תעלומת צאלה כץ | פרק מהספר “הקומדיה התל-אביבית” של יובל בן-עמי

פוסט של יובל בן-עמי

וזוהי צאלה כץ

הקטע מספרי החדש “הקומדיה התל-אביבית“, שבחרתי לפרסם פה, הוא ארוך (2500 מילה), אבל לקוראיך מגיע נתח משמעותי של סיפור ולא סתם טיזר. הוא מתאר את תחילת הנסיון לפצח את תעלומת צאלה כץ. בהמשך נלקחתי ברכב ממקום המפגש שאותו קבעתי עם דסקל בתל אביב אל שכונת קוטג’ים בנס ציונה. שם, במרתף של בית פרברים סטנדרטי לחלוטין, נערך ערב לזכרה של בחורה שלא היתה ולא נבראה. נקראו שיריה, נאכלו ביסלי ובמבה ואני, האילם, פיצחתי את התעלומה, אבל זה רק סיבך את העניינים יותר.

“תגיד,” אמר ויזן כששבתי, “ראית את הבלוג של צ’יקי מהיום?”

“לא. מה יש בו?”

“מה, לא ראית? בוא בוא תציץ.” הוא פינה לי מקום מול מחשבו, שנח מוקף במאפרות גדושות אפר, ופתח עליו עמוד שכותרתו:

שיר אהבה לדנה גווידטי / המשוררת צאלה כץ נפטרה.

חלקו הראשון של הפוסט היה שיר שעסק בלקוחה קבועה תוססת ובהירת שיער של הנסיך. בשיר תוארה דנה גווידטי כ-”כה לעניין” ”כה אלגנט.” וכ-”משב הרוח בקומות העליונות של בניין אל על.” הוא הסתיים בנימה של אכזבה של צ’יקי מכך שאינו זוכה מגווידטי לדי תשומת לב, למרות שלדבריו התנשק איתה פעם כשחבש קסדה. מיד אחר כך הופיעה מעין ידיעה חדשותית:

נודע לי רק עכשיו מאהרון דסקל (דסק”ל?) שהמשוררת צאלה כץ נפטרה ביום הכיפורים. צאלה כיכבה בגליונות 2 ו3 של ‘מעין’. שירה ‘סופרפארם’ פתח את גליון 2 ופגשתי חבורות ישראלים שגרים בחו”ל שידעו לצטט אותו בקול. לצאלה כץ היתה פואטיקה פורצת דרך ושפה מיוחדת ומדויקת. אני חושב שאין משורר עברי שהשתמש בצורה כל כך מרכזית במדיום האינטרנט לשירתו. היא ביקשה להגדיר את עצמה “משוררת קוד פתוח” ועשתה פרויקטים כאלה. השיא היה שהצליחה להגניב שירים באתר הספורט וואן.

צאלה כץ האינטנסיבית הפכה במהירות לסמל לכתיבה של ‘מעין’. כשאנשי ‘כתם’ רצו להציג את הפואטיקה של מעין למאיה בז’רנו, הם הראו לה את ‘סופרפארם’. כשדנה ספקטור כתבה על מעין ב7 ימים היא התייחסה אליה.

לאחרונה היה מתח בשיחות האימייל החטופות שלנו, כי לא מצאתי שיר מתאים מפרי עטה שיכול להיכנס לגליון 4 של ‘מעין’. התלוצצתי פעם בתמימות על טעמה המוזיקלי (ווינגז) והיא מעט נפגעה, היא הראתה לי מניפסט מבולבל שכתבה ושאלה את דעתי, אמרתי לה שהיא צריכה לדייק אותו יותר.

לא היינו חברים (ולא היה רומן ביננו בניגוד למה שמישהו פעם כתב). השיר ‘סופרפארם’ פשוט הגיע באימייל. היא היתה אדם קשה למדי. חוש ההומור נמצא בעיקר בשירה שלה, היא היתה טיפוס דכאוני ובעל חרדות רבות. אבל לא עוד: היא בשמים מטפטפת עלי, ועל כל משוררי השירה החדשה, שמש.

בין שני חלקי הפוסט הופיעה תמונתה של דנה גווידטי, עובדת הייטק בלונדינית, נאה ואנרגטית שהיתה חביבת הסצנה.

קמתי מהכיסא והתמוטטתי על מיטתו של ויזן, מותש ממוזרותו של העולם. “היו שבועיים בחיים שלי שבהם מוות כזה היה גורם לי לפצוח בצהלות. הייתי אז הכתב המחליף לענייני מצבי חירום בשטח הספרות. זה היה נותן לי צ’אנס יחיד לכתוב משהו אמיתי על בני אדם, אבל לצ’יקי אין תירוץ כזה ותשמע, אני פשוט לא מאמין איך הראש של הבנאדם הזה עובד. מתה הבחורה שהרימה לו את המגזין לשמים, והוא יושב ומשורר לו על דנה גווידטי ואיך שהוא חבש קסדה. אלהים ישמור איתו! ידעתי שהוא תמהוני, אבל לא ידעתי שהוא חסר לב.”

“ברור שהוא חסר לב,” הפטיר ויזן, “הוא בעצמו אמר לי פעם שאין לו רגשות.”

“אבל יש לו רגשות. אני רואה לו את זה לפעמים בעיניים.”

“לטענתו אין לו. לך תתווכח איתו.”

נשענתי בזהירות על מיטתו של ויזן, שלא לגעת יותר מדי בה ובכסיות שעליה. חדרו של הבחור סבל ממכת פרעושים ורגלי הכדורסלן שלו היו מכוסות בפצעונים אדומים. “אשכרה,” הנהנתי, “לך תתווכח עם מי שזה המושג שלו על כבוד המת.”

להפתעתי פרח פתאום חיוך ממזרי מתחת לשפמו הבלתי קיים של מארחי. הוא הדף את שולחן הכתיבה עטור המאפרות המלאות, התגלגל לעברי על כיסאו המשרדי עקום המסעד, פרש את רגליו העקוצות והצליב אותן בניחותא כשעקבי כפותיהן היחפות מנעלי הקיפי על המיטה. “אז זהו,” אמר, “שכנראה שאין כאן עניין של כבוד המת, שאף אחד לא מת.”

“מה זאת אומרת?”

“הנה לך, יובלוב, אתה עוזב את הנסיך מוקדם מדי בלילות וככה לא שומע מה מדברים בעיר. הלשונות כבר מלחשות שכנראה היא לא מתה, צאלה כץ. מדובר פשוט בעוד תרגיל פרובוקציה זול, אופייני מאוד למעין.”

“מה זאת אומרת? אז איפה הם מחביאים אותה?”

“לא צריך להחביא אותה, כי לא רק שהיא לא מתה, היא גם לא נולדה. צאלה כץ היא אישיות פיקטיבית. אתמול בשיחה בנסיך זה הוברר מעל ומעבר לכל ספק. אף אחד לא פגש אותה, אף אחד לא יודע איך היא נראית. תעלומה ממש. היא מתה ביום כיפור כביכול. מישהו היה בהלוויה? היתה הלוויה? לא עושים הלוויות לבדיחות של צ’יקי, מקסימום הספדים בבלוגים וגם זה רק בבלוג שלו.”

אלהים, חשבתי, כמה שאני תמים. הגעתי לגיל שלושים בלי שאלמד לפתוח בקבוק בירה עם מצית ובלי שאחכים לזהות עבודה אלמנטרית בעיניים. “אז מי כתב את השירים?” שאלתי.

“לאדוני פתרונות.”

“תשבי יתרץ קושיות ובעיות.”

“קרישנה קרישנה, הארי הארי.” ויזן שב והתגלגל אל שולחן הכתיבה, שם המתינה לו הקססה הבאה. אני נותרתי דומם, טרוד.

“אתה יודע. אלה לא שירים חסרי ערך. מעניין מאוד מי כתב אותם.”

“הם כן חסרי ערך, יקירי. אתה לא מבין שום דבר בשירה.”

“מה אמרו אתמול בנסיך? היו חשודים?”

“טוב, יש חשוד אחד עיקרי. אתה יכול לנחש מי.”

יכולתי בהחלט. “הוא כה אוריגינל.”

“הוא כה אלגנט -”

“הוא כוכב ארוויזיונים -”

“הוא צ’יקי ארד.”

“והוא מכחיש?”

“הוא היה שם, בטח שיכחיש.”

“ואתה חושב שזה הוא?”

מארחי פנה לעברי, פיו פעור ולשונו שלוחה, מלקקת את נייר הגלגול. “’כרמלי, תיפטר מהשני.” ציטט משסיים, “זוכר כשהיא כתבה את זה? אני לא יודע אם זה הוא או לא, אבל אם כן, אז האיש הזה, שעומד בראש מערכת של כתב עת ספרותי כביכול, מנסה לחבל בשותפות האמיצה שיוצרת את כתם. צפויים לו עכשיו ימים מעניינים. תסמוך עלי.”

צ’יקי לא היה זקוק לויזן כדי לארגן לעצמו ימים מעניינים. הוא היה עסוק בעשרות פרויקטים בראשית אותו סתיו. בין היתר הקים גלריה לאמנות ושמה “החדש והרע”. היא שכנה במיקום לא סביר במיוחד לגלריה, ברחוב הרכבת ליד מטה המשטרה הישן, בתוך חנות שפעם סחרה בברגים ואומים ושתוכה היה גדוש במדפי עץ מחולקים למאות תאים.

המדפים הצפופים שכיסו את כל שטח הקירות לא הותירו מקום רב ליצירות אמנות, אבל זה היה בסדר, כי כל תערוכה ב-”החדש והרע” כללה שתי יצירות לכל היותר, שהודבקו לרוב לחלון הראווה, וגם הן נשאו ערך אמנותי מפוקפק בדרך כלל. יותר מכל היו התערוכות תואנה לקיום פתיחותיהן: מסיבות שופעות יין זול שכמותן לא ראה עד אותם ימים רחוב הרכבת המהוה.

פתיחה אחת כזאת נערכה ממש ערב המועד שנקבע לאישפוזי. הגעתי מלא תאוות חיים ועיר, בידיעה שבשלושה ימים הקרובים אהיה מרותק למיטה ובשבוע שאחריהם – אילם. לאחר הסרת הפוליפ, כך הסביר לי הרופא באיכילוב, ייאסר עלי הדיבור באופן מוחלט ואיתו אכילת מאכלים חמוצים ושתיית קפה.

כולם היו שם: זמר הקאלט ארך השיער א. ב. דן, שחיבר שירים פטריוטיים על הרצליה ונתניה. דנה גווידטי הנאה וחצופת המבע שהיתה לכוכבת שירי אהבה, מתי שמואלוף, אחרון הלוחמים על זכויותיהם של מקופחי השכונות, הבריסטה הכשרוני מרחב ישורון ומאשה צור גלוזמן הקולנוענית, מומחית לאנימציה סובייטית ולדברים מעניינים בכלל, ששערה כתום כמהפכה של יושצ’נקו. צ’יקי עמד בחוץ עוטה גלביה, אולי כהצדעה לדן בן אמוץ, קודמו בתפקיד יו”ר הבוהמה התל-אביבית. הוא היה מוקף בעשרות, אם לא מאות, בחורות יפות ברמות כאלה ואחרות ושתויות ברמות כאלה ואחרות.

מצאתי את עצמי משוחח עם אחת מהן, עלמה מבריקת שפתיים ונמוכת קומה שבגרה זה עתה את המדרשה לאמנות בבית ברל. ויתרתי על תיאור אמיתי של עיסוקי באותה עת, פירוט מסעות המחקר שביצעתי לצורך ספר הערים נטה להניב ניכור מצד תל-אביבים שכל חציה של האיילון הותירה בהם צלקת, גם אם גדלו בקיבוץ. סיפרתי באופן כללי שאני פרילנסר, “זונה עיתונאית שיכתוב לכל אחד על כל דבר, אבל זה עדיף על להיות הכתב לענייני גינון וחיות מחמד. שזה מה שעשו ממני כשהיתה לי משרה.”

“יפה מאוד,” בוגרת המדרשה חייכה ולא הוסיפה דבר. סיפור הגינון וחיות המחמד נטה אף הוא להיות רוצח שיחות. ניסיתי כיוון חדש: “האמת שלפעמים עדיף לכתוב על חיות מחמד ולא על מה שמתעניינים בו באמת. הנה, פעם נתנו לי הזדמנות לכתוב על להקה שאני ממש אוהב, הדג נחש. כתבתי מלא התלהבות ובסוף הוציאו אותם רע. חתכו את כל הפירגון, החליפו לי את הכותרת לכותרת שלילית והוסיפו המון כיתובים לא לעניין. הייתי צריך להסביר ללהקה שהעורך בוחר את הכותרת ויכול לעשות בטקסט מה שהוא רוצה. ואז תשמעי מה זה, אחרי איזה זמן, אולי שנה, הייתי בהופעה שלהם והם ביצעו שיר חדש. פתאום שמתי לב לשורה: ‘אני לא מבין למה העורך בוחר את הכותרת / על חשבון המרואיין / אינטרפרטציה אחרת.’ תאמיני לי, הייתי חייב את זה. היה לי מאוד טוב לדעת שהם קיבלו את הגירסה שלי לסיפור ושהכל בסדר. אני לא מהמלכלכים, בטח לא על יוצרים שאני אוהב.”

“יפה מאוד,” הינהנה הבוגרת באיפוק. שכחתי שהדג נחש אינם נחשבים אלטרנטיביים וסקסיים במיוחד בקהל שהקיף אותי. כשהייתי נשוי לאמריקאית הם היו כוכב בשמי עולמי, שילוב בין תרבויותינו וראיָה לכך שיש ערך בישראליות. בין מדפי “החדש והרע” מיזוג כזה לא הוערך.

“מה דעתך על העבודות? זאת אמנות?” החוויתי כלפי הציור שהיה דבוק לחלון הראווה של הגלריה ופניו החוצה. זה היה עיבוד לצילום שבו נראה אביגדור ליברמן כשהוא משוטט ביער בבלארוס.

“לדעתי כן.” אמרה הבוגרת ולא יספה. בנסיון אחרון להחיות את הדיאלוג, נתליתי בנושא השיחה הפופולארי ביותר של הימים ההם.

“אז מי לדעתך כתב את שירי צאלה כץ?” שאלתי.

ציפיתי לספקולציה יבשה במקרה הטוב, ונכונתי גם להפניה סופית של הגֵו. לתדהמתי, זכיתי במבט יודע.

“זה לא צ’יקי, הא?”

“צ’יקי? לא!” השיבה בבטחון.

“אז את יודעת מי?”

היא היססה לרגע קט, “זה לציטוט או לא לציטוט?” חקרה.

“לא לציטוט,” מיהרתי להשיב, אבל כנראה שלא נשמעתי די נחוש, כי מה שנדמה היה כנכונות לפתוח את הפה גז ונעלם. “איפה ואן?” שאלה בוגרת המדרשה, “לאן היא עפה? הייתי חייבת לשאול אותה משהו. רק רגע, שנייה,” היא הניפה עדנות את כוס הפלסטיק שבידה במחווה של פרידה מהוססת ונעלמה.

למחרת הבטתי מטה אל העיר, אל גלריותיה, אל שפתותיה המבריקות המרובות ואל נסיכיה הקטנים מבעד לחלונות הענק בקומה השמינית של מגדל האשפוז על שם אריסון בבית החולים איכילוב. גשם ראשון של סתיו החל ניתך על חלונות הענק של המגדל ועל הברדק שנקרא עירי, ואני חייגתי לאחד מעורכי עיתוניה, נחוש לעשות בברדק הזה קצת סדר.

עורך מדור הספרים של “טיים אאוט” לא שמע עד לאותו ערב של סער את סיפור צאלה כץ. “ואתה לא יודע מי זו?” שאל.

“לא מי זו, לא מי זה ולא מי הם.” השבתי, “אבל אני פותר לך את זה. שמע, הכל בסדר, אני נכנס עכשיו לניתוח, אחריו יש לי כמה ימים שבהם אסור לי לדבר. אני לא יכול לערוך ראיונות נורמאליים ולא יכול לעבוד על הספר שלי, כי זה מצריך נסיעות, אבל הסיפור הזה הוא משהו שמושלם לעבוד עליו במצבי. הרי צאלה כץ היתה קודם כל משוררת רשת, אז בוא נשאיר את זה ברשת. היום רביעי. מחר אני נכנס לניתוח על הבוקר. אני מתאושש תוך יומיים, חוקר לך את כל התעלומה הזאת באימיילים ומגיש לך טקסט ליום שלישי.”

“שלישי זה מעבר לגבולי. הגליון יורד לדפוס בשלישי בערב וכבר מופיע באינטרנט ברביעי בבוקר. עדיף שני בערב.”

“אז שני בערב.”

“ויהיה לך הפתרון?”

“אני סגור על זה. יש לי קצות חוט. יש אנשים בעיר הזאת שיודעים את הפתרון ולא תהיה לי בעיה להשיג את הכתובות שלהם ולחלוב אותם קצת. בסופו של דבר, אנשים ירצו לדבר. כשאתה שותף לסוד, אתה מת שאנשים אחרים ידעו את זה וברשת כולם מרגישים יותר בטוחים לדבר, גם אם זה לא מוצדק, ככה בני אדם עובדים.”

“אם אתה אומר.”

“ושמע, תהיה לי גם עזרה. יש עוד אנשים בעיר שרוצים לפצח את העניין הזה. צאלה כץ הזאת פגעה באנשים ואלה שהיא העליבה ירצו לתת לי יד. תן לי לצאת מהאשפוז ואני מתחיל לנבור ברפש.”

פוליפ במיתרי הקול הוא מעין גידול זעיר שאינו מתפתח, אבל גם אינו מרפה. הרופאים הסבירו לי שהוא עשוי להיות תוצאה של כמה דברים, לאו דווקא מועקת הגירושין. אולי אפילו האוכל של יפו פגע בי בדרך כלשהי. “אני במקומך לא הייתי אוכל כלום ממעדניות בשדרות ירושלים,” הסביר המנתח, “יש שלושה ארבעה מקומות בעיר שבהם אני מכיר את השף וביקרתי במטבח. שם אני אוכל, אחרת קורים דברים כאלה. תזכור את זה כשתתעורר, שלא תצטרך לבקר שוב בפריזר הזה.”

החדר באמת היה קפוא, אבל המסכה שהונחה על פני השכיחה את הצינה ואת ביקורת המסעדות של המנתח, וגם את צאלה כץ ואת ויזן ואת צ’יקי ואת בוגרת המדרשה ואת דנה גווידטי וגם את לינזי, ולבסוף גם אותי.

לאחר יומיים מלאים באהבת משפחה, דייסת סולת ורהיטים תכולים על גלגלים, שבתי לביתי השותק שביפו ולמחשב. מוזר היה להתהלך בו לבדי בלי שאוכל אפילו לשרוק לעצמי (השריקה מזיקה למיתרי קול פגועים). שמתי במערכת דיסק של שוברט, התיישבתי מול המחשב ושלחתי מייל לואן נויין, המשוררת הצעירה ממוצא וייטנאמי שלטובתה נטשה אותי בוגרת המדרשה באותו הערב. ביקשתי בו את שמה ואת כתובתה של מבהיקת השפתיים, כביכול כמחזר, ובעצם למה רק כביכול? אולי, לאחר שאשאב את האינפורמציה שהסתירה, גם אזמין אותה למשקה.

שמה היה שרי גולן. כתבתי לה מייל מנומס ובו הסברתי שהתבקשתי לכתוב 800 מילה על הנושא וביקשתי לדעת מי חיבר את השירים.

כעבור כשעה קיבלתי מכתב תשובה, לא משרי אלא מאדם לא מוכר בשם אהרן דסקל, שהציג את עצמו כמאהב לשעבר של המשוררת המנוחה.

“שמעתי שאתה מתעניין בצאלה כץ”, כתב דסקל, “כמו שבטח קראת אצל צ’יקי בבלוג, מתארגן ערב לציון 30 להסתלקותה הפתאומית. אני יכול לשלוח לך מספר פרטים לגבי האירוע, או פרטים לגבי צאלה אם תרצה, לרבות כל נושא הקונספירציות וכו’. רק השב לי לאימייל זה”.

השבתי שאני מתעניין מאוד. דסקל חזר אלי לפנות ערב עם מייל ארוך, ארוך מאוד. היו כלולים בו שישה קישורים למאמרים, סרטונים ותמונות. באחד מן הצילומים הופיעה צאלה כץ עצמה, או מי שהתקראה צאלה כץ: בחורה בהירת שיער שלא זיהיתי. דסקל טען שהתמונה המטושטשת צולמה באירוע שהפיקו לא אחרים מאשר ויזן וכרמלי. זה היה במסגרת “פסטיבל תל אביב”, קריאת תגר מאולתרת של אנשי “כתם” על כך שלא הוזמנו להשתתף בפסטיבל השירה במטולה.

כתבתי לויזן ושאלתי האם אכן הופיעה צאלה כץ באירוע. הוא השיב שהופיעה מישהי וקראה משירי צאלה כץ, אבל ברור היה שמדובר בתחפושת. הוא גם הוסיף שדיבר עם צ’יקי, ושצ’יקי עצמו לא יודע מי חיבר את השירים. “הם נשלחו אליו במייל,” הסביר ויזן. לראשונה באותו יום קיללתי בלבי את האינטרנט. המדיום שהפך עבורי לצוהר יחיד על העולם, זה שהבעתי בו אמון כה רב באוזני עורכי בטיים אאוט, היה גם יופי של חומה להסתתר מאחוריה.

הדיסק של שוברט סיים להתנגן בפעם הרביעית מאז שובי הביתה, הייתי רצוץ, נטול יכולת להמיר אותו בדיסק אחר. אחרי שהצלחתי בקושי רב לקום וללחוץ שוב על פלֵיי, קרסתי מול הצג ושבתי לעלעל בתמונת הבחורה. האם היה בה פרט גופני מוכר? נקודת חן למשל? היא היתה מטושטשת למדי, או אולי מעובדת באמצעות פילטר מרושע.

חיפוש בגוגל תמונות העלה כמה תצלומים. נראתה בהם בחורה בפאה כהה ובמשקפי שמש רחבים: הסוואה מוחלטת שלא איפשרה לקבוע האם זוהי אותה בהירת שיער מתמונתו של דסקל או מישהי אחרת לחלוטין. היא לבשה שמלה לבנה צרה שהזכירה לי במשהו, אולי מפני שהשתחררתי זה עתה מבית חולים, מדי אחות או חלוק מעבדה. הכיתוב תחת התמונות היה חד משמעי: צאלה כץ, משוררת. מכיתוב נוסף למדתי שהן הופיעו במגזין טיים אאוט, אותו מגזין ממש שהזמין ממני את תחקירי. אבוי לך, בִּיצה טובענית.

בתום אודיסיאה שבלולית למטבח הכנתי לי תה בלי לימון בהתאם להוראות הרופא. בחוץ בערה צפרדע האשפה של הבלוק, כפי שבערה מדי כל כמה ימים. באילמותי לא יכולתי אפילו להתקשר למכבי האש ולהזמין כיבוי. נותר רק לקוות שמישל מלמטה יָחוס על דירתו ששופצה זה מקרוב ויזמין אותם הפעם בעצמו. שוב מול המחשב, לגמתי את התה באיטיות כשעיני עוברות שוב ושוב על אותן שתי מלים: אהרן דסקל, אהרן דסקל. לא מן הנמנע שמאחורי השם הסתתר אותו גבר, אשה או חברי תא טרור שירי שהגה, הגתה או הגו גם את צאלה כץ עצמה. שבתי וקראתי את המיילים ששלח. עם תום הקריאה הייתי משוכנע ללא כל צל של ספק שצאלה כץ היא אכן דסקל, אבל מי היה דסקל?

יובל בן-עמי הוא סופר, עיתונאי, מוזיקאי וטרמפיסט מתמיד. בצעירותו הסתובב חמש שנים באירופה כזמר רחוב, אחר כך החל לפרסם ספרים, כתבות ומאמרים שכולם, בדרך זו או אחרת, נוגעים בחוויית המסע: מסע בפינלנד, מסע בדרום ארה”ב, מסעות בישראל ובשטחים. הוא מבקר התיאטרון של עכבר העיר, ממייסדי אתר הבלוגים 972+ ושותף לקבוצת המחאה היצירתית “גרילה תרבות”.

“הקומדיה התל אביבית” היא רומן אוטוביוגרפי המתחיל בפרידה מאשה אהובה ברחוב וייצמן פינת הירקון ומסתיים במעשה נועז של פריצת גבולות. בן-עמי עובר מגדות הירקון הרוגעות ליפו הומת התרנגולות, ומוצא את עצמו מעורב בקהילה יוצאת דופן של יוצרים שמילאה בית קפה קטן בלב העיר. שלוש שנים בקרב החבורה הזאת, מלאות בתעתועים, תככים, משחקי זהויות, קנאת סופרים, רומנטיקה וסקס אחר מובילות לגילוי מרעיש ולרגע עוצמתי ובלתי צפוי למרגלות גורדי השחקים של בנגקוק.

5 בפברואר, 2012 | בנושאים 404 

תגובות

7 תגובות לפוסט “תעלומת צאלה כץ | פרק מהספר “הקומדיה התל-אביבית” של יובל בן-עמי”

  1. אדר שלו on 5 בפברואר, 2012 12:41

    קצת משעשע לקרוא את הספקות האלה, כי אני מכירה את צאלה כץ מזה שנים ומדובר באדם אמיתי לגמרי. טיפוס מקסים אפילו.

  2. רן סלונים on 5 בפברואר, 2012 15:34

    אני לא מבין למה לקחת משוררת מאוד מוכשרת ולהאשים אותה בכאלה דברים. יש עניין של ביזוי המת, ואתם עברתם כאן על הרבה דברים. קצת התחשבות במשפחה!

  3. יובל בן-עמי on 5 בפברואר, 2012 23:50

    מדובר בצאלה כץ אחרת, אדר. מאחורי דמותה של המשוררת צאלה כץ הסתתר אדם שזה כלל לא שמו, כפי שמתברר בהמשך הסיפור בדרך לא פשוטה בכלל.

  4. רחלי on 6 בפברואר, 2012 16:40

    כולם ידעו מי זאת צאלה כץ

  5. דנה on 6 בפברואר, 2012 19:00

    כולם יודעים מי זה צאלה כץ

  6. ערן on 10 בפברואר, 2012 18:10

    יובל, אדר היתה הראשונה שגילמה את צאלה כץ בכתבת וידאו באתר נענע…

  7. יובל on 25 במרץ, 2012 02:21

    משעמם ולא מתקשר. מצטער על הקטילה אבל הטקסט עמוס בשמות ומושגים שמכבידים על הזכרון של הקורא ומפריעים לו להבין מהו הסיפור (אם יש כזה בכלל)

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.