רוקי והחריגים | 35 שנה למופע הקולנוע של רוקי
בגלריה של “הארץ” הקדישו פרויקט לציון 35 שנה למופע הקולנוע של רוקי. החבורה שלנו נהגה ללכת לשם בימי התיכון המוקדמים, להקרנה החודשית בקולנוע כוכב. אחת מהחבורה, גילי איזיקוביץ’, לימים כתבת התקשורת של גלריה, ראיינה אותי לכתבה על תופעת המעריצים, ראיון שהוביל גם לפגישה מחודשת בהקרנה בסינמטק לא מזמן. הפרויקט התפרסם אתמול ואני נשמטתי בעריכה, אולי בגלל שאמרתי דברים כל כך דומים לכל המרואיינים האחרים. וזה חלק מהעניין, כמו שכתבה איזיקוביץ’: “התיאורים, לפחות בכל הקשור לתחושת הקבלה החברתית, חוזרים על עצמם. נדמה שאף כי השנים חולפות והפרצופים מתחלפים, סביב הסרט מתגבשת חבורה דומה באופיה. בני הנוער ש’מגלים’ את ‘מופע הקולנוע של רוקי’ הם מי שבדרך כלל מסתייגים מהמסגרות הקונפורמיסטיות ומוצאים בסרט ובטיפוסים האחרים שנמשכים אליו נחמה גדולה”. ביקשתי ממנה את תמליל שיחתנו, והנה הוא כאן.
אני לא בטוח אם ראיתי את מופע הקולנוע של רוקי בפעם ראשונה בבית או בקולנוע, אבל מהפעם הראשונה שהשתתפתי בהקרנה פעילה היה לי ברור שזו חוויה, שזה משהו אחר. זה היה מדיום חדש בשבילי: ידעתי מה זה סרט, מה זה ללכת לקולנוע או להצגה, אבל בפעם הראשונה שהגעתי לשם, היה לי ברור שאני עומד לחזור עוד הרבה פעמים. זה היה משהו שלא נתקלתי בו מעולם. כשאתה מצטרף אליהם, אתה נכנס לקבוצה מצומצמת ומיוחדת של אנשים שמבינים את החוויה. אנשים רוצים להשתייך, להרגיש שהם חלק מקהילה שמבינה אותם, זו היתה קהילה כזאת. מעולם לא הייתי חבר בקאסט, אבל רוב האנשים שמגיעים הם קהל וכל מי שמגיע הוא חלק מההצגה.
דרך הסרט פגשתי אנשים שצורת המחשבה שלהם ואורח החיים שלהם היו קצת שונים. אני בדיעבד יכול להגדיר אותם “קווירים”, אוסף של חריגים שמצאו את עצמם וזה את זה. מעניין שהתקופה שלי ברוקי חפפה בחלקה את התקופה שהתחלתי לגלוש באינטרנט. קבוצה של אוהדי רוקי היתה אחד המקומות הראשונים שהגעתי אליהם. הורדתי את התסריט, שורות של הקהל, נודע לי שיש סרט המשך שלא ידעתי עליו. אם רוקי היה הפלטפורמה שלי להתחבר לאנשים מיוחדים בארץ, האינטרנט גילה לי שאני חלק מתופעה, מקהילה בינלאומית, ויש בזה משהו מעצים ונעים, לדעת שמצד אחד אני נמצא בקבוצה מבודלת בסביבה שלי, ומצד שני הקבוצה הזאת היא דבר עצום, חובק עולם. בתור נער או ילד הרגשתי שונה ולבד בהמון סיטואציות חברתיות. רוקי והאינטרנט היו שני מקומות שבהם גיליתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים קצת משונים.
אני זוכר לפני כמה שנים כתבה במקומון בשרון שהזהירה את ההורים מהתופעה. לקרוא את הכתבה הזו, ולחשוב שאמא שלי ראתה את רוקי כשהיא היתה צעירה ושההליכה לקולנוע כוכב היא עדיין משהו שמזעזע את הבורגנות, זה מצחיק. אני חושב שסוד הקסם, גם היום, כשהמידע נגיש ופתוח ולמרות שעברו כל כך הרבה שנים, הוא התחושה של הסוד. זה סוד שקבוצה מצומצמת יודעת ואפשר להבין אותו, לדבר את השפה שלו.
אני חושב שראיתי את הסרט אולי 20 פעמים בהקרנות שונות במשך משהו כמו חצי שנה עד שמיציתי. אולי זו היתה איזו התבגרות, או פשוט המשכתי הלאה. בכלל, אני טיפוס שנוטה להתמכר. בשנתיים האחרונות הלכתי כמעט מדי חודש להקרנה של הסרט “המוסד הסגור”, וגם שם יש טקס. זה לא שנגמלתי מהצורך להיות חבר בכתות משונות, פשוט עברתי לכת אחרת. בעיני זה כמו המשפט שמי שלא היה קומוניסט בנעוריו אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בבגרותו אין לו שכל.






http://www.youtube.com/watch?v=QnKp9ajEiec&NR=1
אם מריצים ל דקה 6 יש אזכור חמוד לרוקי בפיים מ1980.
האמת שהתבלבלתי זה פה
http://www.youtube.com/watch?v=7C45lBEl-ps&NR=1
ובכלל בדקה 2
רוקי הוא סצינה טובה להיות בה אם אתה אוהב אותן בנות 18, חסרות בטחון, נואשות לאישור גברי ובטוחות שהן צריכות להתפשט כדי לא להיות בורגניות ומשעממות.
פעם הלכתי לרוקי ומישהו התחיל איתי.
כשציירת לנתיב רובינזון V על המצח, ארז רונן אחרי זה התארח בתוכנית שלו לבוש מחוך או משהו, והסביר למה הוא הולך לראות את רוקי. שש דרגות וזה.
[…] פוסט שכתבתי לציון 35 שנים למופע הקולנוע של רוקי, הסרט […]
דורה, בערך כמו ש-Cute Overload זו סצנה של נשים מבוגרות בשמלות בית מכוערות שמעולם לא אהב אותן אף אחד. אולי יש כאלה, אבל זה לא לב העניין וזו סתם אמירה אכזרית.