אמו ובן זוגו של הנרצח בברנוער שמוסרים את חתוליו זכו לביקורת בוטה שהביאה לעימות בדף “חתול – החיה הרשמית של ישראל”
הרוצח של ניר כץ, שירה בו למוות בפיגוע הירי ב”ברנוער” ב-2009, עדיין לא נתפס. בן זוגו, תומאס שמידט, נאלץ אז להיאבק בהחלטת משרד הפנים לגרשו. עכשיו, בגלל בעיות בריאות, הוא מתקשה לטפל בשני החתולים של כץ ומבקש למסור אותם לאימוץ, לפי כתבה שפרסם ארז ארליכמן בנושא ב-ynet. מסירת חתולים לאימוץ והפרדת חתולים שחיו יחד הן סוגיות רגישות בקרב חלק מאוהבי החתולים, ואחת מהם, אילת חן, פרסמה על כך טוקבק בוטה:
הטוקבק צוטטה גם בדף הפייסבוק “חתול – החיה הלאומית של ישראל” (5922 חברים):
בהמשך טקבק ב-ynet הווטרינר ד”ר יריב רודמן, שאל מרפאתו הועברו החתולים, כי אחד מהם אומץ. בדף החתול כתבו: “ועכשיו, בנוסף לכול, עוד הגדילו ועשו: הפרידו בין שני החתולים, שכל מה שנותר להם בעולם הזה, בבלבול ובכאב הנוראי הזה, הוא האחד את השני! איזה חוסר רגישות של אנשים. ועוד בחסות עמותה ווטרינר. מה חדש?”
בדף החתול התפתחה מריבה בין גולשים שכתבו נגד הטוקבק לבין מפעילי העמוד. אלה השתלחו בחלק מהמבקרים, מחקו וחסמו אותם. אחד המגיבים, בן סויסה, פרסם צילומסך של התגובות שלו, כולל אחת שלא הצליח לפרסם משום שבדיוק נחסם, והוא כתב: “אוהבי החיות הרגישים והחכמים שמנהלים את עמוד חתול – החיה הלאומית של ישראל העלו פוסט מטומטם, שתומך בטוקבק דוחה. לכמה אנשים הייתה ביקורת, כולל לי, שהושמעה בשפה ואופן נאותים לגמרי. התגובה הייתה מחיקה והעפה (!) של כל מי שהעז לומר משהו – וחסימת האפשרות לתגובות בהמשך. הגאונים לא טרחו למחוק את תגובות הביניים גם”.
גם רותם ברוכין, שניסתה להגיב על הדברים, קיבלה על הראש:
בשלב מסוים נשארו בסטטוס של דף “החתול” בעיקר תשובות של מפעילי הדף לתגובות שנמחקו:
עכשיו אפשר למצוא שם תגובות ביקורתיות בודדות, כמו זו של ליאור שמש: “אתם צודקים לגמרי. חשבתי לאמץ את החתולים האלה ועשרות אחרים, אבל בגלל שאני לא יכול להבטיח שאחרי שארצח יהיה מי שיטפל בהם, נמנעתי מזה”. מפעילי דף החתול השיבו לו: “הגיוני”.
סויסה חקר בנושא אמש ומצא רמזים לכך שחן, המטקבקת המקורית ב-ynet, היא מנהלת העמוד: היא שיתפה את הסטטוס בקיר הפרטי שלה (והוסיפה וכתבה נגד האם: “לו היו אלה נכדים גם הייתה נפטרת מהם? הרי נלחמה שבן הזוג של ניר יישאר בארץ”), ותמונת השער שלה זהה לזו של דף החתול. הן סויסה והן ברוכין התבטאו כלפיה בבוטות. “חתול – החיה הרשמית של ישראל בהחלט. רק עמוד הפייס מנוהל ע”י חלאה”, קרא סויסה לאלבום צילומי המסך שפרסם. “לאחר דיון ‘מעמיק’, אני בטוחה שאת העמוד מנהל/ת טרול לא קטן. ממליצה לכל מי שעשה לייק בטעות לבטל אותו”, כתבה ברוכין בקיר שלה, ובתגובה אצל סויסה: “חבל לי שהגועל נפש הזה ימות ואלפי חובבי החתולים שעשו לייק לעמוד הזה על לא עוול בכפם לא ידעו מי המטורפת שמנהלת אותו”.
“הדף פרטי, והוא מנוהל בידי 3 א/נשים”, מסרה אילת חן בתגובה לחדר 404. “אף אחד/ת לא הותקף על דעתו בידי אף אחד/ת. זהו דף פרטי, זו איננה קבוצה. זכותנו לפעול לפי שיקול דעתנו. זה לא מרחב ציבורי. מי שמקליד בדף דברי נאצה ו/או ניבולי פה, מתבקש למחוק אותם. ולא – הוא נמחק. כך לגבי הבנות האלה. אפרופו דעות: הגדרת הדף ברורה: ‘המקום הזה מקוּדש ומוּקדש לאהבה, אהדה, הערכה וכבוד לחתולים’. מי ששונא חתולים, מי שמתעלל בחתולים (ומגיעים רבים כאלה, שמתרברבים בזה על הקיר) – הדף הזה לא נועד להם. זה לא מקומָם”.
תגובות
11 תגובות לפוסט “אמו ובן זוגו של הנרצח בברנוער שמוסרים את חתוליו זכו לביקורת בוטה שהביאה לעימות בדף “חתול – החיה הרשמית של ישראל””
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
חולי נפש
אם שמשווה חתולים לילדים – כנראה אין לו ילדים וגם לא יהיו לו.
פאנאטים… זה כל הסיפור.
לדאוג לחתולים זו לא פנאטיות זו אנושיות
אילת חן היא אכן מנהלת הדף והיא לא ידועה במתינותה. כפעילה למען בעלי חיים אני יודעת עד כמה פעילים בתחום הזה (ובכלל פעילים חברתיים שחווים הרבה תסכול) יכולים להיות לוחמניים, גם אם ממש לא בכיוונים הנכונים לדעתי. אני יכולה לחשוב על מספר פעילים/ות שאם אתם חברים שלהם בפייסבוק, תיחשפו לריבים וההשמצות (גם אחד כלפי השני) האהובים עליהם.
לפני חודש- חודשיים מישהי קראה כמה סטטוסים שסטודנט לוטרינריה כתב בפייסבוק והגיעה למסקנה שהוא עקר לכלבתו שן כ”נקמה” על כך שהיא אכלה את הספה. בתוך פחות מחצי שעה הצטברו שם עשרות תגובות שחלקן על גבול הפלילי, כשכל מי שניסה להצביע על כך שאולי הדבר לא קרה בצורה הזו, נבלע בים הטירוף. מפרסמת הפוסט טענה שהיא מכירה את אותו סטודנט ושהוא כבר עשה מעשים חמורים בעבר. אחרי חצי שעה נוצר איתו קשר, הוא כנראה הבהיר למפרסמת הפוסט שזה ממש לא מה שקרה והפוסט נמחק.
חתול היא החיה הרשמית של האינטרנט.
אני מכירה את אילת ואת הלב הגדול שלה, ואני יודעת שהיא מדברת מתוך כאב גדול, שנובע מהיכרות קרובה מאוד עם עולמם של חתולים. מי שמטפלת כך בבעלי חיים אכן חווה תסכול רב, אבל התסכול לא נובע מהמגע עם בעלי החיים אלא מהמגע עם בני אדם, עם חוסר הרגישות שהם מגלים. למשל – למה היה צריך להפריד את החתולים של ניר, הרי אפשר היה לחכות עוד קצת ולמצוא להם משפחה יחד, זה לא כל כך קשה. אני בטוחה שאם ניר היה חי היה עושה הכל כדי למנוע טראומה כזאת הוא לפחות להפחית אותה עד כמה שאפשר.
אנחנו כבני אדם לוקחים כביכול תחת חסותנו את בעלי החיים, אבל אין זה אומר שהם פחותים מאיתנו, רק שהם חלשים מאיתנו מבחינות מסוימות. וצרכיהם הרגשיים אינם נופלים בחשיבותם מצרכינו.
ולגברת שכתבה שאין להשוות חתולים לילדים – אני שואלת למה לא? לפחות אותה מידה של אחריות ואנושיות אנחנו חייבים להפגין כלפיהם.
אני מצטער, אבל שום כאב על חתולים, שגם אני שותף לו, בתור אחד שגידל חתולה אצל הוריו בילדותו, וכיום מאכיל כשמונה חתולים בחצרו – שום כאב על חתולים לא יכול להצדיק כזו תגובה מרושעת נגד אם שכולה ובן זוג שכול, ולטפול כאלו נסיבות מתועבות וחצאי שקרים אם לא שקרים מלאים. כותבת הטוקבק ו/או מפרסמת הפוסט ו/או בעל/ת הדף הזה בפייסבוק – אין לי מספיק תארים כדי לתאר את תחושת הקבס , הבוז והרוע שהם מקרינים באומרם דברים כאלו. אפילו להתבייש לא מגיע לאנשים כאלו. הם לא ימצאו את בושתם גם אם יחפשו אותם.
איפה אפשר להשיג חתול?
גבריאל – במסעדות הנבחרות במקום מגוריך. עדיף בפיתה.
אולי זה רק אני, אבל “לדאוג לחתולים זו לא פנאטיות זו אנושיות”?
נוסח מוצלח יותר היה יכול להיות “לדאוג לחתולים זו לא פנאטיות זו חתוליות”…
לעמוד הפייסבוק הזה יש מוניטין מפוקפקים מאוד. פעם הם כתבו משהו על זה ששונאי חתולים האלימים הם ימנים מטומטמים או משהו כזה, וכמה ימנים מנומסים לגמרי ביקשו לא להכליל, ומנהל העמוד התפוצץ עליהם בשלל קללות וגידופים.