ש
פוסט של אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִישלום עידו,
אתה עושה עבודה טובה בפרסום שגיאות בשלטים ובעיתונים. אני מחבב במיוחד את המירכאות המיותרות – זה מחרפן אותי כבר הרבה שנים.
אבל יש שגיאה לשונית שאתה עושה לעתים קרובות בעצמך. ברשומה “עידו קינן יום שישי הטוב: הקדמה ו’יש עם מי לזמזם” עם בני בשן’” כתבת:
“השקת מדור בשם ‘יום שישי הטוב’, בו אביא מדי יום שישי אוסף של דברים טובים מהאינטרנט ומחוצה לו”, “פינה בה הקריא קטעים מחסמב”ה”.
האקדמיה ממליצה לא להשמיט את שין הזיקה במשפטים כאלה. ר’ כאן. לפי האקדמיה מומלץ לכתוב:
“השקת מדור בשם ‘יום שישי הטוב’, שבו אביא מדי יום שישי אוסף של דברים טובים מהאינטרנט ומחוצה לו”, “פינה שבה הקריא קטעים מחסמב”ה”.
בדיבור יומיומי אין כמעט אף אחד שמשמיט את הש’, כלומר רוב הזמן האנשים לא טועים בעניין הזה. כבר כמה חודשים אני מקשיב לשיחות ומנסה לשים לב אם אנשים אומרים את זה ומצאתי רק מישהי אחת (סוציולוגית. מעניין אם זה אומר משהו). אבל בכתב יש לאנשים נטייה להשמיט את הש’, כי זה אולי נתפס כשפה גבוהה או רשמית יותר, אבל לא – האקדמיה אומרת שזו פשוט טעות. ההשמטה של הש’ משום מה נפוצה מאוד בעיתונים ובהודעות מוקלטות בטלפון ולכן האקדמיה הדגימה את זה בעזרת המשפט “המספר שאליו הגעת איננו מחובר”, במקום “המספר אליו הגעת איננו מחובר”, שהם לא מעיזים אפילו להעלות על הכתב.
לשיקולך, כמובן. יותר מזה – תרגיש חופשי לפרסם את המכתב הזה ולקטול אותי ולומר שתמשיך לכתוב איך שאתה רוצה. גם לי יש את הטעויות שלי, שאני אוהב ושלא אוותר עליהן. ואולי בכלל כתבת על זה פעם ולא ראיתי.
___________________
אמיר אלישע אהרוני הוא ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון, וכותב הבלוג "חיפושים כמשל"
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
תודה, אמיר. אני מודע לחוק הזה, ומשתדל להקפיד עליו. לפעמים אני מפספס. אפרסם את מכתבך ואתקן את שגיאותיי.
אמיר יקר –
אם כבר בטעויות עסקינן – מעזים ולא מעיזים.
להעיז משמעו לכנס למקום מחסה אם אינני טועה.
אמיר היקר,
האקדמיה אומרת. אז מה?
חוץ מהביקורת הרגילה שלי (מתי מתכוונת האקדמיה למצוא מילה עברית ל”אקדמיה”?), האקדמיה לוקה בנסיון לכפות את השפה על הדיבור. שפה נובעת מהעם, לא מקבוצת מלומדים שיושבים ומחליטים.
לצורך הדוגמא, האקדמיה אוסרת (לא ממליצה, ממש אומרת שלא תיקני) להשתמש באלף בסיום מילים שמקורן בארמית. לדוגמא: המילה “דוגמא” צריכה, על פי האקדמיה, להכתב “דוגמה”. חוץ מהעובדה שזה נראה כמו “Dogma”, וחוץ מהעובדה שגוגל מכיר פי שניים מופעים של הכיתוב עם אלף מאשר הכיתוב עם ה’, למרות שברור לחלוטין שרוב המופעים בדף הראשון מתייחסים ל-Dogma, נשארה עוד עובדה קטנה אחת להגברת הבילבול: ברבים, הם עדיין טוענים שצריך לכתוב “דוגמאות”, ולא “דוגמות” כמו שעברית מרמזת שצריך להטות.
במילים אחרות, במתח בין מה שהאקדמיה אומרת שצריך לבין מה שהמציאות מכתיבה, אני נוטה לקבל את המציאות על פני האדקמיה. המשפט “האקדמיה אומרת” הוא, מבחינתי, לא מעלה ולא מוריד.
שחר
שחר,
“האקדמיה לוקה בנסיון לכפות את השפה על הדיבור. שפה נובעת מהעם, לא מקבוצת מלומדים שיושבים ומחליטים”.
אבל אף אחד לא “פינה בה הקריא קטעים מחסמב”ה”. כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל – כמו שכתב אמיר – מוסיפים את שי”ן הזיקה בדיבור. אז למה לא?
ולכן, אם לדעתך “במתח בין מה שהאקדמיה אומרת שצריך לבין מה שהמציאות מכתיבה, אני נוטה לקבל את המציאות על פני האדקמיה” – קבל את המציאות והוסף את השי”ן הזו גם בכתיבה.
הלכה לאיבוד המילה “אומר” לפני “פינה בה הקריא קטעים מחסמב”ה”. ה-html הזה יהרוג אותי יום אחד.
שחר, לדעתי יש דף באתר האקדמיה המתיחס לטענה הקבועה נגדם על השימוש במלה “אקדמיה”.
אני עם שחר.
שפה היא אמצעי תקשורת, לא אמצעי לנודניקים.
הלוואי שכולכם מזיינים במציאות לפחות כמו שאתם מזיינים ת’שכל. חג שמח!
תגובה ל”אני”: אכן קיים השורש “עוז” שפירושו לכנס. להעז זה משורש “עזז”. ביחיד אומרים מֵעֵז וברבים מְעִזִּים.
השאלה האחרת היא האם לכתוב את היו”ד בכתיב חסר ניקוד. כאן, אם ללכת לפי האקדמיה, באמת טעיתי: יש לכתוב מעזים, על אף ההגייה בחיריק. לפי אותו ההיגיון לפי האקדמיה יש לכתוב “מגני הארץ” ולא “מגיני הארץ”.
זה אחד הסעיפים הנידחים בכללי האקדמיה לכתיב חסר הניקוד ובינינו, לא הסעיף החביב עליי ביותר.
שחר – אם אתה רוצה לא להתבלבל בין דֻּגְמָה לבין דּוֹגְמָה, טפל בתקן של מקלדת עברית, כדי שיהיה קל יותר לנקד. דיברנו על זה פעם :)
כשאני מסנגר על האקדמיה, אנשים מטיחים בפניי לעתים קרובות את פרשת “דֻּגְמָה נ’ דּוֹגְמָה”. זו לא פרשה מופרכת לחלוטין, אבל היא שרירותית למדי, שכן אין שום דבר באל”ף ובה”א שגורם לך לקרוא את הוי”ו כקובוץ או כחולם. למה ש”דוגמא” לא ייקרא “דוֹגמא”? הבעיה הזאת מתייחסת רק למילה המסוימת הזאת ולכן היא שרירותית. בכתיב חסר ניקוד ממילא יש כל כך הרבה בעיות, שהעניין הפעוט הזה של אל”ף בסופן של מילים ארמיות לא פותר כלום. האקדמיה מנסה לא לסבך את הדקדוק, אלא להפוך אותו לשיטתי ופשוט יותר על ידי צמצום מספר יוצאי הדופן. מילה נגמרת בצליל /a/? – תפסיק להתלבט וכתוב ־ה.
והרשומה הזאת בכלל עוסקת בעניין אחר: השמטת שי”ן הזיקה – מבנה תחבירי מסוים, שכפי שציינתי, לא קיים כמעט בדיבור, אלא בעיקר בכתב ולא בהכרח בכתב של אנשים שכדאי ללמוד מהם איך לכתוב. אמנם שלום חנוך, שאותו אני מכבד, השתמש בו לפחות פעם אחת: “בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי גָּר הֵלִיקוֹפְּטֵר עוֹבֵר זֶה סִימָן לְמַשֶּׁהוּ רַע”, ואם זה היה לו טוב בשביל חרוז – סבבה לגמרי. השמטת השי”ן לא פסולה מיסודה, כי ככה האקדמיה אמרה, אבל היא גם לא עוזרת הרבה להבנה ולא צריך להתייחס אליה כאל סימן של טקסטי איכותי, אלא ככלי שמותר לעשות בו שימוש מושכל, אבל לא צריך.
יחי המתקן.
אם כבר תויג הד”ר אבשלום קור; הרי לכם פרק שבו עוסק
האיש (והאגדה…) בנושא:
http://213.8.193.29/msnvideo/glz/miluli_281208.wma
אחתום בבונוס למעריצים:
פינות “הגיע זמן לשון” ביוטיוב:
http://www.youtube.com/watch?v=GoNirg9m73I&feature=PlayList&p=3270207030CC172E&index=0&playnext=1
חג אורים שמח,
אור
@אמיר אהרוני
אשר לתגובתך בעניין הי’.
הבלשן המנוח יצחק אבינרי, מחבר הספר האלמותי “יד הלשון” טוען שלדעתו מוטב לכתוב מלים בי’ גם אם הכתיבה פוסחת על החוקים המוגדרים. זאת- כל עוד שהי’ מונעת מצב של קריאה לא נכונה (הומוגרפיות). לדוגמה: מְשַׂחֵק וּ-מִשְׂחָק. לטענתו, רצוי לכתוב “הילד משחק במישחק” (י’ כדי שהמלה תובן), או “הילדה מטפחת את המיטפחת”.
@אמיר:
אפשר בבקשה הפנייה מדוייקת ל”איסור” של האקדמיה? כל מה שראיתי בקישור הוא “דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: ‘המספר שהגעת אליו איננו מחובר’ או ‘המספר שאליו הגעת איננו מחובר'”. דרך המלך יופי טופי. מה עם דרכים אחרות?
וגם אם קיים “איסור”, הרי שהוא לכל הפחות מגוחך:
הטענה בדבר חוסר הדקדוקיות של המבנים האלה הופיעה בעבר אצלנו ב”דגש קל” (ראו למשל בתגובה הזו והופרכה בלי הרבה מאמץ).
@אמיר,
זו דוגמא קצת קיצונית, אבל שמדגימה יפה את הבעיה.
אם נקבל את טענת שמטרת האקדמיה היא לפשט את הכתיבה, מדוע “דוגמאות” ולא “דוגמות”. איך תסביר את זה?
ואני חוזר על שאלתי, למה לקחת את מה שרוב העם עושה, ולקבוע יום בהיר אחד שזה, יותר, לא נכון? באילו עוד שפות נהוג לעשות כך?
אני אומר רק עוד דבר אחד, ופה הקשר חזרה לנושא ה”שין”. שפה מתפתחת ע”י זה שהיא מאמצת דברים חדשים, לא ע”י זה שקיים גוף שמוציא, כמעט בכוח, רכיבים “ישנים”. כן, כבר לא כותבית באנגלית “Shall I compare thee to a summer’s day?”, אבל העם הוא זה שהחליט שהצורה הזו כבר לא רלוונטית. אף אחד לא פונה לשייקספיר במכתבית נזעמים על כך שמילון אוקספורד כבר לא מרשה את המבנה הדיקדוקי הזה.
שחר
קודם כל, מה שבירא עמיקתא אמר.
אחר-כך כל, @שחר – עם שם כזה אופטימי, איך הצליחו לעצבן אותך כל כך?
– האקדמיה ללשון עברית לא אוסרת ולא שומדבר. היא אמנם פועלת מכוח חוק, אבל אין לה באמת סמכות להשליך לכלא עברייני שפה; יש מקרים שבהם אני מצר על כך מאד.
– יש שפות נוספות בעולם ש”מוסדרות” על ידי מוסד אקדמי כזה או אחר שמתווה את התפתחות השפה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הצרפתית (המוסדרת על ידי “אקדמי-פרנסז”), אבל יש עוד:
http://en.wikipedia.org/wiki/Category:Language_regulators
– תפקידם של גופים כאלה, הוא בעיקר לסייע בשימור השפה. הרי שפות מתות לפעמים, אנחנו יודעים. אני מזכיר לך שהשפה שבה אנחנו מתדיינים כרגע היא צעירה למדי, בסיבוב הנוכחי, ואני לא משוכנע שאליעזר בן יהודה – אללה ירחמו – היה חותם על מה שאמרת.
– שפה היא טכנולוגיה של תקשורת חברתית. חשוב שיהיו בה תקנים. כולנו מכירים טכנולוגיות תקשורת שמצליחות לעבוד גם בלי התאמה לתקנים (מישהו אמר אקספלורר?) ואנחנו יודעים שזה יוצר בעיות; לא תמיד, לא אצל כולם, לא בעיות קשות מדי, אבל בכל זאת.
–
צמח גביעונית קטן מעליו גביע.
(משפט גרוע: ה”גביע” של הגביעונית הוא מהפרח, למיטב זכרוני)
שחר: כל הכבוד שהצלחת להמנע מהתייחסות לנימוקים המקוריים של אמיר.
צפריר, שלא תעז לסכסך ביני לבין ידידי שחר! :)
שחר, איתי בנר כתב כמעט את כל מה שהתכוונתי לכתוב בתגובה לך. רק אוסיף בקשר ל”דוגמה”: דוגמא/דוגמה זו שאלה של כתיב בלבד. אין בין שתי הצורות שום הבדל בהגייה ובדקדוק. בשאלות של כתיב עברי האקדמיה משתדלת להמליץ על צורה אחת מנוקדת וצורה אחת לא מנוקדת. (גם בזה יש חריגות, אבל זה נושא אחר.)
דוגמות/דוגמאות, לעומת זאת, זו שאלה של דקדוק ותורת הצורות. כאן האקדמיה אומרת במפורש ששתי הצורות קבילות. הרוב כנראה כותב ואומר “דוגמאות” ומבחינת האקדמיה זה בסדר גמור. מדי פעם אני רואה “דוגמות”, ואני בדרך כלל מקבל מזה רושם של קפדנות עד כדי תיקון־יתר.
עכשיו ניקח את “הארץ בה נולדתי” לעומת “הארץ שבה נולדתי”. המשפט בלי שי”ן נשמע לי פלצני והוא נדיר בשפה המדוברת. אם האקדמיה הייתה ממליצה להשמיט את השי”ן, הייתי מתאכזב. אבל מה אתה יודע, היא ממליצה לא להשמיט אותה.
אם יש משהו חביב עליך במשפטים בלי שי”ן, לך על זה וכתוב איך שאתה רוצה – בדיוק כמו שאמרתי במכתבי המקורי לעידו.
@אור,
קראתי את אבינרי. הוא כתב הרבה דברי חכמה וגם הרבה דברים הזויים. צריך להתייחס אליו כמו אל ויקיפדיה – מקור שימושי ומגניב, אבל לחלוטין לא אמין.
האקדמיה ממליצה להשתמש במקרים האלה ב”ניקוד עזר חלקי” ולא להוסיף אמות קריאה. שתי הברירות בעייתיות – תוספת חופשית של אמות־קריאה בהגדרה לא תהיה עקבית. זה המצב המעשי בעברית של היום, אבל הוא בעייתי, כי כתיב עקבי הוא דבר נהדר. תוספת של ניקוד – מְשַׂחֵק מִשְׂחָק – היא שיטה הרבה יותר עקבית, ברורה וחד־משמעית, אבל קשה מבחינה מעשית, כי כמעט אף אחד בימינו לא יודע להקליד ניקוד, וגם מי שיודע, לא תמיד יודע מתי לכתוב פתח ומתי קמץ. (זה עניין שאפשר לפתור בקלות ובהשקעה מזערית בעזרת חינוך נכון, אבל משרד החינוך מעדיף שהילדים לא יֵדעו לקרוא.)
מכיוון שאני יודע להקליד ניקוד, אני מעדיף לכתוב לפי כללי הכתיב של האקדמיה ולהוסיף את אותו ניקוד העזר איפה שהוא נראה לי נחוץ. זה שרירותי, אבל בדרך כלל אני מרגיש עם זה טוב. ה”מעיזים” היה פספוס שלי – ידעתי שזה נכון מבחינת הצליל, אבל שכחתי שבפעלים האקדמיה לא ממליצה להוסיף את היו”ד. כאמור, זה אחד הכללים הנידחים והמרגיזים. אם הייתי משתמש ב־hspell כשכתבתי את המכתב לעידו, לא הייתי מפספס את זה.