אל תלקקו את הארטיק של פלדמן, אתם לא יודעים איפה הוא היה קודם
פוסט של איילת מוהר
אל מודעת הפרינט הזו הגעתי דרך אחד מחבריי הערניים. “זו לא בדיחה”, הוא הסביר, “זו מודעה אמיתית. מודפסת במוסף עכבר העיר. אני אסרוק לך אותה כדי שתאמיני לי”.
בהיתי במודעה. זו סתם מודעה, אין בה שום דבר יוצא דופן – גרפיקה פשוטה, צפויה, גם מבחינת צבע וגם מבחינת קומפוזיציה ואלמנטים. מבט קצת סקרן יותר מגלה שמדובר בכאילו-פחית-משקה שקיבלה את השם הכאילו-מגניב FLD. קיצור ל”פלדמן” של גלידות פלדמן. מזיע ממאמץ. השנינה: פחית משקה אנרגיה אומרת “הפנטזיה שלי היא שידחפו לי מקל…” (שלוש הנקודות במקור).
איך נראית הודעה לעיתונות על קמפיין כזה? אולי כך – “גלידות פלדמן, המפעל המשפחתי הוותיק הקיים מאז 1963, יוצא בקמפיין למוצר חדש, שלגון המבוסס על משקה אנרגיה. הקמפיין מבקש להדגיש את הצדדים הצעירים והכה-מגניבים של הקרחון החדש, ואת הפתיחות המינית אותה מעודדת חברת ‘גלידות פלדמן’, בשיתוף הציבור בפנטזיות המיניות הוולגריות של השלגון, כביכול…”
תראו לי משרד יח”צ שמוכן להיות חתום על טקסט כזה.
גבי זלצמן, מנכ”ל פרסום חברון זלצמן, אמר לאתר “מזבלה” שהוא “מודה ללקוח שהיתה לו את התעוזה והבין את ההומור שמתאים לקהל יעד של שלגון מסוג כזה”. יש לי מבזק חדשות קטן עבורך, מר זלצמן – חבריי בקרב “קהל היעד” לא ממש מסכימים איתך. אני אשתף אותך רק בחלק מהביטויים שנאמרו בתגובה לפרינט הזה: “וולגרי”, “זול”, “הומור ירוד”, “מזעזע”, “מטומטם”, “חסר טעם”, “דוחה ומגעיל” “פרובוקציה בגרוש”, “מסריח מאלימות”, “תחושה של ניצול ואלימות מינית”, “מסוג הבדיחות שאפילו אבנר דן היה מתבייש לספר”, “פאתטי”, “עלוב וילדותי”, “מעאפן”.
הביטוי המנומס מכולם היה “לא מצחיק”.
על המודעה שלכם, גלידות פלדמן, יש לי רק דבר אחד להגיד: איכס. והאמת? כל מילה נוספת פשוט מיותרת. איכס על המודעה, ועל הקרחון, ועל הקופי ועל הרעיון כולו.
ולא שזה מפתיע אותי, אבל מעניין לגלות שהשלגון הגאון לא מוצג לראווה באתר של פלדמן, וסיסמתו גם לא מתגלגלת על לשונו של הקריין בסרטון הפרסומת, וחבל, כי נורא מעניין אותי מה “בד”צ מהדרין חוג חתם סופר בני ברק”, משגיחי הכשרות של מפעלי גלידות פלדמן, היו אומרים על הדבר הזה.
יותר מהכל, המודעה הזו נראית כמו דחקה של ישיבת קריאייטיב בסוף יום עבודה, ניסיון של הרגע האחרון לפתור בריף של מוצר לא מספיק מרתק, לא מספיק מגניב, לא מספיק היפסטרי. אז ישבו הקופירייטרים והמעצב וזרקו כמה שטויות באוויר ונכנסו לאווירת העיקר-שנציג-משהו-ללקוח, מקסימום יהיו כמה צחוקים ויפסלו לנו את הכיוון, ונרוויח עוד קצת זמן. הם בטח לא האמינו כשמכל הכיוונים שהוצגו ללקוח, הוא אישר דווקא את הכיוון הדחקאי והבזוי הזה. ולחשוב שהמוטו של פלדמן הוא “איכות מעל הכל”.
הצד החיובי היחיד של הקמפיין הזה הוא הצד הפרקטי: אין התלבטויות. או כמו שניסח זאת אחד מחבריי בפשטות – “הנה ארטיק שלא הייתי רוצה לטעום”.
איילת מוהר, שנת יצור 1972, שועטת בדרכים, פוחדת פחד מוות מקינואה, מעדיפה שוקולד. יש לי: כלב, אקס מיתולוגי, הרבה נעלי עקב ודעה כמעט על כל דבר. אין לי: אג’נדה פמיניסטית סדורה. אוהבת: אנשים, ספרים, מוזיקה, הרבה עיתונים ודברים שנעשים בהיגיון. פחות אוהבת: כל מי שחושב שיש רק דרך אחת לחיות את החיים. חלום: להתחתן עם מוטי קירשנבאום. מאותתת לפני עקיפה, אבל עוצרת בפתאומיות. פייסבוק, בלוג בסלונה, טוויטר
תגובות
18 תגובות לפוסט “אל תלקקו את הארטיק של פלדמן, אתם לא יודעים איפה הוא היה קודם”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
הכותרת בהחלט מתאימה.
שכחת איכס על המוצר. איזה בנאדם בעולם רוצה לאכול ארטיק “בטעם משקה אנרגיה”? במקרה הטוב, יש להם טעם של תרופה. אף אחד לא שותה משקאות אנרגיה בשביל הטעם. מה שעוד יותר גורם למודעה הזאת להיראות כמו דחקה של קופירייטרים יותר מאשר כמו מוצר אמיתי.
תוהה אם הפחית היתה גבר והבדיחה היתה הומואית זה היה עובר יותר בשלום. אנשים נרעשים, יש בהם משהו מתיש. חבל שהם האחרונים לדעת על זה.
למען האמת המוטו “איכות מעל הכל” בעצמו מרגיש כמו קופירייטינג צבאי, מהסדרה של “כישלון הוא לא אופציה” ו”אין משימה קשה מדי”.
מקלות הארטיק למעלה יפיפים.
לא שאני בא להגן על השנינה הזו, אבל בכל הכבוד, “שנת יצור 1972”: לא נראה לי שהכותבת וחבריה נופלים להגדרת קהל היעד של המוצר. אולי אלו משנת יצור 1992…
מסכים עם כמעט הכל איילת.
אני רק לא משוכנע שהאשמה היא בלקוח.
סביר יותר בעיני שחברת פלדמן היא חברה ותיקה וחביבה שאנשי משרד הפרסום הצליחו לסחרר ולבלבל כדי להוביל לתוצאה המגעילה וחסרת החן הזאת.
ממליץ לאנשי פלדמן לבחור פרסומאים מוכשרים ויצירתיים הרבה יותר. הרעיון לחדש בטעמי הקרחונים הוא מצויין.עכשיו רק צריך פרסומאים מוכשרים שיפרסמו את המוצר החדש בצורה מוצלחת.
בהצלחה!
ולאנשי משרד הפרסום זלצמן – אני מודה לכם על שלא שיכנעתם את הלקוח ללכת על הסיסמה:
הפנטזיה שלי היא שילקקו לי.
בהחלט הוכחתם איפוק ואנינות טעם.
עוד פעם איילת מוהר? חשבתי שהפסקנו עם זה.
כמה תגובות:
גלעד-
השאלה לגבי המודעה נשאלה בקרב חבריי בטוויטר, חלק גדול מהם הם דווקא ילידי שנות השמונים, למקרה שדאגת.
אני אישית לא קהל היעד של המוצר, ולכן נתתי להם את הזכות להתבטא, כדי שזה יבוא בדיוק מקהל היעד.
דני-
גם בתור בדיחה הומואית זה מגוחך.
וגזפצ’ו-
אני אהיה פה שוב, מתישהו. אתה מוזמן לבוא ולקטר שוב, אני מבינה שזה מסב לך המון הנאה. תרגיש בנוח!
“וחבל, כי נורא מעניין אותי מה “בד”צ מהדרין חוג חתם סופר בני ברק”, משגיחי הכשרות של מפעלי גלידות פלדמן, היו אומרים על הדבר הזה.”
אחלה טיעון!
דווקא מעניין אותי מה היו חושבים בבלוג הזה אם משגיחי הכשרות של כל מיני מפעלי מזון היו באמת מביעים את דעתם על פרסומות.
*זאת* *רק* *פרסומת* *לגלידה*!
אחד הפוסטים שאין להם זכות קיום בבלוג מהסוג הזה. הדבר היחיד שמעניין פה זה המקלות המאוירים שבהתחלה
שונא דיבילים כמו גזפצ’ו, זה מעורר בי חלחלה שיש כאלה בקירבנו
העיקר שיש לה הרבה נעלי עקב.
לוקחים המון כסף, ומביאים אפס תוצאות – או להיפך: נזק למוצר.
הדבר האדיוטי הזה גרוע כמעט כמו “תמיד ישנו מפתח” של דיסקונט. הפרסומות והמודעות בישראל כל-כך ירודות, נחותות ומגעילות, ברובן, שעד שמגיעים לאיזשהו קמפיין חביב (כמו של “ברליץ”, נגיד) – אנו נאלצים להקיא הרבה
יפה כתבת.
הרבה נעלי עקב יש לי, אבל לעולם לא מספיק. תמיד יש מקום לעוד, תמיד.
גם אם הפרסומת לא מוצאת חן בעיני – עדיין התגובה הפשיסטית וסותמת הפיות של הכותבת גרועה ממנה עשרות מונים. אפשר למתוח ביקורת בצורה תרבותית. (מה שאני לא עושה עקב כוונתי לחקות את סגנונך). שתתביישי.
במבט ראשון, הפרסומת הזו נראית לי קלילה, מרעננת וחמודה.
במבט שני, די דבילי. גם המוצר וגם הרעיון.
בכל אופן, לא מרגיש שיש ממש על מה להיות כה נרעש.
חג,
לך תבדוק מה זה פאשיזם. לא בטוחה שאתה סגור על זה.