הטרדה כל ארבע שניות – מה זה אומר להיות גיימרית // עדי שיפר


עדי שיפר

למה נשים נתפסות בטעות כגיימריות גרועות מגברים, למה קשה להן יותר להתפרנס מהתחום, ואיך זה שהמצב בישראל קצת יותר טוב? עדי שיפר (37), מהנדסת מכונות, גיקית וגיימרית, מציעה תשובות

ההורים שלי קנו לי אמסטרד 64K ליום הולדת 6. לקח רבע שעה לטעון כל משחק מקסטה (כמו של טייפ). לאורך השנים מאז אני משחקת ברמות משתנות של רצינות והשקעה, כמעט רק במחשב – לא אוהבת קונסולות. באופן כללי אני נוטה לתחומי עניין שבהם אני מיעוט נשי – במיוחד בקבוצת הגיל שלי – גיימינג, גיקיות כללית וגם הנדסת מכונות. להיות מיעוט אף פעם לא הפריע לי ולא מנע ממני לעשות את מה שאני רוצה, אבל ברור לי שנערות ונשים בעלות אופי שונה יכולות להידחק מהתחומים האלה בגלל יחס שונה, גם אם לא תמיד מפלה.

עוד בנושא: ראיון עם במאית GTFO, סרט תיעודי על הקשיים של נשים בעולם הגיימינג

אחת ה”הוכחות” של תוקפי הגיימריות לכך שנשים נחותות מגברים בגיימינג היא שיש הרבה פחות גיימריות מקצועיות מאשר גיימרים מקצועיים. זה נכון, אבל הסיבות לכך הרבה יותר מורכבות מהיכולת הטכנית לשחק את המשחק. במהלך חיינו כגיימרים, כולנו חוטפים על הראש על זה שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו. גיימרים מקצוענים סופגים את זה בצורה הרבה יותר קשה, בעיקר מהמשפחה – אין כמעט הורה שלא יהיה מודאג כשהילד שלו משקיע את העתיד שלו במשחקי מחשב. הלחץ שמופעל על אישה שרוצה לעסוק בגיימינג מקצועי גדול הרבה יותר, בגלל הציפיות השונות מנשים שעדיין קיימות אצל רוב האנשים. צריך אופי חזק מאד כדי לעמוד בלחצים האלה.

פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון

אז נגיד שגיימרית הצליחה והגיעה לתחרות חשובה – כל העיניים עליה, והלחץ הוא פי כמה מאשר זה שמופעל על הגברים. ואז, כשהיא בלחץ אטומי כי היא האשה היחידה וכולם מסתכלים עליה, וההורים שלה מיואשים ממנה והיא פשוט חייבת להצליח – היא מפסידה – לא משנה אם בגלל הלחץ או פשוט כי לפעמים מפסידים. מיד קופץ כל האינטרנט ש”נשים גרועות במשחקי מחשב, ותחזרי למטבח, אבל יש לה דווקא ציצים יפים, וואלה הייתי עושה אותה”.

בנוסף לזה, עולם הגיימינג המקצועי מבוסס היום על הכנסות מ”סטרימינג”, שחקנים מקצועיים משדרים משחקים בשידור חי ומתפרנסים מפרסומות, מנויים וטיפים שהצופים נותנים להם. חלק גדול מהעניין הוא צ’ט שרץ במקביל לשידור שבו הצופים יכולים להתכתב. ברגע שעל המסך מופיעה אישה, כל הצ’ט מתמלא בהטרדות מיניות בכמות בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לשליטה. בשתי דקות אקראיות שסרקתי בסרטון אחד, ספרתי כמעט שלושים הודעות של הטרדה מינית. הטרדה כל ארבע שניות.

אם הגיימריות יחסמו כל מי שמטריד אותן, לא יהיה להן כסף, שלא לדבר על זה שהן יתעסקו כל הזמן רק בזה וכולם ישנאו אותן כי הן מעיזות להגיד שזה לא בסדר. אז יוצא שהפרנסה שלהן תלויה באותם אנשים שמבזים אותן על בסיס יומיומי. ובל נשכח שבאווירה הזאת הן גם צריכות לשחק – ולשחק טוב – כדי שאנשים ימשיכו להסתכל עליהן. למען ההגינות אציין שיש קהילות סטרימינג בוגרות ומהוגנות יותר.

הקהילה הגיימרית והגיקית בישראל שונה, בגדול, מזו האמריקאית. במובנים רבים, הקהילה הישראלית בוגרת יותר נפשית, למרות שכרונולוגית היא דווקא צעירה יותר. ואני לא חושבת שזה סותר – הקהילה הגיקית האמריקאית עדיין מובלת על ידי אנשים מבוגרים שדוחפים את הדעות המיושנות שלהם לקדמת הבמה, בעוד שבישראל הקהילה צעירה בהרבה, עם אחוז גבוה של נערות ונשים צעירות, ולכן התפיסה פרוגרסיבית יותר ונשים ונערות מתקבלות פה יותר בקלות ועם פחות סטיגמות.


עדי שיפר היא מהנדסת מכונות. הטור פורסם בגירסה שונה מעט בשבועון “טיים אאוט תל אביב”, 23.8.2015

שחקי שחקי: נשים נגד הטרדות ואיומים בגיימינג

העלבות והקנטות, הטרדות מיניות ואיומים לא וירטואליים – זה מה שנאלצות לספוג גיימריות במשחקי וידאו מגברים שרק רוצים לראות ציצי ותחת ומאוימים מאישה שמנצחת. שאנון סאן-היגינסון, במאית הסרט התיעודי “GTFO”, שיוקרן החודש בארץ, רוצה לשים למשחק המיזוגני הזה סוף

אריס: “מה התמה של המשחק מחר? קרבות בוץ? ואז אני מקבל את המנצח/ת? […] נשחק על חולצות. המפסיד/ה מוריד/ה חולצה”.
מירנדה: “לעזאזל, לא! […] אני מנסה לשחק, אריס. אתה משגע אותי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים קוראים לך קריאות ביניים!”
מירנדה: “זה בסדר, אבל כאילו… זה פשוט קריפי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים מטרידים אותך!”
מירנדה: “תודה על זה, אריס”.
אריס: “תורידי ת’חולצה”.

השיחה הזאת, שמתקיימת במהלך משחק וידאו מרובה משתתפים, פותחת את הסרט התיעודי “GTFO: Get The F&#% Out” של הבמאית התיעודית הניו יורקרית שאנון סאן-היגינסון, שלפי אתרו הרשמי “פותח את עולם משחקי הווידאו כדי לחקור תעשיה של 20 מיליארד דולר שנגועה באפליה ומיזוגיניה”. הסרט מומן במימון-קהל בקיקסטארטר, הוצג בבכורה בחודש מרץ בפסטיבל SXSW, זמין לצפייה בתשלום בשלל פלטפורמות ויוקרן ב-27.8 בסינמטק חולון.

הסצינה התרחשה בפברואר 2012 ב-Cross Assault, תוכנית רשת בשידורשת-חי שתיעדה תחרות בין שחקני משחקי המכות טקן וסטריט פייטר. הגיימר אריס “Aris” בכטניאנס, ראש קבוצת טקן, תועד שם מטריד מינית את חברתו לקבוצה מירנדה “Super_Yan” פקוזדי במהלך התחרות, בהערות מיניות (“אני אכין לך חולצה ממפיות”, “בפעם הבאה שתעשי טעות כזאת אני אריח אותך. ממש מקרוב. אעשה זאת בשביל החבר שלך”, “מירנדה, אני רוצה לדעת את מידת החזיה שלך. […] אני אנחש אותה. […] היא בטח 32-34D”, “יש לנו מצלמות גם שם [בשירותים], נכון?”, ועוד ועוד), בהתמקדות בחזה ובישבן שלה במצלמת הרשת שתיעדה את קבוצתו ובהרחתה לבקשת משתתפים בצ’ט החי שליווה את המשחק (הריח שלה סבבה, דיווח בכטניאס למצ’וטט).

עוד בנושא: הטרדה כל 4 שניות // הגיימרית עדי שיפר מספרת מה זה אומר להיות גיימרית

“החלטתי ליצור את GTFO אחרי שצפיתי בסרטון הידוע לשמצה של קרוס אסולט במרץ 2012”, אומרת סאן-היגינסון בראיון טלפוני לטיים אאוט תל אביב. “התחלתי לצלם את הסרט התיעודי באותו סופשבוע, בלי לדעת מה היעד הסופי שלי. ידעתי רק שאני רוצה לספר את הסיפור של מה שקורה לנשים במשחקים. בתחילה התמקדתי בהטרדות, אבל במהרה הבנתי שיש טווח כל כך רחב של חוויות, אז הרחבתי את הנושא כך שיכלול את כל ההשפעות הנהדרות, החיוביות והיצירתיות שיש לנשים על עולם משחקי הווידאו”.

גברים, המשחקים לא שייכים לכם

כמו משחק-וידאו פלטפורמה קלאסי, GTFO מחולק לשלבים, שבכל אחד מהם מתמודדת הגיבורה מול מי ומה שמקשה על השתלבותן של נשים משני צדיו של עולם המשחקים, כשחקניות וכיוצרות, ובהם: חברות משחקים שמשווקות בעיקר או רק לגברים; יוצרי משחקים שכל הדמויות הנשיות שלהם מאופיינות ברזון עם שדיים גדולים בקנה מידה פורנוגרפי עד בדיוני ובביגוד מינימלי, חושפני ובלתי פונקציונלי; מאבק עיקש של גיימרים שמרנים נגד הרחבת האופק התמטי של משחקי הווידאו; והטרדות ואיומים נגד נשים בגיימינג.

שני הנושאים האחרונים עלו לתודעה הציבורית בצורה אלימה בפרשת גיימרגייט. זו התחילה עם המשחק Depression Quest של המפתחת זואי קווין, שלא עוסק בקרבות יריות ומכות אלא בהתמודדות עם דכאון. המשחק זכה לביקורות משבחות, אבל משך גם מטרידים שאמללו את חייה של קווין חודשים ארוכים. אקס שלה פרסם פוסט ארוך שבו טען שהתייחסה אליו באופן בעייתי, ובין השאר טען שבגדה בו עם כתב גיימינג, שכתב על המשחק שלה ביקורת חיובית. הטענה הופרכה ימים ספורים אחרי פרסומה, אבל הולידה תנועה, גיימרגייט, שהציגה את עצמה ככזו שנלחמת למען אתיקה בעיתונות משחקי הווידאו, אך שימשה תירוץ למאבק של גיימרים שמרנים נגד הפיכת התחביב שלהם למדיום תרבותי, שיש בו, ויש עליו, ביקורת תרבותית וחברתית, ושכבר אינו אקסקלוסיבי לגברים צעירים ולבנים.

הגיימרים הזועמים הכריזו מלחמה על דמויות כמו מפתחות המשחקים קווין ובריאנה וו ומבקרת תרבות הגיימינג אניטה סרקיזיאן, והאכילו אותן בהטרדות מיניות מילוליות, דוקסינג (חשיפת פרטים אישיים כמו טלפון ומקום מגורים) ואיומים באונס וברצח. אלו שגרמו להן להימנעות מהשתתפות בכנסים, למעברי דירה ולחיים בחשש מתמיד ממטורללים שלא מבחינים בין אלימות גיימרית לבין המציאות.

שאנון שון-היגינסון, במאית הסרט GTFO על נשים בעולם הגיימינג. צילום: קים סאן

שאנון שון-היגינסון. צילום: קים סאן

שמו של הסרט הוא חלק מקריאה מיזוגינית שמופנית כלפי נשים בפורומים מקוונים, ובין השאר בעולם הגיימינג – Tits or GTFO, ובעברית “ציצים או זדייני מפה”. המסר: את אישה, את לא יותר מקישוט מיני, וממש לא מעניין אותנו לשמוע מה יש לך לומר. “אני לא גיימרית ולא מעורבת בתעשיית הגיימינג, אז כל ההערות השליליות שקיבלתי היו תוצאה של יצירת הסרט”, אומרת סאן-היגינסון. “בתחילה, כשהרצתי את הקיקסטארטר, קיבלתי הרבה תגובות על כמה אנשים שונאים את הסרט, אבל הוא לא היה קיים עדיין אז לא יכולתי לקחת אותן ברצינות. עד כה קיבלתי תגובות שליליות ספורות, רובן טוענות ש-GTFO הוא איזשהו סוג של סרט תעמולה. זה נושא רגיש, אז בהחלט ציפיתי לרמה מסויימת של תגובת נגד, אבל מאחר שאני לא גיימרית ומאחר שהסרט עוסק באיך מתעללים בנשים, זה לא נכון אסטרטגית להתקיף אותי אישית. רוב המתקפות היו כלפי תוכן הסרט”.

למה לדעתך גברים מטרידים נשים במשחקים? ברור שהטרדה כמו טראש טוקינג כלפי היריב וכו’ היא חלק מהמשחק, אבל מעבר לזה – האם הגבריות שלהם מאויימת מיריבה נשית ראויה? הם מאמינים שיצליחו להבריח את הנשים? שישיגו ככה זיון? האם הם מתייחסים לנשים אמיתיות באותה דרך שבה המשחקים עצמם מתייחסים לדמויות נשיות, שמשמשות כקישוטים מיניים?
“אני מאמינה שיש קו ברור שמפריד בין טראש טוק מזדמן כלפי החברים שלך לבין התמקדות ספציפית במישהם בגלל המגדר שלהם. המתקפות נגד נשים הן כמעט תמיד מיניות, ועוסקות בכך שהנשים מכוערות או שמנות מדי לעשות איתן סקס, ו/או באיום באלימות מינית כלפיהן. אני לא חושבת שיש סיבה אחת לאדם להטריד אדם אחר, אבל GTFO בוחן את מגוון הסיבות התרבותיות מאחורי ההתקפות הללו. גברים ונערים לומדים מגיל צעיר להאמין שהמשחקים שייכים להם, מהמיקוד של השיווק ועד למשחקים עצמם. משחקים יוצרים פעמים רבות אווירה תחרותית, וכשגברים ונשים משחקים יחד בתנאים שווים, זה יכול לגרום לגברים אי נוחות. המשיכה היותר ויותר המיינסטרימית של משחקים עשויה להדאיג את אלו שתמיד היו חלק מתרבות ‘חנונית’ ורוצים לשמור את עולם המשחקים, הפנטזיה וכו’ לעצמם. ורבים ממעשי ההטרדה הללו מתבצעים באנונימיות, היכן שאנשים חשים שהם יכולים להסתתר מאחורי מסך המחשב ולשלוח איזו ביקורת ארסית שגורמת להם להרגיש טוב ונותנת להם איזשהו סוג של קתרזיס”.

“מפתחים צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים”

סאן-היגינסון גייסה לסרט 33,700 דולר בקיקסטארטר, 168% מיעד הגיוס המקורי שלה. סכום התרומה הנמוך ביותר האפשרי, 10 דולרים, הביא הן את מספר התורמים הגדול ביותר (938 תורמים) והן את הסכום הגדול ביותר (9380 דולרים). “אני מניחה שרוב האנשים שמימנו את הסרט כבר הכירו את נושא הנשים בגיימינג, ולכן תמכו בו. אני חושבת על GTFO כעל חתיכה קטנה בלבד משיחה גדולה יותר שאנחנו צריכים להתחיל לנהל על גיוון במשחקים, ואולי רבים מתומכי הסרט גם כן חשים כך”.

“מבחינת המקום של מי שמשחקת, אני לא נתקלת בתופעה הזאת, כי אני לא משחקת משחקים מרובי-משתתפים, ואין לי הרבה אינטראקציה עם שחקנים אחרים פר-משחק”, אומרת יעל חקשוריאן, חברת הוועד המנהל של עמותת GameIS ומרצה לפיתוח משחקים, שתשתתף בפאנל שילווה את הקרנת הסרט בחולון לצד ד”ר ורד פנואלי, ראש מסלול מדיה דיגיטלית ומנהלת התכנית לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב בשנק, ושלו מורן, אוצר מסלול המשחקים בפסטיבל פרינט סקרין.

אנשים שהם לא גיימרים, יש להם נקודת מבט סטריאוטיפית עליך כגיימרית אישה?
“לא נראה לי, כי תמיד הייתי במקום הזה של העולם הדיגיטלי, המשחקים. אני אישית לא מרגישה את זה בסביבה הקרובה שלי. אולי אני כבר יותר מדי זמן שם וככה מכירים אותי. אף אחד לא אומר שזה לא נשי או משהו כזה. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאני עוסקת בתחום של חינוך ומחשקים, ועוסקת יותר בקזו’אל גיימז יותר ממשחקים הארדקור, אבל זו רק השערה שלי”.

יעל חקשוריאן. צילום: רעות קרש

יעל חקשוריאן. צילום: רעות קרש

עם זאת, בעולם פיתוח המשחקים, חקשוריאן מוצאת הרבה דעות קדומות נגד בנות מינה: “אני מאוד מאוד חווה ומרגישה שהעולם הזה של פיתוח משחקים הוא מאוד גברי, גם ביחס שלו לנשים, לדמויות של נשים במשחקים, לנשים בתעשיה כמפתחות וגם לנשים שמשחקות. לפחות בארץ. מה זה אומר? לפחות בתעשיית המשחקים, אין הרבה נשים, אפילו לא חצי. ואלו שכן נמצאות לרוב במקום של מעצבות גרפיות ופחות מתכנתות. יצא לי להיתקל בפורומים של מפתחי משחקים בארץ בטענות שנשים לא מתכנתות טוב. אני לא אוהבת להשתתף בדיונים כאלה, כי זה מאוד מרתיח אותי, ואני יודעת שאם אביע את הדעה שלי אני אהיה צפויה להתקפה בנושא. הרבה פעמים אני מרגישה שהדיון לא ענייני אלא נובע ממקום של יחס כלפי המין של מי שמדברים עליו. לא בודקים אם אותו אדם מתכנת לא טוב כי הוא לא מתכנת טוב, אלא אם הוא אישה או גבר”.

זו לא גזירת גורל, אומרת חקשוריאן: “יש תפקידים מאוד בכירים בעולם של נשים בתעשיית המשחקים. היה כנס של מיקרוסופט בארץ, והגיעה לדבר בוני רוס (Bonnie Ross), המכהנת כראש 343 Industries, סטודיו המפתח את סדרת משחקי Halo החדשים. אפשר להיות נשים בתפקידים בכירים ולעשות את זה טוב, למרות שאצלנו בארץ רוב התפקידים בתעשיה לא מאויישים על ידי נשים בכלל, לצערי”.

יש לך רעיון מה אפשר לעשות בקשר לזה?
“אני חושבת שיש פה מעגל. גם הנשים, גם אנחנו כחברה וגם חברות המשחקים, צריכות לתת סיכוי לנשים. אם חברת משחקים המעסיקה נשים יכולה להתחשב בנשים שהן אמהות, אז היא צריכה לעשות את זה. נשים לא צריכות לפחד לקחת תפקידים כאלו כי הן אמהות, לא להצטמצם לתפקידים שמוגדרים היום כתפקידים לנשים, למשל לקבל תפקידי ניהול ולא רק בתחום הארט. המפתחים של המשחקים עצמם צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים. כשאני משחקת והדמות במשחק כל כך מוקצנת, דמות שמוצגת בצורה סקסיסטית או בצורה שלא קשורה למה שקורה משחק, לא הדמות הנשית הרגילה שאני מכירה מהיומיום, קשה לי להתחבר אליה, ואז אני אנטי המשחק הזה ואני לא אשחק אותו, ולא אתחבר לחברה שמייצרת אותו. נשים לא יתחברו לחברה הזאת גם כשחקניות וגם כמפתחות”.

גיימרית. פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון

בתשובה לאותה שאלה, סאן-היגינסון מפנה לרשימת לינקים לארגונים ואתרים שעוסקים בנושא, ומציעה מפת דרכים: “זו שאלה קשה. מכיוון שיש כל כך הרבה סיבות מאחורי הטרדות במשחקים, אין פתרון קל אחד. לדעתי, הצעד הראשון צריך להיות שאנשים יהיו מודעים לזה, וידברו על זה כשהם רואים את זה קורה. הדרך היחידה לעשות שינוי תרבותי היא שכולם יחליטו באופן מוחלט שזה לא בסדר. משם, יש הרבה צעדים שאנשים בכל אזורי המשחקים יכולים לעשות כדי להפוך אותם ליותר מסבירי פנים: מפתחים יכולים לעשות מאמץ לשכור יותר נשים בחברות שלהם, יוצרים יכולים לכלול יותר דמויות נשיות מגוונות במשחקים שלהן, מודרטורים יכולים לעבוד על רגולציה טובה יותר, גיימרים יכולים להעלות את הנושא בפני חברים ובמפגשים. אנשים יכולים לעשות המון צעדים קטנים בחיי היומיום שלהם כדי לשפר את סביבת הגיימינג עבור נשים, ובעצם עבור כולם באופן כללי”.

כבר לא רק ילדים בני 13

הפיכת סביבת המשחקים למינית ולמטרידה על ידי אריס בכטניאנס לא היתה מזדמנת או מקרית. בשיחה במהלך שידור המשחק שבו הטריד את מירנדה פקוזדי הוא הסביר כי “זו קהילה של, אתה יודע, 15 או 20 שנה, וההטרדה המינית היא חלק מהתרבות, ואם אתה מסיר את זה מקהילת משחקי הלחימה, זו כבר לא קהילת משחקי לחימה – זה [משחק האסטרטגיה] סטארקראפט”. חלק מהצופים הסכימו איתו, ודאי אלו שבחרו באיברי גופה של פקוזדי כשמות המשתמש שלהם בצ’ט החי, כפי שבכטניאנס הקפיד לעדכן את חברתו לקבוצה בשידור. היא כתבה בטוויטר על המיאוס שלה מהיחס שקיבלה, וציינה כי “אני לא עוזבת כי לפי החוזה אני חייבת להישאר כאן עוד יומיים. לו זה היה תלוי בי הייתי עוזבת מזמן”. מאוחר יותר מחקה את כל הציוצים בנושא.

“יש דבר מוזר כזה שקורה”, אומרת בסרט מאדי מאיירז, סגנית עורכת לענייני משחקים ובעלת טור שעוסק בעיקר במשחקים במגזין המקוון פייסט. “זה מנורמל חברתית עבור בחורים חנונים להמשיך ולשחק במשחקי וידאו לנצח, אבל יש נקודת זמן שבה בחורות אמורות לעזוב. בסופו של דבר חשתי שנשארתי הבחורה היחידה. בזמנו חשבתי שזה אומר שאני ממש קולית, והייתי מניאקית בקשר לזה, אבל למעשה אני חושבת שזה אומר שהייתי היחידה שהיתה מוכנה להתמודד עם העובדה שהרבה מהחברים הגברים שלי היו די מניאקים [צוחקת], ומנשים אחרות שדיברתי איתן נראה שכדי להישאר במשחקים צריך או להישאר במעין ואקום, בסגנון ‘לא היה לי מושג שאנשים אחרים מתנהגים ככה’, או פשוט לחטוף חרא לנצח, אני משערת. אני לא יודעת”.

אבל הנשים התמידו במשחק, וכיום מהוות 44% מ-155 מיליון הגיימרים האמריקאיים ו-41% מהרוכשות התכופות ביותר שלזמשחקים, לפי נתונים שפרסמה באפריל השנה ESA, התאגדות תוכנות הבידור האמריקאית (פדף). בישראל נשים מהוות 53% מהגיימרים באוכלוסיה היהודית דוברת העברית מעל גיל 18, לפי סקר של עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל GameIS והמכללה למנהל, שנעשה על ידי חברת הגל החדש, לקראת הכנס השנתי של העמותה שיתקיים ב-9.9. נתון מעניין מהסקר האמריקאי, ששובר סטריאוטיפים של גיל ומגדר, קובע ש-33% מהגיימרים בארה”ב הן נשים מעל גיל 18, יותר מפי שניים מגברים עד גיל 18, שמהווים 15% מהגיימרים.

שיעור השחקנים בין גברים לנשים: 53% נשים ו-47% גברים בקרב 501 משיבים בגילאי 18+ באוכלוסיה היהודית דוברת העברית. עיצוב: שירי גייגר עבור עמותת GameIS

הבשורה הטובה היא שהגיימרים הם כבר לא רק ילדים בני 13. הבשורה הרעה היא שגם המטרידים והמאיימים לא. ב-2012 החלה הגיימרית ג’ני הניבר, אחת מכוכבות GTFO, להקליט את ההטרדות והאיומים שהיא מקבלת בשיחות בתוך משחקים, ולפרסמם באתר שהקימה, Not in the Kitchen Anymore (“לא במטבח יותר”). “הרבה אנשים אומרים, ‘או, זה רק קומץ ילדים בני 13′”, אמרה בראיון לניו יורק טיימס, “ההקלטות הקוליות נותנות לך לשמוע שזה לא רק ילדים. אתה יכול להבחין שמדובר בגברים בוגרים”.

“החסרון שלי הוא שאני בת”

בכטניאנס פרסם ברשת התנצלות על דבריו, שבה הסביר: “הייתי מאוד מחומם כי הרגשתי שהתרבות של סצינה שאני חבר בה למעלה מ-15 שנה היתה נתונה תחת איום. למרבה הצער השתמשתי דוגמאות קיצוניות בלהט הרגע ואני מרגיש שההצהרות שלי לא מעבירות את התחשוה שלי. זה דומה למה שאנשים אומרים כשהם נכנסים לוויכוח עם חברה שלהם, והם אומרים דברים שהם מתחרטים עליהם עמוקות”. על ההטרדה של פקודזי, עמיתתו לקבוצה, הוא לא התנצל, לפחות לא בפומבי.

בראיון שמוצג בסרט אומרת פקודזי: “החסרון שלי הוא שאני בת, לא בגלל שבנות אינן טובות אלא כי הן מטרות גדולות לביקורת. כולם שמים לב, כולם שופטים. כששתי בנות מתחרות, כולם רוצים לדעת מי הבת היותר טובה. זה מאוד מלחיץ. זה לא מונע ממני מלהשתפר כשחקנית, אבל אני מחשיבה את זה כחסרון, לפחות, בגלל איך שאנשים אחרים מתייחסים אלי”.

קללות כלפי גיימריות. פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון


הכתבה התפרסמה בגירסה שונה מעט בשבועון “טיים אאוט תל אביב”, 23.8.2015

כתוב בעפרון בקרון השקט

דגם רכבת אוסאמה בן לאדן. צילום: hellokathie, cc-by-nc

רכבת ישראל גובה תשלום של חמישה שקלים נוספים לכרטיס עבור מקומות שמורים בקרון השקט. מתוך אתר הרכבת:

ליהנות מחוויית נסיעה משודרגת ושקטה בקרון המציע שירות מקומות שמורים.
השירות יופעל בקרון ייעודי בו הנוסעים יידרשו לשמור על השקט,
ובכלל זה להימנע משיחות במכשירים סלולאריים*.

* בפתח הקרון יוצב דייל בשעות 7:00-9:00 ו-14:30-18:30 בכדי לשמור על תנאי השירות
(השעות בהן מוצב דייל משתנות בהתאם למסלול).

מדבקת קרון שקט ברכבת ישראל. צילום: עידו קינן

ההגיון החברתי מצדיק מודל הפוך, שבו כל הקרונות שקטים כברירת מחדל, ומי שרוצה לדבר בסלולרי הוא זה שצריך לשלם פרמיה. אלא שמה שמפעיל את הרכבת הוא הגיון כלכלי. רעש הוא מוצר שיש בשפע ברכבת (ואיפה שהוא לא קיים באופן אורגני, רכבת ישראל תיצור אותו באופן מלאכותי), ואילו שקט הוא מוצר נדיר ובביקוש, ולכן קל יותר למכור שקט. אבל אני בכל זאת חושב שהרכבת יכולה להרוויח יותר ממכירת רעש.

התוכנית העסקית: הקרונות הרגילים יוגדרו כקרונות שקטים כברירת מחדל. מי שירצה לדבר בסלולרי יצטרך לשלם פרמיה של 5 שקלים על הכרטיס לקרון רועש, ומי שיעלה לקרון שקט וידבר בסלולר ייקנס, כמו שנקנס מי שעולה לרכבת בלי כרטיס מתאים או בלי כרטיס בכלל.

יתכן שאני טועה והתוכנית הזאת לא תגדיל את הכנסות הרכבת אלא תפחית את הדיבור בסלולרי ברכבת. זה ישבור את לבי.

אומת הרשת חולקת סיפורי שואה

יום השואה מחייב אותנו לחשוב על השואה, או, לכל הפחות, להחליט אם לחשוב עליה. הרשתות החברתיות מספקות לנו מקום לשתף את המחשבות הללו, שפעם אפשר היה לחלוק רק במעגל המשפחתי/חברי הקרוב. לצד ההתמרמרות על העיסוק באירוע, הביקורת על השימוש הפוליטי בו, ההומור השחור וההתעלמות אפשר למצוא ברשת גם סיפורי שואה אישיים של דור ראשון, שני ושלישי. הנה כמה מהם.

יום הזכרון לשואה בבנק הבינלאומי, תל אביב, יום השואה 2015. צילום: עידו קינן

עידן ניידץ’: “בכל שנה אני מעלה לרשת קטע מיומן אותו כתבה סבתי ז”ל בפתקאות שהחביאה בשיערה. היום מעלה קטע מהפרק הראשון, בו נפרדה מאביה”.

שהרה בלאו: “משפחתנו קטנה עד לגיחוך. מעולם לא היו לי בני דודים, ולא את כל הסבים שלי זכיתי להכיר. […] סבי וסבתי מצד אמי מביטים אלי מתוך אלבום התמונות הכרוך, סבי מישיר אלי את מבטו. למרות שהתמונה נטולת צבעים – עיניו זוהרות בכחול היפהפה הזה שלהן. “יפה כמו פול ניומן”, נהגה סבתי לומר בגאווה. מה חבל שאיש מאיתנו לא ירש את הכחול שבעיניו. אבל את חטמה היפה של סבתי ירשה אחותי הצעירה. […] סבי וסבתי מצד אבי, מביטים אלי מתוך תמונה ישנה, אלבום – אין. פניה של סבתי זהות לפני, “אשה יפה” אומרים עליה, אני אמנם דומה לה אך איני יפה כמותה, כנראה שלא די בתווי הפנים”.

יבגני זרובינסקי
: “בין משתתפי משלחת תלמידים מקרית אתא לפולין, נמנה גם ברקן מרוז, המתנדב באופן קבוע בבית אבות בעיר. במסגרת התנדבותו יצר קשר עם מטופלת, ניצולת שואה, בשם חנה בסן המתגוררת במקום. לקראת נסיעתו עם משלחת הישיבה לפולין, ביקשה ממנו חנה להניח על מסילת הרכבת בפולין את מכתבה. במכתבה כתבה ‘אני חנה בסן- ניצחתי’ והסבירה כי עבורה זוהי סגירת מעגל אחרונה. ברקן צילם את מכתבה על מסילת הרכבת שעליה עשו את דרכם האחרונה מאות אלפי יהודים ועם חזרתו העניק לחנה את הצילום. ברקן: ‘התמונה מספרת את כל סיפורו של המסע לפולין, ובמידה רבה את הסיפור של כולנו'”.

יחיאל רדוצקי: “כשסבא שלום שלי הבין שהולכת להיות קטסטרופה הוא החליט לברוח. סבא התגורר ועבד בעיר מינסק שברוסיה הלבנה. לאיפה כבר יכול יהודי בעת שכזו לברוח? סבא לקח את צרור כספו, רכש מארז סוכר, מארז שהיה שווה הון בעירם של הוריו, אותו שלח לאמו בצרוף פתק ‘אמא, זו החבילה האחרונה, אני נוסע לסיביר’, בכותבו את המילים ידע כי הוא גורם צער עצום להוריו, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא חש שהוא מציל את חייו. סבא ברח”.

הללי ז’בוטינסקי: “ביום השואה הקודם הגעתי למשרד שלי במונטריאול עצובה. שאלו אותי למה אני מדוכדכת והסברתי שבישראל מציינים היום את יום הזכרון לשואה ולגבורה. הייתי בטוחה שדווקא יום הזכרון הזה – ציון שואת העם היהודי – יעורר הזדהות, הבנה, אצל הקולגות שלי. כמה התאכזבתי כשהיום המשיך כרגיל ואחת מהן עוד ניגנה פלייליסטים עליזים במחשב (בקנדה מציינים את יום השואה העולמי). מבחינתי זו היתה אחת מנקודות השבר העמוקות ביותר, שגרמו לי להבין שאני לא רוצה להמשיך לשנת שליחות שנייה, שאני רוצה לחזור לכאן ולא לחיות את החיים במקום שבו הרחובות ממשיכים כרגיל בחגי ומועדי ישראל”.

נועה ארגוב: “‘לפני המלחמה הייתי ילדה פחדנית. פחדתי להיות לבד בחדר. הייתי מתאמנת בפסנתר ותמיד פותחת את הדלת אחרי דקה, כי פחדתי שלא יהיה לי לאן לברוח. לברוח ממה? לא יודעת. זה היה פחד חולני. ואז באה המלחמה. המלחמה הצילה אותי’. סבתא ניושה, בת 91, עם הילדים, הנכדים ונציגים מהמשפחה המורחבת”

אמיר וייטמן: “סבתא שלי, היום בת 92 וחולת אלצהיימר, היא ניצולת שואה שהיתה גרה בצרפת במהלך מלחמת עולם השנייה. היא תמיד סיפרה לי על כך שבאותה תקופה היא ושאר היהודים הסתכלו על הכלבים ועל החתולים ברחובות בקנאה וחשבו ש’לפחות הם חופשיים ואף אחד לא רוצה להרוג אותם'”.

אמנון גרוף:
“לפני ארבע שנים
מצאתי, בשוק של כיכר דיזנגוף,
ספר מדבר הונגרית, עם צילומים,
על קהילת Tiszafured בהונגריה.
אנקה ומרגיט רובינשטיין
הן שתי דודות
של סבתא שלי.
גם הן לא חזרו”

נעה מגר: “אני לא צריכה את יום השואה בשביל לזכור אותך. אני כן צריכה אותו כדי שיזכיר לי שהיה לך אומץ בלתי נתפס, שהצלחת לעמוד מול חיילים שטופי מוח שכיוונו לך רובים לראש ולדפוק להם אצבע משולשת. […] אז אני לא צריכה תזכורת לשואה כדי לזכור אותך. אני צריכה תזכורת לעצמי. יש לי את האף שלך שיזכיר לי, את האטטיוד, העיניים הכחולות והרעב התמידי להגשמה. להצלחה. לתיעוד. את כתבת ספר על החיים שלך ואני מצלמת אותם. זה הכל בשבילך. ובזכותך. ואת זה אני לעולם לא אשכח”.

אנונימית: “בצפירה הקרובה אני הולכת לעמוד גם לזכר השואה שלנו. השואה של ילדי הגזזת, חטופי תימן וכל החרא שאף אחד לא זוכר. שאף אחד לא לומד. שרק אנחנו נשארנו לכאוב”.

דן קופר: “לזכר סבי ז”ל ששרד את השואה אך לא מצא מי שירצה לשמוע עליה בימי חייו”.


התפרסם באתר מוטק’ה, 16.4.2015

אני (אלגוריתם) אותך

אז מה בעצם אנחנו חושבים כשאנחנו מנסים לדוג יחסים ברשת? איך זה שיש הרבה דגים בים, אבל הגענו לבריכה של הקרפיונים? טינדר, אוקייקיופיד, אלפא, ג’יידייט ואשלי מדיסון – תתלבטו כמה שתרצו, בסוף האלגוריתם יחליט עבורכם

(heart) (broken). איור: Rosa Menkman, cc-by-nc;

“נחשו מה, אנשים: אם אתם משתמשים באינטרנט, אתם נושא של מאות מחקרים בכל זמן נתון, בכל אתר. ככה אתרים עובדים”, כתב כריסטיאן ראדר, הנשיא והמייסד-השותף של אתר ההכרויות אוקייקיופיד, בפוסט שפרסם בסוף יולי 2014 בבלוג החברה. ראדר התייחס לניסוי השנוי במחלוקת שביצעה הרשת החברתית פייסבוק ב-689 אלף משתמשים. במשך שבוע ב-2012, פייסבוק הציגה להם כמות גדולה יותר של סטטוסים שליליים או חיוביים, כדי לבדוק את ההשפעה על התכנים שהם מפרסמים. הניסוי פורסם במרץ בכתב עת מדעי, וכשאומת הרשת הבחינה בו בחודש יוני, פרצה סערה ציבורית שאילצה את שריל סנדברג, סמנכ”לית התפעול של החברה, להתנצל – לא על הניסוי, אלא על הדרך שבה תוקשר לציבור.

באוקייקיופיד, בבעלות ענקית האינטרנט IAC, לא חשו צורך להתנצל על הניסויים שהם מבצעים ביוזרים שלהם. הפוסט של ראדר חשף למשתמשים שורה של ניסויים שקיופיד ביצעה בהם כדי להעמיק את הבנתה בעולם ההכרויות, ובהם הסרת כל תמונות המשתמשים מהאתר, שהגדילה את שיעור התגובות להודעה ראשונה ממשתמש אחר; הסתרת המלל שכתבו משתמשים, שהראתה שאנשים מדרגים אנשים אחרים בלי לקרוא את הטקסט; והצגת התאמה גבוהה בין זוגות משתמשים שלפי האלגוריתם אינם מתאימים זה לזה, שהגדילה את שיעור ההתכתבות ביניהם. כותרת הפוסט היא “אנחנו מבצעים ניסויים בבני אדם!”.

במהלך חיפוש בני זוג לקשר רומנטי או מיני, אנחנו מוגבלים על ידי הטבע האנושי, הדעות הקדומות שהסביבה הכניסה לנו וההרגלים שאספנו לאורך חיינו. אפליקציות ואתרי הכרויות שונים מאלצים אותנו לשנות חלק מההתנהגויות המוטמעות בנו. בצ’ט טקסטואלי, שבו בני זוג פוטנציאליים מוצגים לנו בניק ובטקסט בלבד, לא נוכל לשפוט ולפסול מיד לפי שפת גוף, מראה חיצוני, מוצא או צורת דיבור, אבל שגיאות כתיב או שימוש פרוע בסימני פיסוק עלולים להבריח אותנו. בגריינדר וטינדר, המראה הוא הדבר הראשון שניתקל בו, ונוכל לפסול אדם לא רק על סמך חזותו, אלא על חזותו בתמונה מסויימת, מבלי שטרחנו להיכנס ולדפדף בתמונות הנוספות שלו. אוקייקיופיד מציג לנו שיעור התאמה שמבוסס על אלגוריתם מסתורי. אתר אלפא מסנן מראש ומונע הצטרפות אנשים מתחת לגיל 25 ונטולי קריירה מרשימה. בפייסבוק, אולי אתר ההכרויות שלא מוגדר ככזה הגדול בעולם, אפשר לעשות סטוקינג לפרופיל של פרטנר פוטנציאלי ולגלות עליו יותר ממה שהוא היה מרגיש בנוח לשתף עוד בטרם יוצרים איתו קשר. עוד לפני שמצאנו בה פרטנר, הפלטפורמה שבחרנו מבצעת מניפולציה בתוצאות החיפוש שלנו. יש הרבה דגים בים, אבל יכול להיות שאנחנו בכלל מנסים לדוג בבריכה של הקרפיונים.

מניפולציות באתרי הכרויות הן לא בהכרח נוהג פסול, אומר נואל בידרמן, מייסד ונשיא אתר הניאוף הבינלאומי אשלי מדיסון, שהושק רשמית בישראל בחודש מאי 2014, בשיחת וידאו: “כל שירות הכרויות שהפעלתי או שאני מכיר, כולל אי-הרמוני [אתר הכרויות שהוקם ב-2000 ויצאו ממנו כ-600 אלף חתונות לפי סקר מ-2012; ע”ק], מריץ אלגוריתמים. אם אתה נרשם ואתה אישה בגיל מסויים, בסטטוס נישואים מסויים ומרקע אתני מסויים, ביום מסויים בשבוע, אנחנו עשויים להסיק שגברים מסויימים יהיו מושכים בעיניך. אם לוקחים את זה צעד אחד קדימה, ונותנים למשתמשים תחושה כוזבת כלשהי, זה לא ראוי. אני חושב שאנשים התבאסו מאוקייקיופיד כי האתר לקח אותם לאיזושהי הרפתקה של חוויה שלילית כדי להוכיח משהו שהוא כנראה כבר יודע באופן אינטואיטיבי. אז, לא, אני לא חושב שזה בסדר.”

מתי זה בסדר לבצע מניפולציות במשתמשים? לפי בידרמן, כשהם לא יודעים מה טוב בשבילם, והוא כן: “אפילו במנועי קניות עושים את זה – איך הם יודעים שאני אוהב נעלי נייקי? הם מנחשים בהתבסס על מידע שהם אספו עליך ברקע, או מידע היסטורי שיש להם ומתאים לך. אני חושב שמה שאתה צריך לעשות כרשת חברתית או אתר הכרויות זה לתת לאנשים את החוויה הטובה ביותר, ולפעמים אנחנו יודעים יותר טוב מהם. לפעמים אנשים מאמינים שזה מה שהם רוצים, אבל מגלים שזה לא נכון. ראינו את זה כשאנשים נרשמים ואומרים שהם מעוניינים רק בפרטנרים מאותו רקע אתני, וזה מתגלה כמאוד לא נכון. במיוחד כשזה נוגע לניהול רומן, אנשים הרבה יותר ליברליים בבחירה האתנית שלהם, אם זה אנשים ממורשת ספרדית, אסיאתית-אמריקאית, אפרו-אמריקאית, מה שלא יהיה, הם מאוד ליברלים יחסית לאיך שהם בוחרים בני זוג לטווח ארוך ולנישואים”.

מבחן אישיות הדייטינג של אוקיי קיופיד

כי כשאתה מנהל רומן, אף אחד לא יודע איך הפרטנר שלך נראה, מאיפה הוא בא.
“אין לך את הלחץ החברתי, אתה לא צריך להסביר למה הילדים שלך מעורבים. יש הרבה סיבות. כשאנשים מקימים פרופיל הם אומרים שהם רוצים מישהו דומה להם, אבל זה לא בהכרח נכון”.

אתה תמעיט בחשיבות של הבחירות שלהם ותתן להם משהו מתאים יותר, בהתבסס על הידע שלך לגבי איך אנשים משתמשים בשירות.
“בדיוק. הדוגמה הבולטת ביותר היא נשים אסייתיות בצפון אמריקה שמשתמשות בשירות שלנו, וכמעט תמיד אומרות שהן מחפשות פרטנר אסייתי. אבל בכמעט 90% מהמקרים, הן יוצרות קשרים ארוכי טווח עם גברים לא אסייתיים. זה כמעט צורך תרבותי עבורן להגיד שזה מה שהן מחפשות, כשלמעשה הן מחפשות משהו אחר לגמרי. אנחנו יודעים את זה. אנחנו לא נחזיר להן רק גברים אסייתיים בתוצאות החיפוש, כי אנחנו יודעים שהן פתוחות לפגישה עם גברים לבנים, ספרדים-אמריקאיים וכולי, אנחנו דוחפים את האנשים האלו בתוצאות לצורך הצלחה. זה היה חסר תוחלת אם היינו אומרים, לא מתאים לנו שנשים אסייתיות ידברו רק עם גברים אסייתיים, והיינו נותנים להן רק גברים אפרו-אמריקאיים והן לא היו מדברות איתם – היינו פושטים את הרגל. יש דרך אינטליגנטית לעשות זאת, זה מתבסס על המידע ההיסטורי שיש לך על קבלת החלטות ובחירות שאנשים עושים. כולנו יודעים את זה אינטואיטיבית, אנשים אומרים, ‘אני רוצה מישהו חמוד ומצחיק’ ואז הולכים על מישהו שרוכב על אופנוע. אנחנו נוטים להתנהג מאוד שונה ממה שאנחנו אומרים”.

אוקיי, סטופיד

לאור התחרות הקשה בין פלטפורמות ההכרויות והמין, רבות מהן חינמיות, אתרי הכרויות בתשלום שמבקשים לשוות לעצמם תדמית רצינית מדגישים שהם לא מיועדים למחפשי סטוצים. “זה לא אתר למציאת סקס”, מבהיר בתחילת הראיון הטלפוני שי אליס, סמנכ”ל השיווק של “אלפא”, אתה הכרויות לאקדמאים וקרייריסטים. “בתקנון האתר אפילו מצויין שהאתר מיועד לרווקים ורווקות שמעוניינים במציאת זוגיות. אמנם אנחנו לא נגד סקס, אבל יש פלטפורמות למציאת סקס, אנחנו לא פלטפורמה כזאת”. דניאלה פרלשטיין, סמנכ”לית לאתרים בינ”ל בספארק, הבעלים והמפעיל של אתר ההכרויות ליהודים ג’יידייט, מתנערת גם היא בראיון טלפוני מההכרויות הלא מחייבות: “אנשים עושים בסופו של דבר מה שהם רוצים, אנחנו לא יכולים לנהל את ההתנהגות שלהם. אבל הפלטפורמה, איך שאנחנו מתקשרים אותה ואיך שהיא בנויה, מיועדת למערכות יחסים רציניות. יש לנו שירות לקוחות שמאשר כל דבר שעולה לאתר, ויש על כל פרופיל כפתור דיווח. אם מדווחים לנו על מישהו שהוא נשוי, אנחנו מבקשים שישלח תעודת זהות שבה אנחנו יכולים לראות אם רשום נשוי/רווק וכו’, ואם הם לא יכולים להוכיח שהם לא נשואים, אנחנו מורידים אותם מהאתר. זה לא מקום לאנשים נשואם ואנשים שאין להם כוונות רציניות”.

אז אתם לא פתוחים לאנשים שהם במערכות יחסים פתוחות או פוליאמוריות.
“אנחנו מאמינים בשקיפות. בסופו של דבר, בשביל לתקשר בתוך ג’יידייט אנשים משלמים כסף, משלמים מנוי, אלו באמת אנשים שיש להם כוונות להיפגש עם אנשים בצורה רצינית. אם אתה בוחר לעשות מנוי ואתה מכבד את האנשים שסביבך, אתה גם שקןף לגבי הכוונות שלך, ולא תרצה לבזבז את זמנך וזמנם של אנשים אחרים. אנחנו מעודדים אנשים לבוא ולהגיד מה מעניין אותם. אם אנשים מעוניינים בפוליאמורה, אנחנו מעודדים את זה, רק שיהיו פתוחים אחד עם השני ולא יבזבזו אחד לשני את הזמן”.

כל פרופיל שעולה בג’יידייט עובר, כאמור, סינון אנושי. באלפא יש פסיכולוגית שמתמחה בהשמה, אשר עוברת על קורות החיים של הפונים לאתר ומחליטה את מי לקבל. בג’יידייט 750 אלף משתמשים בשנה, מהם 250-300 אלף בישראל, ופרלשטיין מגדירה אותו “האתר הגדול ביותר בעולם להכרויות רציניות בין יהודים”. באלפא 55 אלף חברים, ואליס אומר ש”כנראה שיש משהו במיון הראשון שמכווין יותר את מציאת האהבה. באתרים אחרים תוכל אולי לקבל יותר פניות, אבל הרלוונטיות שלהן תהיה יותר נמוכה”.

קומיקס ניאנדרטלי: כשאני איתך אני כמו דג. מאת עינה לקח

אליס אומר שהקריטריונים הבולטים ביותר בחיפושים באלפא הם מקום המגורים והמיקום על הסקאלה הדתית: “מדובר בתתי-קטגוריות בתוך הדת. אנשים מייחסים חשיבות לחילוני/אורתודוקסי/מאמין/מסורתי/לא מאמין. אני מניח שבמדינות אחרות זה קיים פחות. אצלנו זה כנראה נושא יותר מובהק. אני גם מבין את החשיבות שלו, אני לא מצפה מבחורה חילונית לחפש בחורים אורתודוקסים, אבל לדעתי כל החיתוכים הקטנים יותר בין חילוני לאתאיסט למסורתי זה דברים שאפשר להתגמש עליהם, בסופו של דבר לכולנו יש זיקה מסויימת למקום שבו אנו חיים. לחתוך את בן הזוג לפי אם הוא עושה קידוש בשבת או צם ביום כיפור יכול לגרום לפספוס”.

הגאוגרפיה נוגעת, אולי, לתחבורה הציבורית הלא מפותחת דיה שלנו. “למרות שאנחנו אחת המדינות הקטנות בעולם, אנשים מייחסים חשיבות למרחק. נשים מחיפה יחפשו לרוב גברים מחיפה ולהיפך”, אומר אליס. “אנחנו מעודדים משתמשים להרחיב את החיפוש מבחינה גאוגרפית, ולא לצמצם אותו. יש אנשים שאומרים שהם הרבה זמן באתר ולא מוצאים את מה שהם מחפים, ואז אתה מגלה שהם מחפשים רק חילונים לא מעשנים באזור חיפה. לקיים דייט בתל אביב כשהדייט שלך גרה בחיפה, זה יכול להיות נחמד ללוות אותה ברכבת הביתה”. הגאוגרפיה תופסת מקום גם ברמה הגלובלית, מעידה פרלשטיין: “הרוב באמת מתמקדים גאוגרפית, אבל אנחנו רואים שיש לנו אלפי הודעות שמגיעות מחו”ל לישראל בחודש. בסיפורי ההצלחה שלנו אנחנו גם רואים חיבורים בין צרפתים לישראלים, בין אמריקאים לישראלים, יש חיבורים מכל העולם. ברגע שאתה נרשם או עושה מנוי לג’יידייט אתה רואה אנשים מכל העולם. זה מייצר גשר בינלאומי שמאפשר ליהודים מכל העולם להתחבר, שזה דבר נפלא”. לפי נתוני ג’יידייט, למעלה מ-100 אלף הודעות נשלחות בין חברי האתר בחודש, כשלמעלה מ-6000 מהן ליהודים בארץ מיהודים בחו”ל, כשהמדינות המובילות הן ארה”ב, אנגליה, צרפת, קנדה, מקסיקו ובלגיה.

80% ממשתמשי ג’יידייט הם בני 25-45, ופרלשטיין מגלה כי “הסגמנט הצומח ביותר זה הבני 50+ שמגלים את הדיגיטל בשנה שנתיים האחרונות”. לדבריה, הפופולריות הדועכת של חיי הנישואים לא מעידה על דעיכתה של הזוגיות: “מסקר אנונימי שערכנו בישראל (לא בקרב חברי האתר) השנה, 80% מבני ה-25 ומעלה טוענים שהם מחפשים קשר רציני. זה אולי מפתיע אותך. אבל אני חושבת שבארץ, במיוחד עם האווירה פה והחיים שלנו פה, אנשים בסופו של דבר מחפשים לייצר את הבסיס הטוב, הבית החם והקשר הרציני. 90% מהנסקרים העידו שהם גולשים או גלשו בעבר באתר הכרויות, שזה מונח גלובלי, לא הגדרנו להם אתרי הכרויות. רק 10% טוענים שהם מעולם לא היו”.

את סותרת את התחושות שיש בקשר להתפרקות מוסד הנישואים והשתנות המוסד המשפחתי. או שנישואים הם לא העניין, אלא הזוגיות?
“אנחנו רואים במספרים שהטרנד של הגירושים הולך ועולה. זה לא בגלל שאנשים לא רוצים להיות בתוך תא משפחתי – אולי הם לא יודעים לנהל את עצמם בתא משפחתי. החיים שלנו ברבדים שונים הם מאוד לא יציבים, וזה מושלך גם על התא המשפחתי. אבל זה לא סותר את הרצון של אנשים, גם אחרי שהם התגרשו ואחרי איזושהי תקופת צינון קלה, לחזור ולחפש קשר רציני. אשים לא מחפשים להיות לבד. דרך אגב, אין לי שום דבר נגד להיות לבד. אם אנשים מוצאים את האושר שלהם בלהיות לבד, זה מצוין. אבל אנשים בסופו של דבר, גם אחרי שהתגרשו ולמדו מהנסיון שלהם לקשר הבא, מחפשים קשר רציני. זו תופעה שאנחנו רואים אותה במיוחד במדינה שיש צורך חזק מאוד חזק בתא המשפחתי התומך החם הזה, כי יש חוסר יציבות בחוץ יותר מאשר במדינות אחרות”.

הו, אלוהים. ומה לגבי יחסים בין-דתיים? “אנחנו לא מונעים ממישהו שהוא לא יהודי להצטרך לאתר, אבל מכיוון שזה למטרות רציניות אנחנו מעודדים את כולם לציין מי הם, מה הם ובמה הם מעוניינים”, אומרת פרלשטיין. “אם אתה לא יהודי אתה רושם ‘מוכן/לא מוכן להמיר את דתי’, ובצורה כזאת אפשר לדעת אם הבנאדם הוא יהודי או לא”.

אליס אומר: “כן, יש, בוודאי. יש ערבים ויש נוצרים ומוסלמים, אפילו דרוזים נתקלתי”.

והם גם שומרים על עצמם בגבול הדתי-עדתי?
“קשה לי לענות לך על השאלה הזאת. אני אישית מקווה שלא, אבל לצערי נדמה לי שכן”.

נשמע פישי

דרכי הכרויות שונות מחייבות לימוד ואימוץ אסטרטגיות יעילות. TinderUs הוא שירות שמסייע למחפשי סטוצים או זוגיות בטינדר לבחור את התמונות הנכונות שיגרמו לפרטנרים הפוטנציאליים לבחור בהם, למצוא את הזיווג המושלם ולפלרטט בדרך שתוביל לדייט או סקס. תמורת 50$, מפעילי טינדראס יבחרו עבורכם חמש תמונות מהפייסבוק שלכם ושורת פרופיל מוצלחת, יתנו לכם שורות פתיחה מוצלחות ויספקו טיפים לפלירטוט ושיחה.

אשלי פיינברג התנסתה בשירות וכתבה טור מאוכזב בגיזמודו, שבו היא מספרת שהתכוונה לצחוק עליהם, אבל יצאה אחרי שעה בתחושת “הולי שיט, זה היה מדכא”. העצות שקיבלה היו בנאליות, כאלו שאפשר למצוא בחינם באינטרנט. להגדרתה של פיינברג, טינדר היא ממילא קביים עבור אנשים שמתקשים להתחיל עם זרים בפומבי, מה שהופך את טינדראס לקביים של קביים. כשיועצת הטינדראס שלה, ריאנה, נתנה לה דוגמה מפרופיל של לקוח אחר, פיינברג הבינה ש”אנשים אמיתיים משתמשים בטינדראס ברצינות”. הלקוח ההוא “התקשה כל כך עד לנקודה שבה הוא הרגיש ששווה להשקיע בזה 50$”.

True love never dies... it kills!, by paingrin (cc-by-nc-nd)

מצד שני, למי שמחפש פרטנר למטרות רומנטיות או מיניות, כל אתר יכול להיות אתר הכרויות. גם אפליקציית סיקרט, שמאפשרת לפרסם סטטוסים רק באנונימיות, משמשת למטרה זו. תמונות עירום והצעות למין זמין מאנשים זרים עוברות מהמתחם האנונימי הפומבי לשיחה פרטית באמצעות שירותים כמו אנוניפיש, אימייל/צ’ט שבו אפשר לפתוח יוזר במהירות, להשתמש בו לתקשורת עם אדם מסויים או מספר אנשים ולסגור את החשבון כשנמאס. מסר ל”מי פנוי בשלמה המלך לסקס חזק וטוב” – אל יאוש, גם אם התגובה הראשונה שקיבלת היא “כנראה שהיד שלך”.

נעים להכיר

loveדווקא – אתר הכרויות לנכים ובעלי מוגבלויות. באופן אירוני, אף שהאתר מיוחד לנכים (ולמי שמעוניין להכיר נכה), הוא מגדיר את עצמו ככזה ש”פונה בעיקר לנכים, שאינם נותנים למחלה, מגבלה להגדיר אותם”. החברים באתר מוזמנים להגדיר את רמת הנכות שלהם באמצעות אייקונים של פרחים, פרח כתום לנכות נפשית ופרח תכול לנכות פיזית.

נחשקים – אתר הכרויות לרווקים נחשקים. אנשים שמציעים לכם תוכנית להתעשרות מהירה לא היו צריכים לדבר עם לוזרים כמוכם לו ידעו איך להתעשר במהירות. אותו דבר לגבי “12 הפנויים המבוקשים בישראל” שהם “חלומה של כל אם יהודיה. הצליחו מאד בעולם העסקים ועדיין ישנים באלכסון. דוחפים להם פתקים עם טלפונים, משאירים להם הודעות בפייסבוק ובלינקדאין”. בצר להם פנו ל”נחשקים”, “סוכנות הכרויות אקסלוסיבית למאיון העליון של הרווקים בישראל, כלומר אלו שהם יפים או מצליחים באופן מיוחד ושתמיד שואלים אותם בפליאה- איך זה שאתם לבד??”. השאלה נשארת פתוחה.

שליש גן עדן – הכרויות לדתיים ולמסורתיים. “אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שזיווגו של אדם נקבע לו משמיים 40 יום לפני לידתו. אך על כל אחד לעשות ‘השתדלות’ על מנת למצוא את זיווגו”, מסבירים באתר ששמו מעיד על מטרתו – מציאת שידוך הגון, שמזכה את המשדך בשליש גן עדן. האתר מתאים את עצמו גם לאלו שמתקשים בתחום הדייטינג עם “השתדלות”, שהיא “נוסח מוכן ומובנה שמשתמש יכול לשלוח למשתמש אחר, […] למי שלא כל כך יודע למצוא את המילים המתאימות להתחלת קשר, למישהו שאיבד לרגע את יצירתיותו או למישהו שסתם מצא ‘בהשתדלות’ נוסח שמתאים לו”. הוא גם עושה מאמץ לסייע למי שהעולם הדיגיטלי זר לו: “האתר מתאים במיוחד למי שלא מסתדר עם מחשבים. בצד ימין מופיע כל מה שאתה צריך לדעת על הקשר שלך עם אנשים. […] בכוונה עשינו את האתר הכי ידידותי שאפשר על מנת לעזור לכם למצוא אהבה וקשר רציני בצורה הכי מהירה, קלה ונכונה שאפשר”.

נמסטה – הכרויות לרוחניים. מפעילי האתר “יודעים כמה מורכב זה למצוא בן/בת זוג לדרך שלא נבהלים בכל פעם שהם שומעים את המילה ‘מדיטציה’, שלא מנסים לשנות אותך אלא להצטרף לשניוי שלך, שרוצים להיות שותפים לדרך, ולא רק לדירה…”, ושמשתמשים בשלוש נקודות. למרות שיש קארמה בעולמם, הרוחניקים של נמסטה לא משאירים שום דבר לידי הגורל: ” אתה לא מעלה מודעה ומחכה בשילוב ידיים, שרק תבוא האחת. אתה צריך לעבוד קצת. להשקיע. פעם טיוהר אמר באיזה סטצנג: ‘מי שמחפש מוצא – מי שלא מחפש גם לא מוצא’. אמנם אמר את זה בהקשר של הארה, אבל זה התאים לי מאוד לכאן. חפש מודעות, שלח מסרים למי שמתאים, כנס לצ’אט, לפורום, תתערבב קצת, והמסרים כבר יגיעו”. המסרים מהעולם הזה, כמובן.

Vegan Lovers – הכרויות לטבעונים. המחשבה על דייט ראשון במסעדה טבעונית עלולה להיות מצמררת – אלא אם שניכם טבעונים, והמחשבה על הקרבת בעל חיים לטובת האהבה שלכם מחרידה אתכם. ויגן לאברז מחבר בין טבעוניים שרוצים להתנשק עם הפרטנר בערב בלי לחשוש שהיתה לו גופה בפה בארוחת הצהריים.

My Sugar – אתר לשידוך בין גברים עשירים שרוצים אישה שרוצה גבר עשיר. “חולמת על שוגר דדי, שרמנטי ומפנק? רוצה להכיר שוגר בייב מושכת ומפונקת?”, שואל האתר, שבכותרתו מגלה ש”מסתבר שאפשר לקנות אהבה”. בניגוד לעסקת הזוגיות שהוא מאפשר, האתר מאפשר להירשם בחינם, אולם דורש דמי רצינות: “כדי להוכיח את היכולות הפיננסיות שלך, וכדי להיכנס למועדון האיכותי של אנשים שמופיעים באתר על שוגר דדי לשלם 1,000 ש”ח לשנה על מנת ליצור קשר עם שאר החברות באתר”. בבלוג שלו, שמורכב בעיקר מסיפורים אירוטיים ופורנוגרפיים בעברית, כלומר מביכים, האתר מרגיע את משתמשותיו ש”השוגר דדי הטיפוסי הוא די מבוגר ולא תמיד הוא מחפש פרגיות בנות עשרים”, “אם את לא נראית כמו דוגמנית על, זה מצויין!”, “את גם לא צריכה להיראות כמו כוכבת פורנו. לא למעלה וגם לא למטה”, “מה שחשוב זה הביטחון העצמי והנחישות”. במילים אחרות: זהו אתר לשידוך בין נשים אמביציוזיות לגברים שיכולים לגייס 85 שקל לחודש.

love in a trashcan; dotpolka (cc-by-nc-nd)


התפרסם בגירסה שונה בטיים אאוט תל אביב ב-7.8.2014

קיורינג: אדבאסטינג באמצעות קודי QR

אדבאסטינג, הפרקטיקה של השחתת מודעות לשם שינוי המסר, הגיעה לקודי ה-QR, הברקודים שנראים כמו תשבץ, אשר מתפרסמים בגוף המודעה, נסרקים עם המצלמפון באמצעות אפליקציה סלולרית ומתורגמים לכתובת דף אינטרנט לפעילות המשך של הצופים.

השחתת מודעה באמצעות קיואר – אני מציע את הפועל QRing (קיורינג) – מצריכה הדפסת קיואר של אתר היעד על מדבקה בגודל המתאים והדבקתה על המודעה. אם הקיואר מודבק במדויק ישירות על הקיואר הקיים של המודעה, קשה יהיה להבחין שנעשה במודעה שיבוש, והצופים שיגלשו לאתר דרך הקיואר הזר עשויים לחשוב שהמפרסם התכוון להפנותם לשם. האופציות לשיבוש קמפיינים אינסופיות, ואני מחכה לראות מה אקטיביסטים מסוגם של Yes Men יעשו עם זה.

באחרונה קיוארו (קוירו?) בת”א מודעות שהציגו את הרבי מלובביץ’ כ”משיח” – הקיואר שהודבק עליהן בצורה בוטה (על פניו של הרב) הפנה לאתר תומכי המשיח המתחרה, “יהודים למען ישוע“.

_________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “דברים חדשים” במוסף הארץ, 31.8.2012

“אמא שך בן 12 יבן אלף בן של היטלר”

פוסט של אסף ק. דקל

אחד החלקים הלעתים-מתישים-לעתים-משעשעים בקריאה במיני דפים אתאיסטים (נניח, “כופר“, או, נניח, “יהוה“) הוא הפידבקים שאלו מקבלים מהציבור הרחב. וכשאני אומר רחב זאת הכללה. כל אחד ואחד מהם צר אופקים למדי. ילדים טפשים ועלגים, כן, אני יודע. אבל לא זאת המטרה שלי, כרגע. המטרה שלי היא בתקווה לזכות בתהילת עולם, בכך שאני מגדיר תופעה לשונית חדשה.

מרבית הבלשנות המודרנית לא עוסקת בנכון/לא נכון. כי זה לא מעניין. מעניין איך בנוייה השפה של אנשים שמשתמשים בה. וההנחה היא שאם מישהו הוא “דובר ילידי”, הרי שהוא שולט בשפה שלו היטב. כמובן, זאת יכולה להיות שונה למדי משלנו. יתכנו דיאלקטים שונים (אם כי נדמה לי שההגדרה המקובלת למקרים ספציפיים כאלו של קבוצות שונות באותו איזור המדברות גרסאות שונות של השפה היא ‘סוציולקטים’. ואם לא, יש כמה -לקטים אחרים, שאני לא זוכר מהקורסים בבלשנות.

ובכן, כשבוחנים את ההודעות של יע”ז (יהודיסטים עלגים זועמים), מזנקים כמה מאפיינים ברורים:

א. הם זועמים. ומנבלים את הפה יותר מזונה של שלושה מלחים.
ב. הם לא מאמינים בסימני פיסוק.
ג. אין להם צורך באיות קבוע למילים. אגב, ממה שהבנתי בלא מעט שפות זה היה די נהוג לפני המצאת הדפוס. כל עוד הבינו אותך, מה זה משנה איך בדיוק כתבת?

אבל תופעה נוספת, שמי יודע, אולי יום אחד תהיה נפוצה, היא י’ הפניה. כאמור, אני מקווה לתהילת עולם, וכיוצא בזה, ומקווה מאוד שאף אחד אחר לא הצביע על ה-י’ הזאת קודם.

למשל, המשפט בכותרת הפוסט, מתוך תגובה של מיכאל –

לאחר מכן הוא ממשיך עם “אליאור יבן זונה מכוער”. באותו מקום, עומר מתחיל עם “יבני אלף שארמוטות”, ממשיך בתיאורים ציוריים שלא ברור מאיפה נלקחו (צפוי לו עתיד בלתי מזהיר כסופר פנטסיה), ומגיע גם ל-“אייגן אינעל גיסך יבן שארמוטה”. טרם הצלחתי להבין מה זה “אייגן”.

יע”ז אחר, או אחרת, גל – “יחתיכת מפגרים”. “ימפגרים”. “ימשועממים”. “ימתוסכליים”. ונדמה לי, אם פענחתי את התחביר היחודי, שגם “יחראותתת”.

אדיר מציע את “יבני שרמוטות”, ואת “יגויים מסריחים”.

ושוב, מיכאל, הרהוט והקולח – “תקשיב יחתיכת בן זונה”. “יבן של שרמוטה מטומטמת”.

ירין, כך נראה, גדל בחברת שפע. הוא לא יודע שיום אחד יגמרו האותיות בעולם, ומרשה לעצמו לכתוב דברים כמו “יבנייי זונווווותתת מיייי הבבןןןןן זונההה שפתחחחח…”

דניאל בחידוש מפתיע – סימני פיסוק! “יכופרים שרמוטות!!” (לא השימוש הכי נכון בעולם בסימני קריאה, אבל בכל זאת, התקדמות.)

אצל מוטי יש עירוב מעניין בין התצורות השונות של הפניה הזאת – “תמות יעמלקי ותמות מסרטן השד יא מוצץ”.

אלו היו רק כמה דגימות מקריות. ניתן למצוא עוד הרבה כאלו בדף של “כופר”, כאן.

אני מקווה שהצלחתי לבסס את הטענה שמדובר כאן בתצורה של ממש בשפה העברית, ולא רק שגיאת כתיב או הקלדה אקראית. ראוי לציין שמעניין איך העברית לקחה את צורת הפניה הערבית “יא”, בלעה אותה, והתאימה אותה למבנה הותיק והטוב של אותיות השימוש בכלל, ובכל”ם בפרט. אני גם שמח שמצאתי סוף סוף שימוש לאותם קורסים בבלשנות מהאוניברסיטה. ידעתי שיום אחד הידע הזה יהיה מועיל.


היה זה פוסט של אסף ק. דקל

tumblr for tambalz

לבלוגוספירה יש נקודת תורפה ידועה וכואבת: השיעור העצום של גופות בלוגים, שבעליהם נטשו והפסיקו לעדכן (90% מהבלוגים בשנת 2008, לפי אינדקס הבלוגים טכנורטי). דיוויד קארפ החליט ליצור את טמבלר (Tumblr), פלטפורמת בלוגים שתסייע למשתמשים להתגבר על בעיית חוסר ההתמדה הזאת.

בין אינספור פלטפורמות הבלוגים, טמבלר מתייחדת ממשקית ותמטית, כששני המאפיינים קשורים זה בזה. הממשק מאפשר לבחור את סוג הפוסט – טקסט, ציטוט, לינק, צ’ט, תמונה, סרטון, שיר וכדומה – ולהטמיע את התוכן הרצוי במהירות. הבלוגים של טמבלר קשורים ביניהם, ומשתמשים יכולים לעקוב אחרי טמבלרים מעניינים, לסמן פוסטים נבחרים (כמו “לייק” בפייסבוק) ולצטט בקלות פוסטים שלמים.

אם ראיתי סרטון שמעניין אותי, אני יכול להעלות אותו במהירות ובלב קל, בלי המועקה המתלווה בדרך כלל לפרסום פוסט בבלוג: מספיק לשים את הסרטון או שאני צריך לכתוב משהו? זה ייראה טוב אם יהיה שם רק סרטון בלי טקסט? אם ראיתי את הסרטון בטמבלר אחר, אני יכול ללחוץ על כפתור שיתוף ולפרסמו אצלי בלי לדאוג לענייני קרדיט – הקרדיט יוטמע שם אוטומטית, גם אם מדובר בשרשרת קרדיטים שמובילה ממצטט למצטט עד לפוסט המקורי.

השילוב של המיטב מעולמות הבלוגים והרשתות החברתיות – עדכונים קצרים ומהירים, קלות הטמעת המדיה וקשר בין החברים – הפך את טמבלר לפלטפורמה אידיאלית לבלוגרים ששואפים לשלב עיסוק בנושאים נישתיים עד אובססיה עם אוצרוּת אינטרנטית, ולשטוף את הרשת בבלוגים ממוקדי תחום עניין. “תוכן ספרי הגזירים שלנו ומחסני הגינה שלנו עבר לרשת”, הגדיר זאת אתר האינדיפנדנט. זו אבולוציה וירטואלית של נוהג האספנות – בלוגי הטמבלר לא משמשים לתיעוד האוספים הפיזיים, אלא משמשת להם תחליף סם וירטואלי.

טעימה מהעולם המופלא הזה: Text from Dog, שמציג הסתמסויות בין איש לכלבו; best friends של הצלמת הישראלית דפנה טלמון, שמציג אנשים עם חיות המחמד שלהם; “סחים, הם בכל מקום“, בלוג ז”ל שתיעד את תופעת הסחיות הישראלית ושהפך לכוכבת את עדן אברג’יל, חיילת שהצטלמה עם עצירים פלסטיניים כפותים; This is Why You’re Fat, שמציג פריטי מזון גרוטסקיים; והמטא-טמבלר המתבקש Best of Tumblr, שמציג פוסטים מרחבי טמבלר שזכו ל-100 אינטראקציות ומעלה.

ציר זמן ונתונים

1997: דיוויד קארפ בן ה-11 קורא את הספר “HTML לאובדי עצות” ומתחיל לבנות אתרים לעסקים מקומיים.

2003: קארפ בן ה-17 עוזב את ניו יורק ועובר לטוקיו לחמישה חודשים.

2/2007: קארפ בן ה-21 משיק גירסת בטא של טאמבלר מחדר השינה בדירת אמו בניו יורק, במטרה למשוך לקוחות לחברת עיצוב האתרים שהקים, דיווידוויל.

4/2007: טאמבלר מושקת רשמית בליווי הפוסט הבלתי נמנע בטק-קראנץ’, ויש לה כבר 50 אלף משתמשים.

10/2007: קארפ, שדחה הצעה למכור 50% מטאמבלר בסכום ששיקף לה שווי של 3 מיליון דולר, מוכר 25% ממנה לקבוצת משקיעים לפי שווי זהה.

8/2009: ביזנסוויק בוחר בקארפ לאחד מיזמי הטכנולוגיה הצעירים הטובים ביותר ל-2009.

3/2010: טאמבלר מתחילה למכור קידום במדריך הבלוגים שלה תמורת 9 דולר, ומציעה למכירה 13 תבניות עיצוב לבלוגים במחירים שנעים בין 9-49 דולר.

10/2010: לפי קומסקור, טאמבלר רושמת 1.2 מיליארד דפים נצפים בחודש אוקטובר, עליה של 1540% מאוקטובר 2009.

11/2010: טאמבלר מגייסת 30 מיליון דולר לפי שווי של כ-135 מיליון דולר.

2010: המגזין טכנולוג’י ריוויו של אוניברסיטת MIT בוחר בקארפ בן ה-24 לרשימה השנתית של 35 אנשי חדשנות מתחת לגיל 35 לשנת 2010.

6/2011: טאמבלר מגיעה לאירוח של 20.8 מיליון בלוגים ועוברת את המתחרה וורדפרס, שהוקמה ארבע שנים לפניה, בכ-86 אלף בלוגים.

9/2011: טאמבלר מגייסת 85 מיליון דולר בהון סיכון, שמשקפים לחברה שווי של 800 מיליון דולר.

10/2011: הצוות של נשיא ארה”ב, ברק אובמה, פותח בלוג טאמבלר עבור קמפיין 2012, barackobama.tumblr.com

8/2011: אקטיביסט ניו יורקי בשם כריס פותח טאמבלר בשם “אנחנו ה-99%”, שמציג אנשים שמוחים נגד השיטה הכלכלית בארה”ב, שבה לתפיסתם 99% מהציבור משלמים על ההתנהלות של המאיון העליון. שם הטאמבלר הפך לאחת הסיסמאות הבולטות של תנועת המחאה אוקיופיי וול סטריט.

2/2012: טאמבלר מגייסת עורכים וכתבים שיסקרו את הנעשה ברשת טאמבלר בת 42 מיליון הבלוגים.

2/2012: טאמבלר מתחילה למכור לבלוגרים אפשרות לקדם פוסטים שלהם בלוח הניהול שמוצג למשתמשי הפלטפורמה, תמורת דולר אחד.

4/2012: הקומיקס הפופולרי xkcd בודק נפח חיפוש של המילים טאמבלר ובלוג בגוגל טרנדז, וחוזה שתוך כחצי שנה המילה טאמבלר תעבור את המילה בלוג.

4/2012: חמש שנים אחרי הקמתה ושנתיים אחרי שקארפ אמר בראיון ללוס אנג’לס טיימס כי “אנחנו די מתנגדים לפרסום. זה ממש הופך לנו את הקיבה”, טאמבלר נכנסת לתחום הפרסום בתשלום, ומודיעה שתמכור פרסומות על לוח ניהול הבלוגים שמוצג למשתמשים החל מחודש מאי.

6/2012: אדידס היא החברה הגדולה הראשונה שמשיקה קמפיין מסחרי בטאמבלר, לקידום בלוג שפתחה לכבוד אליפות אירופה בכדורגל.

67.4 מיליון בלוגים נפתחו עד היום בטאמבלר.
28.8 מיליארד פוסטים פורסמו עד היום בטאמבלר
66.3 פוסטים מתפרסמים ביום בטאמבלר.
136 מיליון אנשים גולשים לאתר.
16.8 מיליארד דפים נצפים בחודש באתר.

החברה פועלת מניו יורק ולא מעמק הסיליקון, כי קארפ חושב שניו יורק היא “לב העולם היצירתי” ו”מגניבה יותר מפאלו אלטו”.

104 עובדים בחברה. 50 מהם עשו רילוקיישן לניו יורק.

בלוגי טאמבלר בולטים: נשיא ארה”ב ברק אובמה, המוזיקאית ליידי גאגא, הזמרת ביונסה, השחקנית זואי דשאנל, המגזין ניו יורקר, ארכיון התמונות של הניו יורק טיימס.

____________________
התפרסם במקור ב”מוסף הארץ” ב-10.8.2012, לצד ראיון עם מייסד פלטפורמת טמבלר.

שרה סילברמן תעשה את שלדון אדלסון!

פוסט של יהונתן זילבר

שרה סילברמן, הקומיקאית היהודית-אמריקאית ששמה את ה”פוי” ב”הומור בלתי צפוי”, יוצאת היום (ב’) בקריאה פומבית למיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, האיש ששם את הכסף שלו במערכות בחירות של שמרנים לבנבנים: תפסיק לתרום מיליונים רבים למועמד הרפובליקני מיט רומני – ואני אעשה אותך.

אתם מכירים את אדלסון משום שרווחי הקזינו הלאס-וגאסים העצומים שלו מממנים את החינמון משבש-המציאות “ישראל היום”; אחינו האמריקאים מכירים אותו משום שהוא דחף עד כה 36 מיליון דולר לכיסים של מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, והוא הכריז שהוא מוכן לעשות לאובמה raise עד לסכום של מאה מיליון.

YouTube Preview Image

“אם תתן את מאה המיליון האלו לאובמה במקום לרומני”, אומרת סילברמן, “אני – טוב, אני לא אשכב איתך, כי אני בחורה נחמדה, אבל אני אעשה לך scissoring כשאני לבושה בתחתוני ביקיני עד למיצוי. כלומר עד שתגמור”.

היינו מתרגמים את המונח האמריקאי scissoring, אבל חדר 404 זה בלוג לכל המשפחה. וחוץ מזה אנחנו לא ממש רוצים. לכו תשאלו את החברות הלסביות שלכם.

הסרטון מפנה את הגולשים לאתר ScissorSheldon.com, אתר כעור ומצחיק שקורא למיט רומני להפסיק לקחת כסף ממיליארדרים מזדקנים. אחד מהדפים באתר הזה, שנושא את הכותרת “מיהו האיש השווה מאה מיליונים?” מציין כמה פרטים שיעניינו כל ישראלי שסקרן לדעת מיהו האיש שמממן את העיתון המחולק ביותר בישראל:

2. הוא כנה לחלוטין לגבי קניית בחירות. הוא אמר שהוא “נגד עשירים-מאוד שמנסים להשפיע על תוצאות בחירות. אבל כל עוד אפשר לעשות את זה, אני הולך לעשות את זה”.

כסף, אינטרסים ומערכות בחירות היו נושא חם בארה”ב אפילו לפני שפורסם אצלנו תחקיר “עובדה” ההוא על הלוביסטים, אבל דומה שבבחירות הקרובות עומדים להשבר שיאים של הגזמה פראית וגועל שיגרמו אפילו לאמריקאים להגיד “רגע רגע, יכול להיות שהגזמנו”. במוקד הדיון נמצאות דרכים יצירתיות לעקוף את חוקי מימון מסעי הפרסום המגבילות את הסכום שאזרח או גוף יכולים לתרום למועמד, ובראש הדרכים היצירתיות האלו, ארגוני Super-PAC, שהם מעין… הן כמו עמותות, ש… בוא נגיד את זה ככה. סופר-פאקס הן… הם… הן דרך לתרום מאה מיליון דולר למיט רומני, למשל. וזהו.

אליה וקוץ בה: מי שעומד מאחורי הסרטון והאתר המשעשעים הם החבר’ה ב-JCER, “המועצה היהודית לחינוך ומחקר”, שהיא, בפני עצמה, גם היא, סופר-פאק. JCER עומדים גם מאחורי קמפיין בשם “השלעפ הגדול”, שנועד להעלות את קרנו של אובמה בעיני סבאים וסבתות יהודים ויהודיות באמריקה. צפו:

YouTube Preview Image

ליהונתן זילבר יש כבר מספיק משפחה


הצעת גירושים מרגשת • חולצות כהנא • מרזל נגד מצעד הגאווה • פייסבוק נגד מרזל | שישבת עם אסף ליברמן

סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט” בשישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:

• ברוך מרזל פותח ליין חולצות “כהנא צדק”. אומת הרשת מטרילה אותו. טעימה:

“יש גם חולצות ״סופי צדקה״ לנשים?” (דור מוסקל)
“יש גם בצבע אדום? אני סוציאליסטית” (לינור גריסריו)
“זה מקנה הנחה בכניסה למערת המכפלה?” (דור צח)
“איך החולצות מתמודדות עם קליה? אני תמיד מסתבך עם כתמי דם?” (ליאור מורג)
“כמה אחוז כותנה והאם קבוצת שחורים קטפו אותה?” (דור מוסקל)

• ברוך מרזל משתלח בחוגגי מצעד הגאווה. אומת הרשת מטרילה. מרזל מוחק וחוסם מגיבים לא רצויים. קריאה להלשין לפייסבוק על מדיניות העמוד כגזעני. שעות ספורות אחר כך העמוד נעלם. לא ידוע אם נסגר על ידי פייסבוק בעקבות התלונות, או על ידי מפעיליו שחששו מהצפות של מתנגדים בשישבת.

• הצעת הנישואים בליפדאב גרם כאן להתפרצות רגשות מביכה. מערכת חדר 404 מבקשת להתנצל בפני הקוראים שנפגעו, ולשמח אותם עם הצעת גירושים בליפדאב.

לדף הבא →