📆 מתי נעלמו הגליונות בעריכת עמוס רגב מארכיון הדיגיטל של “ישראל היום”? הגירסה הרשמית היא המעניינת ביותר

מהארכיון הדיגיטלי של ישראל היום נעלם עשור שלם של גליונות, רובם המוחלט בעריכתו של העורך המייסד עמוס רגב, וכשישה שבועות של גליונות מהקדנציה של העורך הראשי החדש, בועז ביסמוט, ונותרו חודשיים וחצי של גליונות ביסמוט. דיווחתי על כך אתמול, וציטטתי תאוריות קשר, שלפיהן הארכיון הועלם בסמוך לפרסום מועדי השיחות של רה”מ בנימין נתניהו עם העורך דאז רגב ובעליו שלדון אדלסון, כדי להקשות על עיתונאים ואחרים לחטט בארכיון ולמצוא קשר בין כותרות העיתון לבין השיחות שהתקיימו ערב לפני פרסומן. בישראל היום הסבירו בתגובה רשמית שההסרה נבעה מבעיות טכניות, ושהגליונות הנעלמים ישובו בקרוב.

עורך הדעות של פובליציסט ישראל היום, דרור אידר, התעמת איתי לגבי העובדות בדיווח שלי, ופוסט זה מכיל את המידע שהצלחתי להשיג לגבי מועד הסרת הגליונות מהארכיון. תיקנתי והתנצלתי על הטענה שפרסמתי בפייסבוק, שלפיה הארכיון הוסר מיד לאחר חשיפת מועדי השיחות, מאחר שלא היה לי מידע על כך אלא רק על מועד הדיווח של הגולשים שגילו שהארכיון נעלם. תאוריות קשר מתבססות במקרה הטוב על ראיות נסיבתיות, וזו גם הסיבה שמלכתחילה סיווגתי אותן כתאוריות קשר. אבל לפי הגירסה הרשמית של ישראל היום, הגליונות נעלמו מהארכיון אחרי פסיקת בג”ץ לחשוף את מועדי השיחות, ולפני שנתניהו מסר את המידע.

"חקירה ושלום" על שער "ישראל היום", 22.5.2008

שער “ישראל היום”, 22.5.2008

בתגובה לפרסום בפייסבוק שלי, שבו כתבתי “כמו במותחן של אגאתה כריסטי, השרת עשה את זה”, כתב אידר: “אתה באמת מאמין לזה? כל שטות קונספירטיבית שידביקו לישראל היום תתאים לדעות הקדומות שלך. כבר מספר חודשים יש בעיה עם הארכיון. כל האתר עובר בדיקה ותיקון. מחליפים שרתים כדי שלא תקרינה תקלות כאלה. ולא רק שרתים, אלא מבקשים לשדרג את המדיה הדיגיטלית. אני עצמי לא מצאתי פעמים רבות חומרים והתלוננתי. אבל אתה חי ברומן של אגאתה כריסטי. כנראה לא רק בנושא הזה”. עוד ציין בדיון כי “העלית שקר (הארכיון לא נפל ‘מייד’ לאחר פרסום השיחות. זאת בעיה ארוכה מאוד שמנסים לטפל בה) ואז אמרת שיש כל מיני תיאוריות ביחס לשקר. יפה. אינך פובליציסט, אלא מדווח. אם העלית את השקר ועוד המלצת עליו בחצי קריצה כמותחן של אגאתה כריסטי, חזקה עליך שאופי הדיווח שלך מוטה גם בנושאים אחרים”.

הכחשתי שהשתמשתי במילה “מיד” בידיעה שלי. אידר הפנה את תשומת לבי לכך שכן השתמשתי בה, בשיתוף של הידיעה בפייסבוק של חדר 404:

📰 עשור הפרו-נתניהו של עמוס רגב נעלם מארכיון הדיגיטל של “ישראל היום”, שהצטמצם לחודשיים וחצי של ביסמוט, מיד אחרי חשיפת מועדי השיחות של רגב ואדלסון עם רה”מ. בישר”ה מכחישים קונספירציה: “מעבר לשרתים חדשים. בימים הקרובים הארכיון המלא יופיע”.

בעקבות הערתו של אידר מחקתי את המשפט הזה והוספתי תיקון:

[תיקון 6.9.2017] במקור כתבתי כאן שהארכיון נעלם “מיד אחרי חשיפת מועדי השיחות של רגב ואדלסון עם רה”מ”, טענה שלא כתבתי באייטם עצמו, שם ציינתי רק שגולשים דיווחו על ההיעלמות אתמול. בעקבות הערה של דרור אידר, עורך הדעות של העיתון, ומאחר שאין לי מידע לגבי המועד המדויק של היעלמות הארכיון, הסרתי את הטענה.

הטיימליין

“אם זה לא קרה ‘מייד’ אחרי פרסום השיחות, אלא בעיה ארוכת חודשים (ואפילו שנים) שנמצאת בטיפול רציני – כי אז אין לך ידיעה אלא קונספירציה התואמת את הלכי הרוח בקרב שונאי העיתון. לשם אתה מבקש להשתייך?”, שאל אותי אידר.

אז מתי הוסר הארכיון, והאם זה היה בסמוך לפרסום מועדי השיחות? הטיימליין הרלוונטי: העיתונאי רביב דרוקר מחדשות 10, שהגיש ב-2015 בקשת חופש המידע לקבלת מועדי השיחות, ערער ב-10.2016 לביהמ”ש העליון על פסיקת המחוזי נגדו. פסיקת בית המשפט העליון, שחייבה את נתניהו למסור את מועדי השיחות, ניתנה ב-7.8, נתניהו דיווח בפייסבוק על מספר השיחות ב-31.8, ומסר לעיתונאי רביב דרוקר את רישום מועדי השיחות ב-3.9.

עמיחי אתאלי דיווח אתמול (5.9) ב”ידיעות אחרונות” על הקשר בין מועדי השיחות לכותרות ישראל היום, וציין כי “החל מהשבוע הסיר ‘ישראל היום’ את ארכיונו מהאינטרנט, והקשה על גישה לשעריו מהשנים הללו [שבהן התקיימו השיחות]. עוד בשבוע שעבר פעל הארכיון כרגיל, והיה נגיש לכולם” (לא ידעתי על הפרסום הזה כשכתבתי את הידיעה שלי). “החל מהשבוע” זה בין ה-3-5/8, ימים ספורים לפני פסיקת בג”ץ.

כתבה של עמיחי אתאלי בידיעות אחרונות, 5.9.2017, על שיחות ראש הממשלה נתניהו עם העורך הראשי דאז של ישראל היום עמוס רגב ובעלי העיתון שלדון אדלסון

הקטע על ארכיון “ישראל היום” בכתבה של אתאלי, ידיעות אחרונות 5.9.2017

“כבר לפני כמה שבועות העלימו את מרבית השנים מהארכיון, אבל היה אפשר לגשת אליהם דרך קישור ישיר”*, אמר לי אורן פרסיקו מ”העין השביעית”. הפעם האחרונה שפרסיקו הצליח לגשת לגליונות, שכעת אינם נגישים, היתה ב-6.8, יום לפני פסיקת בג”ץ.

לפי דרור אידר, כאמור, “כבר מספר חודשים יש בעיה עם הארכיון”. מספר חודשים זה לכל המאוחר תחילת 7.2017 (או מוקדם מכך), בשלב שהעתירה של דרוקר ממתינה להתברר ואין עדיין פסיקה.

אבל לפי תגובת דוברת ישראל היום, שנמסרה אתמול אחה”ץ, “בשל מעבר לשרתים חדשים, כבר לפני כשבועיים, חלק מהארכיון עדיין לא עלה לאתר. אנו מעריכים שכבר בימים הקרובים הארכיון המלא יופיע לטובת כל המעוניין בכך”. מקנספרי הקונספירציות ישמחו לשמוע ש”לפני כשבועיים” מתאריך מתן התגובה זה בסמוך ל-22/8 – כשבועיים אחרי פסיקת בג”ץ, כשבוע לפני שנתניהו חשף את מספר השיחות וכשבועיים לפני שחשף את המידע המלא על מועדי השיחות.

__________________________________
* הקישור הישיר שפרסיקו הזכיר מכיל משתנה של תאריך הגליון. שינוי התאריך בקישור איפשר לו לגשת לגליונות ישנים שלא היו נגישים מעמוד הבית של הארכיון הדיגיטלי. “לוחם צדק אלמוני” סיפר היום לחדר 404 שנזכר שברוטר.נט מפרסמים מדי בוקר לינק לגיליון הדיגיטלי של אותו יום (אותו לינק שפרסיקו דיבר עליו), והציע לבדוק אם הוא מאפשר גישה לגליונות החסומים. מבדיקה ראשונית נראה שהוא מאפשר כעת להיכנס לכל גליונות 2017. הנה הקישור – משתנה היום נרשם בארבע ספרות, ומשתני החודש והיום בשתי ספרות כל אחד:
http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODn/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F[YEAR]%2F[MONTH]%2F[DAY]

📰 עשור הפרו-נתניהו של עמוס רגב נעלם מארכיון הדיגיטל של “ישראל היום”, שהצטמצם לחודשיים וחצי של ביסמוט

גליונות “ישראל היום” מאז הקמת העיתון ועד לאמצע יוני השנה, וכל הכתבות שפורסמו בהם, אינם נגישים עוד בארכיון הדיגיטלי של העיתון. עם היעלמו של העשור שבעריכת העורך המייסד עמוס רגב, נותרו בארכיון רק חודשיים וחצי של היומון תחת עורכו החדש, בועז ביסמוט.

הארכיון הדיגיטלי של “ישראל היום” נתן לגולשים גישה לעותקים דיגיטליים מלאים של כל גליונות הפרינט מאז הקמת העיתון. היום גילו מספר גולשים שהארכיון נעלם ברובו, מהגליון הראשון ב-30.7.2007 ועד גליון 13.6.2017. כעת נגישים בו רק הגליונות של 14.6.2017 ועד היום.

הארכיון הדיגיטלי של "ישראל היום", שמכיל גליונות מ-14.6.2017 והלאה. צילומסך מ-5.9.2017

הארכיון הדיגיטלי של “ישראל היום”, היום

יובל בר כתב היום בפייסבוק: “אז עיתון מסויים הסיר את הארכיון שלו מהרשת. רוצים לנחש מי?” ג’ון בראון, פעיל שמאל שמרבה להשתמש בצילומסכים מעיתונים ובהם ישראל היום במסגרת כתיבתו, צייץ בטוויטר: “אני לא מוצא בארכיון ישראל היום במהדורה המודפסת שום דבר מלפני ה1.1.2017, מישהו יודע למה? זה עדיין נמצא באתר אבל הקישורים שבורים”.

מגיבים אצל השניים שיערו שיש קשר בין הסרת הגליונות ועיתוייה לבין חשיפת מועדי השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו עם העורך הראשי לשעבר של העיתון, עמוס רגב, ועם בעליו, שלדון אדלסון. “כנראה כדי שלא יוכלו לעמת אותם עם תכנים ישנים שהם העלו לטובת מקורבים לעיתון הנ”ל”, הגיב מתן ספיר. “מה הם מנסים להסתיר מתוכן העיתון בסמוך למועדי השיחות שרביב דרוקר כנראה עוד לא שם לב אליו? עכשיו זה הפך להיות הרבה יותר מעניין”, הגיב עידו סקלון. תאוריה זהה פורסמה בדיווח הלא-חתום של וואלה ברנז’ה על היעלמות הארכיון.

העיתונאי רביב דרוקר, שנאבק כשנתיים בבית המשפט כדי לקבל את מועדי השיחות במסגרת חוק חופש המידע, בדק את הכותרות שהופיעו למחרת אותן שיחות והראה כיצד הן הועילו לנתניהו – מה שעשוי להיתפש כראייה נסיבתית לכך שהשיחות נועדו לקדם את האג’נדה של רה”מ בעיתון שהוקדש לו. עם היעלמות הארכיון, יקשה עליו ועל עיתונאים אחרים לבצע תחקיר כזה בנוחות מהאינטרנט, והם ייאלצו לחטט בארכיוני נייר בספריה הלאומית, בבית אריאלה וכדומה.

התאריכים מחזקים את תאוריית הקשר הזאת. העורך הראשי החדש של העיתון, בועז ביסמוט, שכבר הספיק לחרוג מהקו של קודמו ולפרסם כותרת ראשית ביקורתית כלפי נתניהו, נכנס לתפקידו בסוף אפריל, והארכיון זמין מאמצע יוני – כלומר, כל מורשת רגב, והשבועות הראשונים של ביסמוט, אינם נגישים לגולשים.

בישראל היום טוענים שמדובר בעניין טכני. דוברת העיתון מסרה כי “בשל מעבר לשרתים חדשים, כבר לפני כשבועיים, חלק מהארכיון עדיין לא עלה לאתר. אנו מעריכים שכבר בימים הקרובים הארכיון המלא יופיע לטובת כל המעוניין בכך”.

👂 פרשן ישראל היום לא שמע על המתקפה האקוסטית בקובה אז הוא הכריז שהיא קונספירציה

הכתב המדיני של ידיעות אחרונות, שמעון שיפר, פרסם אתמול (ג’, 29/8) ידיעת שער שכותרת הגג שלה קבעה: “כך נכשלה הפסגה בין רה”מ נתניהו לנשיא רוסיה פוטין”. בכותרת המשנה בשער נכתב: “גורם רוסי ל’פרבדה’, שופרו של פוטין: ‘נתניהו היה קרוב לפאניקה, אבל הנשיא נשאר קר רוח, איראן בעלת ברית ונמשיך לתמוך בה'”. במאמר עם הפניית שער שפרסם היום בישראל היום (זהירות, אוטופליי), אריאל בולשטיין קוטל את שיפר ואת כתבתו, מסביר שפראבדה אינו שופרו של השלטון כבר הרבה זמן, שהמאמר בכלל פורסם באתר Pravda.ru שלא קשור לפראבדה ושהוא “אתר צהוב, שמתמחה בתיאוריות קונספירציה, מקושר ללאומנים הקיצוניים ונגוע באנטישמיות גלויה”, ומגרר על פומפיה את המוניטין של מחבר המאמר, איידין מכטייב.

שער ידיעות אחרונות, 29.8.2017, ושער ישראל היום, 30.8.2017

בולשטיין מציג טורים נוספים של מכתייב כדי לקעקע את אמינותו: “את המאמר ששיפר ציטט, פרסם מכטייב בבוקר 25 באוגוסט, כיממה ומשהו לאחר פגישת פוטין־נתניהו. למחרת כבר האשים את ציר מולדובה־אוקראינה בקשירת קשר נגד רוסיה, וב־27 בחודש עסק בהפעלה של ‘נשק אקוסטי’ בידי קובה נגד דיפלומטים אמריקניים. מה זה ‘נשק אקוסטי’? לחובבי הקונספירציות פתרונים. אתמול ניתח מכטייב, את ‘התכנית הסודית’ של האמריקנים לפתרון הסכסוך בחבל נגורנו־קרבך. הספק לא רע”.

מי הם חובבי הקונספירציות שעוסקים בנשק האקוסטי? רשויות הביון של ארה”ב, קנדה וקובה, למשל. בתחילת החודש הודיעה מחלקת המדינה האמריקאית עובדים בשגרירות ארה”ב בהוואנה דיווחו בסוף 2016 על תסמינים רפואיים בלתי מוסברים, וחלקם הועברו לארה”ב לטיפול או התבקשו לעזוב את קובה. בעקבות כך, הודיעה מחלקת המדינה, היא סילקה בחודש מאי שני דיפלומטים קובניים מארה”ב.

פסל אוזן. תמונה: Colin Mutchler cc-by

שומע? תמונה: Colin Mutchler cc-by

זמן קצר לאחר ההודעה, נחשף בתקשורת כי ארה”ב חושדת שגורם כלשהו – אולי מדינה שלישית, וייתכן שמדובר ברוסיה – הפעיל מיכשור אקוסטי שהשמיע בסביבת השגרירות בקובה צלילים שאינם נקלטים באוזן אנושית. הצלילים פגעו בין השאר בשמיעתם של 16 עובדי השגרירות ובני משפחותיהם, וכן בדיפלומט קנדי אחד. לא ברור אם מטרת מתקפת הצלילים היתה לפגוע באנשים, או שהיתה להם מטרה אחרת והפגיעה היתה תוצר לוואי אקראי. ארה”ב, קנדה וקובה, שמכחישה קשר למתקפה, חוקרות את המתקפה האקוסטית.

קריסה בוואטסאפ זה ההפסקת חשמל החדש

אהוד קינן, אח ועורך נקסטר, במטא-אייטם על הקריסה של וואטסאפ הלילה:

אהוד קינן ו-וואטסאפ. תמונה: נקסטר

אהוד קינן ו-וואטסאפ. תמונה: נקסטר

“וואטסאפ היא אפליקציית המסרים הפופולרית ביותר”, מוסר אהוד קינן, עורך NEXTER ומומחה מטעם עצמו, “ובכל פעם שהיא קורסת בהחלט מדובר בניוז חשוב. עם זאת, להגיד שהיא קורסת זה אייטם של שורה וחצי לכל היותר, ולכן צריך למלא עוד מילים בכתבה כמו שאני עושה כאן עכשיו”.

קינן מוסיף כי “לפעמים האפליקציה קורסת לכמה דקות, ולכן כדאי בפסקה הבאה להזכיר את זה שוב ולציין שמדובר בתקלה בישראל, וגם ברחבי העולם, ואפילו באירופה ובספרד. ככה אפשר למלא מילים באייטם שאומר שהאפליקציה קרסה”. קינן דיווח בעבר על קריסות של וואטסאפ והצליח לכתוב עשרות מילים בידיעות שתכלס אפשר לסכם לשורה.

לפני שנתיים שידרנו ב”רבע לדיגיטל” גל פתוח בזמן הקריסה של פייסבוק – אפשר להאזין כאן מקודזמן 7:20 דקות.

“עיתון שבו פרסמת מטפורות כמו דימויים זהים לאותן מטפורות” 📰📆🇮🇱 פרידה מעמוס רגב

העורך הראשי של ישראל היום, עמוס רגב, פורש, כך לפי דיווח לא חתום בישראל היום. בטור שפרסמו בעלי העיתון, מרים (כאן היא חתמה מירי) ושלדון אדלסון הם כתבו:

היתה לנו הזכות הגדולה, עמוס יקר, להמתין בציפייה רבה לעיתון שערכת באהבה ובמסירות רבה; עיתון שעליו ניצחת כמו מנצח על תזמורת

עמוס רגב, העורך הראשי של ישראל היום. תמונה: העין השביעית

עמוס רגב. תמונה: העין השביעית

כמו תאומו ידיעות אחרונות, ישראל היום הוא עיתון שקונטרס החדשות שלו כתוב רע, מילולית (הצלחתי להכניס פה מטא-תרתי-משמע?), והמשפט האחרון הוא דוגמה טובה. הוא מורכב ממטפורה*, “עיתון שעליו ניצחת” – ששואלת את הניצוח מעולם התזמורת לעולם העיתונות – ואליה צמוד דימוי, “כמו מנצח על תזמורת” – שעושה שימוש באותה השאלה בדיוק!

זה כמו לחרוז עם אותה מילה. אני משער שבמכתב הפרידה האישי הם כתבו לו חמשיר בסגנון

עמוס רגב המנצח
על העיתון הוא מנצח
בשבתו כעורך
את העיתון עורך
ותמיד יוצא כמנצח

אני מקווה שהעורך הראשי הנכנס, בועז ביסמוט, יביס את הכתיבה הגרועה.

_______________
* ואפילו זו מטפורה משומשת, וממש מהעת האחרונה, וגם היא בפרידה מעורך ראשי של עיתון ישראלי, אולם בנסיבות אחרות – משה ורדי, לשעבר עורך ידיעות אחרונות, שמת החודש. רון ירון, העורך הנוכחי, ספד לו בטור בעיתון:

יש דבר אחד שמשה אהב כמעט כמו את העיתונות: מוזיקה קלאסית. הוא העריץ נגנים, בעיקר כנרים, ואפשר היה לדבר איתו שעות על יהודי מנוחין ויאשה חפץ ואייזק שטרן. וכשרצה להגדיר עד כמה המקצוע הזה, עיתונאי, הוא משהו שחייב לזרום לך בעורקים, נהג לומר: אפשר ללמד קוף לנגן על כינור, זה עדיין לא יהפוך אותו לכנר.

ורדי לא היה כנר, אבל הוא היה מנצח. המאסטרו של העיתון. והתזמורת הזו, שקוראים לה “ידיעות אחרונות”, מבכה היום את לכתו: היה שלום משה ורדי, היה שלום עורך דגול.

העורב העורך (מחווה לאדגר אלן פו)


פוסט של נדבי נוקד

פעם כשחלף הדד-ליין ואני יושב טרוט עין
לקבץ מילים מאין למדור עיתון מבאיש
פינג במייל אני שומע, ונזכר בארכותיה
של הכתבה, עליה יום וליל עמל מחריש
בטח ספאם, אני קובע, זה עדיין לא האיש
שדורש – “מתי תגיש”

לתמיד אזכור ת’פגע של מחוג נוקש כל רגע
והצ’ק סובל מנגע של כל פרילנס חנטריש
כשוטף שישים עוּל יֶגַע שחומק לו באומגה
דרך מדפי המגה, המשכנתא והביש
אבל הוא תמיד יודע לזרז, כן, זה האיש
שדורש – “מתי תגיש”

ולפינג נוספו עוד פינגים ואני סוגר ת’בִּינגים
את הגוגל, את ה-other עם “שלום יקר, מה ניש”
ומגיע אז לג’ימייל, לא רֻקַּן מכיתה ג’
ובוהק מולי האימייל מעורך עַצְבָּן מחיש
כן, עורך עַצְבָּן בטנטרום שבאימייל הוא מרעיש
ושואל – “מתי תגיש”

כוס קפה שהתרוקנה לה אל כיור עייף הוטלה לה
באינפוזיה העריתי עוד ספלי קפה מקליש
התיישבתי על המלל ובלי התמכרות לסבל
התגבבתי עם הבֶּלֶל של עמוד נוסף מתיש
אבל הוא זוכר כל דד-ליין כתאום של ריש לקיש
שוב דורש – “מתי תגיש”

והמוזה היא מדוזה שצורבת במלוא עוזה
ואני כבר חף מפוזה של כוכב רוק או כריש
השעון דוקר בבטן, רק בחביבות של פתן
עוד מעט יתקוף בוואטסאפ ויאמרו עלי קדיש
אך אולי נותר בינתיים עוד חלון קטן גמיש
לסיים ולהגיש

עורבי אוריגמי. תמונה: Don Shall (cc-by-nc-nd)

עורבי אוריגמי. תמונה: Don Shall (cc-by-nc-nd)

קשת של נוטיפיקציות מוטטה כל אספירציות
לסיים את זה הלורם-איפסום-דולור-סיט מביש
העורך תקף ממעל וב-Word אין לי אף שעל
של דברי חוכמה – רק רעל של תכנון זמן שאכפיש
וקורי דקות טוו שעות רבות כעכביש
ודרשו – “עכשיו תגיש”

טלפון עכשיו פוצע את השקט הדומע
של תקתוק מקשי מקלדת שנרתמת לחריש
העורך לוחש בנועם איומים רכים כרעם
שנוטלים ממני טעם לחיים עצמם, קפיש?
ועכשיו הזמן הגיע את המלל להוריש
כך או כך – כבר להגיש

נקישה כבדה בדלת, אפרכסת חיש נופלת
ודמותי זו הנואלת, היא פותחת לו לאיש
העורך עומד בפתח וכולו אימה ורֶתַח
ואני נצלה כנתח של חמור משא קשיש
סתם חמור בשוק גמור ששוב שאת הסאה הגדיש
הוא שואל – “מתי תגיש”

על מחשב נופל הספל ואני מוטל כנפל
כארנבת מפוחדת שנמחצת אל הכביש
והטקסט – עדיף כבר Fiverr, הוא איום, נורא ודי כבר
העורך עדיין שם ולו סנפיר וראש פטיש
הוא פשוט עומד בפתח כטורף ימי אדיש
ומפציר – “מתי תגיש”

העורך עומד עדיין בין הדלת והעין
אין ארכה אחת נוספת והלפטופ לא שמיש
אין עוד צ’ק או כלום בדרך כאן בשביל אבני הפרך
אבל הוא – בקול בוטח הוא ממשיך עוד להרעיש
כנראה תמיד ימשיך שם לעמוד ולהרעיש
שתי מילים – “מתי תגיש”


נדבי נוקד (פייסבוק) כותב ומתרגם שירים. הוא כתב על שירותי רשת חברתית דמיוניים ומיותרים בהשראת טוויטר בגליון ספטמבר 2009 ואת השיר “עשר אצבעות לי יש” בגירסת המאגר הביומטרי בגליון נובמבר 2009

עיתונות דאקפייס: פייק ניוז וממים כצילומי עיתונות >> תוכנית הברווזים של “קול העין”

השתתפתי בספשל ברווזים עיתונאיים, חדשות מזויפות והטרלות שהגיעו לכותרות, בפודקסט “קול העין” של העין השביעית. שלל דרכים להאזנה פה, ואחריהן הטקסטים שלי מהתוכנית:

תמונה שווה אלף סליחות

כתב החינוך של “הארץ”, אור קשתי, ביקר לפני שנה בבית ספר ממלכתי בדרום וראה שם כרזה שמציגה את הסכם השלום ישראל-ירדן, כולל תמונת לחיצת היד ההיסטורית של רבין וחוסיין, כשהנשיא קלינטון ביניהם ונתניהו ברקע.

המם "ביבי גאמפ" על תצלום מטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, על כרזה בבית ספר ממלכתי בדרום. צילום: אור קשתי

מה עושה שם נתניהו? דיוקנו, שנגזר מתצלום המפגש בין גלעד שליט לאביו נעם, נגזר והודבק על אינספור תצלומים אחרים, במם “ביבי גאמפ” שהגה אורי שטרייגולד ב-2011. הגולש יאיר קיבייקו הדביק את נתניהו בתמונת הסכם השלום, ומישהו בבית הספר ככל הנראה חיפש את התמונה ההיסטורית בגוגל, מצא את הגירסה המעובדת ולא הבחין בהשתלה המוצלחת, במקרה הטוב, או לא ידע שנתניהו היה ראש האופוזיציה דאז ולא היה מוזמן לפוטואופ הזה, במקרה הרע.

גם מערכות תקשורת נופלות בפח הזה שוב ושוב, כשהן מעדיפות מנוע חיפוש אחד קל לשימוש על פני מספר מנועים איטיים ומגושמים של סוכנויות הצילום השונות, ועל פני מערכות ניהול התמונות הפנימיות האיומות שלהן עצמן. שילוב של עצלות, רשלנות ובורות הוא הסיבה שבשנים האחרונות ראינו בתקשורת, בין השאר, את תמונתה של החיילת עדן אברג’יל מצטלמת עם העצירים הפלסטינאים הכפותים, כשלצדם יושב השחקן קיאנו ריבס, מתוך המם “קיאנו העצוב”; את קמעות אולימפיאדת החורף בוונקובר וביניהם פדובר, דמות אינטרנטית של דב פדופיל; ואת תמונת דונלד טראמפ, אבל בגילומו של השחקן אלק בולדווין, על דפיו של עיתון דומיניקני.

העיתון הדומיניקני אל נסיונל פרסם בטעות תמונה של אלק בולדווין מגלם את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בסאטרדיי נייט לייב במקום את תמונת הנשיא. תמונה: אנדרו בלוך

הנשיא אלק בולדווין בעיתון “אל נסיונל”. תמונה: אנדרו בלוך

חייך, אכלת ברווז

גופי תקשורת נופלים בפח ומפרסמים אגדות אורבניות, אשר מתבססות על אמונות ופחדים אנושיים. הן פנטסטיות אבל לא פנטסטיות מכדי להיות אמיתיות, ועוברות אבולוציה עם השנים כדי להתעדכן עם הצייטגייסט – נכדו של הילד, שלקח חתול רטוב מגשם והכניסו לתנור כדי לייבשו, כבר הכניס את החתול למיקרוגל. אצלנו זכור הסיפור של חדשות 10 על הילדה שנחטפה בדיסניוורלד, אגדה אורבנית ותיקה.

סיוון כהן עם אוזניים של מיקי מאוס. איור: עידו קינן, חדר 404

סיוון כהן עם אוזניים של מיקי מאוס. איור: עידו קינן, חדר 404

סאטירה ופייק ניוז שגורמות לעיתונאים להתייחס אליהם ברצינות ולדווח עליהם כחדשות עובדים על מנגנונים דומים, כאלו שמוכרים עיתונים. מתווספים להם גורמים נוספים, כמו הטיית האישור – הנטייה לחפש ולהעדיף מידע שתומך בתפיסת העולם שלנו; והפגיעה בחוסן הכלכלי של התקשורת, שבמעגל קסם מרושע ואירוני גורם לה לפטר עיתונאים ולהכניס את אלו שנשארו לפס ייצור שעובד על כמות ומהירות ומוותר פעמים רבות על בקרת האיכות של תחקיר מעמיק, פיתוח קשרים עם מקורות ובדיקת עובדות – מה שמביא למוצר נחות של חדשות לא חשובות, יחצנות ולעתים פייק ניוז, מה שהופך את התקשורת לעוד פחות חשובה ומשמעותית.

הסיפור של הידיעות המפוברקות דומה במובנים מסויימים לזה של התמונות המפוברקות. למשל, כלי תקשורת ציטטו ברצינות מהפרופילים המזוייפים של בנימין נתניהו, יאיר לפיד ו”התנועה” של ציפי לבני, משום שקל יותר להביא ציטוטים שזמינים ברשת מאשר להתקשר לאנשים ולהביא ציטוטים בעצמך. אבל גם הסתמכות על מידע שמופיע בפרופילים אותנטיים של פוליטיקאים אינה ערובה לאמיתותו, כפי שדונלד טראמפ מתעקש להדגים בטוויטר.

אפרופו טראמפ, באזפיד, אתר שמתמחה בשילוב של עיתונות רצינית וקשקושי אינטרנט, חשף באחרונה בתחקיר, שעליו חתומים שלושה עיתונאים, נסיון הונאה להזין את התקשורת בפייק ניוז שלפיהן טראמפ קיבל שוחד של 1.5 מיליארד דולר מאקסון מובייל דרך חברה סינית.

לא תמיד צריך לשים שלושה תחקירנים כדי לחשוף פייק ניוז. קחו למשל את הדיווח של NBC על תביעת הפיצויים בסך 10 מיליון דולר שהגיש אתר הדירוג יילפ נגד יוצרי סדרת הסאטירה סאות’פארק, בעקבות פרק שהציג מסעדנים מגישים למשתמשי יילפ מנות עם הפרשות גוף, במחאה על הפגיעה בעסקים ובסועדים האחרים. כל מה שעיתונאי צריך לעשות, בסדר יורד של מאמץ, זה להתקשר ליילפ לבקש את כתב התביעה; לחפשו באתר בתי המשפט; לבדוק את כתובת האתר המדווח ולגלות שמדובר ב-NBC.com.co, אתר סאטירי שאינו קשור לרשת NBC וכל הידיעות בו מופרכות; או להסתפק בקריאת הכתבה על התביעה עצמה, ולהיעצר בציטוטים שהובאו מפי “פאפי, הדולפין שנאבק באוננות וקמיע ארגון מתנגדי האוננות הנוצרים”.

דונלד דק מוכר עיתונים. תמונה: Loopdeeloop (cc-by-nc)

החטיפה בדיסניוורלד, אגדה אורבנית מודרנית. תמונה: Loopdeeloop (cc-by-nc)

מקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן: “לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם ארנון מילצ’ן”

מספר כלי תקשורת דיווחו ב-8.3.2017 שאיש העסקים והקולנוע ארנון מילצ’ן ריכך את עדותו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. למחרת סתר כתב ידיעות אחרונות איתמר אייכנר את הדברים מפי מילצ’ן עצמו, כלומר דוברו, כלומר מטעמו, כלומר אנשיו, כלומר גורמים המקורבים לו. כלומר תקראו.

כתבה של איתמר אייכנר בידיעות אחרונות הוובי והניירי על עדות ארנון מילצ'ן נגד בנימין נתניהו, 9.3.2017

הכתבה בידיעות אחרונות על עדות מילצ’ן

כותרת הידיעה:

מילצ’ן: “לא שיניתי גרסה”

(בגירסת הווב של ידיעות אחרונות הופיעו המילים במרכאות; בגירסת הנייר כן שינו גירסה והביאו את הדברים כציטוט עקיף – ללא מרכאות).

בכותרת המשנה העדות הורחקה לדובר, אבל עדיין – הכחשה רשמית:

דוברו הכחיש: “אין שינוי ממשי בעדותו”

בגוף הכתבה אין זכר למילצ’ן או דוברו, והאיש הראשון שדבריו מובאים שם לא מצוטט במרכאות, לא מוזכר בשמו ולא בתוארו – אפילו לא תואר כללי כמו גורם או מקורב, סתם איזשהו “מטעם” עלום ומצוטט-עקיף:

מטעמו של ארנון מילצ’ן הכחישו את הפרסומים בערוצי הטלוויזיה ואמרו: הוא לא שינה את גרסתו.

ארנון מילצ'ן (שני מימין). תמונה: ABC/Rick Rowell (cc-by-nd)

ארנון מילצ’ן (שני מימין) ואנשים/מקורבים/גורמים שאינם קשורים לכתבה. תמונה: ABC/Rick Rowell (cc-by-nd)


בהמשך מוגשת פירכה לוגית מרהיבה – התקשורת מצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן כשהם מפקפקים בתקשורת שמצטטת מקורבים אנונימיים של מילצ’ן:

“לא ידוע לנו מי המקורבים המצוטטים בשם מר מילצ’ן”, אמרו אנשיו, “ולא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”.

(הדובר מכותרת המשנה אמר “אין שינוי ממשי בעדותו”, ואילו “אנשיו” בכתבה אומרים “לא ידוע לנו על שינוי ממשי בעדותו”. תשאלו את הדובר, הוא יידע אתכם. בעצם למה להסתפק בעדות שמיעה? אתם אנשיו של מילצ’ן, תשאלו את מילצ’ן ישירות. לפחות בכותרת הוא אומר במפורש “לא שיניתי גירסה”).

אם הראש שלכם לא התפוצץ עדיין, קבלו קינוח: העיתון, שהביא בכותרת ציטוט של מילצ’ן שאין לו זכר בכתבה, מביא ראיות פורנזיות לפיברוק ציטוטים של מילצ’ן בכלי תקשורת אחרים. הראיות עוסקות באימות ציטוט באמצעות השוואתו לסגנון הדיבור של המצוטט-לכאורה, והעיתון מביא אותן בציטוט עקיף מפי גורמים שאת זהותם הוא מסתיר:

לטענת גורמים נוספים המקורבים אליו, הציטוטים שיוחסו לו גם אינם מתיישבים עם סגנון הדיבור שלו.

איך לשקר הזה יש רגליים? צפו:

מודעת דרושים גזענית - "מראה ייצוגי, עור בהיר-יתרון" - שפוברקה במסגרת כתבה של רחלי רוטנר במאקו. צילומסך מדף הפייסבוק "במזרח"

מודעת הדרושים שבה חברה חיפשה איש/אשת מכירות עם “עור בהיר – יתרון”, הבניין ברמת גן שבכניסתו תלו דיירים שלט שבו הם “מבקשים מנשות הבנין להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית לבנין […] כדי לא להחטיא ח”ו את השכנים שומרי המצוות”, ילדים ערבים בגן ביפו שמציירים ערבי דוקר יהודי ודגל פלסטין עם סכין, מבחן בתנ”ך בבי”ס יסודי דתי שבו מוסר ההשכל מסיפור האונס של דינה הוא “שאנחנו צריכות להיות צנועות ולהישתדל להיות בבית עים ההורים” – כולם סיפורים ויראליים שפעילי רשת ודפי רשת פופולריים הפיצו בימים האחרונים.

כולם גם מומצאים, במסגרת כתבה של רחלי רוטנר במאקו, שביקשה לבדוק אם אותם אקטיביסטים יבררו את העובדות לפני שיפיצו את הסיפורים לעוקביהם, ואם אלו יפקפקו בפרטים או יתייחסו אליהם כאמת.

הנה הראיון שרוטנר קיימה איתי בנושא, שחלקו נכנס לכתבה:

מה היתרונות והחסרונות של צריכת אקטואליה דרך עמודי ואושיות פייסבוק?
ישראלים מאוד אוהבים לצרוך חדשות, אם מסתמכים על ההיצע של התקשורת החדשותית, שמורכבת מהתקשורת הממוסדת של אתרי חדשות וטלוויזיה ורדיו ועיתונים, והתקשורת העממית של פייסבוק וטוויטר ו-וואטסאפ ופורומים וסמסים ושיחות מטבחון בעבודה. היתרון של צריכת אקטואליה מהמקורות העממים הוא כמות גדולה של מידע שזורם במהירות, משום שהוא משוחרר מהציות לצנזורה, צא”פים, מו”לים, שיקולי עריכה, אינטרסים של פוליטיקאים ובעלי הון, פוליטיקלי קורקט ובדיקת עובדות. הבחירה שלנו לצרוך את המידע דרך גופים אקטיביסטיים, אושיות רשת והרשתות החברתיות היא גם הבחירה להפוך אותם לעורכים, כתבים ופרשנים, שממלאים את החלל שהעיתונות המסורתית השאירה, כך שהמידע שאנחנו מקבלים הוא לא באמת נטול הטיות, טעויות והטעיות. ממש כמו בעיתונות המסורתית.

האם לדעתך צריך לחייב עמודי פייסבוק שמפיצים ידיעות לעשות בדיקת עובדות כמו בעיתונות הרגילה?
אני לא חושב שזה נכון לחייב מפעילי עמודי פייסבוק לא-עיתונאיים לבצע בדיקות עובדות לסיפורים חדשותיים, כשם שזו לא ליבת תפקידם של אקטיביסטים ופוליטיקאים. אני כן חושב שזה נכון לדרוש זאת מעיתונאים, ואפילו את זה אנחנו לא עושים.

יש איזו דרך לדעת אם סיפור שרץ בפייסבוק אמיתי או לא? מה בדרך כלל מקפיץ לך את החשד?
אני לא חושב שיש דרך לדעת אם סיפור הוא אמיתי או לא בלי להיכנס לעומקו ולבדוק את העובדות. זה נכון במיוחד אם מישהו ניסה לבדות סיפור ולמד איך סיפורים ויראליים נראים.

למה זה בעצם כל כך קל? כשמישהו מספר לי שמועה מוזרה על מישהו אני ישר חשדנית, אבל כשזה כתוב כפוסט מסודר ששותף בהמוניו זה פתאום נראה לי הגיוני. המיסגור של פייסבוק נותן לשמועות תחושה יותר אמינה? אנחנו מתוכנתים להאמין לסגנון מסוים?
נדמה לי שאנחנו רוחשים אמון – מסיבות היסטוריות, שאיבדו את הרלוונטיות שלהן – למילים כתובות, לעומת מילים שנאמרות בעל פה. ואם יש גם תמונה – זה הרי כבר ממש כתבה! ואנחנו שוכחים שיש כל כך הרבה כתבות, בעיתונים אמיתיים – מנייר! שעלה כסף! – שמלאות בשטויות ואפילו שקרים. אני מאמין שזה ילך ויתפוגג. זה כמו שפעם אנשים היו רואים תמונה או סרטון של משהו מדהים שקרה ומתפעלים, והיום התגובה הראשונה תהיה “פוטושופ!”.

שקרים בתקשורת. תמונה: Supersentido (cc-by-nc)

זה משליך גם על שאר תחום העיתונות? העובדה שהשוק מוצף דיסאינפורמציה?
העבודה של העיתונות תמיד היתה לאסוף מידע ולבדוק אם הוא נכון. זה שיש יותר מידע ויותר גישה למקורותיו אמור להקל על העבודה העיתונאית, אם יש עיתונאים שעדיין מעוניינים לבצע אותה.

אני מתכוונת משפיע באופן כזה שפוגע באמינות של כלי תקשורת רשמיים, בגלל שיש בחוץ כל כך הרבה טעויות וסילופים.
לדעתי לא. מה שפוגע באמינות של כלי תקשורת ממוסדים זה כלי תקשורת ממוסדים שמפרסמים דברים לא נכונים.

ועולם שבו כל אחד יכול להיות ספק חדשות, לפטשפ הוכחות ולהפיץ שקרים תחת פרופיל מזויף – זה לא עולם מסוכן יותר? בעייתי יותר?
גם הכלים לאיתור הונאות כאלו מתפתחים עם הטכנולוגיה. עיתונאים צריכים להישאר מעודכנים וללמוד איך משתמשים בהם.

אז ככל שהשקרנים ישתפרו, אנחנו נשתפר.
זו השאיפה. הרי התחרות היא לא עם משועממים עם פוטושופ, היא עם נוכלים שמנסים להסתיר את מעשיהם או להונות את הציבור.

ולשאלה פחות מהזווית של העיתונאים ויותר מהזווית של הקוראים. לא האחריות של העיתונאי אלא של הקורא. בעצם, בעולם שבו הולכים ומתרבים הכלים וצינורות המידע ששקרנים יכולים להשתמש בהם, האחריות על מי שצורך אותם גדלה והוא צריך להשתכלל איתה?
כקוראים וכצרכנים של מידע אנחנו צריכים להיות ספקנים, זה נכון למידע שמגיע מדף פייסבוק וזה נכון למידע שמגיע ממהדורת חדשות.

ואז נהיה ספקנים להכול, בעצם.
יותר טוב מאשר להאמין להכל. צריך לצאת מנקודת הנחה שמי שמביא לנו מידע עושה זאת ממניע כלשהו, לחפש את המניע הזה ולהפריד בין העובדות, השקרים, הדעות והמניפולציה.

לוגו “דבר ראשון”, אתר החדשות שנגנז של ההסתדרות

הסתדרות העובדים התכוונה להשיק השנה אתר חדשות מקוון, גלגול חדש של העיתון הוותיק “דבר”.

שמו של העיתון המקוון יועד להיות “דבר ראשון”, כשמו החדש של העיתון “דבר” ב-1996, שהיתה גם שנת סגירתו. בסופו של דבר החליטה ההסתדרות לגנוז את התוכנית להקמת האתר.

אני עדיין מנסה להשיג מוקאפים של האתר שאמור היה לקום, בינתיים מצאתי את הלוגו המיועד:

לוגו העיתון המקוון "דבר ראשון", שתוכנן לצאת לאור ב-2016 אך בוטל

הדלפות, כרגיל, אל ת”ד 404.

לדף הבא →