לטמון ראש בחול ולספור עד 6,000,000

פוסט של מיכל ויצמן

כשהתעוררתי בבוקר היום ההוא, ניגשתי למטבח ולחצתי על הכפתור של הקומקום החשמלי. בזמן שהמתנתי שהמים ירתחו התחילה הצפירה. נשארתי לעמוד שם, מופתעת מהתזמון בראש מורכן, ופתאום הקומקום התחיל לעשות את הרעש שלו, וחשבתי פתאום איזה חוסר כבוד זה לעמוד בצפירה של יום השואה, כשאת על הדרך ממתינה למים שירתחו. אז בלי שאף אחד ירגיש, לקחתי חמישה צעדים גדולים והשתדלתי מאוד שהם יהיו צעדים רציניים ולא ג’ון קליזיים, ועברתי לחדר השינה. נעמדתי שם והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.

בעוד אני עומדת ומתאמצת לנקות את הראש, קוטע אותי השעון המעורר של הסלולרי שמזכיר לי שלחצתי על הסנוז לפני שעה. בהתחלה היה רק צפצוף קטן, אבל הוא הסלים, אתם יודעים איך זה. תוך כדי שזה צועק עליי יותר ויותר חזק, שמעתי את הקומקום עושה משהו דומה לשריקה, והבנתי שאין, השנה הזאת עשיתי את הפדיחה, ורק רציתי שהשואה הזאת תיגמר [וידעתי כשחשבתי את זה שזה לא מצחיק, במיוחד לא באותו יום]. בזמן שאני שומעת את המים מתבעבעים, נזכרתי שהקומקום הוא מתוצרת חברה גרמנית. כעסתי שדווקא איתו אני חולקת את הצפירה, אבל מאידך הייתי מבסוטה עד הירח שהמים ושורפים את הבנזונה מבפנים, כי בטח בסבא שלו הרתיחו מים לקפה של היטלר.

אחרי כל הענין הזה שמתי ג‘ינס וחולצה שחורה וירדתי למטה בשביל הקפה, כי אלוהים יודע מה מכשירי החשמל ועוזריהם מתכננים מאחורי הגב שלי.

למטה קניתי מעריב, וקראתי שהחברה שאמורה לדאוג לניצולים העבירה בינתיים רק 60 מיליון שקל לניצולים עצמם. זאת, על אף ש”נכסיה מוערכים בכ-700 מיליון ש”ח”. כאילו שזה לא מספיק גרוע, הם הוציאו כמעט 60 מליון שקל על דברים כמו תמיכה בפרויקטים, תפעול מנהלות ומשכורות. התברר גם כי השנה החברה הזו גם צירפה לשורותיה 13 עובדים נוספים להצטרף לגירבוץ ההמוני. המשוואה פשוטה: עוד עובדים = עוד משכורות = פחות כסף לניצולים.

תוך כדי קריאה ברחה לי דמעה ונחתה על העיתון. ואני נשבעת, לא ראיתי מעולם צדק כמו טיפת דמעה המתנפצת על הטקסט שעורר אותה לצאת, כמו תוקפת אותו בחזרה. קחו עשירית מההשקעה בחינגת יום העצמאות, או אפילו את מה שהושקע בטקסי יום השואה, וחלקו אותו להם. מוגזם מצדי לנחש שמשפחות הקורבנות יקבלו את זה בהבנה? הרי כל משכורת לסאונדמן או למאבטח בכל אחד מהטקסים הללו יכלה לחמם או להאכיל את אחד מהגיבורים האלה, שרק מבקשים להזדקן בכבוד. כמה שמצער להודות, לא נשאר להם הרבה זמן. הכסף הזה לא יקנה להם מכונית, אלא רק ישים להם אוכל בפה. יודעים מה? אפילו אם אתם בדרגים הגבוהים אטומים מדי בשביל לעשות את זה בשבילם, אז מה לגבי לעשות את זה בשבילנו, חברה שרוצה להחשיב עצמה הומנית?

אז גם אם השנה קשה לומר שהתייחדתי עם זכרם של קורבנות השואה, אולי ראוי יותר להתעסק דווקא בניצולים שעדיין חיים, במצב כלכלי קשה עד מחפיר. המצב רק מחמיר, כי בהתחשב במחירים הנוסקים של מוצרי המזון הבסיסיים, ובאימפוטנציה של המדינה והחברה שאמורה לעזור להם, בשנה הבאה אנחנו עלולים לעמוד גם לזכרם.

__________________________________
מיכל ויצמן כתבה על פתיחת חנות H&M בישראל בגליון מרץ 2010

14 באפריל, 2010 | בנושאים 404 

תגובות

תגובה אחת לפוסט “לטמון ראש בחול ולספור עד 6,000,000”

  1. גרום on 14 באפריל, 2010 14:10

    כנכד לניצולי שואה עולי ברה”מ, אני יכול להעיד שהם קיבלו את תשלומי הפיצויים הגרמניים מ-א’ ועד ת’. אני תוהה מי הם בדיוק אותם ‘ניצולי שואה רעבים’, ולמה קרובי משפחותים או שכניהם לא נחלצים בשאגה לעזרתם.
    לפי דעתי (ברוב המוחלט של המקרים), מקום המגורים היחיד של ניצולים שלא מקבלים פיצויים הוא בכתבות רגשניות בטלויזיה, ששולפות סטטיסטיקות מהמותן.

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.