מהנעשה בבלוגיה 19.6

פוליטיקה

• intellectualdouchebag ב”פלצן מתנשא”: “חוק לא-ימין-ולא-שמאל קובע כי כאשר מגיב באינטרנט מודיע בתחילת תגובתו שהוא ‘לא שייך לא לימין ולא לשמאל’ דיעותיו המפורטות בהמשך לעולם ינטו לצד הימני/ביטחוניסטי. חוק לא-ימין-ולא-שמאל עובד גם בווריאציית ‘אני שמאלי בדיעותיי’, היגד שלאחריו השמאלן יסביר מיד שישראל רודפת שלום כבר שישים שנה ושהפלסטינים אשמים בכל קורותיהם”. קליק >>

• גיא חג’ג’ ב”עונג שבת”: “אנשים הם לא הדעה הפוליטית שלהם. יש לי הרבה חברים עם דעה פוליטית הפוכה לחלוטין משלי, אפילו כזו שנדמית בעיניי לפעמים מטורפת או מסוכנת. אבל זה לא גורם לי לשנוא אותם, או לזלזל בהם, או להתייחס אליהם כמו זבל. הם אנשים, והם מורכבים מעוד הרבה דברים מלבד דעתם הפוליטית”. קליק >>

• אורית גלילי צוקר בבלוגה: “השיח השלילי והלעגני בעיתונות כלפי הפוליטיקה גובה מחיר יקר. הציבור מצפה במין התניה פבלובית שהייצוג התקשורתי של הפוליטיקה יהיה צבוע בגוון אחד: שכולם חרא, שכולם גרועים, שכולם מושחתים. רק אז הוא מרוצה. הניסיון להציג את הפוליטיקה כברירת מחדל, כמרחב שבו לא כל המאוויים והרצונות יכולים להיות מוגשמים, שאין במציאות הפוליטית ideal type, נדון לכישלון ולא מצליח כמעט להטות את החשיבה אל מחוץ לקופסה”. קליק >>

עשרות מיליוני טפשים רצים אחרי כדור

• עידו גנדל ב”מולדבסקי ובניו” מספר שלא יצפה במונדיאל. “אני לא מצליח למצוא בצפיה בכדורגל שום דבר. גם בכדורסל, אגב, ובכל ספורט אחד שמצריך יותר מדקה עד שמגיעים להישג כלשהו. השאלה היא למה. […] התקשורת מנסה מדי פעם לרמוז בעדינות, למרות כל העדויות הברורות שבידי, שהסיבה היא שאינני סטרייט. זה כשלעצמו נראה לי מוזר, כי לפי האינטואיציה שלי, אם מישהו אמור להנות מתשעים דקות של צפיה בגברים שריריים ומיוזעים במכנסונים קצרים… אבל מה אני מבין”. קליק >>

חרם על טורקיה

• אני ב”גבר”: “אם לשלם זה כוח, חרם כלכלי זה הכוח המוחלט. הטורקים הנאו-נאצים האלה, אנחנו נראה להם מה זה. שקל הם לא יראו מאיתנו. חרם על טורקיה!! מחרימים את טורקיה! שמים X על טורקיה! לא טסים לטורקיה! לשנות את השם של הקפה הטורקי לקפה ישראלי! ישראלים מאוד אוהבים חרם כלכלי. אלא אם הוא מופנה אליהם. אז הם מתחילים ליילל ולרקוע ברגליים כמו ילד שלקחו לו את הארטיק”. קליק >>

• שרון גפן ב”דברים קטנים” על החרם על טורקיה:

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“רציתי לדעת איך עליי לתבל את הקציצות שלי כך שלא יטעו לחשוב שאלה הם קבבים בוגדניים, תודה!”

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“שם המשפחה שלי הוא גפן, ואני מבינה שגם עלי גפן ממולאים מוקצים כעת מחמת המיאוס. האם עליי להחליף שם?”

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“רציתי לדעת האם מעתה יש לחדול מהשימוש בצבע ‎#00868B‎ המוכר בקרב שונאינו כטורקיז?”

קליק >>

ביטולי הופעות

• חייש ב”לשבור להם את הידיים והרגליים”: “אם אירועי סברה ושתילה יכלו להוציא לרחובות מאות אלפי אנשים (ואני בטוח שקהל האינדי של תחילת האייטיז היה שם) היום שום סוגיה של צדק וזכויות אדם לא תוציא 20% מאותו קהל. אני לא מדבר על הטוקבקיסטים הימנים או על אביגדור ליברמן. אני מדבר עליכם, מאזיני אינדי יקרים. כל אחד ואחד מכם (כלומר, כל אחד ואחד מאיתנו) חווה דה-סנסיטיזציה איומה, דבר יום ביומו. התרגלנו לגרוע ביותר. מעשים שבמדינות אירופה היו מביאים למרי אזרחי, מתקבלים פה על ידינו בציקצוק לשון. דברים שאמורים להפוך לנו את הקיבה זוכים ליחס של ‘לא נעים’. פדיחה, הממשלה הזאת”. קליק >>

• גיא חג’ג’ ב”עונג שבת”: “אז תנו לי לומר לכם משהו, אם במקרה כמה מתומכי החרם התרבותי ופעיליו קוראים כאן: אתם סתם מטומטמים. […] אלף ומשהו קוני הכרטיסים של דבנדרה בנהארט לא יפנו את האכזבה והזעם שלהם עכשיו וילכו להפגין בבילעין. הם ידברו על זה כמה ימים וזה יעבור להם ותישאר להם בעיקר אכזבה וכעס כלפי האנשים שהביאו לביטול ההופעה שהם חיכו לה. החרם הזה אולי ישנה את דעתו של חצי אחוז מהקהל לכיוון דעתם של תומכי החרם. 99.5 האחוזים הנותרים פשוט ישנאו את האמ-אמא של כל מי ששלח מייל להפקה של דבנדרה והפציר בו לא להגיע לישראל”. קליק >>

• יוענה גונן בפייסבוק: “קל נורא לחיות בתל אביב ולהרגיש ברלין, אחרי הכל כולנו (אתם, שקוראים את זה, לא כולם סביבכם) מאוד נאורים וליברלים ונגד הכיבוש, פחות או יותר, ואנחנו רק רוצים לשתות את הבירה שלנו בהופעה כמו במדינה נורמלית ולהרגיש קצת בסדר. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית. אנחנו מדינה מופרעת, שכרגע נתפסת בעולם כמדינה מצורעת – וזה לא בגלל אף אחד מאיתנו באופן אישי אבל זה כן באחריותנו באופן קולקטיבי. ולא, אף הופעה שמתבטלת לא תגרום עכשיו להסרת הסגר מעל עזה. היא רק תסדוק לרגע, אולי ליותר מרגע, את האשליה שלנו שהכל בסדר ונורמלי ודבנדרה אגוזים. היא רק תאלץ אתכם לכתוב בפייסבוק על הכיבוש, אמנם בעצבים ובאכזבה וכמה-מסריחים-החארות-האלה-שבגללם-הוא-ביטל (מוזר שהכוונה לא לביבי, לבני, ברק וליברמן, אבל מילא), אבל לפחות זה גורם לכם לרגע אחד לשבור את השתיקה, להתייחס לנעלם הגדול הזה, לחור השחור שהכיבוש הפך להיות בתודעה שלנו. הדבר הזה שכולנו יודעים שהוא נורא, אבל ממשיכים לחיות כרגיל כי אין לנו ברירה. ובאמת אין לנו ברירה. ובגלל זה, זה ממש בסדר שמדי פעם משהו יביא לנו בעיטה לישבן או אגרוף לבטן, ויזכיר לנו”. קליק >>

וכו’

• י. כביר ב”גבר” כתב לשלמה ארצי שיר של שלמה ארצי: “אתה צריך למות כבר. לא באמת אכפת לי איך תעשה את זה. תתרסק במטוס סילון, תקבל מכת חום ביולי אוגוסט, תעתיק את מגוריך לגרמניה לפני המלחמה, תקבל הרעלת קיבה בשל תפוח… זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר. אתה תמצא. זה הזמן למות, וגם לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות שעשית בחיים. אולי האפס יבכה כשתלך לרקוד עם חיילים מתים בלב, אבל אין ברירה. אני מתנדב לנגב לו את הדמעות כשתגיע לארץ חדשה. יודע מה? עדיף בשניים, זה תמיד פעמיים. קח איתך את ריטה”. קליק >>

• אלמוג בהר ב”שירים למגירה”:

קליק >>

• אבי לבקוביץ’ ב”זיפט” על בדרן מסוג אחר. “אגשירה 2:50 הוא קומיקאי יפני שהולך בד”כ עם טייטס שחורים ובלי חולצה, ואוהב לצעוק, לקלל, להתפשט בפומבי, להכניס את היד למכנסיים ולעשות כאילו שיש לו זין גדול ועוד תעלולים כאלה”. קליק >>

• צפריר בשן ב”גומרים הולכים” על פלירטוט/בגידה: “הרי הוא יודע כמה היא שונאת למצוא אותו ישן. וכמה זה מוזר, היא חושבת, שבהמולת היום כל מה שהיא רוצה בין טוסט לשניצל לכביסה לטלפון מלקוח, זה רגע אחד של שקט. וכעת, כשיש לה, היא אומללה כל כך”. קליק >>

• “פטרוזיל” על ארוחת גורמה:

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

פרסום תגובה