אני טקסט פוליטי

פוסט של שאול אמסטרדמסקי

קטעים גנוזים מתוך טור דמיוני, בעיתון בדיוני:

1.

כבר חודשים רבים אנחנו מזהירים מעל דפי העיתון מפני משבר חמור בכלכלת יוון, אבל היוונים הבטלנים האלה בשלהם. מה לא עשינו? מיקמנו כותרות מבהילות בפונט הכי גדול שיש לנו במחשב בעמוד הראשון; שתלנו גרפים עצובים (אך מקצועיים!) באפור ואדום ברחבי העיתון; גיירנו טורי דעה מהאקונומיסט, העיתון הכלכלי החשוב בעולם, שלא תגידו שרק אנחנו אמרנו. אבל היוונים? כלום. ממשיכים לחגוג. ממשיכים להגדיל את החוב הלאומי, ואחרי המבול. בתנאים כאלה, כשאנחנו מזהירים והם מתעלמים – אולי מגיע להם לקרוס.

2.

אבל היהירות והשאננות הן לא הבעיות היחידות של היוונים. יש עוד כמה רעות חולות במשק היווני, שגם מפניהן התרענו ושבנו והתרענו, אפילו בטורי דעה יוצאים מגדר הרגיל. היה זה ככל הנראה השילוב בין שכר הבכירים המנופח ומנקר העיניים (טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-טוב-שיש-את-שלי-יחימוביץ-בעצם-לא-ממש-החלטתי-בעצם-בא-לי-מיץ-פירות-טרופיים-על-בסיס-תפוז-אבל-ההיא-בדוכן-בפינה-תמיד-עובדת-עלי-בעודף-וגם-מטפטפת-עלי-מהמיץ), לבין שחיתויות הענק בתחום הנדל”ן, לבין אוליגרכיית הסלולר ההולכת ומשתלטת על המדינה והיקום כולו ובכלל, לבין הטייקונים האלה, הריכוזיים האלה, המגעילים האלה, החמודים האלה שבא לי ללקק אותם, שהם כל כך עשירים, פוי, איכסה פיכסה איזה מאמי, לבין ההתנהלות הבלתי נסלחת של ארגוני העובדים החזקים במדינה, שהביאו את יוון אל עברי פי פחת. כן, זה היה הקומבו בין כל הדברים האלה שמוטט את המשק היווני. ועל כל אלה, על כל אלה, התרענו בחגיגה של צליל וצבע מזה ימים רבים. אבל הכל היה לשווא.

3.

אז מגיע להם, ליוונים. שיקרסו. שיקרסו ויקחו אחריהם גם את האיסלנדים (גם לגביהם התרענו), ואת הפורטוגזים (גם עליהם הלשנו), גם את הספרדים (גם אודותיהם סיפרנו), ואת הבריטים והאמריקאים. שיקרסו כולם. אבל שלא יגידו שלא אמרנו. רק שלא יגידו שלא אמרנו.

כי אמרנו.

חזינו. צפינו. ניבאנו. ידענו.

וזוהי התורה כולה.

שאול אמסטרדמסקי הוא ראש מערכת החדשות של “כלכליסט” וכותב הבלוג “תחשוב טעים, יהיה טעים.“, שם פורסם הפוסט במקור

תגובות

תגובה אחת לפוסט “אני טקסט פוליטי”

  1. האוסטרי on 4 במאי, 2010 18:28

    תאר לעצמך שהיה לך אח צעיר, שלמרבה הצער – לא יודע להתנהל כלכלית.
    הוא מפוצץ את האשראי שלו כל חודש, צובר מינוסים גדולים בבנק, ושורף הכל על דירה גדולה במרכז תל אביב, בלי שותפים, כשהוא יוצא כל ערב למועדונים הכי נחשבים בעיר. כל זה, בזמן שהוא אפילו לא עובד משרה מלאה, ועדיין לא סיים את התואר שלו.
    אתה מפציר בו, מבקש ממנו – תפסיק להכנס לחובות, ותתחיל לחיות בהתאם להכנסות שלך. הוא בשלו. “אל תדאג, יהיה בסדר”.

    בשלב מסוים, הבנק מתקשר. נמאס לו. הוא לא מוכן להלוות לו יותר כסף, לא מוכן לתת לו להכנס עמוק יותר למינוס, וסוגר לו את החשבון.

    עכשיו הוא מתקשר אליך בהסטריה ומבקש ממך כסף. אתה חייב לעזור לי. אני לא מבטיח לעשות שום שינויים באורך חיים שלי, אין לי הכנסות גדולות בעתיד הנראה, ואני לא רואה איך אני יכול לקצץ בצורה משמעותית בהוצאות.

    זה לא עניין של “אמרנו לכם”. זה לא עניין של “ידעתי שזה יקרה, עכשיו תצטרך להתמודד לבד עם ההשלכות של המעשים שלך”. זה פשוט עניין של אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו.
    היוונים יקחו את הכסף סיוע שנתנו להם, וימשיכו להכנס לחובות.
    ככה מדינת הרווחה המודרנית. תרמית פונזי גדולה, שמתמוטטת רק כשכבר לא מצליחים למצוא פרייארים שמוכנים לממן את החובות שלה. אז הפעם קרן המטבע הבין לאומית הפכה את כולנו לפרייארים בעל כורחנו.

    זה לא שמגיע ליוונים לקרוס – פשוט לא מגיע לאף אחד אחר להענש על הנהנתנות היוונית, וחוסר האחריות שלהם.
    אם לא ניתן להם עכשיו להתמודד עם התוצאות של החוסר אחריות שלהם – איך אנחנו בדיוק מצפים שהם אי פעם בעתיד יהיו אחראים?

    נ.ב
    זה לא נכון רק לממשלות כמו יפן ספרד או פורטוגל, זה נכון גם לתאגידים שהתפרעו וחולצו על ידי הממשלות לפני שנתיים.

פרסום תגובה