קיורינג: אדבאסטינג באמצעות קודי QR

אדבאסטינג, הפרקטיקה של השחתת מודעות לשם שינוי המסר, הגיעה לקודי ה-QR, הברקודים שנראים כמו תשבץ, אשר מתפרסמים בגוף המודעה, נסרקים עם המצלמפון באמצעות אפליקציה סלולרית ומתורגמים לכתובת דף אינטרנט לפעילות המשך של הצופים.

השחתת מודעה באמצעות קיואר – אני מציע את הפועל QRing (קיורינג) – מצריכה הדפסת קיואר של אתר היעד על מדבקה בגודל המתאים והדבקתה על המודעה. אם הקיואר מודבק במדויק ישירות על הקיואר הקיים של המודעה, קשה יהיה להבחין שנעשה במודעה שיבוש, והצופים שיגלשו לאתר דרך הקיואר הזר עשויים לחשוב שהמפרסם התכוון להפנותם לשם. האופציות לשיבוש קמפיינים אינסופיות, ואני מחכה לראות מה אקטיביסטים מסוגם של Yes Men יעשו עם זה.

באחרונה קיוארו (קוירו?) בת”א מודעות שהציגו את הרבי מלובביץ’ כ”משיח” – הקיואר שהודבק עליהן בצורה בוטה (על פניו של הרב) הפנה לאתר תומכי המשיח המתחרה, “יהודים למען ישוע“.

_________________________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “דברים חדשים” במוסף הארץ, 31.8.2012

“אמא שך בן 12 יבן אלף בן של היטלר”

פוסט של אסף ק. דקל

אחד החלקים הלעתים-מתישים-לעתים-משעשעים בקריאה במיני דפים אתאיסטים (נניח, “כופר“, או, נניח, “יהוה“) הוא הפידבקים שאלו מקבלים מהציבור הרחב. וכשאני אומר רחב זאת הכללה. כל אחד ואחד מהם צר אופקים למדי. ילדים טפשים ועלגים, כן, אני יודע. אבל לא זאת המטרה שלי, כרגע. המטרה שלי היא בתקווה לזכות בתהילת עולם, בכך שאני מגדיר תופעה לשונית חדשה.

מרבית הבלשנות המודרנית לא עוסקת בנכון/לא נכון. כי זה לא מעניין. מעניין איך בנוייה השפה של אנשים שמשתמשים בה. וההנחה היא שאם מישהו הוא “דובר ילידי”, הרי שהוא שולט בשפה שלו היטב. כמובן, זאת יכולה להיות שונה למדי משלנו. יתכנו דיאלקטים שונים (אם כי נדמה לי שההגדרה המקובלת למקרים ספציפיים כאלו של קבוצות שונות באותו איזור המדברות גרסאות שונות של השפה היא ‘סוציולקטים’. ואם לא, יש כמה -לקטים אחרים, שאני לא זוכר מהקורסים בבלשנות.

ובכן, כשבוחנים את ההודעות של יע”ז (יהודיסטים עלגים זועמים), מזנקים כמה מאפיינים ברורים:

א. הם זועמים. ומנבלים את הפה יותר מזונה של שלושה מלחים.
ב. הם לא מאמינים בסימני פיסוק.
ג. אין להם צורך באיות קבוע למילים. אגב, ממה שהבנתי בלא מעט שפות זה היה די נהוג לפני המצאת הדפוס. כל עוד הבינו אותך, מה זה משנה איך בדיוק כתבת?

אבל תופעה נוספת, שמי יודע, אולי יום אחד תהיה נפוצה, היא י’ הפניה. כאמור, אני מקווה לתהילת עולם, וכיוצא בזה, ומקווה מאוד שאף אחד אחר לא הצביע על ה-י’ הזאת קודם.

למשל, המשפט בכותרת הפוסט, מתוך תגובה של מיכאל -

לאחר מכן הוא ממשיך עם “אליאור יבן זונה מכוער”. באותו מקום, עומר מתחיל עם “יבני אלף שארמוטות”, ממשיך בתיאורים ציוריים שלא ברור מאיפה נלקחו (צפוי לו עתיד בלתי מזהיר כסופר פנטסיה), ומגיע גם ל-”אייגן אינעל גיסך יבן שארמוטה”. טרם הצלחתי להבין מה זה “אייגן”.

יע”ז אחר, או אחרת, גל – “יחתיכת מפגרים”. “ימפגרים”. “ימשועממים”. “ימתוסכליים”. ונדמה לי, אם פענחתי את התחביר היחודי, שגם “יחראותתת”.

אדיר מציע את “יבני שרמוטות”, ואת “יגויים מסריחים”.

ושוב, מיכאל, הרהוט והקולח – “תקשיב יחתיכת בן זונה”. “יבן של שרמוטה מטומטמת”.

ירין, כך נראה, גדל בחברת שפע. הוא לא יודע שיום אחד יגמרו האותיות בעולם, ומרשה לעצמו לכתוב דברים כמו “יבנייי זונווווותתת מיייי הבבןןןןן זונההה שפתחחחח…”

דניאל בחידוש מפתיע – סימני פיסוק! “יכופרים שרמוטות!!” (לא השימוש הכי נכון בעולם בסימני קריאה, אבל בכל זאת, התקדמות.)

אצל מוטי יש עירוב מעניין בין התצורות השונות של הפניה הזאת – “תמות יעמלקי ותמות מסרטן השד יא מוצץ”.

אלו היו רק כמה דגימות מקריות. ניתן למצוא עוד הרבה כאלו בדף של “כופר”, כאן.

אני מקווה שהצלחתי לבסס את הטענה שמדובר כאן בתצורה של ממש בשפה העברית, ולא רק שגיאת כתיב או הקלדה אקראית. ראוי לציין שמעניין איך העברית לקחה את צורת הפניה הערבית “יא”, בלעה אותה, והתאימה אותה למבנה הותיק והטוב של אותיות השימוש בכלל, ובכל”ם בפרט. אני גם שמח שמצאתי סוף סוף שימוש לאותם קורסים בבלשנות מהאוניברסיטה. ידעתי שיום אחד הידע הזה יהיה מועיל.


היה זה פוסט של אסף ק. דקל

tumblr for tambalz

לבלוגוספירה יש נקודת תורפה ידועה וכואבת: השיעור העצום של גופות בלוגים, שבעליהם נטשו והפסיקו לעדכן (90% מהבלוגים בשנת 2008, לפי אינדקס הבלוגים טכנורטי). דיוויד קארפ החליט ליצור את טמבלר (Tumblr), פלטפורמת בלוגים שתסייע למשתמשים להתגבר על בעיית חוסר ההתמדה הזאת.

בין אינספור פלטפורמות הבלוגים, טמבלר מתייחדת ממשקית ותמטית, כששני המאפיינים קשורים זה בזה. הממשק מאפשר לבחור את סוג הפוסט – טקסט, ציטוט, לינק, צ’ט, תמונה, סרטון, שיר וכדומה – ולהטמיע את התוכן הרצוי במהירות. הבלוגים של טמבלר קשורים ביניהם, ומשתמשים יכולים לעקוב אחרי טמבלרים מעניינים, לסמן פוסטים נבחרים (כמו “לייק” בפייסבוק) ולצטט בקלות פוסטים שלמים.

אם ראיתי סרטון שמעניין אותי, אני יכול להעלות אותו במהירות ובלב קל, בלי המועקה המתלווה בדרך כלל לפרסום פוסט בבלוג: מספיק לשים את הסרטון או שאני צריך לכתוב משהו? זה ייראה טוב אם יהיה שם רק סרטון בלי טקסט? אם ראיתי את הסרטון בטמבלר אחר, אני יכול ללחוץ על כפתור שיתוף ולפרסמו אצלי בלי לדאוג לענייני קרדיט – הקרדיט יוטמע שם אוטומטית, גם אם מדובר בשרשרת קרדיטים שמובילה ממצטט למצטט עד לפוסט המקורי.

השילוב של המיטב מעולמות הבלוגים והרשתות החברתיות – עדכונים קצרים ומהירים, קלות הטמעת המדיה וקשר בין החברים – הפך את טמבלר לפלטפורמה אידיאלית לבלוגרים ששואפים לשלב עיסוק בנושאים נישתיים עד אובססיה עם אוצרוּת אינטרנטית, ולשטוף את הרשת בבלוגים ממוקדי תחום עניין. “תוכן ספרי הגזירים שלנו ומחסני הגינה שלנו עבר לרשת”, הגדיר זאת אתר האינדיפנדנט. זו אבולוציה וירטואלית של נוהג האספנות – בלוגי הטמבלר לא משמשים לתיעוד האוספים הפיזיים, אלא משמשת להם תחליף סם וירטואלי.

טעימה מהעולם המופלא הזה: Text from Dog, שמציג הסתמסויות בין איש לכלבו; best friends של הצלמת הישראלית דפנה טלמון, שמציג אנשים עם חיות המחמד שלהם; “סחים, הם בכל מקום“, בלוג ז”ל שתיעד את תופעת הסחיות הישראלית ושהפך לכוכבת את עדן אברג’יל, חיילת שהצטלמה עם עצירים פלסטיניים כפותים; This is Why You’re Fat, שמציג פריטי מזון גרוטסקיים; והמטא-טמבלר המתבקש Best of Tumblr, שמציג פוסטים מרחבי טמבלר שזכו ל-100 אינטראקציות ומעלה.

ציר זמן ונתונים

1997: דיוויד קארפ בן ה-11 קורא את הספר “HTML לאובדי עצות” ומתחיל לבנות אתרים לעסקים מקומיים.

2003: קארפ בן ה-17 עוזב את ניו יורק ועובר לטוקיו לחמישה חודשים.

2/2007: קארפ בן ה-21 משיק גירסת בטא של טאמבלר מחדר השינה בדירת אמו בניו יורק, במטרה למשוך לקוחות לחברת עיצוב האתרים שהקים, דיווידוויל.

4/2007: טאמבלר מושקת רשמית בליווי הפוסט הבלתי נמנע בטק-קראנץ’, ויש לה כבר 50 אלף משתמשים.

10/2007: קארפ, שדחה הצעה למכור 50% מטאמבלר בסכום ששיקף לה שווי של 3 מיליון דולר, מוכר 25% ממנה לקבוצת משקיעים לפי שווי זהה.

8/2009: ביזנסוויק בוחר בקארפ לאחד מיזמי הטכנולוגיה הצעירים הטובים ביותר ל-2009.

3/2010: טאמבלר מתחילה למכור קידום במדריך הבלוגים שלה תמורת 9 דולר, ומציעה למכירה 13 תבניות עיצוב לבלוגים במחירים שנעים בין 9-49 דולר.

10/2010: לפי קומסקור, טאמבלר רושמת 1.2 מיליארד דפים נצפים בחודש אוקטובר, עליה של 1540% מאוקטובר 2009.

11/2010: טאמבלר מגייסת 30 מיליון דולר לפי שווי של כ-135 מיליון דולר.

2010: המגזין טכנולוג’י ריוויו של אוניברסיטת MIT בוחר בקארפ בן ה-24 לרשימה השנתית של 35 אנשי חדשנות מתחת לגיל 35 לשנת 2010.

6/2011: טאמבלר מגיעה לאירוח של 20.8 מיליון בלוגים ועוברת את המתחרה וורדפרס, שהוקמה ארבע שנים לפניה, בכ-86 אלף בלוגים.

9/2011: טאמבלר מגייסת 85 מיליון דולר בהון סיכון, שמשקפים לחברה שווי של 800 מיליון דולר.

10/2011: הצוות של נשיא ארה”ב, ברק אובמה, פותח בלוג טאמבלר עבור קמפיין 2012, barackobama.tumblr.com

8/2011: אקטיביסט ניו יורקי בשם כריס פותח טאמבלר בשם “אנחנו ה-99%”, שמציג אנשים שמוחים נגד השיטה הכלכלית בארה”ב, שבה לתפיסתם 99% מהציבור משלמים על ההתנהלות של המאיון העליון. שם הטאמבלר הפך לאחת הסיסמאות הבולטות של תנועת המחאה אוקיופיי וול סטריט.

2/2012: טאמבלר מגייסת עורכים וכתבים שיסקרו את הנעשה ברשת טאמבלר בת 42 מיליון הבלוגים.

2/2012: טאמבלר מתחילה למכור לבלוגרים אפשרות לקדם פוסטים שלהם בלוח הניהול שמוצג למשתמשי הפלטפורמה, תמורת דולר אחד.

4/2012: הקומיקס הפופולרי xkcd בודק נפח חיפוש של המילים טאמבלר ובלוג בגוגל טרנדז, וחוזה שתוך כחצי שנה המילה טאמבלר תעבור את המילה בלוג.

4/2012: חמש שנים אחרי הקמתה ושנתיים אחרי שקארפ אמר בראיון ללוס אנג’לס טיימס כי “אנחנו די מתנגדים לפרסום. זה ממש הופך לנו את הקיבה”, טאמבלר נכנסת לתחום הפרסום בתשלום, ומודיעה שתמכור פרסומות על לוח ניהול הבלוגים שמוצג למשתמשים החל מחודש מאי.

6/2012: אדידס היא החברה הגדולה הראשונה שמשיקה קמפיין מסחרי בטאמבלר, לקידום בלוג שפתחה לכבוד אליפות אירופה בכדורגל.

67.4 מיליון בלוגים נפתחו עד היום בטאמבלר.
28.8 מיליארד פוסטים פורסמו עד היום בטאמבלר
66.3 פוסטים מתפרסמים ביום בטאמבלר.
136 מיליון אנשים גולשים לאתר.
16.8 מיליארד דפים נצפים בחודש באתר.

החברה פועלת מניו יורק ולא מעמק הסיליקון, כי קארפ חושב שניו יורק היא “לב העולם היצירתי” ו”מגניבה יותר מפאלו אלטו”.

104 עובדים בחברה. 50 מהם עשו רילוקיישן לניו יורק.

בלוגי טאמבלר בולטים: נשיא ארה”ב ברק אובמה, המוזיקאית ליידי גאגא, הזמרת ביונסה, השחקנית זואי דשאנל, המגזין ניו יורקר, ארכיון התמונות של הניו יורק טיימס.

____________________
התפרסם במקור ב”מוסף הארץ” ב-10.8.2012, לצד ראיון עם מייסד פלטפורמת טמבלר.

שרה סילברמן תעשה את שלדון אדלסון!

פוסט של יהונתן זילבר

שרה סילברמן, הקומיקאית היהודית-אמריקאית ששמה את ה”פוי” ב”הומור בלתי צפוי”, יוצאת היום (ב’) בקריאה פומבית למיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, האיש ששם את הכסף שלו במערכות בחירות של שמרנים לבנבנים: תפסיק לתרום מיליונים רבים למועמד הרפובליקני מיט רומני – ואני אעשה אותך.

אתם מכירים את אדלסון משום שרווחי הקזינו הלאס-וגאסים העצומים שלו מממנים את החינמון משבש-המציאות “ישראל היום”; אחינו האמריקאים מכירים אותו משום שהוא דחף עד כה 36 מיליון דולר לכיסים של מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, והוא הכריז שהוא מוכן לעשות לאובמה raise עד לסכום של מאה מיליון.

YouTube Preview Image

“אם תתן את מאה המיליון האלו לאובמה במקום לרומני”, אומרת סילברמן, “אני – טוב, אני לא אשכב איתך, כי אני בחורה נחמדה, אבל אני אעשה לך scissoring כשאני לבושה בתחתוני ביקיני עד למיצוי. כלומר עד שתגמור”.

היינו מתרגמים את המונח האמריקאי scissoring, אבל חדר 404 זה בלוג לכל המשפחה. וחוץ מזה אנחנו לא ממש רוצים. לכו תשאלו את החברות הלסביות שלכם.

הסרטון מפנה את הגולשים לאתר ScissorSheldon.com, אתר כעור ומצחיק שקורא למיט רומני להפסיק לקחת כסף ממיליארדרים מזדקנים. אחד מהדפים באתר הזה, שנושא את הכותרת “מיהו האיש השווה מאה מיליונים?” מציין כמה פרטים שיעניינו כל ישראלי שסקרן לדעת מיהו האיש שמממן את העיתון המחולק ביותר בישראל:

2. הוא כנה לחלוטין לגבי קניית בחירות. הוא אמר שהוא “נגד עשירים-מאוד שמנסים להשפיע על תוצאות בחירות. אבל כל עוד אפשר לעשות את זה, אני הולך לעשות את זה”.

כסף, אינטרסים ומערכות בחירות היו נושא חם בארה”ב אפילו לפני שפורסם אצלנו תחקיר “עובדה” ההוא על הלוביסטים, אבל דומה שבבחירות הקרובות עומדים להשבר שיאים של הגזמה פראית וגועל שיגרמו אפילו לאמריקאים להגיד “רגע רגע, יכול להיות שהגזמנו”. במוקד הדיון נמצאות דרכים יצירתיות לעקוף את חוקי מימון מסעי הפרסום המגבילות את הסכום שאזרח או גוף יכולים לתרום למועמד, ובראש הדרכים היצירתיות האלו, ארגוני Super-PAC, שהם מעין… הן כמו עמותות, ש… בוא נגיד את זה ככה. סופר-פאקס הן… הם… הן דרך לתרום מאה מיליון דולר למיט רומני, למשל. וזהו.

אליה וקוץ בה: מי שעומד מאחורי הסרטון והאתר המשעשעים הם החבר’ה ב-JCER, “המועצה היהודית לחינוך ומחקר”, שהיא, בפני עצמה, גם היא, סופר-פאק. JCER עומדים גם מאחורי קמפיין בשם “השלעפ הגדול”, שנועד להעלות את קרנו של אובמה בעיני סבאים וסבתות יהודים ויהודיות באמריקה. צפו:

YouTube Preview Image

ליהונתן זילבר יש כבר מספיק משפחה


הצעת גירושים מרגשת • חולצות כהנא • מרזל נגד מצעד הגאווה • פייסבוק נגד מרזל | שישבת עם אסף ליברמן

סיפורים מהפינה “האחראי על האינטרנט” בשישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:

• ברוך מרזל פותח ליין חולצות “כהנא צדק”. אומת הרשת מטרילה אותו. טעימה:

“יש גם חולצות ״סופי צדקה״ לנשים?” (דור מוסקל)
“יש גם בצבע אדום? אני סוציאליסטית” (לינור גריסריו)
“זה מקנה הנחה בכניסה למערת המכפלה?” (דור צח)
“איך החולצות מתמודדות עם קליה? אני תמיד מסתבך עם כתמי דם?” (ליאור מורג)
“כמה אחוז כותנה והאם קבוצת שחורים קטפו אותה?” (דור מוסקל)

• ברוך מרזל משתלח בחוגגי מצעד הגאווה. אומת הרשת מטרילה. מרזל מוחק וחוסם מגיבים לא רצויים. קריאה להלשין לפייסבוק על מדיניות העמוד כגזעני. שעות ספורות אחר כך העמוד נעלם. לא ידוע אם נסגר על ידי פייסבוק בעקבות התלונות, או על ידי מפעיליו שחששו מהצפות של מתנגדים בשישבת.

• הצעת הנישואים בליפדאב גרם כאן להתפרצות רגשות מביכה. מערכת חדר 404 מבקשת להתנצל בפני הקוראים שנפגעו, ולשמח אותם עם הצעת גירושים בליפדאב.

ג’ייק אנד אמיר מ-CollegeHumor מגיעים להעביר סדנה בישראל ומחרתיים מתפרסם ראיון שלי איתם במוסף הארץ




ג’ייק הורוויץ ואמיר בלומנפלד, יוצרי סדרת הרשת Jake and Amir של CollegeHumor, מי המפורסם יותר מביניכם?
“אני!”, קופץ בלומנפלד לפני שאני מספיק לסיים את השאלה.
הורוויץ: “אני משער שאמיר, כנראה, כי הוא היה בסרט [תפקיד קטן בסרט השלישי בסדרת קומדיות הקולג'ים "הרולד וקומאר"]. אבל מי יותר צנוע?”
בלומנפלד: “אני”.
הורוויץ: “גם אמיר. הוא היה בסרט”.

לאמיר יש ערך משלו בוויקיפדיה, בעוד חיפוש ערך על ג’ייק מנתב לערך של קולג’יומור. שניכם זכיתם בבחירת הקהל בפרסי הוובי בקטגוריית הסדרה הקומית על “ג’ייק אנד אמיר”, אבל רק אמיר זכה בוובי בחירת הקהל על הופעה אינדיבידואלית.
הורוויץ: “איזה מין ראיון זה?”

אתה מקנא בו?
בלומנפלד מתערב: “אין שאלה בכלל. פשוט מציינים עובדות”.
הורוויץ: “גם פרופיל הטוויטר שלו מאושרר [סימון שמעיד שהפרופיל מופעל על ידי האישיות המפורסמת ולא מתחזה] ושלי לא”.

בשבוע הבא הם יגיעו לישראל, להעביר הרצאה על כתיבה קומית לאינטרנט, בכנס הניו מדיה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. אבל הם מודים שסדרת אינטרנט היא לא הפסגה המקצועית שלהם. “לכל קומיקאי, במרכאות, יש שאיפות שונות, אבל אף אחד מהם לא שואף להיות באינטרנט”, אומר בלומנפלד. “הרבה קומיקאים אוהב את החופש של עבודה באינטרנט והם עושים את זה, אבל זה סוג של פורקן יצירתי עבורם ולא את התוצאה הסופית של הקריירה שלהם או שאיפת הקריירה שלהם. אני מכיר הרבה קומיקאים שעושים קטעי וידאו עבור קולג’יומור כי זה מאפשר להם לאמן שריר אחר של קומדיה, אבל לא שם הם עושים את הכסף שלהם”.

הייתם ממליצים לאנשים ליצור קומדיית אינטרנט?
הורוויץ: “כן, זו הדרך הטובה ביותר שיש להיכנס לקומדיה, כתיבה והופעה. זה הרבה יותר קל משאי פעם היה. בימים עברו היית צריך לכתוב תסריט ולשלוח אותו לאנשים בהוליווד, עכשיו אתה כותב את התסריט שלך ומצלם בעצמך עם חברים שלך על מצלמה טובה אבל זולה למדי. אתה יכול לגרום לזה להיראות נחמד, ואז זה יכול למשוך את תשומת ליבם של האנשים הנכונים. קל יותר לגרום לאנשים לצפות בסרטון מאשר לקרוא את התסריט או לראות את האודישן שלך”.

אז למרות שאתה מאוד מצליח באינטרנט, אתה עדיין רואה את זה בתור קרש קפיצה לקראת משהו רציני יותר.
הורוויץ: “האינטרנט היא לא המטרה הסופית שלי ושל אמיר. אמנם גדלנו בעידן של האינטרנט, אבל עדיין הערצנו תוכניות טלוויזיה וסרטים. כשהייתי בן 5, לא יכולתי להגיד שאני רוצה להיות כוכב אינטרנט. רציתי לכתוב סרט. אני חושב שאני עדיין רוצה להגשים את חלום הילדות. עבורנו המטרה והשאיפה היא ליצור תוכנית משלנו. לקחת את מה שאנחנו עושים באינטרנט ולהרחיב אותו לטלוויזיה, שם אנחנו נוכל ליצור דמויות ומצבים כמו שעשינו במשך זמן רב, אבל לקהל רחב יותר”.


שיחה על הומור יהודי, רמזור וארץ נהדרת, בדיחות אוננות והאם אפשר לתרגם הומור – בראיון המלא ביום שישי ב”מוסף הארץ” OH HAI, זה כבר כאן. גיפנימציות: מתוך Fuck Yeah Jake & Amir.

ג'ייק הורוויץ. צילום יחצנות

אמיר בלומנפלד. צילום יחצנות

הפרימיטיבים ש-מ-פ-ח-דים מהאינטרנט | העין השביעית

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

סכנה ברשת

הכותרות בראש שערי כל עיתוני הבוקר מוקדשות לאיראן, אבל נראה שלא כל העיתונים עושים זאת במידה דומה של חדווה. ב”ידיעות אחרונות” ו”מעריב” הכותרת על איראן (“בדרך להסכם עם איראן” ו”בכיר ישראלי: המו”מ עם איראן לא יעכב תקיפה”, בהתאמה) מזכירה תשלום מס. שני העיתונים הללו מדווחים כאילו כדי לצאת ידי חובה על ההתפתחויות האחרונות בסכנה הקיומית לכאורה שעומדת בפני מדינת ישראל. כדי לטלטל את הקוראים, העיתונים מדווחים בהבלטה על מעשים פליליים.

“חשד: סמנכ”ל הייטק ניצל מאות ילדות”, נכתב במרכז שער “ידיעות אחרונות”, לצד החותמת “סכנה ברשת”. כותרת המשנה מסתיימת בשאלה שמציגה משטרת ישראל, ובעצם מציג העיתון: “האם גם בתכם הוטרדה?”. זו שאלה שיכולה להסעיר כל הורה. היא בוודאי טרייה יותר מהשאלה, “האם גם אתם תמותו מפצצת גרעין שתטיל איראן על מדינת ישראל?”. ההורה המודאג, שרוצה לדעת את התשובה, מופנה לכפולת האמצע, שם מופיעה ידיעה לא ארוכה מאת מאיר תורג’מן ואיתן גליקמן, המתפרסמת על רקע תצלום המחשה של אדם יושב בחושך מול מסך מחשב. “בבוקר סמנכ”ל הייטק, בלילה פדופיל”, לשון כותרת הטראש שבחרו עורכי העיתון לידיעה.

תיבה נפרדת בכפולת האמצע של “ידיעות אחרונות” מבהירה להורים המודאגים כיצד יידעו אם גם בתם הוטרדה על-ידי החשוד. לפי המידע שבתיבה, החשוד השתמש בתוכנה מסוג מסוים ובשמות בדויים מסוימים. סימנים נוספים לכך שבתכם הוטרדה על-ידי החשוד לפי “ידיעות אחרונות”: “אחרי היכרות ראשונית הוא הוביל את השיחה לנושאים מיניים” וכן “במהלך השיחות שידל את הילדות להתפשט מול המצלמה”. במלים אחרות, אם בתכם קיימה קשר וירטואלי עם מישהו שהוביל את השיחה לנושאים מיניים ושידל אותה להתפשט מול המצלמה, יש מקום לדאגה (תודות על התובנה הזו ניתן להעביר ל”ידיעות אחרונות”, ת”ד 109, תל-אביב).

כותרת ידיעה נוספת בכפולת העמודים המרכזית של “ידיעות אחרונות”, “4 נערים אנסו ילדה בת 11″, חסרה את המלה “חשד”. על האירוע שמתואר בה מדווח במרכז שער “מעריב”, שם אין כלל צורך לצרף את המלה “חשד”, שכן הכותרת אינה אינפורמטיבית.

“גיליתי היום שבנים זה עם רע”, נכתב בגופן גדול בלב שער “מעריב”, בין מרכאות, על רקע אדום. זהו ציטוט מתוך יומנה האישי של ילדה בת 11 מאזור הנגב. על עמוד השער מתפרסמים גזרי היומן שבהם נכתב, בכתב יד של ילדה, על רקע ורוד פרחוני: “גיליתי היום משהו מיוחד שבנים זה עם רע היום נאנסתי בידיי ארבע [...] מה קרה, הם בכו יותר ממני לא רציתי לראות להם עד כמה אני עצובה [...] אני כל הזמן מאשימה את עצמי במה שקרה לי, אני מרגישה שזו אשמתי”.

את הטקסט קורע הלב מביא אורי בינדר בכפולה השנייה של העיתון. הכפולה הראשונה מוקדשת לאותו עובד בענף ההייטק שחשוד בהטרדת מאות ילדות באינטרנט. לצד הדיווח על מעשיו מתפרסם טור מאת חן קוטס-בר, האמא של כולנו, שמפנה אצבע מאשימה כלפי הטכנולוגיה. “אם כל ילד משוטט באינטרנט, אז כל פדופיל יכול להגיע לכל ילד ולכל ילדה. כמעט כמו רולטה”, היא כותבת.

בעוד ששתי הכפולות הפותחות של “מעריב” עוסקות במעשים פליליים על רקע מיני, ב”ישראל היום” הנושאים הללו נדחקים לכפולה השנייה. “פדופיל בלב ההייטק” היא הכותרת ההיסטרית שמתנוססת בראש העמודים 4–5. “בעידן ה’מחשב בכל חדר’ הם [ילדינו] מסתגרים שעות על גבי שעות בחדרים מול מסך שמזמן להם גם מפלצות אדם המוגדרות פדופילים”, כותבת חגית רון-רבינוביץ’ בטור נלווה. “פחד אלוהים שהילדים יסתובבו בימות הקיץ ברחובות. והסיבות לכך ידועות ורבות. אך כעת ובכלל, לא פחות מפחיד שיישבו בבית”.

פורנוגרפיה נמוכה

בעיתון “הארץ”, לעומת זאת, ידיעה עם הכותרת הלקונית “נעצר בכיר בחברת היי-טק בחשד לניצול מיני של קטינות ברשת” מתפרסמת בראש עמוד 10. בתחתית שער העיתון, ועל פני כל עמוד 3, מדווח יאיר אטינגר על הגרסה החרדית למאמרי קוטס-בר ורון-רבינוביץ’: “60 אלף חרדים גדשו שני איצטדיונים בניו יורק לכנס נגד העולם המקוון ושמעו נאומים ביידיש על התועבה, בלי אף מילה על פייסבוק ופורנו”, לשון כותרת המשנה לכתבתו.

לפי אטינגר, “הרבנים, שהבינו כי אין עוד טעם לאסור כליל את השימוש באינטרנט, התאחדו סביב הקריאה לצמצם את החשיפה לרשת ככל שניתן ובכל מקום שניתן”. אטינגר מצטט מאתר JDN את דבריו של האדמו”ר מסקולען בכנס: “כל המחלות והמיתות המשונות שפוקדות את עם ישראל הגיעו אך ורק בגלל התפשטות האינטרנט בבתי ישראל”.

ציטוטים נוספים בכתבתו שאובים מהתקשורת החרדית המודפסת בישראל. “בכתבת השער של מגזין ‘משפחה’ בסוף השבוע האחרון, תחת הכותרת ‘לעצור את המשחית’ כשלצדה תמונה של לפטופ מתפוצץ בחלל, נכתב כי העצרת בקווינס מכוונת נגד ‘הטכנולוגיה המודרנית המכלה כל חלקה טובה, שורפת נשמות ומורידה צעירים לעמקי שאול’”, כותב אטינגר. הוא מביא גם מדברי הרב חיים קנייבסקי שכתב ב”יתד נאמן” כי “מכשיר האינטרנט הוא יצרא דע”ז (יצר הרע של עבודה זרה) וגילוי עריות בדורנו, והוא חורבן גדול בישראל ורבים חללים הפילה עד שאול תחתית רח”ל (רחמנא לצלן) [...] משפחות שלמות ובתים מלאים כל טוב כבר נהרסו מזה רח”ל. חייבים כולם לטכס עצות איך לשחוט את היצר הרע הזה”.

ציטוטים דומים מופיעים לעיתים בעיתונות החילונית. בדרך כלל תוך לעג לפרימיטיביות של הדוברים. למרות זאת, כאשר מתחולל מעשה פלילי הקשור בדרך כלשהי לאינטרנט, העיתונות החילונית מציגה עמדות דומות למדי. הבדל בולט בין הפחד החילוני מפני האינטרנט לבין הפחד החרדי מפניו – מגדר המתריעים.

“חרדים מהאינטרנט”, נכתב בכותרת ידיעת תצלום בכפולה המרכזית של “ידיעות אחרונות” (כן, ממש ליד הידיעה הגדולה על הסמנכ”ל ביום והפדופיל בלילה). בתצלום (AP) נראים אלפי החרדים שהתכנסו אתמול בניו יורק. “לאירוע הורשו להגיע גברים בלבד”, נכתב מתחת לתצלום, “בעוד שנשותיהם התכנסו בקבוצות ברחבי העיר כדי לצפות במפגן הכוח החרדי בשידור חי”.

בתחתית עמוד 15 של “הארץ” מדווח (שירות “הארץ”) כי “הסופר והפילוסוף השוויצי אלן דה בוטון הודיע כי הוא מתכוון להקים אתר אינטרנט ל’פורנוגרפיה גבוהה’, כהגדרתו”. על פי הדיווח, דה בוטון אמר כי הוא “מקווה שהאתר יגרום לאנשים להפסיק להרגיש רע על כך שהם צופים בפורנוגרפיה במחשבים שלהם”.


אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-22.5.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. תודה לגיא שפר על סריקת שערי העיתונים החרדים

עוד בנושא:

פשקווילי אינטרנט: “אנטרנט=סרטן”, “האינטרנט הוא אבי אבות הטומאה”
פשקוויל: אינטרנט מביא תסמונת שורש כף היד
פשקוויל ביקורת בונה
פשקוויל: חסה מביאה סרטן

הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!

זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים

יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.

בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.

היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.

אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.

“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.

אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.

ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”

איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.

האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”

רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.

אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.

אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.

ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”

מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.

ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.

“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.

“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.

האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”

ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”


התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס


האם שאול מופז מחק את הסטטוס שבו הבטיח לא להיכנס לממשלה? ספוילר: לא

יש דיבור ששאול מופז מחק מהפייסבוק שלו את הסטטוס המדובר שבו הוא מתחייב לא להיכנס לממשלת בנימין נתניהו. הסטטוס התפרסם לפני חודשיים, ב-3 במרץ, ולשונו:

סטטוס של שאול מופז: "תקשיבו טוב: אני לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה ב-28 במארס. זו ממשה רעה, כושלת ואטומה וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות הבאות. מספיק ברור?"

אחרי פיאסקו טיהור אתר קדימה, היעלמות הסטטוס הזה מהטיימליין של מופז גרמה לאנשים לחשוב שהוא מחק אותו. הממשק והחיפוש של פייסבוק מקשים מאוד להבין מה באמת קרה שם, אבל העובדה היא שהוא לא מחק, רק הסיר מהטיימליין. בפועל זה משול למחיקה, אלא ש [עדכון 2:08] הסטטוס עדיין בטיימליין, אלא שחודש מרץ נכנס לארכיון וצריך לחפור כדי למצוא אותו. תודה למיה בן ארי על התיקון [\עדכון]. תגובות טריות לסטטוס הישן, הראשונה בהן של ynet, הציפו אותו מחדש.

הנה הסטטוס חי וקיים, עם 281 שיתופים, 129 לייקים ו-183 תגובות, 81 מהן מהיממה האחרונה. והנה צילומסך, למקרה שזה כן יימחק בעתיד הקרוב.

שאול מופז, דף פייסבוק לא הייתי נותן לך לנהל

כך מתנהל אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הגדולה בישראל. באופוזיציה מהירים ומדוייקים יותר. טור שלי בוואלה >>

לדף הבא →