טוויטר: שורה אחת ודי

פוסט של גיל קציר


זה מתחיל בפתיחת פרופיל.

אין לך מושג מה זה עושה ומי נגד מי, אבל אתה מחליט לתת לזה צ’אנס, בכל זאת, אם להוא ולהוא יש כנראה זה שווה משהו.

אתה לא מבין את הקטע. זה נראה כמו רשת חברתית שהתאבדה בקפיצה מגשר הישר אל איילון. איפה התמונות כאן, איך מגיבים ולאן נעלמה האינטואיטיביות.

אז אתה כותב איזו שורה. ועוד שורה. סתם בשביל עצמך. ואז איזה חבר שמכיר מתחיל לעקוב. אחריו הופ, מגיע אחד שאתה לא מכיר. אז אתה קורא את מה שיש לו להגיד.

עבר יום. אתה כותב עוד שורה. התייחסות. מישהו שם לב אלי. יש לי מה להגיד. אני אמשיך קצת. העבודה תחכה. שורה חדשה, ניסוח חדש, נושא חדש, קצת יותר בוטה, קצת יותר משעשע.

עוקבים חדשים ושורות נכתבות. משקיע בניסוח, בודק שאין טעויות, עושה איזה חיפוש בגוגל שמא לא טעית באיזה מושג. יש לך כוח – כבר לא שלושה עוקבים.

ואז מגיע משהו חדש. די אם – הודעה פרטית. מישהו רוצה לדעת עליך יותר. מי אתה, מה אתה, מאיפה אתה אתה אתה אתה אתה. אתה זורם, חושף לא חושף, מגלה צד אחד שומר קלף אחר, משתדל לגלות יותר על האיש האחר.

החשבון מתנפח. הנה מעתיקים שורות שלך לכאן ולשם. מדברים עליך. אתה בכל מקום. אתה כאן לרבע שעה אבל נדחס בראש של כולם ליממה שלמה. רוצים לדעת מה יש לך להגיד ואתה פתאום מוצא עצמך תחת אחריות כבדה. יש לך עוד ועוד קוראים, יותר מגיבים ואנשים בעלי השפעה. לא כדאי לאכזב. אבל הנה זה קורה. אתה לוחץ בהיסוס על כפתור השגר.

בר אפל ואתה נתקל במכר וירטואלי במתוכנן או שלא. בירה אחת ושנייה בחינם, המחסומים נפרצים ואמא שלך מונחת על הבר. אינטריגות, קבוצות, מחנות. אלה אוהבים את אלה ושונאים את הבן זונה בפינה. אין מקום לכולם וכולם רוצים להיות שם. החיים הפרטיים מצטמצמים, לא רק במובן של קיומם אלא גם ביחסים עם אלה שסבבו אותך במצב הקיים.

הודעה פרטית, בום חזרה. משהו קורה, מחמאה, מילה טובה והנעה לפעולה. ניפגש, במקום ציבורי או בבית פרטי, העיקר שיקרה. הרי עוד יומיים זה יהיה עם פרטנר אחר. בעקיפין תתוודע לכך בעוד מספר ימים על ידי גורם שלישי שמכיר את שניכם. הגבולות מטשטשים והחושים מתקהים, יריבויות מתגבשות וחרמות מתקרבים לאקזקיושן. אחד סוחף אחריו רבים, אחד אחר מאבד יציבות, שכנראה לא ממש היתה לו לפני זה.

ואז אתה מניח את הראש לאחור ונזכר ששכחת להשקות את העציצים. כולה רצו קצת מים.

___________________
היה זה פוסט של גיל קציר (@gilokat), קופירייטר בשלמור אבנון עמיחי

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

תגובה אחת לפוסט “טוויטר: שורה אחת ודי”

  1. קש וזפת on 9 בנובמבר, 2010 20:23

    הנה הטייק שלי על טוויטר.

    פתחת פרופיל. מצאת חמישה חברים חדשים. הם כתבו, אתה כתבת. קיבלת חמש ריטוויטים, אתה מרגיש בעננים.

    החושים מתקהים ואתה שוכח להשקות את העציצים.

    לכל הרוחות, זה מדיום שמתאים רק לדברים מאוד ספציפיים, בטח לא לתקשורת של ממש, בטח לא למידע ממוקד.

    אולי נאמר: טוויטר זה לאנשים שאוהבים להרגיש חשובים. הם משיגים את ההרגשה הזו באמצעות 500 עוקבים.

פרסום תגובה