אינדוקטרינציה בגינה
פוסט של אורית גולן
הספר “חתונה בגינה” מאת ד”ר מירי צללזון (הוצאת עזריאל ניצני, באר-שבע) נכתב ב-1989, אך גם כיום, בשנת 2010, הוא מוצג כספר העוסק בסובלנות ורב תרבותיות ואף נלמד בקורסים העוסקים בנושא זה. יש לי הרגשה שמשהו בהנהלה פספס את השיעור על סובלנות בין המינים ואיזה קורס מגדר אחד או שניים.
מדהים לגלות איך עדיין בשנת 2010, הילדים שלנו מתחנכים על פי מסורת יהודית שאופיינית יותר לטוביה החולב. מדהים עוד יותר לגלות שאישה בעל תואר ד”ר לספרות בוחרת ללמד תכנים חשובים וחינוכיים בראייה שוביניסטית ועיוורת מגדרית.
מדוע האחיינית שלי צריכה להיחשף בקניון המקומי להמחזה של הספר, טלנובלה סוחטת דמעות ובה עגבנייה צריכה לחוות ניכור משפחתי וחברתי ולהתמודד עם ניסיונות שידוך שנכפים עליה על ידי משפחתה הפטריארכאלית? האם היא מספיק מודעים לעצמה וכוחה בכדי להבחין בטקסט שוביניסטי ומפלה? האם קהל היעד של הסיפור בכלל מבין מושגים כגון חתונה, שידוך, בחירה חופשית?
מקריאת הסיפור לא ניתן שלא להבחין בסמלים המצויים בו. העגבנייה העגולה, הבשלה ובעלת השפתיים האדמוניות חייבת שידוך. הרי לא יתכן שהיא תהיה לבדה ותצליח להתמודד עם העולם כרווקה. אך האם מישהו ישאל אותה במי היא מעוניינת? לא בגינה של ד”ר מירי צללזון. שני סמלים פאלים בדמות גזר ומלפפון יקבלו את ההחלטה עבורה.
הם לא ישנו יומיים עד שימצאו פתרון לבעיה. אך מיהי אותה עגבנייה? מה אנחנו יודעים על אופייה, תחביביה, תחום עיסוקה, למעט שהיא “יפהפייה”? היכן הם הוריה של העגבנייה? מדוע הסבא וחברו הם אלה שמחליטים בדבר? ואת מי הם מנסים לשדך לה? בעל חכם (בצל), חזק (תפוח אדמה) או יפה (הפלפל).
כמובן שהעגבנייה, המתנגדת לשידוך, יכולה להגיב בדרך היחידה שבה נשים מגיבות – בבכי. טיעוניה הם טיעונים “נשיים”: היא לא מעוניינת בבצל בגלל ריחו, בפלפל כי הוא מפונק ובתפוח האדמה כי הוא משמין (!). לא ציפינו הרי שיושמו בפיה טיעונים אינטליגנטיים יותר. לבסוף בוחרת העגבנייה ב”ילד הרע”, יוצא הודו, החציל, המתואר כמוזר (אויה! אפילו באוזנו עגיל!) אך כמו כל גבר טיפוסי הוא לא צריך יותר מ”חיוך מזמין” כדי שיסכים להצעה.
בדרך פלא, העגבנייה מצליחה לעמוד מול מקבלי ההחלטות (והשכונה הרכלנית בה היא מתגוררת) ולשכנע בזכות בחירתה. השכנוע איננו מתוקף זכותה לבחירה אישית אלא מתוקף ייחוסו המשפחתי של החציל. בישראל 2010 קשרים ויחוס משפחתי עדיין חשובים. טוב שלפחות הסכימו למחול על מוצאו המזרחי.
סיפור כזה לא יכול להסתיים סתם ככה ב”והם חיו באושר ועושר”. ילדי ישראל חייבים להבין את חשיבות הנישואים כדת וכדין, הכיפה, החופה וכמובן – הולדת ילדים תוך שנה (מקסימום). כולי תקווה שהשורה “גַם אֶצְלֵנוּ כָּאן זֶה תָמִיד יָכוֹל לִקְרוֹת…” לא תתממש, ונשים יוכלו לקבל בעצמן החלטה עם מי להיות בקשר זוגי, אם בכלל.
אורית גולן היא פסיכולוגית וכותבת בלוג על אפליה מגדרית בפרסומות
אכן מדובר בבעיה רצינית. הילדים נחשפים כבר בגיל צעיר להאנשה של ירקות וחיות ואח”כ הם לא מוכנים לאכול אותם.
צריך לשנות את הסוף ולהראות לילדים שהפתרון האמיתי לבעיות של העגבניה הוא ע”י כל שלוקחים את כולם ועשים מהם סלט והם יחיו באושר ועושר בבטן שלי.
קראתי את הפוסט, וחשבתי לתומי – כמה גרוע זה כבר יכול להיות, אז קראתי את הסיפור. מה שיפה הוא שההפליה והדעות הקדומות הן לא רק נגד נשים, יש פה גזענות אפליה על רקע גיל, וסתם מן גסות מגעילה. ממש איכס.
חביב עלי במיוחד המשפט הפולני להחריד “הנכדה כבר לא ילדה, היא עגבנייה בשלה”, אבל כל הטקסט ממש מזעזע.
אני מדי פעם מקבל ספר ילדים לידיי ומזדעזע מהמסרים המחרידים שהוא מקפל בתוכו. ישר קופץ לראש הספר “הפיל שרצה להיות הכי” – סיפור על השפלה חברתית וקונפורמיזם.
יש עוד לא מעט כאלה, חבל שאין תווית אזהרה לגבי התוכן של ספרים.
יש לי עוד שאלה – אם הסבא גזר והסבתא חסה, איך יצא להם בן מלפפון? וגם, איפה האמא של העגבניה? ואיזה מן ירק היא שכשהיא מקיימת יחסים עם מלפפון יוצאת עגבניה?
אה – וגם, החציל שבא ממזרח? באיזה מזרח מדובר פה?
מי שחושף את הילדים שלו להמחזות בקניון, או לערוץ הילדים, או לקומדיות אמריקאיות רומנטיות בלי השגחה שלא יתפלץ. הילדים שלנו נחשפים מידי יום לחוסר סבלנות או סובלנות, לדעות כאלה ואחרות לקוצים שהם בדרך כלל הדבר הכי ברור בגן החיים נטול הורדים.
ד”ר לספרות זה לא ערובה לחוכמה, גם לא תעודת הוראה או תואר בחינוך.
תפקידי כאמא זה לא למנוע מילדיי או להסתיר מהם את העולם אלא ללמד אותם לברור את המוץ מן התבן ולהבין מתי המורה שלו שלמדה חינוך, טועה.
זה לא ישראל 2010, זה העולם 2010.
אוף, עוד טקסט פסאוודו-פמניסטי דבילי, אנטי-יהודי, ללא שום אלטרנטיבה.
באנו לחפש מלוכה בבלוג של עידוק וקיבלנו אתונות. (ואין טעם למחות על הדימוי השובניסטי, זה משחקון מילים מטופש)
אני לא מכירה את הספר או את את ד”ר מירי צללזון אבל זה נראה לי פוסט חשוב כי המון פעמים אנשים פשוט לא שמים לב לספרים שהם קונים לילדים שלהם, נתקלתי בעוד הרבה דוגמאות כאלו אצל ילדים של חברים, וזה אפילו אם לא לוקחים בחשבון את העילגות הכללית והשפה הנמוכה שבדרך כלל נלווית לכל העסק.
מה שכן, וזה בעצם הערה לעורך, כדאי היה לכלול בפוסט גם משפט או שניים כלליים על הסיפור וגם לינק לערך של ד”ר מירי צללזון בויקיפידיה.
כאן http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%99_%D7%A6%D7%9C%D7%9C%D7%96%D7%95%D7%9F
סמי, אתה צוחק נכון? אתה באמת לא מכיר אלטרנטיבה יהודית למירי צללזון? לאה גולדברג נגיד? חיה שנהב?
זה אבל דורש קצת מאמץ וידע בסיסי בעברית אולי זה הרבה מידי בשביל חלק מההורים האלו. מסכנים.
מי שבא לחפש מלוכה בבלוג של עידוק, שלא יתפלא אם הוא קם עם פרעושים. עצל.
תולי ודורה, כנראה שבניגוד אליי לא באתן לחפש מלוכה, אלא אתונות. איחוליי על ההצלחה המלאה.
הביקורת שלי לא היתה כלל כלפי הביקורת על מחזה כזה או אחר, אלא על השקפת העולם שמביאה לביקורת על המחזה.
אני בז לשיח המגדרי המודרני, שבתורו בז לכל “מסורת יהודית שאופיינית יותר לטוביה החולב”…
טוביה החולב, באופן הפוך לחלוטין מתפיסתו ע” הכותבת הבלתי בקיאה בעליל, דוקא אישר ברוב פתיחותו וליברליותו את נישואי בנותיו, ואפילו את נישואי ביתו לגוי !! כל זאת בשם האהבה.
מודרנה הוליוודית במיטבה. ההיפך הגמור מהחרם הצפוי לה היתה זוכה משפחה כזו בשטייטעל היהודי.
טוביה החולב, למרבה קשקושה הקלישאתי של המבקשר והמגיבות-מחרות אחריה, הוא הליברליזם פורץ החומות (בדרכו שלו, אמנם… אבל בודאי לא “מסורת יהודית” שגם בה ודאי אין לך שמץ ומושג קלוש)
אבל למה להטריד עם זוטות ודיוקים? הבא נעמיקה בשיח זכויות , מגדרים, עגבניות ושמלמלות.
“ידע בסיסי בעברית”…. גיב מי אה ברייק.
מירי צללזון
חשבתי הרבה
על מה ועל איך-
בראש השנה
את כולם אברך?
לאבא שלי, שעייף ועסוק
(עובד מן הבוקר עד ערב בשוק!)
שתהיה לו שנה שכולה שבתות –
לישון ולנוח, לצאת לבלות!.
לאמא שלי – שיהיה לה תנור,
שכולנו נאכל, לא נשאיר אף פירור,
שנאכל בנימוס ונרבה בתודות
וגם נעזור את הכל לנקות!.
ליוסי אחי הקטן – שיגדל!
לדן החיל – שיהיה גנרל!
לסבא – ששוב יהיה מתולתל!
לרות השמנה – שתרד במישקל!
למוקי הכלב שגר בחצר –
שה של הרבה עצמות …ויותר.
חשבתי הרבה
על מה ועל איך –
בראש השנה
את כולם אברך,
עכשיו רק נשאר לי
לחשוב לתומי:
איזו ברכה אברך את עצמי?
זיו קטלרו – מחשיב את עצמו ליוצר מוכשר… פחחחח….
[…] אורית גולן כתבה לחדר 404 על חינוך מגדרי בספר "חתונה בגינה" שנחשב לספר […]
אהלן אורית, אני מציע פרשנות אחרת לסיפור.
לדעתי ניתן להבין את עולם הדימויים של הספר כמצוקה מינית של הסופרת. כל עולם הדימויים, החל בירקות הפאליים עליה היא מספרת, ועד ההשוואה שלה לעולם הגזע שכמה שהיא רוצה חציל (כינוי לכושים).
גם שם הספר “חתונה ב(ו)גינה” לא משאיר הרבה מקום לדימיון.
כל הסיפור הזה עוסק על הכלאות ויחסי מין בין סוגי ירקות שונים. המהות של הסיפור אלה יחסי מין כביכול “לא טבעיים”, כאשר גזע אחד מתערבב עם גזע אחר.
אז אכן מדובר על רב-תרבותיות, אבל מסוג אחר. התנסויות מיניות עם גזעים אחרים.
כמי שמכירה היטב את מירי צללזון, אין לי אלא לומר שלא קראתי מזמן כלכך הרבה קשקושים פלצניים וחסרי שחר . כן אפשר גם לכתוב שלמעשה היא מעודדת יחסים עם חייזרים מהירח . כשמשעממם לך אני מציעה שתקראי קצת על ספרות ילדים יש חוקרים שפרסמו מספיק על כך, אולי אחר כך תצליחי לעלות טיעונים אינטיליגנטים יותר .
היי אורית ולכל קהל תומכיה.
אני חשה כי אני חייבת לומר כי יש פה בורות לשמה. הכפשה קשה של אישה מקסימה ומדהימה. אני לא אשקר ואכחיש כי יש לי קשר אישי וקרוב מאוד עם הסופרת. אני חושבת שלאשת חינוך משכמה ומעלה כמו מירי לא מגיע הביזיון שהולך כאן. ד”ר מירי צללזון היא אישה שנתנה ככ הרבה מעצמה למען מע’ חינוך שתהיה ברוח אחרת. היא מאמינה בפיתוח דימיון אצל ילדים ובערכים שלא בהכרח נמסרים לילדינו במע’ החינוך. כבכל ספר ילדים אני יכולה למצוא הסברים לעד כמה הוא מפלה ולתת מיליון הוכחות. אני יכולה להעיד שד”ר מירי צללזון מעולם לא התכוונה לאפלייה. כל כוונתה הייתה לכתוב סיפור ילדים תמים. סיפור ילדים אשר ליווה את כל נכדותיה ונכדיה שיצאו ללא צל של אפלייה. אני חושבת שזוהי יהירות לנתח את ספרה באמצעים כגון אמצעים פאליים. אני חושבת שכל מי שנוכח כאן וכתב בגנותה הינו בזוי. אם יש לכם בעיות עם המסרים אשר מועברים לילדכם אולי תלכו למקומות אשר לא ככ תמימים, כגון הקליפים שמועברים בהופ בהם בפירוש מראים מהו תפקיד הבת ומהו תפקיד הבן ואני לא אפרט מפאת כך שאיני רוצה להסב את הדיון לכך אך להם בהחלט יש הבחירה והמחשבה שלא כמו בספר ילדים שפשוט יצא מתוך עולם של דימיונות ולא מתוך מחשבה עמוקה ככ על המשמעות כי זו לא המשמעות ומשמעותו פשוטה ביותר להיות סיפור מקסים. אני חושבת שבלוג זה ביזה את שמה של יקירתי, שכל כוונתיה תמימות לחלוטין. אני בזה לכל אותם האנשים אשר בוחרים לראות בסיפור תמים זה, סיפור אפלייה. במקום לראות את הקסם והתום שבו. אז מה שאין לעגבניה אבא ואמא, לכולם יש? אז מה שהעגבניה היא אישה? ומה עם כל אותם סיפורי אגדות גם שם יש אותם מסרים. העולם שלנו סובב ממסרים, ושוב לכל דבר ניתן למצוא הסבר לכמה שהוא מפלה. אם אין לכם מה לבקר בחיים, אל תבקרו אנשים שכל מהותם היא טוב, כנות, ותמימות אמיתית. למירי צללזון כישרון כתיבה בחרוזים שאין לרבים. היא מוערכת מאוד בקרב תלמידיה, משפחתה וכל הנוגעים בנושא. וככל הנראה שיש סיבה לכך. מבזה שאישה מדהימה כמוה צריכה לראות בקורות החיים שהכינו לה בוויקפדיה דף עצוב שכזה.