מה צרכני התקשורת רוצים? הרהורים בעקבות מאמר על אהוד ברק

פוסט של אורית גלילי-צוקר


אהוד ברק במעריב. צילום: עידו קינן, cc-by-sa

כמרצה לתקשורת אני שומעת לא מעט תלונות על כך שהמדיה מכתיבה את דעתה – ממש בכפייה ובעריצות – על קהל צרכניה. הקובלנה החוזרת ונשנית, בקרב סטודנטים ובעיקר בציבור הרחב, נשמעת בנוסח די אחיד: “מדוע שלא נקבל את העובדות והנתונים מהתקשורת ואז נחליט לבד? איננו רוצים את תכתיבי הפרשנות של העיתונאים”.

ביום חמישי האחרון פרסמתי מאמר בעיתון “הארץ”. כולו התבסס על עובדות ונתונים. תוארה שם פגישה מצומצמת שערך אהוד ברק לפני כחודשיים עם אנשי אקדמיה בניסיון לבחון באמצעות כלים מהסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית והתקשורת את הסיבות להתרסקות מפלגת העבודה ולהתרסקות האישית שלו ולנסות להציע הסבר ואולי מתווה לשינוי. מאז אותה פגישה מעמדו של ברק המשיך להידרדר ומול מנהיגותו הקורסת הוצגו מועמדויות אלטרנטיביות להצלת המפלגה.

המאמר שפרסמתי השתמש במקרה הבוחן של טוני בלייר מ-2005. הפופולריות של ראש ממשלת בריטניה לשעבר היתה אז בשפל, וחברה למיתוג שהלייבור שכר הציעה להעביר את בלייר תהליך של השפלה מזוכיסטית באמצעי התקשורת כדי להחזיר אליו את התדמית הראשונית והרעננה שאתה נכנס לפוליטיקה. החברה מצאה כי לא בהכרח מדיניותו של בלייר היא שהרגיזה את הבוחרים, אלא אטימותו, יהירותו והתנשאותו כלפי אלה שראו בו שמונה שנים קודם לכן מקור לתקווה והבטחה חדשה בפוליטיקה.

זוכרים את המשאלה שעליה סיפרתי בפתח דברי? כנאמנה לגישת העובדות בלבד סיפקתי רק את האינפורמציה. עשיתי זאת ברוח הידע המוכר לי מהמחקר. בסוף הדברים הצגתי שאלה לקוראים: האם זה ישים גם לגבי ברק? הטוקבקיסטים בחלקם התנפלו עלי. את השנאה היוקדת לברק העבירו אלי. תוארתי כמשת”פית, כמי שמנסה בדרך לא הגונה להחיות את הפגר הזה מחדש. הואשמתי גם בטפשות, בחוסר הבנה והוצגתי כאינטרסנטית.

באותו יום, באותו עמוד ב”הארץ”, התפרסם מאמר של אבירמה גולן על יצחק הרצוג, בנושא טיפולו הכושל והאכזרי של משרד הרווחה באוכלוסיית העוורים. גולן שחטה את הרצוג מבלי למצמץ וללא רחמים. פירקה אותו לגורמים. תיארה אותו כאפס ושלחה אותו הביתה. הטוקבקיסטים מתו על זה. הם הסכימו עם כל מלה והשבחים שהרעיפו עליה היו מפה ועד הודעה חדשה. חלקם ציינו את דבר היותה עיתונאית אמיצה ושרבבו את שמי כדוגמא שלילית לעיתונאות מתרפסת.

שאלתי את עצמי מה קרה שם, בעצם, שיצר כזו תגובת נגד. הרי הצגתי מקרה בוחן שעסק בבלייר והשארתי לקוראים שאלה פתוחה על ברק. בסך הכל רציתי להגשים את המשאלה שתיארתי בתחילת הרשימה. זוכרים? אל תכתיבו לנו, תנו לנו להחליט לבד. אבל התברר לי שהתחנונים האלה הם פארש. בעצם צרכני התקשורת שביקשו רק אינפורמציה עבדו עלי. הם דרשו ממני: דוקטור, תני לנו דם, אנחנו רוצים דם. עד שתעשי לברק וידוא הריגה ועד שתפרקי את גווייתו לגורמים ותשליכי אותם למאכל לחיות הבר, לא נניח לך. ואם לא תעשי את זה, אז אותך נהפוך למטרה נעה.

לא מעט ממחקר התקשורת הפוליטית כיום נסוב על זה: האם השיח החומצתי והארסי כלפי הפוליטיקאים מייצג נאמנה את תפקידו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, או שכלב השמירה הפך לכלב המשחר לטרף ואותנו לקניבלים של מדיה? ודרך אגב, אהוד ברק התקשר באותו היום ושאל אם כקורא פרטי הוא יכול להשיב על השאלה שהוצגה במאמר. הוא אמר כי היה רוצה לנסות את האסטרטגיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. מי שמאמין לו, מוצע שיעשה זאת על אחריותו בלבד. גורלם של תושבי בריטניה באמת נגע לבלייר ולכן האסרטגיה הזו הצליחה לו. לברק לא ממש מזיז מאתנו, אלא רק אם זה משרת אותו.

___________________
אורית גלילי-צוקר היא ד"ר לתקשורת פוליטית המלמדת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן וכותבת בלוג על פוליטיקה ומדיה

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

16 תגובות לפוסט “מה צרכני התקשורת רוצים? הרהורים בעקבות מאמר על אהוד ברק”

  1. בוב השקט on 15 בנובמבר, 2010 15:44

    לא קראתי אף אחת מהמאמרים, אבל אני יכול להגיד לך שאת נאיבית (או אולי לא מעיזה לכתוב את האמת בגלל היותך אקדמאית ועיתונאית).

    ה”ציבור” כפי שאת מגדירה אותו לא צמא לדם הפוליטיקאים. הוא מצא לדם השמאלנים (או סמולנים כלשונו). הציבור בישראל נע ימינה בקצב מפחיד (אם הבחירות היו נערכות היום, הליכוד וישראל ביתינו היו שתי המפלגות הגדולות. לא בטוח באיזה סדר) והוא צמא לדם.

    לתקשורת הישראלית יש דימוי “שמאלני” בעיני הציבור (פשוט משום שהתקשורת לא נעה באותו קצב מטורף ימינה) והוא עושה ככל שביכולתו לשנות את זה – טוקבקים אוהבים לכל כתבה שנדמה להם שהיא ימנית ושחיטה, קריאה לחרם, ומגוון כינויים מעליבים לכותבי כתבות “סמולניות”.

    כבר אמרו את זה לפני – הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. נתראה בחו”ל…

  2. אבישי עברי on 15 בנובמבר, 2010 15:49

    רגע, את רוצה להגיד שטוקבקיסטים הם עדר של מטומטמים המכורים לריגושים זולים?! איי אם שוקד אנד אפולד

  3. ג'וני on 15 בנובמבר, 2010 16:31

    זה קצת נשמע לי כמו אויויוי.

  4. רועי on 15 בנובמבר, 2010 16:32

    מהפוסט הזה משתמע שהכותבת מחשיבה את הטוקבקיסטים כמייצגים נאמנה את הצרכן הממוצע של המדיה (ובעקיפין את עם ישראל). לצערי אני לא בטוח שהיא טועה.

  5. יואב מ. on 15 בנובמבר, 2010 19:13

    מסכים עם הטוקבקים הקודמים – יש רצון לדם, ואם הוא של סמולנים אז מה טוב. אפשר לראות את את זה במגיפת הריאליטי שהולכת וגדלה – העם רוצה את ידועניו בקולוסיאום, ואם אפשר עם אריות משחרים לטרף. ואם אפשר גם להתלונן בו זמנית שלא נותנים לקהל לחשוב בעצמו – יותר טוב. הרי כולנו אינדבידואלים, ומי שחושב אחרת יעוף ממדורת השבט. :)

  6. דודי on 15 בנובמבר, 2010 21:47

    מצטרף לקודמי – את לא באמת מנסה להשוות את הטוקבקיסטים לסטודנטים, נכון?
    במחשבה שניה, אל מה להשוות את הטוקבקיסטים בעצם? לשום דבר. אולי לתגרנים בשוק הפתוח, אבל מאחרי מסכות.
    הם באמת לא מייצגים שום דבר ולא טובים לשום דבר.
    אולי רק רעיון מעניין לטור נוסף.

  7. דור on 15 בנובמבר, 2010 22:02

    אני דווקא זוכר את המאמר שלך לטובה, ולא רק בגלל שהוא עמד בסטנדרטים של “תנו לנו את המידע”. את השאלה בסוף פירשתי יותר לכיוון שכנראה תואם את העמדה שלך, של “לברק לא ממש מזיז מאתנו, אלא רק אם זה משרת אותו.”.

    בכל אופן, לא הייתי מתרגש מטוקבקים מתלהמים.

  8. מאיר on 16 בנובמבר, 2010 08:01

    אני לא מרגיש שיש לזה קשר לשמאל או ימין. גם “בוב השקט” (“חשוד” בעצמו בשמאלנות ר”ל) בחר בשפה קשה, שחורצת דעה, בתקיפות (ואולי תוקפנות), בלי כבוד לזולת (במקרה זה הכותבת) או חיפוש אחרי דיאלוג. דוגמאות:
    “…אבל אני יכול להגיד לך שאת נאיבית (או אולי לא מעיזה לכתוב את האמת …”, למה זה צריך להיות אישי? למה לא להתייחס לתוכן המאמר (לדעתי המאמר נאיבי/מייצג גישה נאיבית), ולא לכותב? האם מאמר יחיד זה הוא חזות הכל? זהו, חד העין כבר יודע שגב’ גלילי נאיבית וחסרת תעוזה?

  9. צפריר כהן on 16 בנובמבר, 2010 12:48

    הגב’ גלילי־צוקר לא מתייחסת ברצינות לתגובות. היא הרי לא טרחה להגיב לאף אחת מהן.

  10. יואב מ. on 16 בנובמבר, 2010 13:04

    נכון, צפריר. הגברת גליל-צוקר חייבת להגיב לטוקבקים בשביל להראות שהיא מתייחסת אליהם ברצינות. יש עוד דברים שהגברת חייבת לך?

  11. אורית גלילי-צוקר on 16 בנובמבר, 2010 15:35

    לבוב השקט

    אני חושבת שרק הטוקבקסיטים עדיין רואים בתקשורת שמאלנית. האמת שהיא מזמן לא כזו, היא בעיקר רייטינגית וסקנדליסטית. אין ספק שהטוקבקים משמשים ספרה לפריקת תסכולים ומתקיים בהם שיח נגטיבי, לא רק אצלנו אלא גם במקומות אחרים. איפה בחו”ל בדיוק תהיה כדי שנוכל להתראות?

    לאבישי
    האמת, אני לא כל כך יודעת מה לומר בצורה מדויקת על הטוקבקיסטים. מה שברור זה מה שכתבתי קודם – השיח בטוקבקים הוא שיח שלילי ומתלהם, הרבה פעמים נחות, אבל בכל זאת אני קוראת טוקבקים כי בעיני הם עוד דרך ללמוד על הלכי רוח בציבור והתשובה הזו מתייחסת גם לרועי. יש לי הרבה ויכוחים עם אנשים לגבי הטוקבקים. אני לא מבטלת אותם לגמרי

    ליואב מ. ניסחת את זה יותר טוב ממני. למה שלא תתארח בבלוג שלי?

    דור
    אתה פירשת את המשפט האחרון שלי אפילו יותר טוב ממני והעצה שקיבלתי ממך היא הכי טובה: פשוט לא להתרגש מטוקבקים מתלהמים. אבל מה לעשות שאני רגישה:-)

    בוב השקט מה דעתך לענות למאיר על הערתו חדת העין?

    לצפריר כהן – תודה על ההערה היא במקומה. אני עדיין מתרגלת את האינטראקטיביות של המדיה הזו. בינתיים אני טובה יותר בלצרוך אותה כמו את המדיה הישנה. אבל אני מתרגלת ואפילו אוהבת

  12. אבישי עברי on 16 בנובמבר, 2010 15:51

    להגיד שהתקשורת “שמאלנית” זאת סתם מילה. התקשורת נמנעת בעקביות מלכתוב דברים רעים על ערבים או להאשים אותם במשהו, כולל, למשל, ההתפרקות הכלכלית של הערים שלהם שעולה הון עתק למשלם המיסים הישראלי, למרות שהיא יודעת להאשים יפה מאוד כשהיא רוצה. זה בגלל שהיא “שמאלנית”? לא יודע, זה שם קצת כללי מדי בשביל להיות בעל משמעות.

    האובססיה של התקשורת עם קמפיינים. אני מתכוון להתמכרות הנלהבת שלה לייצוג צד אחד בלבד בסוגיות כמו שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט או גירוש העובדים הזרים – האם זה נובע מ”שמאלנות”? זה יותר כמו “שטחיות”, “ילדותיות” ו”התלהמות”. אני חושב שהעובדה שהצד אליו תנטה התקשורת בכל סוגיה נתונה ידוע מראש והחפיפה בין הנוטים לצד הזה לבין מצביעי העבודה ומר”צ יוצרות את הזיהוי הנפוץ – והכאמור לא לגמרי בלתי נכון – של התקשורת עם “שמאלנות”.

  13. יענקלה on 16 בנובמבר, 2010 19:30

    מצטער, גב’ גלילי על מטר הגועל נפש שהטילו עליי,כדברייך, הטוקבקיסטים בעקבות מאמרך ב”הארץ”. למיטב זכרוני נמני על הכותבים בו.
    מצטער שלקחת ללב.
    מצטער שגם פה בתגובות לרשימה זו עולה בואשת הגסות.

    נראה לי כי 90% מן הטוקבקיסטים לא היו מהינים לכתוב מה שהם כותבים בנחרצות, בגסות, לעתים בפראות; לעתים.במילים הכי נוראות שיש. אם היה עליהם להזדהות. או אז היו מתקפלים להם ונעשים לפודלים.

    האלמוניות מעניקה לטוקבקיסטים – כמובן שאיני עושה הכללה בשום אופן – את היכולת לפרוק את הרוע שלהם ללא גבולות.אין פסול באלמוניות כאשר אינה נעשית חומת מגן למעוותים המאפשרת גסות וגועל נפש. לכאורה יש יופי בכך שאדם יכול להרשות לעצמו לומר את אשר בלבו בלא לחשוש מנקמנות או מתגובה חברתית בלתי נעימה. אבל לצערנו היא מנוצלת על ידי מוגי לב בצורה ממש אכזרית לעתים. כאשר התגובה אינה לענין אלא לגופו של האיש. כאשר הויכוח אינו עם המהות.

    לא קראתי את מאמרך ב”הארץ”. לצערי, חמק מעיני. אך נראה לי כי את הרשומה הזו כתבת קצת תחת נטל של אולי עלבון,
    אולי תמיהה גדולה על זאת שלא הבינו את כוונתך.

    מכל מקום העובדה נשארת מוצקת: עיתונים חדלו להיות רב צדדיים. מציגי כל ההשקפות. לא מציגים ביושר את כל הידיעות ואת. “כל מה שראוי להתפרסם”. אלא אתמה שמתאים להשקפותיהם וכן הדבר בהבלטה היסטרית לעתים או הצנעה מבישה מצד שני. הם מונעים בין היתר על ידי דעות קיצוניות, או מתוך צורך לפרוע חשבונות מסחריים בדרך של פרסומים אישיים מעוותים, עד כדי רדיפה נגד היריבים המסחריים. יורדים למכנה המשותף הנמוך ביותר מתוך זלזול בקוראים. במידה לא מכלילה אפשר לומר שהעיתונות הזנתה את עצמה לדעת. והבורות בולטת בה. אני בטוח שרמה גולן שכה ששה “לעלות” על הרצוג, לא ידע הלא זכרה שהאיש סירב להעיד במשטרה, בטענה שהוא זכאי לא להפליל את עצמו תוך שימוש בזכות השתיקה. זה דבר נורא מאין כמוהו למי שרוצה להיות ראש ממשלה.

    העיתונים נתצו אתן העיקרון הקדוש לפיו עיתונות אתית אמיתית חייבת להבדיל בקנאות בין NEWS ל- VIEWS . בין טוהר המידע לבין ההשקפה. לזה מקומו הראוי ולזו מקומה הראוי ה מ ו פ ר ד .

    את חומר החדשות שנועדו למסור אינפורמציה נקיה מדעת הם מטנפים ברשעות שלהם בין באופן מוסווה ובין אם באופן בוטה. אין מה לעשות גם הארץ אינו מדקדק בלשון המעטה בין מידע לבין השקפה.

    לצערנו, חלק מן הקוראים הם עוילם גוילם. הם מאמינים כי הכל אמת. בעוד שהאמת היא שהוליכום שולל. על אלה האחרונים נמנים רבים מן המגיבים לרשימה שלך.

  14. יענקלה תיקונים on 16 בנובמבר, 2010 19:32

    בשורה הראשונה צ”ל עלייך ולא עלי
    בשורה השניה צ”ל נמנית ולא נמני
    סליחה

  15. אורית גלילי צוקר on 19 בנובמבר, 2010 13:46

    לבוב השקט
    קודם כל איפה תהיה בחו”ל כדי שאפשר יהיה לבקר אם נגורש מכאן בגלל שמאלנות:-). האלימות בטוקבקים מעסיקה אותי ואני לא בטוחה שהיא רק קשורה לשסע שמאל ימין אבל היא בוודאי מבטאת שנאה לשליח – קרי לתקשורת שהיא המטרה על כל דבר שלא מוצא חן בעיני הקורא
    לאבישי עברי ולרועי
    מצטרפת להארותיכם המעודנות והחכמות
    ליואב מ. ודודי אני מתרשמת שאתם לא פחות טובים ממני בכתיבה על הנושא הזה – go ahead
    דור אני משתדלת לאמץ את ההמלצה שלך לא להתרגש, גם אם הולך לי קצת פחות ממך:-) אבל אני חוקקת אותך על לוח לבי
    מאיר
    תודה על ההגנה מן הצדק שקיבלתי ממך למול בוב השקט:-)

  16. אורית גלילי צוקר on 19 בנובמבר, 2010 13:51

    צפריר
    אתה צודק
    יואב מ.
    אתה עוד יותר צודק
    יענקלה
    במקום תגובה פשוט כתבת רשימה מצוינת. אשמח אם תהיה קורא קבוע שלי ותגיב תמיד באופן כל כך איכותי ומלומד. אורית
    ולכל הכותבים
    מצטערת אם ייגעתי אתכם בתגובות כפולות. לא ראיתי שחלק מתגובותי נכנסו ולכן טרחתי לכתוב שוב ועכשיו כבר בטח אי אפשר להאשים אותי בחוסר התייחסות:-)

פרסום תגובה