בלוג חדש יגרום לכם להרגיש הרבה פחות רע עם העובדה שאתם קוראים טוקבקים ויותר טוב כי אתם בעצם קוראים שירה

“כשאני כותב סטטוס ויורד שורה
באמצע אני מרגיש
כמו משורר”
(דן קופר)

הכל זה שירה. צייצת משהו בטוויטר ב-140 תווים? שירה. כתבת סטטוס משעשע בפייסבוק? שירה. נראה שכולם מתייחסים להכל היום בתור שירה, חוץ מלשירה עצמה.

הטאמבלר “לשון הרע” (כותרת משנה: “מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?”, הטעות במקור) לוקח טוקבקים עמוסי שטנה, מרווח ומנקד והופך אותם לדמויי שירה. בין הלהיטים הגדולים תמצאו מגיב שלא אוהב מוזיקה מזרחית, מגיב שלא מבין מה הבעיה עם קבוצה של אנשים שבסך הכל מקיימים יחסי מין עם אישה בחוף בוגרשוב וכמובן הלהיט הגדול של התקופה – הסמח”ט המכה והמתנצל.

מה בסך הכל רוצים משוררים וטוקבקיסטים גם יחד? לפתוח לכם את המחשבה המקובעת שלכם? לגרום לכם להצליח להיכנס, ולו לשניה, לזרם מודעות שונה משלכם? לגרום לכם להבין משהו, ולו הקטן ביותר, על עצמכם והעולם אותו אתם מאכלסים? לכתוב לטוקבקיסט מספר 15 “חחחחחחחחחחחחחח אחי מזה צודק אתה”?