליין ואני יושב טרוט עין
לקבץ מילים מאין למדור עיתון מבאיש
פינג במייל אני שומע, ונזכר בארכותיה
של הכתבה, עליה יום וליל עמל מחריש
בטח ספאם, אני קובע, זה עדיין לא האיש
שדורש – “מתי תגיש”

לתמיד אזכור ת’פגע של מחוג נוקש כל רגע
והצ’ק סובל מנגע של כל פרילנס חנטריש
כשוטף שישים עוּל יֶגַע שחומק לו באומגה
דרך מדפי המגה, המשכנתא והביש
אבל הוא תמיד יודע לזרז, כן, זה האיש
שדורש – “מתי תגיש”

ולפינג נוספו עוד פינגים ואני סוגר ת’בִּינגים
את הגוגל, את ה-other עם “שלום יקר, מה ניש”
ומגיע אז לג’ימייל, לא רֻקַּן מכיתה ג’
ובוהק מולי האימייל מעורך עַצְבָּן מחיש
כן, עורך עַצְבָּן בטנטרום שבאימייל הוא מרעיש
ושואל – “מתי תגיש”

כוס קפה שהתרוקנה לה אל כיור עייף הוטלה לה
באינפוזיה העריתי עוד ספלי קפה מקליש
התיישבתי על המלל ובלי התמכרות לסבל
התגבבתי עם הבֶּלֶל של עמוד נוסף מתיש
אבל הוא זוכר כל דד-ליין כתאום של ריש לקיש
שוב דורש – “מתי תגיש”

והמוזה היא מדוזה שצורבת במלוא עוזה
ואני כבר חף מפוזה של כוכב רוק או כריש
השעון דוקר בבטן, רק בחביבות של פתן
עוד מעט יתקוף בוואטסאפ ויאמרו עלי קדיש
אך אולי נותר בינתיים עוד חלון קטן גמיש
לסיים ולהגיש

עורבי אוריגמי. תמונה: Don Shall (cc-by-nc-nd)

עורבי אוריגמי. תמונה: Don Shall (cc-by-nc-nd)

קשת של נוטיפיקציות מוטטה כל אספירציות
לסיים את זה הלורם-איפסום-דולור-סיט מביש
העורך תקף ממעל וב-Word אין לי אף שעל
של דברי חוכמה – רק רעל של תכנון זמן שאכפיש
וקורי דקות טוו שעות רבות כעכביש
ודרשו – “עכשיו תגיש”

טלפון עכשיו פוצע את השקט הדומע
של תקתוק מקשי מקלדת שנרתמת לחריש
העורך לוחש בנועם איומים רכים כרעם
שנוטלים ממני טעם לחיים עצמם, קפיש?
ועכשיו הזמן הגיע את המלל להוריש
כך או כך – כבר להגיש

נקישה כבדה בדלת, אפרכסת חיש נופלת
ודמותי זו הנואלת, היא פותחת לו לאיש
העורך עומד בפתח וכולו אימה ורֶתַח
ואני נצלה כנתח של חמור משא קשיש
סתם חמור בשוק גמור ששוב שאת הסאה הגדיש
הוא שואל – “מתי תגיש”

על מחשב נופל הספל ואני מוטל כנפל
כארנבת מפוחדת שנמחצת אל הכביש
והטקסט – עדיף כבר Fiverr, הוא איום, נורא ודי כבר
העורך עדיין שם ולו סנפיר וראש פטיש
הוא פשוט עומד בפתח כטורף ימי אדיש
ומפציר – “מתי תגיש”

העורך עומד עדיין בין הדלת והעין
אין ארכה אחת נוספת והלפטופ לא שמיש
אין עוד צ’ק או כלום בדרך כאן בשביל אבני הפרך
אבל הוא – בקול בוטח הוא ממשיך עוד להרעיש
כנראה תמיד ימשיך שם לעמוד ולהרעיש
שתי מילים – “מתי תגיש”


נדבי נוקד (פייסבוק) כותב ומתרגם שירים. הוא כתב על שירותי רשת חברתית דמיוניים ומיותרים בהשראת טוויטר בגליון ספטמבר 2009 ואת השיר “עשר אצבעות לי יש” בגירסת המאגר הביומטרי בגליון נובמבר 2009

עיתונות דאקפייס: פייק ניוז וממים כצילומי עיתונות >> תוכנית הברווזים של “קול העין”

השתתפתי בספשל ברווזים עיתונאיים, חדשות מזויפות והטרלות שהגיעו לכותרות, בפודקסט “קול העין” של העין השביעית. שלל דרכים להאזנה פה, ואחריהן הטקסטים שלי מהתוכנית:

תמונה שווה אלף סליחות

כתב החינוך של “הארץ”, אור קשתי, ביקר לפני שנה בבית ספר ממלכתי בדרום וראה שם כרזה שמציגה את הסכם השלום ישראל-ירדן, כולל תמונת לחיצת היד ההיסטורית של רבין וחוסיין, כשהנשיא קלינטון ביניהם ונתניהו ברקע.

המם "ביבי גאמפ" על תצלום מטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, על כרזה בבית ספר ממלכתי בדרום. צילום: אור קשתי

מה עושה שם נתניהו? דיוקנו, שנגזר מתצלום המפגש בין גלעד שליט לאביו נעם, נגזר והודבק על אינספור תצלומים אחרים, במם “ביבי גאמפ” שהגה אורי שטרייגולד ב-2011. הגולש יאיר קיבייקו הדביק את נתניהו בתמונת הסכם השלום, ומישהו בבית הספר ככל הנראה חיפש את התמונה ההיסטורית בגוגל, מצא את הגירסה המעובדת ולא הבחין בהשתלה המוצלחת, במקרה הטוב, או לא ידע שנתניהו היה ראש האופוזיציה דאז ולא היה מוזמן לפוטואופ הזה, במקרה הרע.

גם מערכות תקשורת נופלות בפח הזה שוב ושוב, כשהן מעדיפות מנוע חיפוש אחד קל לשימוש על פני מספר מנועים איטיים ומגושמים של סוכנויות הצילום השונות, ועל פני מערכות ניהול התמונות הפנימיות האיומות שלהן עצמן. שילוב של עצלות, רשלנות ובורות הוא הסיבה שבשנים האחרונות ראינו בתקשורת, בין השאר, את תמונתה של החיילת עדן אברג’יל מצטלמת עם העצירים הפלסטינאים הכפותים, כשלצדם יושב השחקן קיאנו ריבס, מתוך המם “קיאנו העצוב”; את קמעות אולימפיאדת החורף בוונקובר וביניהם פדובר, דמות אינטרנטית של דב פדופיל; ואת תמונת דונלד טראמפ, אבל בגילומו של השחקן אלק בולדווין, על דפיו של עיתון דומיניקני.

העיתון הדומיניקני אל נסיונל פרסם בטעות תמונה של אלק בולדווין מגלם את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בסאטרדיי נייט לייב במקום את תמונת הנשיא. תמונה: אנדרו בלוך

הנשיא אלק בולדווין בעיתון “אל נסיונל”. תמונה: אנדרו בלוך

חייך, אכלת ברווז

גופי תקשורת נופלים בפח ומפרסמים אגדות אורבניות, אשר מתבססות על אמונות ופחדים אנושיים. הן פנטסטיות אבל לא פנטסטיות מכדי להיות אמיתיות, ועוברות אבולוציה עם השנים כדי להתעדכן עם הצייטגייסט – נכדו של הילד, שלקח חתול רטוב מגשם והכניסו לתנור כדי לייבשו, כבר הכניס את החתול למיקרוגל. אצלנו זכור הסיפור של חדשות 10 על הילדה שנחטפה בדיסניוורלד, אגדה אורבנית ותיקה.

סיוון כהן עם אוזניים של מיקי מאוס. איור: עידו קינן, חדר 404

סיוון כהן עם אוזניים של מיקי מאוס. איור: עידו קינן, חדר 404

סאטירה ופייק ניוז שגורמות לעיתונאים להתייחס אליהם ברצינות ולדווח עליהם כחדשות עובדים על מנגנונים דומים, כאלו שמוכרים עיתונים. מתווספים להם גורמים נוספים, כמו הטיית האישור – הנטייה לחפש ולהעדיף מידע שתומך בתפיסת העולם שלנו; והפגיעה בחוסן הכלכלי של התקשורת, שבמעגל קסם מרושע ואירוני גורם לה לפטר עיתונאים ולהכניס את אלו שנשארו לפס ייצור שעובד על כמות ומהירות ומוותר פעמים רבות על בקרת האיכות של תחקיר מעמיק, פיתוח קשרים עם מקורות ובדיקת עובדות – מה שמביא למוצר נחות של חדשות לא חשובות, יחצנות ולעתים פייק ניוז, מה שהופך את התקשורת לעוד פחות חשובה ומשמעותית.

הסיפור של הידיעות המפוברקות דומה במובנים מסויימים לזה של התמונות המפוברקות. למשל, כלי תקשורת ציטטו ברצינות מהפרופילים המזוייפים של בנימין נתניהו, יאיר לפיד ו”התנועה” של ציפי לבני, משום שקל יותר להביא ציטוטים שזמינים ברשת מאשר להתקשר לאנשים ולהביא ציטוטים בעצמך. אבל גם הסתמכות על מידע שמופיע בפרופילים אותנטיים של פוליטיקאים אינה ערובה לאמיתותו, כפי שדונלד טראמפ מתעקש להדגים בטוויטר.

אפרופו טראמפ, באזפיד, אתר שמתמחה בשילוב של עיתונות רצינית וקשקושי אינטרנט, חשף באחרונה בתחקיר, שעליו חתומים שלושה עיתונאים, נסיון הונאה להזין את התקשורת בפייק ניוז שלפיהן טראמפ קיבל שוחד של 1.5 מיליארד דולר מאקסון מובייל דרך חברה סינית.

לא תמיד צריך לשים שלושה תחקירנים כדי לחשוף פייק ניוז. קחו למשל את הדיווח של NBC על תביעת הפיצויים בסך 10 מיליון דולר שהגיש אתר הדירוג יילפ נגד יוצרי סדרת הסאטירה סאות’פארק, בעקבות פרק שהציג מסעדנים מגישים למשתמשי יילפ מנות עם הפרשות גוף, במחאה על הפגיעה בעסקים ובסועדים האחרים. כל מה שעיתונאי צריך לעשות, בסדר יורד של מאמץ, זה להתקשר ליילפ לבקש את כתב התביעה; לחפשו באתר בתי המשפט; לבדוק את כתובת האתר המדווח ולגלות שמדובר ב-NBC.com.co, אתר סאטירי שאינו קשור לרשת NBC וכל הידיעות בו מופרכות; או להסתפק בקריאת הכתבה על התביעה עצמה, ולהיעצר בציטוטים שהובאו מפי “פאפי, הדולפין שנאבק באוננות וקמיע ארגון מתנגדי האוננות הנוצרים”.

דונלד דק מוכר עיתונים. תמונה: Loopdeeloop (cc-by-nc)

החטיפה בדיסניוורלד, אגדה אורבנית מודרנית. תמונה: Loopdeeloop (cc-by-nc)

מקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן: “לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן”

מספר כלי תקשורת דיווחו ב-8.3.2017 שאיש העסקים והקולנוע ארנון מילצ’ן ריכך את עדותו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. למחרת סתר כתב ידיעות אחרונות איתמר אייכנר את הדברים מפי מילצ’ן עצמו, כלומר דוברו, כלומר מטעמו, כלומר אנשיו, כלומר גורמים המקורבים לו. כלומר תקראו.

כתבה של איתמר אייכנר בידיעות אחרונות הוובי והניירי על עדות ארנון מילצ'ן נגד בנימין נתניהו, 9.3.2017

הכתבה בידיעות אחרונות על עדות מילצ’ן

כותרת הידיעה:

מילצ’ן: “לא שיניתי גרסה”

(בגירסת הווב של ידיעות אחרונות הופיעו המילים במרכאות; בגירסת הנייר כן שינו גירסה והביאו את הדברים כציטוט עקיף – ללא מרכאות).

בכותרת המשנה העדות הורחקה לדובר, אבל עדיין – הכחשה רשמית:

דוברו הכחיש: “אין שינוי ממשי בעדותו”

בגוף הכתבה אין זכר למילצ’ן או דוברו, והאיש הראשון שדבריו מובאים שם לא מצוטט במרכאות, לא מוזכר בשמו ולא בתוארו – אפילו לא תואר כללי כמו גורם או מקורב, סתם איזשהו “מטעם” עלום ומצוטט-עקיף:

מטעמו של ארנון מילצ’ן הכחישו את הפרסומים בערוצי הטלוויזיה ואמרו: הוא לא שינה את גרסתו.

ארנון מילצ'ן (שני מימין). תמונה: ABC/Rick Rowell (cc-by-nd)

ארנון מילצ’ן (שני מימין) ואנשים/מקורבים/גורמים שאינם קשורים לכתבה. תמונה: ABC/Rick Rowell (cc-by-nd)


בהמשך מוגשת פירכה לוגית מרהיבה – התקשורת מצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן כשהם מפקפקים בתקשורת שמצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן:

“לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם מר מילצ’ן”, אמרו אנשיו, “ולא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”.

(הדובר מכותרת המשנה אמר “אין שינוי ממשי בעדותו”, ואילו “אנשיו” בכתבה אומרים “לא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”. תשאלו את הדובר, הוא יידע אתכם. בעצם למה להסתפק בעדות שמיעה? אתם אנשיו של מילצ’ן, תשאלו את מילצ’ן ישירות. לפחות בכותרת הוא אומר במפורש “לא שיניתי גירסה”).

אם הראש שלכם לא התפוצץ עדיין, קבלו קינוח: העיתון, שהביא בכותרת ציטוט של מילצ’ן שאין לו זכר בכתבה, מביא ראיות פורנזיות לפיברוק ציטוטים של מילצ’ן בכלי תקשורת אחרים. הראיות עוסקות באימות ציטוט באמצעות השוואתו לסגנון הדיבור של המצוטט-לכאורה, והעיתון מביא אותן בציטוט עקיף מפי גורמים שאת זהותם הוא מסתיר:

לטענת גורמים נוספים המקורבים אליו, הציטוטים שיוחסו לו גם אינם מתיישבים עם סגנון הדיבור שלו.

איך לשקר הזה יש רגליים? צפו:

מודעת דרושים גזענית - "מראה ייצוגי, עור בהיר-יתרון" - שפוברקה במסגרת כתבה של רחלי רוטנר במאקו. צילומסך מדף הפייסבוק "במזרח"

מודעת הדרושים שבה חברה חיפשה איש/אשת מכירות עם “עור בהיר – יתרון”, הבניין ברמת גן שבכניסתו תלו דיירים שלט שבו הם “מבקשים מנשות הבנין להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית לבנין […] כדי לא להחטיא ח”ו את השכנים שומרי המצוות”, ילדים ערבים בגן ביפו שמציירים ערבי דוקר יהודי ודגל פלסטין עם סכין, מבחן בתנ”ך בבי”ס יסודי דתי שבו מוסר ההשכל מסיפור האונס של דינה הוא “שאנחנו צריכות להיות צנועות ולהישתדל להיות בבית עים ההורים” – כולם סיפורים ויראליים שפעילי רשת ודפי רשת פופולריים הפיצו בימים האחרונים.

כולם גם מומצאים, במסגרת כתבה של רחלי רוטנר במאקו, שביקשה לבדוק אם אותם אקטיביסטים יבררו את העובדות לפני שיפיצו את הסיפורים לעוקביהם, ואם אלו יפקפקו בפרטים או יתייחסו אליהם כאמת.

הנה הראיון שרוטנר קיימה איתי בנושא, שחלקו נכנס לכתבה:

מה היתרונות והחסרונות של צריכת אקטואליה דרך עמודי ואושיות פייסבוק?
ישראלים מאוד אוהבים לצרוך חדשות, אם מסתמכים על ההיצע של התקשורת החדשותית, שמורכבת מהתקשורת הממוסדת של אתרי חדשות וטלוויזיה ורדיו ועיתונים, והתקשורת העממית של פייסבוק וטוויטר ו-וואטסאפ ופורומים וסמסים ושיחות מטבחון בעבודה. היתרון של צריכת אקטואליה מהמקורות העממים הוא כמות גדולה של מידע שזורם במהירות, משום שהוא משוחרר מהציות לצנזורה, צא”פים, מו”לים, שיקולי עריכה, אינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון, פוליטיקלי קורקט ובדיקת עובדות. הבחירה שלנו לצרוך את המידע דרך גופים אקטיביסטיים, אושיות רשת והרשתות החברתיות היא גם הבחירה להפוך אותם לעורכים, כתבים ופרשנים, שממלאים את החלל שהעיתונות המסורתית השאירה, כך שהמידע שאנחנו מקבלים הוא לא באמת נטול הטיות, טעויות והטעיות. ממש כמו בעיתונות המסורתית.

האם לדעתך צריך לחייב עמודי פייסבוק שמפיצים ידיעות לעשות בדיקת עובדות כמו בעיתונות הרגילה?
אני לא חושב שזה נכון לחייב מפעילי עמודי פייסבוק לא-עיתונאיים לבצע בדיקות עובדות לסיפורים חדשותיים, כשם שזו לא ליבת תפקידם של אקטיביסטים ופוליטיקאים. אני כן חושב שזה נכון לדרוש זאת מעיתונאים, ואפילו את זה אנחנו לא עושים.

יש איזו דרך לדעת אם סיפור שרץ בפייסבוק אמיתי או לא? מה בדרך כלל מקפיץ לך את החשד?
אני לא חושב שיש דרך לדעת אם סיפור הוא אמיתי או לא בלי להיכנס לעומקו ולבדוק את העובדות. זה נכון במיוחד אם מישהו ניסה לבדות סיפור ולמד איך סיפורים ויראליים נראים.

למה זה בעצם כל כך קל? כשמישהו מספר לי שמועה מוזרה על מישהו אני ישר חשדנית, אבל כשזה כתוב כפוסט מסודר ששותף בהמוניו זה פתאום נראה לי הגיוני. המיסגור של פייסבוק נותן לשמועות תחושה יותר אמינה? אנחנו מתוכנתים להאמין לסגנון מסוים?
נדמה לי שאנחנו רוחשים אמון – מסיבות היסטוריות, שאיבדו את הרלוונטיות שלהן – למילים כתובות, לעומת מילים שנאמרות בעל פה. ואם יש גם תמונה – זה הרי כבר ממש כתבה! ואנחנו שוכחים שיש כל כך הרבה כתבות, בעיתונים אמיתיים – מנייר! שעלה כסף! – שמלאות בשטויות ואפילו שקרים. אני מאמין שזה ילך ויתפוגג. זה כמו שפעם אנשים היו רואים תמונה או סרטון של משהו מדהים שקרה ומתפעלים, והיום התגובה הראשונה תהיה “פוטושופ!”.

שקרים בתקשורת. תמונה: Supersentido (cc-by-nc)

זה משליך גם על שאר תחום העיתונות? העובדה שהשוק מוצף דיסאינפורמציה?
העבודה של העיתונות תמיד היתה לאסוף מידע ולבדוק אם הוא נכון. זה שיש יותר מידע ויותר גישה למקורותיו אמור להקל על העבודה העיתונאית, אם יש עיתונאים שעדיין מעוניינים לבצע אותה.

אני מתכוונת משפיע באופן כזה שפוגע באמינות של כלי תקשורת רשמיים, בגלל שיש בחוץ כל כך הרבה טעויות וסילופים.
לדעתי לא. מה שפוגע באמינות של כלי תקשורת ממוסדים זה כלי תקשורת ממוסדים שמפרסמים דברים לא נכונים.

ועולם שבו כל אחד יכול להיות ספק חדשות, לפטשפ הוכחות ולהפיץ שקרים תחת פרופיל מזויף – זה לא עולם מסוכן יותר? בעייתי יותר?
גם הכלים לאיתור הונאות כאלו מתפתחים עם הטכנולוגיה. עיתונאים צריכים להישאר מעודכנים וללמוד איך משתמשים בהם.

אז ככל שהשקרנים ישתפרו, אנחנו נשתפר.
זו השאיפה. הרי התחרות היא לא עם משועממים עם פוטושופ, היא עם נוכלים שמנסים להסתיר את מעשיהם או להונות את הציבור.

ולשאלה פחות מהזווית של העיתונאים ויותר מהזווית של הקוראים. לא האחריות של העיתונאי אלא של הקורא. בעצם, בעולם שבו הולכים ומתרבים הכלים וצינורות המידע ששקרנים יכולים להשתמש בהם, האחריות על מי שצורך אותם גדלה והוא צריך להשתכלל איתה?
כקוראים וכצרכנים של מידע אנחנו צריכים להיות ספקנים, זה נכון למידע שמגיע מדף פייסבוק וזה נכון למידע שמגיע ממהדורת חדשות.

ואז נהיה ספקנים להכול, בעצם.
יותר טוב מאשר להאמין להכל. צריך לצאת מנקודת הנחה שמי שמביא לנו מידע עושה זאת ממניע כלשהו, לחפש את המניע הזה ולהפריד בין העובדות, השקרים, הדעות והמניפולציה.

לוגו “דבר ראשון”, אתר החדשות שנגנז של ההסתדרות

הסתדרות העובדים התכוונה להשיק השנה אתר חדשות מקוון, גלגול חדש של העיתון הוותיק “דבר”.

שמו של העיתון המקוון יועד להיות “דבר ראשון”, כשמו החדש של העיתון “דבר” ב-1996, שהיתה גם שנת סגירתו. בסופו של דבר החליטה ההסתדרות לגנוז את התוכנית להקמת האתר.

אני עדיין מנסה להשיג מוקאפים של האתר שאמור היה לקום, בינתיים מצאתי את הלוגו המיועד:

לוגו העיתון המקוון "דבר ראשון", שתוכנן לצאת לאור ב-2016 אך בוטל

הדלפות, כרגיל, אל ת”ד 404.

גב האומה – מי שידר את זה טוב יותר?

הקרטון ששי חי בעט בו הרוס. גם ארז טל. "האח הגדול" שוב מזעזע את המדינה, הנה דעתי.

Posted by ‎Lior Schleien ליאור שליין‎ on Saturday, March 19, 2016


הערוצים דה-מרקר וגלובס חתמו על הסכם לשידור מונולוג מתוכנית הסאטירה “גב האומה” בהנחיית ליאור שליין. ההסכם לא כולל תשלום, בלעדיות או הסכם. הממונה על ההגבלים העסקיים מסר כי.

המונולוג של ליאור שליין על השעשועון "האח הגדול" מהתוכנית "גב האומה" באתרי דה-מרקר וגלובס

ארז טל הסיר את אזהרת זכויות היוצרים, אבל למה לא חשפתי את הסטטוס המלא מלכתחילה?

ארז טל בתוכנית "האח הגדול", לצד הערת זכויות היוצרים שפרסם בפייסבוק. צילום: אורי צציק (cc-by-sa); עיבוד: חדר 404

שלשום סיפרתי כאן שארז טל פרסם לחברבוקיו בפייסבוק התייחסות לסוגיית שי חי, המתמודד האלים בשעשועון “האח הגדול”, וקינח באזהרה משפטית שלפיה מי שיצטט אותו מסתכן בהפרת זכויות יוצרים.

הגולש asaf הגיב:

בוא נניח שאף אחד לא מפיץ טקסט לפקינג 250 איש (שלא יהיה מופרך להניח שקשורים לתעשית התקשורת) ומצפה שלא יופץ. אז שני דברים א. ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול. דיון שאת עצם הקיום שלו ארז טל כבר יודע לתרגם לכסף יותר טוב מכולנו. ב. או (ואולי “גם”) רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל.

בכל מקרה. בכך שהסתרת את הטקסט, ארז טל הצליח. וזה מצער.

שנית, אתה כנראה פספסת את המהות של הדבר הזה שנקרא “חוק”. חוק, בין היתר, הוא כלל שמכתיב ומעצב את ההתנהגות האנושית.

בנתיים נראה שהמשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי. בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ “חוק”. אז גם פה ארז טל הצליח. וזה אפילו עוד יותר מצער.

לגבי ההטרלה, לא כל תביעה קלושה היא הטרלה. ואם נניח שזו הטרלה ואם כל יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה. כזו שגם תאפשר לפרסם את הפוסט ולישון בשקט בלילה. כי נכון, להיות אמיץ מאחורי טוקבק זו חוכמה קטנה מאוד.

אבל שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד.

ודבר אחרון, מקובל שתכני הפוסט עצמו לא מעניינים ולא ממש רלוונטים לטיעון אבל פעולת ההסתרה היא כן רלוונטית והיא כן נוגעת בלב ליבו של מה שנכתב. ומהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו.

asaf, אתה כותב, “מהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו“. תודה על המחמאה, ולגבי ההתייחסות – התייחסתי לזה בטוקבקים כאן ובפייסבוק (אם כי בשלב מסויים באמת נמאס לי להתווכח על פחדנות עם מגיב כל כך אמיץ שבמקום לכתוב את שמו בחר בכינוי “יוסי האמיץ”, בחייאת רבאק). אתייחס גם כאן לטענות המאתגרות שהעלית.

[טל] רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל“. כן, בזה בדיוק עסק הפוסט שלי – האם הוא יכול לשלוט בשיח הציבורי באמצעות אזהרת זכויות יוצרים.

ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול“. לקחתי בחשבון שאולי אני פיון במשחק שלו, שהרי לא יכולתי לכתוב את הפוסט בלי לעורר דיון על התוכנית. אבל הוא לא צריך את הבלוג שלי כשכל הפאקינג תקשורת עוסקת בתוכנית הזאת בלי הפסקה, ואם כבר, זה הפוך – התוכנית היא זו שהביאה רייטינג לפוסט הזה, שזכה לחשיפה גדולה משמעותית מפוסטים אחרים, כי אנשים אוהבים לקרוא על התוכנית הזאת. אני רציתי לעסוק במשמעויות המשפטיות והציבוריות של דמות ציבורית שעל פניו מאיימת בזכויות יוצרים כדי למנוע דיון ציבורי, בפרט לאור העובדה שקשת, המעסיקה שלו, נוהגת באותה דרך בדיוק, וגם על כך כתבתי בעבר יותר מפעם אחת.

המשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי“. ברור שזה מעצב את ההתנהגות שלי – האנושית והמקצועית. עיתונות לא פועלת בוואקום, לפרסום יש השלכות, ומסוקרים לא מאיימים בתביעות כי משעמם לעורכדין שלהם, אלא כדי להשפיע על הסיקור. עיתונאי צריך לבחון את הסיכון מול התועלת ולקבל החלטה שתאזן ביניהם באופן שיאפשר לו לעשות את עבודתו. איומים בתביעות ותביעות זה חלק מהעבודה העיתונאית, מן הסתם יש לי ייעוץ משפטי ומן הסתם קיבלתי איומים בתביעות בעבר, התמודדתי איתם, ופעם אחת נתבעתי וזה עדיין לא הסתיים (עינב גנד גלילי נ’ חצי אינטרנט). לא היה דחוף לי להתמודד עם תביעה מצד טל – תביעה היא בזבוז של זמן, כסף ותשומת לב גם אם אתה בטוח שתזכה בה, ואתה אף פעם לא בטוח שתזכה בה. בפרשת ענת קם, הצנזורית סימה ואקנין-גיל טענה שהזהירה במפורש את “הארץ” לא לפרסם את המסמכים המקוריים, אלא רק להסתמך על המידע שיש בהם: “התרעתי בפני הארץ כי פרסום המסמכים בכתבה של [אורי] בלאו יוביל לחשיפת המקור”. האייטם היה עובד גם בלי המסמך. קרה לי מקרה דומה – פרסמתי כתבה על סכסוך בתאגיד מסוים, שהתבססה על הקלטה שתיעדה שיחה שעסקה בסכסוך הזה. יכולתי לצטט באופן נרחב מההקלטה או להעלות אותה לאתר, מה שהיה מוסיף גם תוכן וגם צבע לידיעה, אבל היועמ”ש של כלי התקשורת שעבדתי בו אמר: “אם תפרסם את ההקלטה החברה עלולה להגיש תלונה במשטרה על האזנת סתר, ואז אתה תצטרך לחשוף את המקור, או להגן על המקור ולהסתכן בהרשעה”. לא פרסמתי את ההקלטה. האייטם עבד גם בלי זה. להבדיל, האייטם על טל עובד גם בלי התוכן המלא של דבריו, שאת הצילומסך המוסתר שלהם הבאתי כאילוסטרציה. הטיעון שלי לא נחלש מהבחירה – אישית, עיתונאית, קרא לזה איך שתרצה – לא לפרסם את הטקסט המלא. עיתונאית, הטקסט המלא לא מעניין אותי – בלי האזהרה המשפטית, זה אייטם למדורי רכילות או תרבות, אולי למדורי ביקורת תקשורת אם אלו חושבים שטאלנט עתיר משכורת שמגונן על ההחלטות שלו ושל המעסיק שלו זה ניוז באיזשהו אופן.

זכויות היוצרים של ארז טל. תמונה: חדר 404

בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ’חוק’“, “שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד“. לא מדובר סתם בהטרלה, כמו גולשים שבאים לריב בתגובות בפייסבוק כי משעמם להם, אלא בתביעת סלאפפ, הטרלה שלא סתם עלולה, אלא מכוונת, להפחיד ולהשתיק ביקורת. הדברים שלו הם לא חוק אלא פרשנות שלו לחוק, וכאמור, התמודדות עם זה דורשת משאבים גם אם החוק והצדק לצדי.

יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה“. אין סיבה שעו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות יתחייב לעמוד מאחורי במקרה של תביעה – הוא מצוטט בפוסט כמומחה בנושא, לא כעורך דין שמייעץ ללקוח (גילוי נאות: קלינגר מייצג אותי ונתבעים נוספים של עג”ג במסגרת קליניקה של העמותה לזכויות דיגיטליות, שהוקמה באמצעות כספים שאנחנו הנתבעים גייסנו מהציבור להגנה המשפטית שלנו).

סטטוס הפייסבוק של ארז טל עם אזהרת זכויות היוצרים (מימין) ואחרי הסרתה בעריכה (משמאל)

אז גם פה ארז טל הצליח“. קודם ספיקלצת שהוא רצה לעורר דיון, ועל זה כבר השבתי; עכשיו אתה אומר ההיפך, שהוא רצה למנוע את הפרסום, ואני אשיב גם על זה: הצליח במה? פרסמתי את הפוסט, מי שביקש ממני עותק של הטקסט המלא קיבל אותו, הגולש מיכאל קורלנד פרסם את הטקסט המלא בטוויטר (ואני בעקבותיו), והיה גם רגע של צחוק כשאחד הקוראים שלח לי באימייל צילומסך של הסטטוס וכתב: “הפוסט של ארז טל כבר הופץ ברשת ו[הנה] תמונה שלו‎”. בעקבות הפולואפ של “צינור לילה”, טל החליט לפבלק את הפוסט ולהסיר ממנו את האיום המשפטי, יום אחרי הפרסום אצלי. עכשיו תחשוב שוב ותגיד לי מי הצליח.

טל מחק את אזהרת זכויות היוצרים מהסטטוס וצירף לו הסבר, שנפתח במילים “במקור הפוסט הזה היה סגור לחברים בלבד – לא רציתי שציטוטים חלקיים שלי יזינו את הדיון המתלהם”. אז במקום לפרסם את הסטטוס מלכתחילה כשהוא פומבי, כדי שכולם יוכלו לקרוא אותו במלואו ולא כציטוטים חלקיים, בחרת לפרסם אותו רק לחברבוקים ולהזהיר משפטית מפני שיתופו. Great success!

מה ארז טל באמת חושב על שי חי?הפוסט של ארז, שהוא לא רצה שתראו

Posted by ‎הצינור‎ on Tuesday, March 22, 2016



ארז טל כתב על שי חי ו”האח הגדול” אבל מזהיר שאם תפיצו את זה אתם מפירים זכויות יוצרים

כמו להרבה ישראלים, גם לארז טל, מנחה-משותף של שעשועון הטלוויזיה “האח הגדול”, יש דעה נחרצת לגבי אחד המתמודדים בתוכנית, שי חי. יש לו גם משהו שאין להרבה ישראלים – נקודת מבט של מישהו שהוא חלק מהתוכנית, ותגובה של אדם מבפנים לביקורת הציבורית על הבמה שהתוכנית נתנה לחי, שהתנהל באלימות לפני שעזב את השעשועון. אבל בעולם הדמיוני ש”קשת” יצרו בכשרון לא מבוטל סביב “האח הגדול”, המנחה צריך להישאר בעמדה של משקיף נייטרלי על המתמודדים בתחרות האותנטית לגמרי.

אז איך מיישבים את הדברים? טל פרסם פוסט בפייסבוק על חי, הגדיר שהוא יוצג רק לחברבוקים שלו (האירוניה של ציפייה לפרטיות לגבי התבטאות עם ערך ציבורי על תוכנית שמאיינת את פרטיות משתתפיה היא כל כך סמיכה שאפשר לפסל בה) – וחתם אותו באיום משפטי עקיף אך חד-משמעי כלפי חברבוקיו ועיתונאים שהטקסט עלול לדלוף לידיהם: “נ.ב. הפוסט הזה סגור לחברים בלבד וכל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים”.

זכויות היוצרים של ארז טל. תמונה: חדר 404

בקצרה, לא.

בפירוט: “בטקסט יש זכויות יוצרים כי הוא יצירה מקורית ויצירתית”, אומר עו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות. “בפועל, המשפט ‘כל ציטוט ממנו, מלא או חלקי, בכל כלי תקשורת הוא הפרת זכויות יוצרים’ אינו נכון. ציטוט קצר לא יהיה הפרת זכויות יוצרים, וגם לא ציטוט ארוך, במיוחד אם יש חשיבות לאותו הציטוט. בהתחשב באורך הפוסט, בצורך הציבורי ובכך שמדובר בדיווח עיתונאי על הפוסט הזה, ציטוטו במלואו נכנס כנראה לחריג של סעיף 19 לחוק (‘שימוש הוגן’), כך שלא בהכרח יש הפרה”.

אדם רשאי לבקש מחבריו לא להפיץ מידע שחשף רק בפניהם. טל עשה זאת באמצעות אזהרה משפטית. המעשית, הנסיון של טל לנהל את השימוש בציטוטיו באופן שבו בחר לעשות זאת הוא מגוחך. לטל יש הרבה חברבוקים (המספר מוסתר מהציבור, אבל בבדיקה מהירה ובלתי מקיפה מצאתי חברבוק שלו שחולק איתו כ-250 חברים משותפים). אחד מהם עלול להפיץ את הטקסט בוואטסאפ, להעלות אותו לאתר שמאפשר העלאת טקסטים/תמונות בלי זיהוי המשתמש כמו פייסטבין, לשלוח אותו לאתר הדלפות דמוי-וויקיליקס או להדליף לעיתונאי. ואולי הוא יפיץ רק את הדברים שטל אמר על התוכנית, וישמיט את אזהרת זכויות היוצרים שבסופם.

ואז מה? תביעת זכויות יוצרים נגד מדליף שזהותו לא ידועה, או נגד מפרסם, אולי עיתונאי, שציטט את הדברים בלי שידע שטל טוען להגנת זכויות יוצרים עליהם, או ידע אבל חלק על כך משפטית, וכל זה אחרי שהמידע כבר פורסם? מה אתה, שידורי קשת?

הקרטון ששי חי בעט בו הרוס. גם ארז טל. "האח הגדול" שוב מזעזע את המדינה, הנה דעתי.

Posted by ‎Lior Schleien ליאור שליין‎ on Saturday, March 19, 2016

לדף הבא →