מהנעשה בבלוגיה 3.7.2010

גלעד שליט

• גיזמו כהן ב”מזבלה”:

קליק >>

• נעמה כרמי ב”קרוא וכתוב” על המחיר: “‘אין בעולם מחיר לחיי ילדינו. אין לזה מחיר. אין. אתם שומעים?’ כך כתבה לפני ימים אחדים ידידתי יולי כהן בבלוג שלה. […] ‘אין מחיר’ – זה כמו ‘כל מחיר’. כלומר, צריך לשלם כל מחיר. כתבתי על זה בעבר, ש’כל מחיר’ איננו מטבע מוסרי. מה פירוש אין מחיר? לחיי אדם יש מחיר, אם נרצה או לא. ומוטב להכיר בעובדה הזאת, גם אם היא מאד מצערת. הוויכוח הוא בדיוק על המחיר. אני מניחה, למשל, שאם המחיר תמורת החזרתו של שליט היה דרישת החמאס שיולי כהן תהרוג את בתה ותביא להם את גופתה (סליחה, יולי, זה רק לצורך הדוגמא) – היא לא היתה חושבת שזה מחיר קביל”. קליק >>

• טובי פולק ב”טובי” על הקמפיין העיתונאי: “לדמוקרטיה הישראלית עדיף קמפיין ברור ושקוף, קמפיין גלוי שלא מתחבא ולא מתחסד, ולא מביא שוב ושוב את האיזונים המלאכותיים של בעד ונגד (מורשת מפוארת של הפוליטיזציה האיומה ברשות השידור). מותר לעורך הראשי של מעריב, לבעלים של ידיעות, למנהל מערכת החדשות של ערוץ 10 או מנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2 – להגיד בלשון שאינה משתמעת: שחררו את הרוצחים; זו דעתנו, ונצעק אותה מעל לכל במה. השקיפות עדיפה פי כמה על כפל הלשון והאיזון הקדוש והמזויף. בדיוק כפי שמותר לעיתוני הימין, פרשני הימין, הביטחוניסטים למיניהם ויוצאי המוסדות הסודיים, להביע את דעתם ההפוכה בתכלית”. קליק >>

• וגם יובל דרור ב”מאבד תמלילים”: “[עורך מעריב יואב] צור מדבר כאילו ב”מעריב” נערכה הצבעה בקרב העובדים ורובם החליטו לתמוך בהחלטה. אבל המכתב שנשלח לעובדי “מעריב” על ידי הנהלת העיתון ובו נכתב: “חשוב שכולנו, עובדי הקבוצה, נירתם לטובת המהלך החשוב. קיימים ברשותנו סרטים צהובים נוספים, אותם נשמח לחלק לכולכם – ניתן לקבלם בדלפק הקבלה בלובי הכניסה”, מבהיר שההנהלה מנסה לגייס את העובדים כפי שהיא מנסה לגייס את המדינה. למה חשוב ש”כולנו, עובדי הקבוצה, נירתם לטובת המהלך החשוב”? מי החליט שהוא חשוב? למה זה חשוב ש’כולנו’ נירתם אליו? מאיפה מגיע הדיבור הזה שיש בו נגיעות קלות ונעימות של פאשיזם? (כולנו! ביחד! נירתם! לטובת המטרה! לא סתם מטרה, ה-מטרה!)”. קליק >>

• אני ב”חדר 404″ על הניצול היחצני: “ההודעה לעיתונות הזאת [היא] נסיון להשיג פרסום חינם באמצעות הודעה על אתר שנפרץ, ייחוס הבנה מעמיקה של השוק הישראלי לגורי האקרים טורקים והאשמתם בבחירה פוליטית קפדנית של האתרים שהם פורצים, אי כניעה לטרור שבהצטרפות לצעדת גלעד שליט בזמן שהאתר עדיין פרוץ, והדובדבן שבראש ערימת האשפה המהבילה – צילום מסך שהוא, מילולית, צילום של מסך”. קליק >>

• רע חסיד ב”GVR” על הצביעות: “גלעד שליט, כולנו מתגעגעים אליך. טוב נו, לא באמת כולנו. גם לא באמת מתגעגעים, כי לא באמת הכרנו אותך לפני שנפלת בשבי. האמת שלא באמת אכפת לנו ממך, גלעד שליט. אם המצלמה תתמקד לנו בפרצוף נגיד שאנחנו דואגים. אבל זה לא באמת. בעיקר אכפת לנו רק מעצמנו. אנחנו יודעים שאתה לא כועס. גם לך לא באמת אכפת מאיתנו. גם אתה היית מרגיש כמונו אם אנחנו היינו נחטפים. את הלחץ של העבודה, החברה, המשפחה, הלימודים. אם היינו עזובים ונשכחים באיזה מרתף של החמאס, זה לא באמת היה מדיר שינה מעינייך”. קליק >>

שירות לקוחות

• דובי קננגיסר ב”לא שומעים!” על התנתקות מספק סלולרי בקנדה:

1. התקשרתי לבל וביקשתי לנתק את הקווים שלי עם סיום החוזה בעוד חודש. זמן ההמתנה מרגע הבחירה באפשרות “התנתקות משירות” ועד למענה אנושי: כ-15 שניות.

2. הנציגה שאלה אותי למה אני מתנתק ואם אפשר להציע לי תוכניות חלופיות כדי שאשנה את דעתי.

3. אמרתי לה כמה אני אשלם בחברה המתחרה (רבע ממה שאני משלם עכשיו, עבור יותר שירותים).

4. היא אמרה “טוב, זה באמת יותר טוב ממה שאני יכולה להציע לך.”

5. החשבון ינותק עם סיום החוזה בעוד חודש.

–

(כן, אני נהנה לזרות לכם מלח על הפצעים).

מת על המדינה הזאת.

קליק >>

• יובל דרור ב”מאבד תמלילים” על שירות הלקוחות של תמי4:

“תואם לך פירוק ביום שלישי בין 7 וחצי ל-9 וחצי והתקנה בין 9 וחצי ל-12 וחצי”.
“למה?”
“מה זאת אומרת למה?”
“למה זה תואם בשני מועדים שונים? שהטכנאי שמגיע גם יפרק וגם יתקין במקום החדש”.
“אי אפשר”.
“למה?”
“איך תספיק להגיע לבית החדש?”
“הוא מרחק 200 מטר מאיפה שאני גר היום. הטכנאי יפרק, נכניס את המכשיר לאוטו, אני אגיד לו ‘סע אחריי’, ניסע 200 מטר ואז הוא יתקין”.
“אי אפשר”.
“אני לא מבין. את תשלחי טכנאי שיבוא ויפרק ואז כעבור שעתיים, שאותן אני אמור לחכות בבית בהמתנה, תשלחי טכנאי אחר שיבוא ויתקין? את עושה ממני צחוק?”

[…]

“אני רוצה לדעת כמה כסף אני צריך לשלם לכם כדי להיפטר מכל התשלומים שאני עדיין משלם לכם”.
“אני יכולה לעשות לך חשבון אבל אם אתה רוצה לשלם הכל בבת אחת זה יעלה לך עמלה של 50 שקל”.
“עמלה של 50 שקל”.
“עמלה של 50 שקל”.
“למה עמלה של 50 שקל?”
“כי זה יוצר עבודה עבור מחלקת הגבייה שלנו”.
“והעבודה של מחלקת הגבייה שלכם שווה 50 שקל”.
“כן. היא שווה 50 שקל”.
“כדי לשלם לכם כסף אני צריך לשלם לכם עוד 50 שקל כדי שתסכימו לקחת ממני את הכסף”.
“כן. 50 שקל”.
“הבנתי אותך. תודה”.

קליק >>

• דבורית שרגל ב”לחיות את חייה” על שיחה עם פקידת בנק:

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

קליק >>

וכו’

• יובל פינטר ב”מקפים לוהטים” מתחרפן מניקוד שגוי במודעות של עיריית חיפה: “שימו לב למילת המפתח, ולאיך שהיא מנוקדת: קַלָבָּתשַבָּת. חמודים, המציאו מילה בשיכול אותיות. אז למה העצלות? מי אתם חושבים שאתם, ספר ילדים בהוצאה קיבוצית?”.

קליק >>

• Coquette ב”SUPERficial” מציגה את המניפסט התל אביבי: “הזכרנו כבר שאנחנו ממש שמאלנים ומתים על ערבים? בבקשה, תנו להם הכל. את הגולן תתנו, את הגדה ואת הנגב. אפילו שהם לא ביקשו אותו בכלל, כי מי לעזאזל צריך את הנגב. תנו להם את ירושלים ותנו את הכרמל ותנו להם את השפלה, אפילו את ראשון תנו. יודעים מה? תנו גם את יפו. רק אל תגעו בתל אביב. בבקשה, בבקשה אל תקחו לנו את תל אביב”. קליק >>

• נעמה כרמי ב”קרוא וכתוב”: “בשאלת היעד או הדרך, אני לפחות רואה הבדלים מובהקים בין גברים לנשים. בואי לגבר שלך (או לא) כשלבך מר עליך עם בעיה, הוא מיד ינסה לחתור לפתרון. ואילו את – חלק מהתראפיה עבורך היא בעצם הדיבור. מה אתה רץ כל כך מהר לפתרונות? תן לדבר קצת על הבעיה”. קליק >>

• מיכאל זילברמן ב”טופס 630″ יצא למסע צילומי בהיסטוריה: “גם השנה נסעתי לנורמנדי להשתתף באירועי יום השנה לפלישה הגדולה של בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השנייה (D-Day). […] תכננתי מראש לצלם סדרה של מספר תמונות ואתרים שהכרתי מהעבר מתמונות שחור לבן ישנות, ולבדוק כיצד הם ניראים היום. […] בחלק מן האתרים נראה כאילו הזמן עצר מלכת, ואין כמעט הבדל למעט הצילום בצבע במקום בשחור לבן, ואילו חלק מהאתרים השתנו שינוי מהותי. כל האתרים שבתמונה הם אתרים שבהם התחוללו קרבות כבדים בפלישה”.

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

3 ביולי, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | 3 תגובות 

מהנעשה בבלוגיה 19.6

פוליטיקה

• intellectualdouchebag ב”פלצן מתנשא”: “חוק לא-ימין-ולא-שמאל קובע כי כאשר מגיב באינטרנט מודיע בתחילת תגובתו שהוא ‘לא שייך לא לימין ולא לשמאל’ דיעותיו המפורטות בהמשך לעולם ינטו לצד הימני/ביטחוניסטי. חוק לא-ימין-ולא-שמאל עובד גם בווריאציית ‘אני שמאלי בדיעותיי’, היגד שלאחריו השמאלן יסביר מיד שישראל רודפת שלום כבר שישים שנה ושהפלסטינים אשמים בכל קורותיהם”. קליק >>

• גיא חג’ג’ ב”עונג שבת”: “אנשים הם לא הדעה הפוליטית שלהם. יש לי הרבה חברים עם דעה פוליטית הפוכה לחלוטין משלי, אפילו כזו שנדמית בעיניי לפעמים מטורפת או מסוכנת. אבל זה לא גורם לי לשנוא אותם, או לזלזל בהם, או להתייחס אליהם כמו זבל. הם אנשים, והם מורכבים מעוד הרבה דברים מלבד דעתם הפוליטית”. קליק >>

• אורית גלילי צוקר בבלוגה: “השיח השלילי והלעגני בעיתונות כלפי הפוליטיקה גובה מחיר יקר. הציבור מצפה במין התניה פבלובית שהייצוג התקשורתי של הפוליטיקה יהיה צבוע בגוון אחד: שכולם חרא, שכולם גרועים, שכולם מושחתים. רק אז הוא מרוצה. הניסיון להציג את הפוליטיקה כברירת מחדל, כמרחב שבו לא כל המאוויים והרצונות יכולים להיות מוגשמים, שאין במציאות הפוליטית ideal type, נדון לכישלון ולא מצליח כמעט להטות את החשיבה אל מחוץ לקופסה”. קליק >>

עשרות מיליוני טפשים רצים אחרי כדור

• עידו גנדל ב”מולדבסקי ובניו” מספר שלא יצפה במונדיאל. “אני לא מצליח למצוא בצפיה בכדורגל שום דבר. גם בכדורסל, אגב, ובכל ספורט אחד שמצריך יותר מדקה עד שמגיעים להישג כלשהו. השאלה היא למה. […] התקשורת מנסה מדי פעם לרמוז בעדינות, למרות כל העדויות הברורות שבידי, שהסיבה היא שאינני סטרייט. זה כשלעצמו נראה לי מוזר, כי לפי האינטואיציה שלי, אם מישהו אמור להנות מתשעים דקות של צפיה בגברים שריריים ומיוזעים במכנסונים קצרים… אבל מה אני מבין”. קליק >>

חרם על טורקיה

• אני ב”גבר”: “אם לשלם זה כוח, חרם כלכלי זה הכוח המוחלט. הטורקים הנאו-נאצים האלה, אנחנו נראה להם מה זה. שקל הם לא יראו מאיתנו. חרם על טורקיה!! מחרימים את טורקיה! שמים X על טורקיה! לא טסים לטורקיה! לשנות את השם של הקפה הטורקי לקפה ישראלי! ישראלים מאוד אוהבים חרם כלכלי. אלא אם הוא מופנה אליהם. אז הם מתחילים ליילל ולרקוע ברגליים כמו ילד שלקחו לו את הארטיק”. קליק >>

• שרון גפן ב”דברים קטנים” על החרם על טורקיה:

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“רציתי לדעת איך עליי לתבל את הקציצות שלי כך שלא יטעו לחשוב שאלה הם קבבים בוגדניים, תודה!”

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“שם המשפחה שלי הוא גפן, ואני מבינה שגם עלי גפן ממולאים מוקצים כעת מחמת המיאוס. האם עליי להחליף שם?”

הגעת לקו החרם התורכי, איך אפשר לעזור?
“רציתי לדעת האם מעתה יש לחדול מהשימוש בצבע ‎#00868B‎ המוכר בקרב שונאינו כטורקיז?”

קליק >>

ביטולי הופעות

• חייש ב”לשבור להם את הידיים והרגליים”: “אם אירועי סברה ושתילה יכלו להוציא לרחובות מאות אלפי אנשים (ואני בטוח שקהל האינדי של תחילת האייטיז היה שם) היום שום סוגיה של צדק וזכויות אדם לא תוציא 20% מאותו קהל. אני לא מדבר על הטוקבקיסטים הימנים או על אביגדור ליברמן. אני מדבר עליכם, מאזיני אינדי יקרים. כל אחד ואחד מכם (כלומר, כל אחד ואחד מאיתנו) חווה דה-סנסיטיזציה איומה, דבר יום ביומו. התרגלנו לגרוע ביותר. מעשים שבמדינות אירופה היו מביאים למרי אזרחי, מתקבלים פה על ידינו בציקצוק לשון. דברים שאמורים להפוך לנו את הקיבה זוכים ליחס של ‘לא נעים’. פדיחה, הממשלה הזאת”. קליק >>

• גיא חג’ג’ ב”עונג שבת”: “אז תנו לי לומר לכם משהו, אם במקרה כמה מתומכי החרם התרבותי ופעיליו קוראים כאן: אתם סתם מטומטמים. […] אלף ומשהו קוני הכרטיסים של דבנדרה בנהארט לא יפנו את האכזבה והזעם שלהם עכשיו וילכו להפגין בבילעין. הם ידברו על זה כמה ימים וזה יעבור להם ותישאר להם בעיקר אכזבה וכעס כלפי האנשים שהביאו לביטול ההופעה שהם חיכו לה. החרם הזה אולי ישנה את דעתו של חצי אחוז מהקהל לכיוון דעתם של תומכי החרם. 99.5 האחוזים הנותרים פשוט ישנאו את האמ-אמא של כל מי ששלח מייל להפקה של דבנדרה והפציר בו לא להגיע לישראל”. קליק >>

• יוענה גונן בפייסבוק: “קל נורא לחיות בתל אביב ולהרגיש ברלין, אחרי הכל כולנו (אתם, שקוראים את זה, לא כולם סביבכם) מאוד נאורים וליברלים ונגד הכיבוש, פחות או יותר, ואנחנו רק רוצים לשתות את הבירה שלנו בהופעה כמו במדינה נורמלית ולהרגיש קצת בסדר. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית. אנחנו מדינה מופרעת, שכרגע נתפסת בעולם כמדינה מצורעת – וזה לא בגלל אף אחד מאיתנו באופן אישי אבל זה כן באחריותנו באופן קולקטיבי. ולא, אף הופעה שמתבטלת לא תגרום עכשיו להסרת הסגר מעל עזה. היא רק תסדוק לרגע, אולי ליותר מרגע, את האשליה שלנו שהכל בסדר ונורמלי ודבנדרה אגוזים. היא רק תאלץ אתכם לכתוב בפייסבוק על הכיבוש, אמנם בעצבים ובאכזבה וכמה-מסריחים-החארות-האלה-שבגללם-הוא-ביטל (מוזר שהכוונה לא לביבי, לבני, ברק וליברמן, אבל מילא), אבל לפחות זה גורם לכם לרגע אחד לשבור את השתיקה, להתייחס לנעלם הגדול הזה, לחור השחור שהכיבוש הפך להיות בתודעה שלנו. הדבר הזה שכולנו יודעים שהוא נורא, אבל ממשיכים לחיות כרגיל כי אין לנו ברירה. ובאמת אין לנו ברירה. ובגלל זה, זה ממש בסדר שמדי פעם משהו יביא לנו בעיטה לישבן או אגרוף לבטן, ויזכיר לנו”. קליק >>

וכו’

• י. כביר ב”גבר” כתב לשלמה ארצי שיר של שלמה ארצי: “אתה צריך למות כבר. לא באמת אכפת לי איך תעשה את זה. תתרסק במטוס סילון, תקבל מכת חום ביולי אוגוסט, תעתיק את מגוריך לגרמניה לפני המלחמה, תקבל הרעלת קיבה בשל תפוח… זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה ישתחרר. אתה תמצא. זה הזמן למות, וגם לשלם את המחיר, על כל טעות ועוד טעות שעשית בחיים. אולי האפס יבכה כשתלך לרקוד עם חיילים מתים בלב, אבל אין ברירה. אני מתנדב לנגב לו את הדמעות כשתגיע לארץ חדשה. יודע מה? עדיף בשניים, זה תמיד פעמיים. קח איתך את ריטה”. קליק >>

• אלמוג בהר ב”שירים למגירה”:

קליק >>

• אבי לבקוביץ’ ב”זיפט” על בדרן מסוג אחר. “אגשירה 2:50 הוא קומיקאי יפני שהולך בד”כ עם טייטס שחורים ובלי חולצה, ואוהב לצעוק, לקלל, להתפשט בפומבי, להכניס את היד למכנסיים ולעשות כאילו שיש לו זין גדול ועוד תעלולים כאלה”. קליק >>

• צפריר בשן ב”גומרים הולכים” על פלירטוט/בגידה: “הרי הוא יודע כמה היא שונאת למצוא אותו ישן. וכמה זה מוזר, היא חושבת, שבהמולת היום כל מה שהיא רוצה בין טוסט לשניצל לכביסה לטלפון מלקוח, זה רגע אחד של שקט. וכעת, כשיש לה, היא אומללה כל כך”. קליק >>

• “פטרוזיל” על ארוחת גורמה:

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

19 ביוני, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | להגיב זה מגניב 

מהנעשה בבלוגיה

חברשתיות

• טל פורקוש ב”באזילה בלוג” על פייסבוק כפלטפורמה לבגידות בחיי הזוגיות ולאיסוף ראיות בנושא: “הפלטפורמות החברתיות הן כר רחב לבגידות, בעיקר כי הן מפגישות בין בני זוג מהעבר או מאפשרות ניהול רומן עם מישהו חדש, ולכן התכנים שמפרסמים ‘הבוגדים’ במדיה החברתית, תיוגי התמונות וכו’ הן בדיוק העדויות שהתובעים במשפטי הגירושין מחפשים. על פי נתונים שנמסרו מאחד המשרדים הגדולים, דווח כי כל תיק גירושין חמישי בארה”ב, נגרם בגלל פייסבוק”. קליק >>

• גל מור ב”חורים ברשת” על פרופיל הפייסבוק של משטרת ישראל: “מה סוד ההצלחה של הדף? נראה כי בין העוקבים נמנים שוטרים רבים שמספקים לו רוח גבית ורואים בדף כזירה קהילתית שלהם. נוסף על כך, אי אפשר להתעלם מהמעמד הייחודי של הגוף היחיד שיש לו מונופול להפעלת כח כלפי אזרחי ישראל (מלבד השב”כ) והעובדה שהוא החליט לפנות ישירות לציבור באמצעות פייסבוק. במילים אחרות, אנשים מופתעים לטובה מכך שהמשטרה מברכת אותם בערב טוב”. קליק >>

המשט והשלכותיו

• לירן לוטקר ב”חיי עם הבלונדה בצפון הרחוק” עם המלצות-בדיעבד להתמודדות עם המשט: “לו רק השכילו קברניטי משרד הביטחון והחוץ לטפל במשבר הזה בצורה הגיונית ושקולה, היה אפשר בקלות להפוך נוק-אאוט הסברתי שכזה לניצחון או לפחות לתיקו. לו ישראל הייתה בודקת את מטען הספינות לאור יום ובנוכחות צוותי טלוויזיה בשידור חי, לא היה אפשר לטעון כי הצבא הישראלי טובח בחפים מפשע. לו אכן היה מתברר כי המטען הוא הומניטרי בלבד, לא הייתה כל סיבה לעצור את השיירה וישראל הייתה זוכה בניצחון הסברתי. לו היו מתקיפים את ספינות חיל הים בזמן הבדיקה, היה רואה כל העולם, בשידור חי, כי המשט לעזה אינו תמים כפי שהתיימר היה להיות”. קליק >>

• יובל דרור ב”מאבד תמלילים” על הדרישה מעלית לשנות את “קפה טורקי” ל”קפה ישראלי”: “ובאותו עניין, ארגון ‘הכותל בידינו’ פנה לחברת ‘בורגר-ראנץ” וביקש ממנה לשנות באופן מיידי את התפריט כך שלא תופיע בו עוד המנה ‘ספרדי כפול’. לדברי מנכ”ל הארגון, ‘אמנם גירוש ספרד התרחש לפני זמן מה אך הוא עדיין צורב בליבם של המגורשים. עליכם לגלות רגישות כלפי המגורשים הרגישים אשר רוצים לתפוס איזו קציצה ומגלים שדחפו להם ספרדי. פעמיים'”. קליק >>

• גדי שמשון ודביר וולק ב”ערס פואטי” מגישים ערכת תגובות למבטלי הופעות בישראל: “הפיקסיז לפני: ‘אחת הלהקות הכי חשובות בהיסטוריה, פורצי דרך ענקיים שסללו את הדרך לרוק האלטרנטיבי המודרני’. הפיקסיז אחרי: ‘חבורת אלכוהוליסטים שמנים שבקושי מכרו חמישה אלבומים ואף אחד חוץ מקורט קוביין וכמה סמולנים לא שמע עליהם. לא ראויים להופיע בארץ, וביטלו רק כי מכרו 20 כרטיסים בקושי. טורקים'”. קליק >>

• יאיר רוה ב”סינמסקופ” מציע אלטרנטיבה לחרם האמנים: “באמצע שנות השמונים, […] פול סיימון שבר את החרם המוזיקלי והתרבות ונסע להקליט אלבום בדרום אפריקה. כל הקהילה הבינלאומית הוקיעה אותו וביקרה אותו וזעמה עליו. אבל סיימון היה נחוש. הוא רצה לתקליט החדש שלו את מיטב האמנים האפריקאים, ואלה גרים בדרום אפריקה. על הדרך הוא הזכיר שמי שמחרים את דרום אפריקה, מחרים למעשה גם את הרוב השחור שגר שם, ושלמענו – לכאורה – התחילה כל ההתגייסות הזאת”. קליק >>

• ב”אטימולוגיה עממית” מגישים את מצעד משחקי המילים הגרועים על המשט בעזה:

קליק >>

• אביעד קליין ב”שליליסט” על אמצעים ספרותיים נגד משטים: “אני לא משתמש במינוח הרווח והמחורז ‘פרשת המשט’ באופן מכוון, משום שאני חושב שלחרוזים אין מקום בכשלים פוליטיים-צבאיים. במצבים כאלה, אני חושב שמומלץ יותר להשתמש באפקטיים ספרותים מורכבים, למשל, חמשירים היתוליים”. קליק >>

תקשורת

• חנוך מרמרי ב”העין השביעית”* על ההתאמה של החדשות לטעם הקהל: “עד היום אני מרגיש החמצה על שלא צילמתי מדי ערב באותה שעה, מאותה זווית, מעל אותו מסך ובמשך תקופה רציפה וממושכת את צבע השיער של מגישות החדשות בערוץ 2. לא כבדיחה, כמחקר בתקשורת המונים. הרי מישהו שם, בחברת החדשות, בוודאי ניסה צבעי שיער שונים במטרה להבין עד כמה משפיע הבלונד על שיעורי הצפייה. אילו היה מתברר כי שימוש בגוון בלונד-פנינה מוסיף אלף צופים בממוצע למהדורה בהשוואה לגוון שוקולד-קרח, הרי שלמדנו משהו על פשר היקום”. קליק >>

• חיים אתגר ב”הבלוג של חיים אתגר” על גואל פינטו של לפני ואחרי האח הגדול: “פינטו בעבר על תוכניות ריאליטי: ‘מה שעצוב בכל הסיפור העלוב הזה שהניסיון הישראלי לחקות את הטלוויזיה האמריקאית מגיע תמיד אל הרפש של זן התוכניות האלה. הגרסאות הישראליות באות כדי לעשות רע, כדי לגרום לנו, הצופים, להנות מהשפלתו של האחר’. פינטו היום על תוכניות ריאלטי: ‘…לדעתי יש יותר מדי התנשאות וביטול כלפי התרבות הפופולרית ו’האח הגדול’ שמייצג אותה…’. בעבר: ‘בואו נפחיד את מתמודדי התוכנית, נעמיד אותם כמו חיות לקיר ונגרום להם להוציא את הכיעור שנמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, בתקווה שזה יביא לנו רייטינג…’ היום: ‘אני מתנגד למילה ‘מניפולציות’. העורכים בתוכנית צריכים לספר סיפור של שעתיים…לפעמים סצנה שלך מתאימה לסיפור ולפעמים לא, אבל מניפולציות זה לא'”. קליק >>

וכו’

• מיכאל זילברמן ב”טופס 630″ על צ’ארלי צ’פלין שלא הכרנו: “במקרה של צ’פלין, היה זה רק קצה קצהו של קרחון עמוס בשמועות ועובדות שאפפו אותו, שמועות אודות המשיכה העזה שלו לנשים צעירות, ובלא מעט מקרים – לקטינות. הוא היה אחד השחקנים הנודעים ביותר בעולם, מיליונר בעל שם, ובזכות כך הוא מעולם לא הואשם במעשים שבמצב נורמלי אנשים אחרים היו נשפטים עליהם באשמת אונס ונכנסים בגללם לכלא”. קליק >>

אבי לבקוביץ’ ב”זיפט” על פרלמנט עם שיעורי הצבעה מצטיינים. קליק >>

• גל חן ב”Glogog” מציג את ההמנון החדש של הקיץ: Chicken Monkey Duck.

קליק >>

שבת שלום.

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

12 ביוני, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | להגיב זה מגניב 

מהנעשה בבלוגיה

• טל גוטמן ב”קורות ממלכת עילם” לא יודע איך להתמודד עם ערסים. “אני מגלה שאני לא יודע מה לעשות במצבים כאלה. אני יודע מה לעשות כשאנשים מולי הם בני תרבות. אני יודע מה לעשות כשאנשים מסביבי עוברים את סף הרעש ונהיים אלימים. אני לא יודע מה לעשות כשהדבר היחיד שהצד השני מבין זה איומים וכוח, והוא יודע שבאקדח שלי אין כדורים. חוסר האונים הזה מתסכל מאוד”. קליק >>

• צחי בדרה ב”גבר” לא מרוצה מבנימין נתניהו. “בסוף, איכשהו, הוא יורד מהעץ. הבעיה היא שהוא אפילו לא מחכה לסולם. הוא קופץ ונופל על התחת, פותח את הראש, לפעמים שובר יד. אבל לא, זה לא הוא. הוא יודע לסבן את כולם, ולשכנע אתכם שהעץ אנטישמי והרצפה היא גלגול נשמות של היטלר, סדאם חוסיין ואנטיוכוס גם יחד”. קליק >>

• זיו פרנקל ב”מדידות מה-BuySide” על שווי השוק של אפל ומיקרוסופט. “נפל דבר בעולם הכלכלה העולמי. ביום רביעי האחרון עקף שווי השוק של אפל את זה של מיקרוסופט. עיתוני הכלכלה שלנו נעמדו בשורה ואחד אחד דיווחו על המאורע תוך הרעפת סופרלטיבים על האחת וקיטונות של בוז על השנייה. […] יש רק בעיה אחת – יש מעט מאד משמעות בנתון הנ”ל”. קליק >>

• נ’ ב”וירטואל קרמבו” על מותו של גארי קולמן:

קליק >>

• מני אבירם ב”קורדרוי” עם “אסופה אקלקטית של שירים לרגל האווירה הכיפית שמסביב, שבעיקר מחדדת את תחושת חוסר האונים”. קליק >>

• ניר יניב ממשיך ב”גבר” את הליין האנטי-מיינסטרימי שלו. בטור הקודם שלו יצא נגד הולדת ילדים, ובנוכחי נגד חתונות. “זוגות-זוגות נמשכים האומללים הללו אל אורה של החופה, כעש למנורה, אלא שגורלם, כמובן, יהיה נורא יותר. העש לפחות ימות מהר”. קליק >>

אורי קציר ב”מחשבה שנייה” מקשר בין סגירת בלוגלי, האייל הקורא, רשימות והכמעט-סגירה של גרייפס: “הבלוגוספירה, כמו כמעט כל דבר בחברה שלנו, היא עניין המופרט עד לפרודותיו הבסיסיות ביותר, הלא הוא הכותב הבודד. מי שמוכן לעבוד בהתנדבות מעדיף לעשות זאת קודם כל – ולעתים אך ורק – עבור עצמו. מי שמוכן לייצר פרויקט וולונטארי עבור הכלל מגלה עד מהרה שההשקעה המתבקשת בכיוון זה הולכת וגדלה בקצב מהיר עד ששוב אין הוא מסוגל לעמוד בעומס“. קליק >>

• ויטלי מיז’יריצקי ב”UXtasy” על הבעייתיות שבשם של הקוראל של ידיעות טכנולוגיות, “עברית”: “אין קורא דיגיטלי עברי נוסף, זה היחיד שיש. לכן על פניו נראה שעבודת ה-SEO על האתר הזה צריכה להיות הדבר הכי פשוט בעולם, שכל ילד יכול לעשות. אבל מישהו בהנהלה לא רצה להקל את החיים על צוות האתר, ולכן במקום לבחור שם מקורי שיוביל אך ורק לאתר שלהם, הם הלכו על עברית. חמישים ושבע מיליון תוצאות בגוגל. בהצלחה עם זה. אני ממליץ שלגרסה הבאה יקראו “כסף” (שבע מאות שבעים ושבע מיליון)”. קליק >>

• אמיר דותן ב”עיצוב שמיש”: “מתן האפשרות לראות רק את שדות החובה בטופס – פשוט וחכם”. קליק >>

• עדנה אברמסון כותבת ב”הרפובליקה הספרותית” על הנגשת ספרים לעיוורים. “5% מהספרים [שיוצאים בישראל] מונגשים לעיוורים. חמישה אחוזים. חמישה אחוזים שכוללים גם חומרי לימוד, ספרי הכנה לבגרות, ספרי הכנה לפסיכומטרי. כמה ספרי קריאה נותרים מונגשים לאוכלוסיית העיוורים בארץ? כמה מהם יכולים לקרוא את הספר החדש של פול אוסטר, של יורם קניוק או של סאראמאגו? כמה מהם יכלו לדבר יחד עם כולם על הארי פוטר כשיצא כרך חדש בעברית? לא הרבה. וכשמדובר על ילדים בבתי ספר שאין להם ספרי לימוד במקצועות מרכזיים כמו מתמטיקה ואנגלית, אנחנו מתרחקים לאין שיעור מתחום ה’מותרות’. שמואל לדרמן, אב לתאומים עיוורים, קץ במצב והחליט להקים אתר קריאה מקוון עבור העיוורים בישראל, כיוזמה פרטית שאינה למטרות רווח, שמטרתה להנגיש לעיוורים וללקויי למידה חומרי קריאה ולימוד”. קליק >>

• כפיר בלוך ב”foodnwine” בביקורת מסעדות על מסעדת קפה איטליה. “זה הטירמיסו הכי טעים שאכלתי בארץ, משתווה ברמתו לזה שאכלתי בניו יורק בווילג’ בבית קפה איטלקי שכרגע אינני זוכר את שמו. מתוק ועשיר, מנה גדולה מאוד ובהחלט מספיקה לשלושה אנשים לפחות”.

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

5 ביוני, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | להגיב זה מגניב 

מהנעשה בבלוגיה

• יקי בז’ה ב”מודיעין וואטש” מדווח על הצעת חוק SLAPP ישראלי למניעת הפחדה באמצעות תביעות דיבה. “חברי הכנסת שלי יחימוביץ’, אורי אורבך וניצן הורוביץ הגישו הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. מטרת ההצעה להתמודד עם תביעות המכונות Strategic Lawsuit Against Public Participation או בקיצור SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד מעורבות ציבורית. תביעת SLAPP היא תביעה המיועדת להפחיד, לאיים ולהשתיק מבקרים או יריבים על ידי העמסתם עם עלות הגנה משפטית שתגרום להם לנטוש את הביקורת או ההתנגדות שלהם”. קליק >>

• א’ מ”תיקון עולם” מציע להקים חווה חקלאית אמיתית שתנוהל על ידי גולשים דרך חווה וירטואלית דמויית פארמוויל, כמודל כלכלי חלופי לתחרות: “אני בטוח שאלפי משתמשים ברשתות החברתיות יסתערו על משחק כזה, וסביר מאוד להניח שהם גם יהיו מוצלחים בזה. […] הרווח שיופק מפרויקט כזה לא ייצבר בידיהם של כמה יזמים מוכשרים ובעלי ההון שהשקיעו בהם, כי אם יופנה לטובת כולם – מתכנני החוות והמשחקים שייהנו מעצם היצירה ויפיקו מכך סיפוק גדול, השחקנים שייהנו מהשעשוע שבמשחק, וכמובן כל אותן אוכלוסיות שייהנו משפע של מזון שייצרו עבורן אותן חוות”. קליק >>

• ובינתיים, בעולם האמיתי: הראל עילם מדווח ב”140″ על מבצע של Green Giant, שתעניק לקוני הירקות האורגניים שלה כסף וירטואלי לפארמוויל במתנה. קליק >>

• ירון אורנשטיין תוהה ב”the.co.ils” למה צה”ל מכיר בספורטאים, מוזיקאים ורקדנים מצטיינים, אך לא ביזמי הייטק: “דניאל הוא בחור ירושלמי כבן 18 […] לפני כשישה חודשים הוא ארז מזוודה וביחד עם חברו שי נסעו לסיליקון וואלי ע”מ לנסות את מזלם ולהתקבל לתוכנית היזמים של ה-Y Combinator. לאחר הצגת המיזם (Greplin.com) בפני פול גרהאם וצוותו הם קיבלו בהפתעה את הבשורה שהם אכן התקבלו לתוכנית ובנוסף את ההשקעה הראשונה בגובה של מספר אלפי דולרים. […] במקום לשמוח ולהמשיך את תנופת הפיתוח, גיוס מסוג אחר מטריד אותו הרבה יותר – הגיוס לצה”ל. דניאל מנסה בימים אלו לקבל דחייה לשירות הצבאי”. קליק >>

• עדנה אברמסון ב”במחשבה שנייה” מתפלצת מהפנינג של מטרנה, שמבקש לערוך תחרות זחילה בין תינוקות: “תחת מטרייה גדולה ומרשימה של דאגה לתינוק ולהוריו (סליחה, אמא שלו – כל העלון מופנה ל”אמהות ותינוקות”, “ילדך ואת”), במטרנה דואגים להביא את התחרות הזאת אל הקצה. אני כבר מתארת לעצמי מקבץ אמהות מעודדות, כמו שהוצע להן לעשות בעלון, עומדות ומוודאות שהתינוקי שלהם מגיע ראשון, הגאון. תסלחו לי, אבל זה מזעזע. תינוקות זוחלים משתייכים פחות או יותר לקבוצת הגיל 12-6 חודשים, ואין שום סיבה בעולם להעמיד אותם על מסלול זחילה ולהאיץ בהם לזחול מהר לאמא או השד יודע לאן, כדי שאמא תהיה גאה וגם תקבל פרס. שום ספורט אין כאן, אלא רק הישגיות, תחרותיות ושעשוע שמשיגים על חשבון תינוקות שלא יכולים לבחור בכך. זוהי לא תחרות לספורטאים קטנטנים, אלא לאמהות קטנטנות”. קליק >>

• וב”הרפובליקה הספרותית” תוהה אברמסון על הרכיבים המופיעים בכל ספרי הפעוטות שהיא מכירה: “פרפר | חתול | בובה | אמא | מישהו שהולך לישון (בובה, שמש, ילד – ומזרזים אותו [‘שכב נא, שכב לישון מהר!’]) | ארנבת (או שפן שלצדו כמובן איור של ארנבת)”. קליק >>

• ניר יניב ב”גבר” מתמודד עם הדרישה להביא ילדים לעולם: “אני לא רוצה ילדים. לא בא לי. לא מתחשק לי. אני לא חולם בלילה על איך יראו הילדים שלי, אני לא מתפעל מילדים של אחרים ורוצה גם, על שאיפות הנכדים של ההורים שלי אני לא שם דג מת, אם ארצה משרת לעת זקנה פשוט אשלם למישהו, המאזן הדמוגרפי יכול לחפש את החברים שלו, ואם אני בזוגיות שצריכה ילד כדי להדק אותה, הרי שעדיף לזרוק את הקשר לפח ולהתחיל מחדש. לא, אני מעדיף להיות חופשי ומאושר, בלי העול הנפשי והכלכלי הכרוך בילד, בלי האחריות העצומה הזו. כולם אומרים לי שאני לא מבין, שברגע שנולד ילדך הראשון חייך משתנים. אני יודע את זה, אבל החיים שלי ממש בסדר כרגע, ואני לא מעוניין שהם ישתנו. לא בכיוון הזה, בכל אופן. טוב לי ככה”. קליק >>

• עינת חורשי ב”מולדבסקי ובניו” מביאה את מרגרט ת’אצ’ר במחווה למונטי פיית’ון:

קליק >>

• יאיר גת ב”גבר” מתבאס מההופעה של מטאליקה: “באיזור שמול הבמה, שבשביל להיכנס אליו היה צריך לשלם משהו כמו אלף שקלים לכרטיס, לא היה מאוד צפוף, פרט לחלק המרכזי שלו, שבו התקיים שחזור אמנותי של מאורעות פסטיבל ערד 1995. […] ואז נפלה מערכת הסאונד. [ג’יימס] הטפילד מכר לנו קישקושים כמו “כולנו יחד בחרא הזה ונצא ממנו יחד”. כן גבר, רק שאתה תצא ללימוזינה שלך ולמלון ואני אצא עם אחת ההשקעות הכי מבאסות שעשיתי בחיים שלי”. קליק >>

• יובל דרור ב”מאבד תמלילים” מציג אנשים שמספרים סודות בפייסבוק ומבקשים “אל תספרו לאף אחד”, מה שמקל על מציאת הסטטוסים שלהם באמצעות מחרוזת החיפוש הזאת בדיוק. קליק >>

• רועי פלד ב”במחשבה שנייה” מחמיא לחוק וויקיפדיה, שישחרר תמונות של המדינה לשימוש חופשי. “היופי שבהצעת החוק הזו הוא שאי אפשר לדעת מה באמת יהיו השימושים שהיא תוליד. לאנשי ויקיפדיה היה את האינטרס המיידי בהעברתה, אבל מרגע שמאגר התמונות הממשלתי העצום הופך לנחלת הכלל, השימושים יכולים להיות אינסופיים. השאלה אם אתה מסתכל על ההתפתחות הזו בחרדה או בתקווה קשורה קודם כל לתפיסתך את טבע האדם”. קליק >>

• יאיר גת ב”גבר” בביקורת משולבת על הטעם של שנדי ועל אי-השירות הצבאי של הפרזנטור שלו, אושרי כהן. “שנדי בטעם לימון | זהירות: כשמוזגים אותו לכוס הוא נראה כמו בירה. את המגבות בחדר הכושר שלי מכבסים באבקה בעלת ריח לימוני דומה, והטעם הוא כשל סוכרייה חמוצה שבזמני אפשר היה להשיג בשק”ם. לידיעת הקורא אושרי כהן: שק”ם זה איפה שהחיילים קונים ממתקים והחיילות מקבלות תחת”. קליק >>

• אדולף היטלר לא נולד רטוריקן מוכשר, הוא התאמן על זה, מספר מיכאל זילברמן ב”טופס 630″: “השנה היא 1925. היטלר בן ה-36 מקשיב לנאומים מוקלטים שלו, ומתרגל את שפת הגוף שעליו לבצע בעת שינאם שוב. […] כבר אז, בשנות ה-20, הוא סירב להצטלם סתם כך בפוזות מקריות, ושכר את חברו הטוב הצלם היינריך הופמן כצלמו הבלעדי שדאג לצלם אותו במצבים מוצלחים ובזוויות מחמיאות בלבד. הוא החל להתאמן על כל תנועה שעליו היה לעשות כך שהיא תראה ספונטנית, אך למעשה לא היה במצבים הללו אף אלמנט טבעי. הכל היה מתוכן כמו הצגה טובה, הצגה יעילה ואפקטיבית. בעזרת הופמן ותצלומיו הוא בחן את התוצאה, וחזר, שיפר וליטש את הופעתו עד לשלמות. התוצאה המרשימה ידועה היטב, וניתן לראות אותה בכל נאום שלו”. קליק >>

• חיננית ההורסת ב”חומוס צ’יפס שאנל” משדכת בין סלבים לתאומיהם האופנתיים. למשל, עדי אשכנזי ומוישה אופניק: “הרווקה: עדי אשכנזי מסוגלת להפוך כל אאוטפיט אגבי לטרנדי בזכות גזרתה הקוקטית וההומור העצמי שלה. את הקונסטלציה – יותר נכון, הפריזור הסהרורי – היא הפכה מזמן למסמר הדאחקות במופעים שלה, המקיאג’ המוקפד תמיד חושף אפידרמיס שובה לב, שוז נהדרות מגביהות פיגורה מהודקת ואקססוריז נפלאים מפנשים לוקים מגובשים. שאפו. השידוך: מוישה אופניק, נו מה. למרות השורול המטונף, האטיטיוד הזועף והחיים במזבלה, אופניק הוא הנשמה התאומה של אשכנזי. חיננית מקווה שהיא תלמד אותו, כפי שלימדה את עצמה, אמירה אישית בפאשן מהי. מחזיקה לשניכם אצבעות, מתוקים”. קליק >>

• מייגן פוקס פוטרה מ”רובוטריקים 3″. אודי סייס ב”גבר” מבקש שתעזרו לה למצוא עבודה. קליק >>

• אליאב ליבליך כותבת כותב ב”הרחובות של ג’יין” על המלחמה בשכונות ודירות הרפאים: “לתופעת ‘דירות הרפאים’ יש שתי השפעות שליליות עיקריות, שמהוות ‘החצנת’ נזקים כלפי החברה בכללותה. ראשית, המרקם העירוני מתרוקן מתושביו, וכך ישנם פחות הולכי רגל ברחוב. כשיש פחות הולכי רגל, יש פחות פוטנציאל למסחר ברחוב, וכך הפעילות הכלכלית הולכת וגוועת. כשהמסחר ברחוב נפגע, המרוויחים הגדולים הם הקניונים – עובדה שתורמת להמשך מעגל הקריסה העירונית. שנית, קיומן של כל כך הרבה דירות ריקות בעת מצוקת דיור כה קשה, הוא עוול חברתי ממדרגה ראשונה. לא ייתכן שצעירים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה בירושלים, ומנגד שכונות שלמות במרכז העיר עומדות ריקות. בעצם, כל העיר נופלת קורבן כדי לספק ‘בתי קיט’ לעשירי העולם, שמצדם כמעט ולא תורמים דבר לחיים העירוניים”. קליק >>

• ליבליך גם פונה לעזרה חיצונית בנושא הולילנד:

מר אחמדיניג’אד יקר, לטיפולך אודה.

קליק >>

• ועוד על הולילנד: דורי בן ישראל ב”מזבלה” על מודעה מעולה של דפי זהב.

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

30 במאי, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | תגובה אחת 

מהנעשה בבלוגיה

• אורי צציק מ”קצה הקרחון” לא מוכן להשתמש בתיבת התגובות של פייסבוק, ואני מזדהה: “אם מתישהו, איכשהו, מסיבה כלשהי, פייסבוק תפסיק לעבוד או תחליט שהיא מוותרת על האפליקציות החברתיות הללו, התגובות שלי כבר לא יופיעו בשום מקום ולי לא יהיה מה לעשות בעניין. […] מי שמתקין את תיבת התגובות של פייסבוק בעצם מוותר על השליטה בבלוג שלו. אם הוא ירצה להעביר את הבלוג לדומיין אחר, אם הוא ירצה לגבות את הבלוג, אם הוא ירצה לערוך או לשנות או לעצב אחרת את התגובות, הוא לא יוכל. מרגע שבחר להשתמש בכלי של פייסבוק השליטה על התגובות, עיצובן ותוכנן היא לא בידיים שלו”.


קליק >>

• ישראל מנעה מנועם חומסקי להיכנס לישראל ולשטחים. איתמרק מספר ב”דגש קל” מיהו חומסקי ומה חשיבות המחקרים הבלשניים שלו. קליק >>

• רועי רוטמן מספר ב”Roee-geist” על נסיון לשנות את כתובת המגורים שלו ושל אשתו, שעלה על שרטון הלוגיקה של משרד הפנים:

רועי: “אני צריך לשנות את כתובת המגורים של אשתי ושלי, בבקשה”.

פקידה: “אין בעיה. תעודות זהות בבקשה, שלך ושלה”.

רועי: “תעודות זהות? כתוב באתר שלכם שדי בספחים”.

[…]

פקידה: “לא, באתר כתוב שרק אם אתה עושה את השינוי בדואר אתה יכול להביא רק ספח”.

רועי: “לא, באתר כתוב שבן הזוג יכול לעשות את זה עבור בן-זוגו, שאין צורך בהתייצבות אישית ושדי בהצגת הספחים.”

פקידה: “לא יודעת. הנהלים שלי אומרים שאני צריכה שתציג בפני תעודות זהות של שניכם”.

רועי: “כלומר, אם אני בא בעצמי ומתייצב כאן, אני צריך להביא תעודות זהות של שנינו, אבל אם אני שולח טופס בדואר אתם מוכנים להאמין לי?”

קליק >>

טסוויס קיבל הזמנה לדיוקן של אלכסנדר גרהאם בל עבור מוזיאון התקשורת של חברת התקשורת היוונית OTE, ויצר אותו ממכשירי תקשורת ישנים.

קליק >>

• עינת חורשי מספרת ב”מולדבסקי ובניו” על פרסום סמוי כושל לפאלם פרה ב”הישרדות”: “העולם הסלולרי לא מחכה לאף אחד. פאלם פרה היה אמור להיות המכשיר בהא הידיעה, אבל הוא יצא לפני כמעט שנה. נחמד שפאלם רכשו לעצמם פרסומת כל כך יקרה, אך קשה לי להאמין שהם לא ידעו שיש הפרש של לפחות חצי שנה בין הצילומים לבין שידור התוכנית בפועל, ועוד יותר מזה קשה לי להאמין שהם באמת חשבו שהמכשיר יהיה מוצלח כל כך עד שהבאזז סביבו ישרוד כל כך הרבה זמן. אם זה לא הצליח למכשירים אחרים, טובים יותר מפאלם פרה, למה שזה יצליח להם? ואכן, מה שקרה בפועל הוא שכבר בזמן ההשקה פאלם פרה לא מילא אחר הציפיות ממנו ולא הפך לשם חם מספיק כדי לשרוד את עולם הסלולר האכזרי ולהוביל את פאלם קדימה. יתרה מכך, עד שהתוכנית שודרה, כבר יצאו מספר דגמים נוספים לחברה – למשל פאלם-פרה פלוס – ואלו הפכו את פאלם-פרה לענתיקה לא רלוונטית, שלא לדבר על זה שפאלם עצמה חדלה להתקיים לאחר שנרכשה על ידי חברת HP“. קליק >>

• מי לא צריך כריות שולה מוקשים? אני לא מכיר אפילו אחד כזה. “Select Blog” מצא מדריך להכנה ביתית.

קליק >>

• דרור פויר ב”החיים בהיר” על רומנטיות: “שני אנשים נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מתרבים. זה קורה כל הזמן. רבים מהם טועים לחשוב שהם ‘נועדו’ אחד לשני. גם מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה שמייעד, הרי שאני כופר לגמרי בצורת החשיבה הזו. יותר משאני כופר בזה, אני חושב שזה פשוט הרבה פחות רומנטי. מה רומנטי בלהיות עם זה או עם זו שהועידו לך? הרבה יותר רומנטי בעיני זה לחשוב שהכול עניין של מיליוניות השנייה, של שרשרת אינסופית של התפצלויות בזמן ובחלל, של מפגש מקרי שבאותה מידה יכול היה לא להתרחש, של אלפי צמתים ואינספור שבילים שלא נבחרו. זה פשוט הרבה יותר יפה לראות ככה את העולם”. קליק >>

• לאה אהרונוביץ ב”ממשקים” על כדורי הטניס של ההליכונים: “רגלי ההליכון כפי שהן נתקעות בכל פס וחריץ על פני מרחב ההליכה. כמעט בכל פעם שבה נתקלתי בהליכון מסוג זה ראיתי את כדורי הטניס האלה. כאילו שזה טיפ שמחלקים בסניפי יד שרה (אולי הם גם מחלקים כדורי טניס מוכנים יחד עם ההליכון…). אז מצד אחד צריך שהרגליים האחוריות יהיו יציבות מספיק לעצירה (לכן אין גם גלגלים אחוריים). אבל הרגליים צריכות להיות מסוגלות לנוע בקלות קדימה גם. אז מגיע השפצור של עיצוב כדורי שלא מסתובב. אז למה היצרן אחרי כל כך הרבה שנים של תצפיות כיצד משתמשים באמת משתמשים במוצר לא משנה את העיצוב הבסיסי הזה?” קליק >>

• חגי מטר מספר ב”אמת מארץ ישראל” על הפריצה לביתו וגניבת מחשבו כשהיה פעיל ב”מכתב השמיניסטים”: “למה, בעצם, הם היו צריכים לפרוץ לבתים שלנו? הרי יש דרכים בארץ להשיג צווי חיפוש ולהחרים מחשבים באופן מסודר. אם הם יכלו להחרים חולצות של “אנרכיסטים נגד הגדר” באופן חוקי מבית של אחד מחברי, או אם מצאו שופט יוצא-מוסד וידידותי שידון בבקשות צו איסור הפרסום בפרשת קם, כלומר – אם הדין לצידם, אזי שהם היו יכולים לקבל אישור להתייצב אצלנו ולהחרים מאתנו כל דבר כדין. אז למה לפרוץ? התשובה היא כי הפריצה מסמלת את האמת העמוקה של עבודתם. כאותו שוטר שיעצור מפגין ומחוץ לעין המצלמות יוסיף להכות את האזוק ויטען בהמשך להפעלת כוח סביר, או כאותו מוסד עלום שירצח אנשים במדינות רחוקות אך לעולם לא יודה בזאת מפורשות – כך טמונה המהות העמוקה של עבודת השב”כ באותה פריצה. זו פריצה שהיא אמירה, ‘אנחנו החוק, ומעל החוק, ומתחת לרדאר החוק, כרצוננו’, או: ‘אתה יודע שזה אנחנו, ואין לך מה לעשות בקשר לזה’, ולמעשה: ‘אנחנו נמצאים בכל מקום בחייך ובכל זמן, ואל תשכח את זה’. זו פריצה שהיא טרור”. קליק >>

• דורי בן ישראל מביא ב”מזבלה” סרטון יוטיוב שיכול לשמש שמרסך (גלגלו את זה על הלשון, זה הרבה יותר נעים מ”שומר מסך”).

קליק >>

ו”פטרוזיל” נותן בראש לממים.

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

21 במאי, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | 5 תגובות 

מהנעשה בבלוגיה (לינקים לפוסטים מעניינים)

• למה רשתות השיווק מעדיפות שאנשים לא יקנו אצלן דרך האינטרנט? לירון נוימן מפרשן ב”Yes, it are!”: “אני חושב שהם יודעים שמי שקונה באינטרנט יקנה מה שהוא צריך, בעוד שמי שבא לסופר ועובר ליד המאפייה ומריח את הבורקס עלול להתפתות ולקנות”. קליק >>

• עידן לנדו מ”לא למות טיפש” מעדכן במעשי השב”כ בשלושת השבועות האחרונים. קליק >>

• לורה גויכמן מ”הבלוג החמדמד שליייייי” כופרת בקמפיין נגד העסקת עובדים זרים: “אני מבקשת מהסושימן / עובד בקטיף / העובד הסיעודי / עובד הניקיון הישראלי שעובד זר גנב לו את הפרנסה שיקום ויטפח על השכם של פואד”. קליק >>

• משחקים Doom? חשבו על ההשלכות, מבקש הבלוג “פטרוזיל”:


קליק >>

• מעיין כהן מדווחת ב”140″ שיוטיוב השיקה הבוקר בישראל את התוכנית לשיתוף גולשים בהכנסות. גולשים ישראלים שיתקבלו לתוכנית יוכלו להרוויח כסף מהצגת פרסומות לצד הסרטונים שלהם. כדי לייצר הכנסות משמעותיות, הסרטונים צריכים לקבל מאות אלפי צפיות. קליק >>

• למה יש פקקי תנועה שמתחילים (ונגמרים) בלי סיבה הנראית לעין? דיווח תנועה של מ.שאילתא בבלוג “שאילתא”. קליק >>

• גרפיטי קליפ ארט ב”GraffiTLV” של מיכאל זילברמן.


קליק >>

• היחצנית של קשת כותבת, אתרי הברנז’ה משכפלים, וואלה ברנז’ה צדיק בסדום, מגלה אביעד קדרון ב”צפניה שובר מסך”. קליק >>

• מיכאל זילברמן מספר ב”טופס 630″ על החור בנעל של עדלי סטיבנסון. קליק >>

• יוסי לוי השיק את “העוגות של אמא”, והוא מספר:

בת-ים. יום חמישי אחרי הצהריים, אי שם בשנות השבעים. אמא במטבח, אופה עוגות לשבת. צריך לאפות לפחות שתי עוגות, כי עוגה אחת תיגמר עוד לפני יום שישי בערב.

היא שולפת את המחברת שלה מדפדפת, מוצאת את המתכון, מציצה, ומתחילה במלאכה. הכל מתוקתק, הכל נראה כל כך פשוט. חצי שעה, וניחוחות האפיה מתפשטים ברחבי הדירה.

[…]

אמא נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1988, חמישה ימים לפני יום הולדתה ה-49. בזמן השבעה, כשאף אחד לא ראה, ניגשתי אל המטבח, ולקחתי לעצמי את המחברת עם מתכוני העוגות. היה לי ברור שהמחברת הזאת חייבת להשמר במקום בטוח, וכי המקום הבטוח ביותר הוא אצלי. עברו עוד 15 שנה עד שהעזתי לפתוח את המחברת ולנסות לאפות את אחת העוגות – אותה עוגת גן נורית, העוגה שאפתה לכבוד יום הולדתי השלישי. הטעם של פעם שוחזר. מאז הצלחתי לשחזר בעזרת המחברת עוד כמה טעמים של פעם.

בבלוג הזה אני מתכוון לחשוף לעולם את כל מתכוני המחברת ההיא. חלק מהמתכונים כתובים בקודים. פרטים, שהיו מובנים לאמא מאליהם, חסרים. אני אתעד את נסיונותיי, הצלחותיי וכשלונותיי. אתם, הקוראים, מוזמנים לנסות את כוחכם. אשמח לתגובות, הערות, הצעות.

קליק >>

_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“

14 במאי, 2010 | בנושאים: 404, מהנעשה בבלוגיה | 3 תגובות 

המלצות ל”מהנעשה בבלוגיה”

12 במאי, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | להגיב זה מגניב 

בקרוב: מדור המלצות פוסטים. שלחו את הפוסטים המוצלחים שלכם

בקרוב יתחיל להתפרסם כאן המדור “מהנעשה בבלוגיה“, שיגיש המלצות על פוסטים מעניינים. איזה סוג פוסטים יתפרסם במדור? זה יתגבש תוך כדי הליכה. באופן כללי, ההגדרה היא פוסטים שמעניינים אותי.

יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן.

12 במאי, 2010 | בנושאים: מהנעשה בבלוגיה | להגיב זה מגניב