Gossip Girl
פוסט של ניבה שושי, תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
(שמועות על) שערוריה בבית ספר יוקרתי: זו שנותנת ואלו שלוקחים ובלי מילה אחת על אונס כי אסור
האמת היא שהרגשתי קצת לא נוח לקבל את האימייל הזה, שכולל את שמו של בית הספר שקבוצה גדולה מתלמידיו חשודים ב[הכנס כאן מילה שאסור להגיד] ואת תמונתו של החשוד העיקרי שצורפה אליו. איכשהו הצד הליברלי שלי מתקשה לוותר על הספק הסביר, ועל ההנחה שאולי אולי הם באמת רק ילדים, ואולי פרסום זה נשק לא הוגן כלפי קטינים כי דימוי זה משהו שקשה לתקן ונו לכל ילד יש זכות לשם טוב… ובכל זאת אני מתקשה לא להרגיש שאולי ככה בדיוק נראה צדק פואטי, או לפחות חלק קטן ממנו.
למיטב הבנתי המאוד לא משפטית, צו איסור פרסום כללי הוא צו האוסר על אמצעי התקשורת לפרסם שם ופרטים מזהים של קטינים שמיוחסת להם עבירה או שחיתות או שהם קורבנות של עברה כזו, ומטרתו להגן הן על הקורבנות והן על שמם הטוב של העבריינים. אימייל לעומת זאת, גם אם בתפוצה רחבה, דומה יותר לרכילות. רכילות מותר.
מי אמר אונס? ענייני נימוס
אז רכילות מותר. ואם נדבקים לעובדות, או לאלו שהחשודים והוריהם מודים בהם כמעט בלי להתנצל, אפשר כמעט להפוך את המעשים האלו לרכילות אמהות בבתי קפה ברמת אביב.
במקום לכתוב את המילה שאסור אפשר היה לכתוב, תלמיד תיכון השתמש במשך שנים במעמדו החברתי והקסם האישי שלו כדי לשכב עם תלמידה מכיתתו ולשתף את חבריו. בתהליכי הייצור של ההסכמה מעורבים מכות, מניפולציות צילומי וידאו וכיבוי סיגריות על גופה. חברים מספרים שהיא (הסכימה להיות) “כמו חיילת שלו”. רק שבמקום להגיד אונס רק מספרים מה קרה או מה הם עשו. הם כבר ממילא סיפרו את זה לחברים בשכבה.
לשון הרע ולשון הטוב
ברוב המקרים, רכילות היא כלי נשק שמופנה כנגד הקורבנות. שמועות על ההיא שנותנת, שמותר לעשות לה הכל כי היא אוהבת שמכאיבים לה, או האישה שתשכב עם מי שצריך כדי להתקדם, הפכו במשך השנים וממשיכות להפוך נשים לחפצים מהלכים. גם כאיום זה מתפקד לא רע, הנערה מקיבוץ שמרת למשל הסכימה תחת האיום ש”נספר לכל הקיבוץ שאת נותנת”. עורכי הדין של משה קצב וההורים של יובל מסנר אפילו השקיעו בבלש פרטי שיוכיח ש”היא כזו”. במקרה הזה הפרמידה התהפכה. היא לא נתנה, זה הם שלקחו רק כי הם יכולים, ואם נשים מתמודדות עם כיכר השוק הציבורית, אולי הגיע הזמן שהן לא יהיו שם לבד.
רכילות היא גם נשק מצויין במקרים שבהם החוק לא יכול להגן. פרקליטיו של יצחק לאור הנחשד במעשים האלו האלו וגם האלו טוענים שהם בוצעו לפני חקיקת החוק נגד הטרדה מינית. אולי. אבל גם אם זה באמת חוקי, או במקרים של התיישנות, או שמאיזו שהיא סיבה לא הוגשה תלונה, רכילות היא סנקציה חברתית. כשלא חורגים מהעובדות, אדם חזק הפעיל כוח על אדם חלש, מאפשרים לכיכר השוק הציבורית לשפוט ומחייבים את כל המערבים להתמודד.
אמא, עכשיו כבר מותר להגיד יובל מסנר?
בסוף רובנו הרי לא זוכרים שמות ופנים, פרשת אופיר בארי, צפריר צביסון והשלישי הזה הפכה לאונס בשמרת ואף אחד לא באמת זוכר בשביל מה יובל מסנר השתמש בחבלים. ואיכשהו האימייל הזה הוא נחמה טיפשית, עדות להתבגרות של השיח הציבורי ולמורכבות של השיח על אלימות מינית, כוח וניצול.
אם לשפוט על פי הטוקבקים, אף אחד, חוץ אולי מהעורך דין של הנערים והוריהם, לא באמת חושב שנעשה כאן אי צדק. ובכל זאת רציתי להגיד שזה משמח. גם בפעם הבאה שאני אקבל אימייל כזה אני אעביר אותו הלאה לכל החבר’ה.
ניבה שושי כתבה על זלזול והקטנה במצגת של איגוד האינטרנט בגיליון ינואר 2010
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
ולדעתי זה סתם גועלי. אני לא הייתי מעביר הלאה מכתב שכל מטרתו להטיל רפש בקטינים, בין אם הם בנים ובין אם הן בנות. אולי, אולי, אחרי הרשעה.
אבל למה באמת צריך לחכות???
http://crooksandliars.com/2007/04/14/the-daily-show-will-nancy-grace-apologize-to-duke-lacrosse-players/
אני הייתי מעבירה ועוד איך. אני הייתי חורגת ממנהגי והופכת לספאמרית לעת מצוא ומעבירה לכל מי שרק אפשר. תמונות, שמות, ומבזה כל אחד ואחד מבני הטובים האלה.