דמעות פוטושופ

שוקי טאוסיג כתב על הפטריוטיות המזויפת של העיתונים בבואם להתאבל על חייל שנפל. טעימה:

כשעיתונים שתככים ומריבה ממלאים את דפיהם והאמת מהם והלאה, כשעיתון שחרוט לו בצבעים צבעוניים של אדום ושחור ולבן על העמוד הראשון הציווי “לזכור שאנחנו ישראלים”, כשעיתון כזה מבכה חייל שנהרג, הלב שלי מתכווץ פעמיים. פעם מצער ופעם ממבוכה.

לא צריך לצוות עלינו לזכור שאנחנו ישראלים. לא צריך להגדיל עוד ועוד את האותיות השמנות ממילא בכותרות האבל והשכול ולא צריך להוסיף עוד ועוד קלישאות ועוד עמודים ולחפש את התמונה הכי מזעזעת ולהגדיל את הדמעה ולרסק את האותיות בפוטושופ ואז להגדיל אותן עוד יותר. זה לא פטריוטי, זה לא לאומי, זה אפילו לא לאומני. זה סתם דוחה, ומביך. ומעורר חשק להשאיר את העיתון מחוץ לבית, ולחפש דבר מה אחר כדי לחלוק איתו את האבל, אם בכלל.

31 במרץ, 2010 | בנושאים עיתונות ותקשורת 

תגובות

2 תגובות לפוסט “דמעות פוטושופ”

  1. Aya on 31 במרץ, 2010 10:25

    מנהגי אבלות הם לרוב דרמתיים יתר על המידה, חסרי טעם ושבלוניים. נראה לי שצורך אנושי להתמודד עם המוות גורם לכולנו לנסות ולהוציא איזה תוכן מהאבלות שלנו, ובנוסף, להוציא את החיים הדומים לשלנו, מן המתים, כדי לא להתמודד עם המוות העתידי שלנו.

    בהקשר הזה, העיתונות היא ראי החברה, אני בטוחה שבשבעות האישיות של המשפחה, כמו בכל שבעה שנכחתי בה עד היום, הסיפורים והדיבורים יהיו בסך הכל, די דומים לאלו שבעיתונות.

    גם האבלות האישית, השקטה והמכובדת שכותב המאמר מייחל אליה היא למעשה די שבלונית וכולנו פחות או יותר, מרגישים רגש דומה בהתמודדות עם אבלותם של אחרים.

  2. ועוד אחת on 31 במרץ, 2010 13:51

    אני מסכימה עם איה, שהעיתונות פה לא מציגה איזה עמדה משונה ונדירה.

    למעשה, גם שוקי טאוסיג רואה במוות של החיילים אצילות נפש בנוסח “מגש הכסף”. אולי הוא לא היה מנסח את הדברים בצורה כל כך דרמטית, אבל זה נראה כמו עניין של סגנון יותר מאשר של מהות.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.