נענע10 ימכור את ישראבלוג לסטארטאפ, לפי דיווח של טיים אאוט ת”א

דף הבית של ישראבלוג, 20.5.2015

בשנתיים האחרונות, אתר ישראבלוג, פלטפורמת הבלוגים העברית הייעודית הראשונה, עבר כמה גלי שמועות על סגירה צפויה. האתר הוקם על ידי יריב חבוט, נמכר לנענע/נטוויז’ן, נמכר לבעלי ערוץ 10 במסגרת העסקה שהעבירה לידיהם את נענע10, וכעת, לפי דיווח בטיים אאוט תל אביב, יימכר לסטארטאפ ששמו לא נחשף.

תמר רפאל כותבת בטיים אאוט:

לפני כחצי שנה ניסו כמה בלוגרים ותיקים להרים פרויקט מימון המונים כד להציל את ישראבלוג. הם פרסמו קול קורא לגולשים באתר, שבו ביקשו מהם לצלם את עצמם מספרים על התפקיד שמילא ישראבלוג בחייהם, תחת הכותרת “אילולא ישרא לא הייתי כאן”. הפרויקט לא הגיע אפילו לעמוד בהדסטארט, אבל הסיבה לכך דווקא אופטימית: סטארט־אפ צעיר החליט לקנות את ישראבלוג מנענע10. התוכניות, שאמורות לצאת לפועל בעוד כמה חודשים, הן שדרוג טכנולוגי מסיבי שיצליח אולי להחזיר לאתר משהו מהרלוונטיות שאבדה לו לקראת סוף העשור הקודם.

“כל עוד נענע עומדת, ישראבלוג עומד איתה”

ההיסטוריה שלי כבלוגר התחילה בישראבלוג – חדר 404 נולד שם ב-15 בינואר 2003. את גלי הסגירה האמורים ליוויתי הן ככתב/בלוגר שמסקר את ההתרחשות והן כמרואיין. במרץ 2014 כתבתי עם ג’וני זילבר ב”הארץ” על חשש הסגירה לאור הכוונה לפטר את מריאט כהן, מנהלת ישראבלוג. נענע10, האתר של ערוץ 10 והבעלים הנוכחיים של ישראבלוג, לא הגיבו אז.

שנה אחר כך, מאי 2015, גל נוסף. כתבתי על כך פה. עורך נענע10 אז, ערן ב.י, אמר לי: “כל עוד נענע עומדת, ישראבלוג עומד איתה[.] אנחנו מחזיקים אצבעות שהערוץ יקבל את הרשיון בקרוב ואז יוסר האיום גם מעל נענע ונוכל להשקיע מה שצריך בכל חלקי האתר” (ב.י עזב בסמוך לדצמבר 2015). הגר בוחבוט פרסמה אז כתבה בוויינט בנושא, וראיינה גם אותי:

“באופן אישי, ‘ישראבלוג’ הוא חלק מההיסטוריה הפרטית שלי כבלוגר”, מספר עידו קינן, עיתונאי רשת ומומחה לתרבות דיגיטלית, שהתחיל את דרכו המקצועית בפלטפורמה. “מעבר לזה, ציבורית יש לאתר הזה חלק חשוב בהיסטוריה של האינטרנט הישראלי. מדובר בפלטפורמת הבלוגים העברית הייעודית הראשונה. יש שם ארכיון מאוד גדול של בלוגרים שילך לאיבוד אם האתר ייסגר, וכמובן שיש עדיין בלוגרים פעילים שכותבים שם. ההתנהלות של נענע10 כושלת מכל הבחינות. הם בעצם אומרים לגולשים ‘אנחנו מחזיקים את הנכסים הדיגיטליים שלכם כבני ערובה’ ואין מה לעשות עם זה”.

ועכשיו, פברואר 2016. ערוץ 10 כבר קיבל את הרשיון, וכאמור מתכוון למכור את ישראבלוג לסטארטאפ, כך לפי הכתבה של תמר רפאל בטיים אאוט תל אביב. התראיינתי, נשארתי ברובי על רצפת מחשב העריכה, בהמשך אביא את גלם הראיון המלא:

“כשב־ynet התחיל מדור של המלצות על בלוגים, כמה מהבלוגרים שהומלצו ראו בזה אאוטינג. זה היה נורא מוזר שאנשים כותבים בפלטפורמה פתוחה לחלוטין ומתלוננים על חשיפה, אבל הייתה שם תחושה של פרטיות. ישרא היה כמו המחששה בבית ספר, שכולם יודעים שהיא שם אבל המורים לא מתקרבים אליה”, מספר עיתונאי הרשת עידו קינן, שהבלוג שהפעיל בישראבלוג (“חדר 404”, שהועתק במרוצת השנים לדומיין פרטי ובו הוא פועל עד היום) היה אחת התחנות הראשונות בקריירה שלו.

הבלגים הציפו את טוויטר בחתולים כי המשטרה ביקשה לא לדווח על הפשיטה על טרוריסטים

תמונות של חתולים שהועלו בהשתגית #BrusselsLockdown

עוצר הוטל הלילה (בין ראשון לשני) במרכז בריסל, בעוד המשטרה עורכת פשיטות בבירה הבלגית במטרה לאתר טרוריסטים. מורלי פרישמן, שליח חדר 404 לבריסל, מדווח:

עם תחילתה של פשיטה של כוחות הבטחון הערב במספר מוקדים התחילו ציוצים של עדי ראיה. בתגובה, ציוץ רשמי של המשטרה הפדרלית ביקש לשמור על דממת רדיו במדיה החברתית בהקשר הזה: “למען הבטחון, אנא שמרו על דממת אלחוט במדיה החברתית על הפעולות הנמשכות של משטרת #בריסל. תודה”. בתגובה של שיתוף פעולה, בלגים בהמוניהם החלו מעלים להאשטאג #brusselslockdown (עוצר בבריסל) מיני חתולין, מאות בכל דקה”

ציוץ של משטרת בריסל: "למען הבטחון, אנא שמרו על דממת אלחוט במדיה החברתית על הפעולות הנמשכות של משטרת #בריסל. תודה"

“#עוצרבבריסל – כי אנחנו לא יכולים לשמוע את הטרוריזם שלכם בגלל קולות החתלתולים שלנו”, השיבה הגולשת הלן אינגרם לטרור כגמולו.

תמונות של חתולים שהועלו בהשתגית #BrusselsLockdown

תמונות של חתולים שהועלו בהשתגית #BrusselsLockdown

תמונות של חתולים שהועלו בהשתגית #BrusselsLockdown

Someone is DOG on the internet.

Someone is DOG on the internet., יוצר: עידו קינן, עיבוד לקריקטורות של רנדל מונרו ופיטר סטיינר

מיעוך קלאסיקות: Someone is WRONG on the internet (ידוע גם בשם 386) מ-XKCD של רנדל מונרו ו-On the Internet, nobody knows you’re a dog של פיטר סטיינר בניו יורקר.

(רדיט, אימגור)

פתיתי #גלטרור // פוסט מתגלגל

משטרת ישראל נותנת גב פטריוטי לאזרחי ישראל. צילום: דוד כהן.

שוטרות עם דגלי ישראל תחובים באחורי החגורה, מתחם ממילא, ירושלים. צילום: דוד כהן

הגשם והטרור הגיעו. צלמו את היורה שלכם, מבקשים במד”א. דובר מד”א, זכי הלר, הגיב: “אכן העלינו את הסטטוס הזה והסרנו אותו. בתקופת פיגועים לא נכון להעלות סטטוס כזה. הוא יוחזר כשיירגעו העניינים ויחזור הגשם. זה היה פוסט שביקש תמונות של אנשים עם הגשם הראשון, שנקרא ‘היורה'”.

"צלמו את היורה שלכם", סטטוס בפייסבוק של מד"א בתקופת גל הטרור, אוקטובר 2015

למכירה: אופניים חשמליים. טובים להתחמקות מדקירה.

מודעה של אמיר גולדשמידט בקבוצת הפייסבוק "ירושלמיםות" למכירת אופניים חשמליים: "הרבה יותר קל לה תחמק מסכין עם אופניים חשמליות".

ועוד בנושא: “המחבל בן ה-13 יקבל אופניים חשמליים ויצטרף לבני גילו בציד הולכי רגל” (אביב מזרחי).

[עדכון] רובי ריבלין מגיב בחדר 404: לא שיחקתי בטמפל ראן, נאמן לסוליטר

רובי ריבלין התבוסתן בורח מקופים-שדים (אבל מביס את אלי ישי)

(↑ הכותרת המקורית של הפוסט)

0) נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין,
1) משחק –
2) או מישהו אחר שמחזיק בסמארטפון עם הרשאות עדכון לטוויטר-בעברית של הנשיא, אבל יותר מגניב אם זה ריבלין בעצמו –
3) בטמפל ראן.

ציוץ אוטומטי מהמשחק טמפל ראן בפרופיל הטוויטר של נשיא מדינת ישראל, ראובן רובי ריבלין

המשחק, שרץ חזק (לא מתנצל על משחק המילים!) בארץ ב-2012-13, עדיין רץ על הסלולרי הנ”ל, ואפילו קיבל הרשאות עדכון לטוויטר, ועדכן את כ-9700 העוקבים שריבלין (או מישהו אחר וגו’) זכה זה עתה ב-2924 נקודות בזמן שברח מהקופים השדים, וקרא לאחרים לנסות להביסו (“אנסה כמיטב יכולתי אדוני”, השיב לו הצייצן @Elroegeteh).

הטוויטר של ריבלין מעדכן אוטומטית את הפייסבוק שלו, וכך זכו גם מי יודע כמה מבין 168 אלף אוהדיו להיחשף להישג לפני שהוא נמחק בזריזות מתבקשת ממי שהשיג 2924 נקודות בטמפל ראן.

עדכון אוטומטי מהמשחק טמפל ראן בפרופיל הפייסבוק של נשיא מדינת ישראל, ראובן רובי ריבלין

עמיחי בנעט ציין כי ריבלין לא רק שהשיג שיא אישי, אלא גם הביס את השר לשעבר אלי ישי, אשר במרץ 2013 צייץ בטוויטרו כי השיג 1539 נקודות בלבד. לוזר.

ציוץ אוטומטי מהמשחק טמפל ראן בפרופיל הטוויטר של אלי ישי, מרץ 2013

הלשינו: יגאל שתיים, מוגי-לב אנונימיים

[עדכון 25.9.2015 00:33]

0) נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין,
1) הגיב
2) או מישהו אחר שמחזיק בהרשאות עדכון לפייסבוק של הנשיא, אבל יותר מגניב אם זה ריבלין בעצמו –
3) בפייסבוק של חדר 404:
4) “מה שנראה כמו פריצה לטוויטר, שטופלה, הביאה לידיעתי את קיומו של משחק בשם טמפל ראן. אני בכל אופן נותרתי נאמן לסוליטר”.
5) טיעוניכם אינם תקפים.

תגובה של נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, בפייסבוק של חדר 404

הטרדה כל ארבע שניות – מה זה אומר להיות גיימרית // עדי שיפר


עדי שיפר

למה נשים נתפסות בטעות כגיימריות גרועות מגברים, למה קשה להן יותר להתפרנס מהתחום, ואיך זה שהמצב בישראל קצת יותר טוב? עדי שיפר (37), מהנדסת מכונות, גיקית וגיימרית, מציעה תשובות

ההורים שלי קנו לי אמסטרד 64K ליום הולדת 6. לקח רבע שעה לטעון כל משחק מקסטה (כמו של טייפ). לאורך השנים מאז אני משחקת ברמות משתנות של רצינות והשקעה, כמעט רק במחשב – לא אוהבת קונסולות. באופן כללי אני נוטה לתחומי עניין שבהם אני מיעוט נשי – במיוחד בקבוצת הגיל שלי – גיימינג, גיקיות כללית וגם הנדסת מכונות. להיות מיעוט אף פעם לא הפריע לי ולא מנע ממני לעשות את מה שאני רוצה, אבל ברור לי שנערות ונשים בעלות אופי שונה יכולות להידחק מהתחומים האלה בגלל יחס שונה, גם אם לא תמיד מפלה.

עוד בנושא: ראיון עם במאית GTFO, סרט תיעודי על הקשיים של נשים בעולם הגיימינג

אחת ה”הוכחות” של תוקפי הגיימריות לכך שנשים נחותות מגברים בגיימינג היא שיש הרבה פחות גיימריות מקצועיות מאשר גיימרים מקצועיים. זה נכון, אבל הסיבות לכך הרבה יותר מורכבות מהיכולת הטכנית לשחק את המשחק. במהלך חיינו כגיימרים, כולנו חוטפים על הראש על זה שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו. גיימרים מקצוענים סופגים את זה בצורה הרבה יותר קשה, בעיקר מהמשפחה – אין כמעט הורה שלא יהיה מודאג כשהילד שלו משקיע את העתיד שלו במשחקי מחשב. הלחץ שמופעל על אישה שרוצה לעסוק בגיימינג מקצועי גדול הרבה יותר, בגלל הציפיות השונות מנשים שעדיין קיימות אצל רוב האנשים. צריך אופי חזק מאד כדי לעמוד בלחצים האלה.

פריים מהסרט GTFO של שאנון סאן-היגינסון

אז נגיד שגיימרית הצליחה והגיעה לתחרות חשובה – כל העיניים עליה, והלחץ הוא פי כמה מאשר זה שמופעל על הגברים. ואז, כשהיא בלחץ אטומי כי היא האשה היחידה וכולם מסתכלים עליה, וההורים שלה מיואשים ממנה והיא פשוט חייבת להצליח – היא מפסידה – לא משנה אם בגלל הלחץ או פשוט כי לפעמים מפסידים. מיד קופץ כל האינטרנט ש”נשים גרועות במשחקי מחשב, ותחזרי למטבח, אבל יש לה דווקא ציצים יפים, וואלה הייתי עושה אותה”.

בנוסף לזה, עולם הגיימינג המקצועי מבוסס היום על הכנסות מ”סטרימינג”, שחקנים מקצועיים משדרים משחקים בשידור חי ומתפרנסים מפרסומות, מנויים וטיפים שהצופים נותנים להם. חלק גדול מהעניין הוא צ’ט שרץ במקביל לשידור שבו הצופים יכולים להתכתב. ברגע שעל המסך מופיעה אישה, כל הצ’ט מתמלא בהטרדות מיניות בכמות בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לשליטה. בשתי דקות אקראיות שסרקתי בסרטון אחד, ספרתי כמעט שלושים הודעות של הטרדה מינית. הטרדה כל ארבע שניות.

אם הגיימריות יחסמו כל מי שמטריד אותן, לא יהיה להן כסף, שלא לדבר על זה שהן יתעסקו כל הזמן רק בזה וכולם ישנאו אותן כי הן מעיזות להגיד שזה לא בסדר. אז יוצא שהפרנסה שלהן תלויה באותם אנשים שמבזים אותן על בסיס יומיומי. ובל נשכח שבאווירה הזאת הן גם צריכות לשחק – ולשחק טוב – כדי שאנשים ימשיכו להסתכל עליהן. למען ההגינות אציין שיש קהילות סטרימינג בוגרות ומהוגנות יותר.

הקהילה הגיימרית והגיקית בישראל שונה, בגדול, מזו האמריקאית. במובנים רבים, הקהילה הישראלית בוגרת יותר נפשית, למרות שכרונולוגית היא דווקא צעירה יותר. ואני לא חושבת שזה סותר – הקהילה הגיקית האמריקאית עדיין מובלת על ידי אנשים מבוגרים שדוחפים את הדעות המיושנות שלהם לקדמת הבמה, בעוד שבישראל הקהילה צעירה בהרבה, עם אחוז גבוה של נערות ונשים צעירות, ולכן התפיסה פרוגרסיבית יותר ונשים ונערות מתקבלות פה יותר בקלות ועם פחות סטיגמות.


עדי שיפר היא מהנדסת מכונות. הטור פורסם בגירסה שונה מעט בשבועון “טיים אאוט תל אביב”, 23.8.2015

כתוב בעפרון בקרון השקט

דגם רכבת אוסאמה בן לאדן. צילום: hellokathie, cc-by-nc

רכבת ישראל גובה תשלום של חמישה שקלים נוספים לכרטיס עבור מקומות שמורים בקרון השקט. מתוך אתר הרכבת:

ליהנות מחוויית נסיעה משודרגת ושקטה בקרון המציע שירות מקומות שמורים.
השירות יופעל בקרון ייעודי בו הנוסעים יידרשו לשמור על השקט,
ובכלל זה להימנע משיחות במכשירים סלולאריים*.

* בפתח הקרון יוצב דייל בשעות 7:00-9:00 ו-14:30-18:30 בכדי לשמור על תנאי השירות
(השעות בהן מוצב דייל משתנות בהתאם למסלול).

מדבקת קרון שקט ברכבת ישראל. צילום: עידו קינן

ההגיון החברתי מצדיק מודל הפוך, שבו כל הקרונות שקטים כברירת מחדל, ומי שרוצה לדבר בסלולרי הוא זה שצריך לשלם פרמיה. אלא שמה שמפעיל את הרכבת הוא הגיון כלכלי. רעש הוא מוצר שיש בשפע ברכבת (ואיפה שהוא לא קיים באופן אורגני, רכבת ישראל תיצור אותו באופן מלאכותי), ואילו שקט הוא מוצר נדיר ובביקוש, ולכן קל יותר למכור שקט. אבל אני בכל זאת חושב שהרכבת יכולה להרוויח יותר ממכירת רעש.

התוכנית העסקית: הקרונות הרגילים יוגדרו כקרונות שקטים כברירת מחדל. מי שירצה לדבר בסלולרי יצטרך לשלם פרמיה של 5 שקלים על הכרטיס לקרון רועש, ומי שיעלה לקרון שקט וידבר בסלולר ייקנס, כמו שנקנס מי שעולה לרכבת בלי כרטיס מתאים או בלי כרטיס בכלל.

יתכן שאני טועה והתוכנית הזאת לא תגדיל את הכנסות הרכבת אלא תפחית את הדיבור בסלולרי ברכבת. זה ישבור את לבי.

ישראבלוג כבן ערובה של נענע10

דף הבית של ישראבלוג, 20.5.2015

התראיינתי לכתבה בוויינט על הסכנה המרחפת, שוב, על פלטפורמת הבלוגים ישראבלוג. מתוך הכתבה:

הבלוגרים של “ישראבלוג” […] נאבקים לשימור הארכיון ונגד סגירה אפשרית של הפלטפורמה. האיום בסגירת “ישראבלוג”, האתר שהוקם על ידי יריב חבוט וכיום נמצא בבעלות פורטל “נענע10”, נודע לראשונה לפני כשנה, כשמנהלת התוכן של הפלטפורמה, מריאט כהן (39) קיבלה מכתב פיטורין ולא התכוונו למנות לה מחליף. אז החלו בלוגרים ותיקים ופעילים במאבק להצלתו. המאבק כלל פתיחת קבוצת פייסבוק (“פי 1000 יותר ניצולי ישראבלוג”), הכנת סרטון גולשים, הקמת בלוג הצלה, עצומה אינטרנטית, מגעים עם הנהלת הפורטל, מסמך דרישות של הגולשים ואפילו הצעה לרכישת הפלטפורמה על ידי קואופרטיב של בלוגרים שהתאגדו בדרישה להעביר לידיהם את המושכות.

[…]

“באופן אישי, ‘ישראבלוג’ הוא חלק מההיסטוריה הפרטית שלי כבלוגר”, מספר עידו קינן, עיתונאי רשת ומומחה לתרבות דיגיטלית, שהתחיל את דרכו המקצועית בפלטפורמה. “מעבר לזה, ציבורית יש לאתר הזה חלק חשוב בהיסטוריה של האינטרנט הישראלי. מדובר בפלטפורמת הבלוגים העברית הייעודית הראשונה. יש שם ארכיון מאוד גדול של בלוגרים שילך לאיבוד אם האתר ייסגר, וכמובן שיש עדיין בלוגרים פעילים שכותבים שם. ההתנהלות של נענע10 כושלת מכל הבחינות. הם בעצם אומרים לגולשים ‘אנחנו מחזיקים את הנכסים הדיגיטליים שלכם כבני ערובה’ ואין מה לעשות עם זה”.

אומת הרשת חולקת סיפורי שואה

יום השואה מחייב אותנו לחשוב על השואה, או, לכל הפחות, להחליט אם לחשוב עליה. הרשתות החברתיות מספקות לנו מקום לשתף את המחשבות הללו, שפעם אפשר היה לחלוק רק במעגל המשפחתי/חברי הקרוב. לצד ההתמרמרות על העיסוק באירוע, הביקורת על השימוש הפוליטי בו, ההומור השחור וההתעלמות אפשר למצוא ברשת גם סיפורי שואה אישיים של דור ראשון, שני ושלישי. הנה כמה מהם.

יום הזכרון לשואה בבנק הבינלאומי, תל אביב, יום השואה 2015. צילום: עידו קינן

עידן ניידץ’: “בכל שנה אני מעלה לרשת קטע מיומן אותו כתבה סבתי ז”ל בפתקאות שהחביאה בשיערה. היום מעלה קטע מהפרק הראשון, בו נפרדה מאביה”.

שהרה בלאו: “משפחתנו קטנה עד לגיחוך. מעולם לא היו לי בני דודים, ולא את כל הסבים שלי זכיתי להכיר. […] סבי וסבתי מצד אמי מביטים אלי מתוך אלבום התמונות הכרוך, סבי מישיר אלי את מבטו. למרות שהתמונה נטולת צבעים – עיניו זוהרות בכחול היפהפה הזה שלהן. “יפה כמו פול ניומן”, נהגה סבתי לומר בגאווה. מה חבל שאיש מאיתנו לא ירש את הכחול שבעיניו. אבל את חטמה היפה של סבתי ירשה אחותי הצעירה. […] סבי וסבתי מצד אבי, מביטים אלי מתוך תמונה ישנה, אלבום – אין. פניה של סבתי זהות לפני, “אשה יפה” אומרים עליה, אני אמנם דומה לה אך איני יפה כמותה, כנראה שלא די בתווי הפנים”.

יבגני זרובינסקי
: “בין משתתפי משלחת תלמידים מקרית אתא לפולין, נמנה גם ברקן מרוז, המתנדב באופן קבוע בבית אבות בעיר. במסגרת התנדבותו יצר קשר עם מטופלת, ניצולת שואה, בשם חנה בסן המתגוררת במקום. לקראת נסיעתו עם משלחת הישיבה לפולין, ביקשה ממנו חנה להניח על מסילת הרכבת בפולין את מכתבה. במכתבה כתבה ‘אני חנה בסן- ניצחתי’ והסבירה כי עבורה זוהי סגירת מעגל אחרונה. ברקן צילם את מכתבה על מסילת הרכבת שעליה עשו את דרכם האחרונה מאות אלפי יהודים ועם חזרתו העניק לחנה את הצילום. ברקן: ‘התמונה מספרת את כל סיפורו של המסע לפולין, ובמידה רבה את הסיפור של כולנו'”.

יחיאל רדוצקי: “כשסבא שלום שלי הבין שהולכת להיות קטסטרופה הוא החליט לברוח. סבא התגורר ועבד בעיר מינסק שברוסיה הלבנה. לאיפה כבר יכול יהודי בעת שכזו לברוח? סבא לקח את צרור כספו, רכש מארז סוכר, מארז שהיה שווה הון בעירם של הוריו, אותו שלח לאמו בצרוף פתק ‘אמא, זו החבילה האחרונה, אני נוסע לסיביר’, בכותבו את המילים ידע כי הוא גורם צער עצום להוריו, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא חש שהוא מציל את חייו. סבא ברח”.

הללי ז’בוטינסקי: “ביום השואה הקודם הגעתי למשרד שלי במונטריאול עצובה. שאלו אותי למה אני מדוכדכת והסברתי שבישראל מציינים היום את יום הזכרון לשואה ולגבורה. הייתי בטוחה שדווקא יום הזכרון הזה – ציון שואת העם היהודי – יעורר הזדהות, הבנה, אצל הקולגות שלי. כמה התאכזבתי כשהיום המשיך כרגיל ואחת מהן עוד ניגנה פלייליסטים עליזים במחשב (בקנדה מציינים את יום השואה העולמי). מבחינתי זו היתה אחת מנקודות השבר העמוקות ביותר, שגרמו לי להבין שאני לא רוצה להמשיך לשנת שליחות שנייה, שאני רוצה לחזור לכאן ולא לחיות את החיים במקום שבו הרחובות ממשיכים כרגיל בחגי ומועדי ישראל”.

נועה ארגוב: “‘לפני המלחמה הייתי ילדה פחדנית. פחדתי להיות לבד בחדר. הייתי מתאמנת בפסנתר ותמיד פותחת את הדלת אחרי דקה, כי פחדתי שלא יהיה לי לאן לברוח. לברוח ממה? לא יודעת. זה היה פחד חולני. ואז באה המלחמה. המלחמה הצילה אותי’. סבתא ניושה, בת 91, עם הילדים, הנכדים ונציגים מהמשפחה המורחבת”

אמיר וייטמן: “סבתא שלי, היום בת 92 וחולת אלצהיימר, היא ניצולת שואה שהיתה גרה בצרפת במהלך מלחמת עולם השנייה. היא תמיד סיפרה לי על כך שבאותה תקופה היא ושאר היהודים הסתכלו על הכלבים ועל החתולים ברחובות בקנאה וחשבו ש’לפחות הם חופשיים ואף אחד לא רוצה להרוג אותם'”.

אמנון גרוף:
“לפני ארבע שנים
מצאתי, בשוק של כיכר דיזנגוף,
ספר מדבר הונגרית, עם צילומים,
על קהילת Tiszafured בהונגריה.
אנקה ומרגיט רובינשטיין
הן שתי דודות
של סבתא שלי.
גם הן לא חזרו”

נעה מגר: “אני לא צריכה את יום השואה בשביל לזכור אותך. אני כן צריכה אותו כדי שיזכיר לי שהיה לך אומץ בלתי נתפס, שהצלחת לעמוד מול חיילים שטופי מוח שכיוונו לך רובים לראש ולדפוק להם אצבע משולשת. […] אז אני לא צריכה תזכורת לשואה כדי לזכור אותך. אני צריכה תזכורת לעצמי. יש לי את האף שלך שיזכיר לי, את האטטיוד, העיניים הכחולות והרעב התמידי להגשמה. להצלחה. לתיעוד. את כתבת ספר על החיים שלך ואני מצלמת אותם. זה הכל בשבילך. ובזכותך. ואת זה אני לעולם לא אשכח”.

אנונימית: “בצפירה הקרובה אני הולכת לעמוד גם לזכר השואה שלנו. השואה של ילדי הגזזת, חטופי תימן וכל החרא שאף אחד לא זוכר. שאף אחד לא לומד. שרק אנחנו נשארנו לכאוב”.

דן קופר: “לזכר סבי ז”ל ששרד את השואה אך לא מצא מי שירצה לשמוע עליה בימי חייו”.


התפרסם באתר מוטק’ה, 16.4.2015

הזכויות שלכם עדיין בידיים של פייסבוק

למה פתאום כולם מפרסמים “הצהרת זכויות” בפייסבוק, והאם זה בכלל יעזור להגן על זכויות היוצרים שלכם?

בשבוע האחרון נדבקה אומת הרשת העברית בווירוס רעיוני, מם שמשכפל ומפיץ את עצמו באמצעות הפחדה. “אני, [שם הכותב], בשל העובדה כי פייסבוק בחרה לערב תוכנה שתאפשר לגנוב מידע אישי שלי, מצהיר”, נפתח הסטטוס, שאחר כך מזכיר סעיפים של “קוד הקניין הרוחני”, וממשיך בהצהרה שלפיה “הזכויות שלי תקפות לגבי כל הנתונים האישיים שלי, שירים, צילומים, ציורים, תמונות, קריקטורות, קומיקס, טקסטים, מוזיקה וכו’, המפורסמים בפרופיל שלי ובנספחיו. לכל שימוש מסחרי נדרשת הסכמתי המפורשת בכתב”.

עוד קובע הסטטוס כי “על פייסבוק נאסר באיסור חמור לחשוף, להעתיק, להפיץ, לשדר, או לנקוט כל פעולה אחר נגדי על בסיס פרופיל זה ו/או התוכן שלו. האיסור והפעולות שהוזכרו לעיל חלים גם על עובדים, תלמידים, סוכנים, או אנשים בניהולו של פייסבוק”.

ההצהרה נחתמת בשורה האניגמטית “פייסבוק הוא עכשיו ישות ההון הפתוח”. המשפט הזה הוא תרגום עילג מאנגלית של “Facebook is now a publicly traded entity”, כלומר שפייסבוק היא מעתה יישות ציבורית שנסחרת בבורסה. אפשר להסיק מכך שהמם נולד ב-2012, בסמוך להנפקה הציבורית של פייסבוק. לפי האלמוני שיצר את המם, ההנפקה היא נקודת מפנה משפטית, שמצריכה הצהרת פרטיות וזכויות יוצרים מצד המשתמשים. כדי להפיץ את עצמה, ההצהרה מלווה בטקסט מאיים: “כל החברים מוזמנים לפרסם הודעה מסוג זה, ובאפשרותכם להעתיק גרסה זו. אם לא פרסמת את ההצהרה הזאת לפחות פעם אחת, לנוכח שתיקתך יתאפשר השימוש באלמנטים כגון תמונות שלך, כמו גם המידע הכלול בעדכון פרופיל”.

הודעה משפטית של משתמש פייסבוק, 9.2014

הטקסט המאיים שקרי, וההצהרה שמקדימה אותו חסרת משמעות מעשית. “הצהרת הזכויות שפורסמה, מלבד זאת שהיא תרגום ממש לא טוב של טקסט באנגלית, נעדרת תוקף משפטי מול פייסבוק”, מבהיר עו”ד יהונתן קלינגר, המתמחה בדיני רשת. “בשביל לשנות את היחסים המשפטיים המאוד חד-צדדים שלך מול פייסבוק תצטרך לבטל את תקנון השימוש של פייסבוק. אין מילות קסם שתוכל לומר כדי לבטל הסכם שחתמת עליו בלב מלא ובידיעה”.

ההסכם שקלינגר מדבר עליו הוא הסכם תנאי השימוש של פייסבוק, שמסדירים את התנהלות משתמשי הרשת החברתית והחברה המפעילה אותה. פייסבוק התייחסה לכך עם הולדת המם ב-2012, בתגובה להפינגטון פוסט: “כפי שכתוב בתנאי השימוש שלנו, אנשים שמשתמשים בפייסבוק מחזיקים בבעלות על כל התוכן והמידע שהם מפרסמים בפייסבוק, והם יכולים לשלוט בדרך שבה הוא משותף דרך הגדרות הפרטיות והאפליקציה. לפי תנאי השימוש שלנו, אתם נותנים לפייסבוק רשות להשתמש, להפיץ ולחלוק דברים שאתם מפרסמים, בכפוף לתנאים ולהגדרות הפרטיות הרלוונטיות”.

חנן כהן דיווח בשבוע שעבר על המם באתר בדיקת השמועות שלו “לא רלוונטי”, ופירשן שם את המניעים לפרסום ההצהרה: “פרסום ההודעה על ידי משתמשי פייסבוק על האופן שבו הם רוצים שיתייחסו אליהם היא הבעה של אי נחת מהשליטה המוחלטת של פייסבוק בהתנהלות הדיגיטלית שלהם. האנשים שעוסקים בפיתוח תרבות האינטרנט מחפשים אלטרנטיבות לפייסבוק. כאשר האלטרנטיבות האלה יהיו מספיק נוחות עבור אנשים ‘רגילים’, פייסבוק ייאלצו לשנות את התנאים שלהם או שאנשים יעברו למקום אחר”.


התפרסם בוואלה, 21.9.2014

לדף הבא →