חיפושֹית זבל: האשפה שלכם ממלאת את הטאמבלר של ויטה קיירס

בטיול ליפן גילתה ויטה קיירס פער תרבות מפתיע: אין שם כמעט פחים ברחוב, ואלו שיש מופרדים בקפדנות לצורך מיחזור. היא זרק זוג נעליים שהתבלו לפח במלון שבו התאחסנה, וכשחזרה בערב גילתה שהחדרנית הוציאה אותן וסידרה יפה ליד השולחן. “אני חושבת שזו היתה הדרך שלה להגיד לי ‘תודה, אנחנו לא צריכים את הנעליים המסריחות שלך, לכי להיפטר מהן במקום הראוי לכך'”, מספרת קיירס, שפתחה באחרונה את בלוג הטאמבלר “One man’s trash is another man’s garbage“, שמתעד “כל דבר שתושבי תל אביב מוציאים מחוץ לדירות והבניינים שלהם”.

אוסף תמונות הזבל-למסירה ודאי אינו חריג בפלטפורמת הבלוגים טאמבלר, שמאכלסת שלל אוספים נושאיים מוזרים. עבור קיירס, מדובר בהזדמנות להתבוננות סקרנית וביקורתית. היא גילתה, למשל, שאנשים זורקים הרבה רהיטים (“אולי כי אנשים משפצים לקראת השנה החדשה”), אבל מעט בגדים (“אנשים התרגלו לתרום לעמותות, או שבגלל שמדובר בעיר אופנתית למדי, אנשים לא זורקים את הבגדים הישנים שלהם אלא עושים מכירות ביתיות”).

מי שמשאיר זבל ברחוב לשימושם של אחרים סובל, לדעת קיירס, מ”תחושה משלה של עושר”: “הרי אם היה מדובר במאה אחוז אשפה, היינו פשוט זורקים את זה לפח, אבל לא – אנחנו מוציאים את זה ומניחים ליד הפח. כאילו אומרים ‘אנחנו כבר לא צריכים את הטלוויזיה 42 אינץ’ הזו, כי קנינו פלזמה חדשה בעשרה תשלומים, אבל אתם עניים עלובים יכולים לקבל את זה, עלי’. ראיתי פפריקה חריפה שמישהו השאיר על מכסה הפח. פפריקה חריפה! מישהו באמת חשב לעצמו שאולי יעבור איזה ביש גדא שאפילו כסף לתבלינים אין לו”.

_______________________
שלחתי לקיירס כמה שאלות עבור האייטם הזה, אבל העיתונאית המיומנת שהיא שלחה ראיון שהיא ערכה עם עצמה. הנה הוא במלואו:

ויטה הנהדרת, מה הביא אותך לפתיחת הבלוג?
“באחת הפעמים בהן חזרתי ברגל מהעבודה ראיתי בדרך שלושה מקלטי טלוויזיה שמנים זרוקים ברחוב. הן אפילו לא היו מסודרות יפה בצד הדרך, אלא ממש מושלכות, מגורשות. סביר להניח שהבעלים שלהן עברו לטלוויזיה חדשה צעירה ורזה, ואף אחד מהחברים שלהם לא רצה לרשת את המכשיר המיושן. אז אמרתי לעצמי שיהיה מעניין לאסוף תמונות של מוצרי אלקטרוניקה שאנשים זורקים מתוך מחשבה ש”מישהו כבר יקח את זה” וליצור פסיפס של העולם הטכנולוגי שרגע אחד הוא שיא החדשנות ורגע אחרי זה, הוא נזנח ברחוב, מחכה לאלטיזערכן [כך במקור. כולם לצחוק על הרוסיה עם השגיאות המצחיקות. מוהאהאהא; ע”ק].

“שנה אחרי שהמחשבה הזו עלתה לי לראש בפעם הראשונה (ובינתיים לא פתחתי כמובן כלום), נתקלתי בדרך באסלה שזרקה ברחוב. משהו באסלה הזו עודד אותי בכל זאת לפתוח את הבלוג, אבל במקום להתמקד רק בפסולת אלקטרונית, החלטתי לצלם כל דבר שתושבי תל אביב מוציאים מחוץ לדירות והבניינים שלהם”.

מה אנשים זורקים?
“יכול להיות שבגלל שאנחנו מתקרבים לראש השנה ואנשים מתחדשים בסלון חדש או משפצים לקראת השנה החדשה אני מוצאת המון דברים שקשורים לבית. החודש נמשל נתקלתי באותו רחוב בשלוש ספות, שני מזרנים ושידה. לפני שהתחלתי את התהליך הייתי בטוחה שהדבר בו אפגוש הכי הרבה זה בגדים, אבל דווקא כמעט ואיני נתקלת בזה.

“מעבר לזה, אני מגלה שאנשים עדיין לא מבינים את הסכנה שבהשלכת פסולת אלקטרונית. טלוויזיות שמנות עדיין זוכות לאותו גורל שתיארתי קודם, אבל עכשיו אני נתקלת גם במדפסות. יכול להיות שבגלל שרוב התכנים שלנו נשמרים על שרתים ועננים, פחות יש צורך להדפיס – אבל מצד שני, יכול להיות שזה רק צירוף מקרים. יש פעמים שאני נתקלת באותו סוג הזבל אז אני לא מעלה הרבה תמונות. למשל ספרים, דיסקים וקלטות וידאו.

“כשרק פתחתי את הבלוג הייתי בטוחה שרוב הזבל שאתקל בו יהיה בגדים ישנים, אבל לא נתקלתי בהרבה שקי בגדים ברחוב. אני בספק שאנשים כאן לא נפטרים מבגדים ישנים, אבל אולי העובדה שהיו כל מני מבצעי ‘איסוף בגדים לאוכלוסיות מצוקה/פליטים’ בשנים האחרונות שאנשים התרגלו לתרום לעמותות. מצד שני, יכול להיות שבגלל שמדובר בתל אביב, עיר אופנתית למדי, אנשים לא זורקים את הבגדים הישנים שלהם אלא עושים מכירות ביתיות”.

למה דווקא זבל?
“החיפוש אחר זבל מעניין הגביר את המודעות שלי בכל מה שקורה לסביבה בה אני חייה. אני ממש מסתכלת על הרחוב כשאני עוברת בו, לומדת אותו, מכירה טוב יותר את הסביבה שלי.

“דבר נוסף שגורם לי איזו הנאה מאיסוף תמונת לבלוג הוא הניסיון למצוא הסברים וקשר לגבי הדברים שאני רואה. למשל, מתי הזבל מופיע. רוב האנשים מוציאים את הזבל בשעות שאין הרבה אנשים ברחוב, לדוגמה בלילה או מוקדם בבוקר. אני מניחה שזה בגלל שאנשים לא רוצים שיגלו אותם מטנפים את הרחוב, מצד שני ברור להם שמישהו יקח את הזבל שלהם וכך הם כאילו תורמים.

“בכלל, אני חושבת שמשהו בחוויה הזו, של לפנות חפץ כלשהו מהבית אל הרחוב מתוך ידיעה ברורה שמישהו כבר יאסוף את זה, נותן תחושה משלה של עושר. הרי אם היה מדובר במאה אחוז אשפה, היינו פשוט זורקים את זה לפח, אבל לא – אנחנו מוציאים את זה ומניחים ליד הפח. כאילו אומרים ‘אנחנו כבר לא צריכים את הטלוויזיה 42 אינץ’ הזו, כי קנינו פלזמה חדשה בעשרה תשלומים, אבל אתם עניים עלובים יכולים לקבל את זה, עלי’. הערב ראיתי למשל פפריקה חריפה שמישהו השאיר על מכסה הפח. פפריקה חריפה! מישהו באמת חשב לעצמו שאולי יעבור איזה ביש גדא שאפילו כסף לתבלינים אין לו.

“עוד דבר מעניין הוא לגלות כמה מהר רכוש הופך לזבל. היום למשל עברתי ליד מראה שנסדקה. יש בה צדק אחד בלבד בפינה, וחוץ מזה, היא נראית אחלה. סטודנטית יצירתית מאותגרת פיננסית היתה יכולה להדביק משהו על הסדק, לצייר ענף של עץ דובדבן ולהסוות את הסדק – אבל בעליה של המראה כנראה החליטו שהם לא מסתבכים עם שבע שנים של מזל רע והוציאו אותה מחוץ לבניין”.

אנשים יכולים להעלות תמונות לבלוג?
“בטח. בבלוג יש אופציה של “submit new” ואפשר פשוט להעלות לשם את התמונה ולהוסיף כיתוב (אבל התמונה תעלה רק אחרי אישור שלי). רק חשוב לי שהזבל באתר יישאר זבל ישראלי, השאיפה שלי היא שבשלב מסוים יהיה לי מספיק מידע כדי שאוכל לנסות להגיע לאיזה שהן מסקנות לגבי החברה שלנו. דבר אחד שאני כבר יודעת, זה שיש לנו אפס מודעות לגבי הסכנות של פסולת אלקטרונית (כבר ציינתי את זה) וגם המודעות שלנו לגבי מחזור לא גבוהה מידי כמו שמוכיחה התמונה שמציגה ספרי לימוד זרוקים בערימה מבולגנת ליד פח מיחזור נייר…”

אנקדוטה לסיום.
“אחרי הטיול ביפן אני ממש רואה את הפער בין מה שקיים למה שיכול להיות: ביפן כמעט ואין פחים ברחוב, הייתי סוחבת את הזבל שלי קילומטרים עד שהייתי נתקלת בפח, וגם אז יש פח לזכוכית, פחיות שתייה וחומרים מתכלים (עד כמה שאפשר). לא ראיתי ולו פעם אחת טלוויזיה בחוץ. להבנתי, פעם הם היו מוציאים הכל החוצה וישראלים אפילו היו מגיעים לטוקיו כדי לאסוף אלקטרוניקה שהיפנים זורקים, אבל אז אבל עבר חוק שאוסר זאת וכולם באטרף של מחזור. באחד המלונות בהם שהינו זרקתי את הנעליים שלי לפח, ההליכה בשלג הרסה אותם לחלוטין ולא היה לי מה לעשות בהן עוד. כשחזרנו בערב לחדר גיליתי שהחדרנית הוציאה אותם מהפח וסידרה אותם יפה ליד השולחן. אני חושבת שזו היתה הדרך שלה להגיד לי “תודה, אנחנו לא צריכים את הנעליים המסריחות שלך, לכי להיפטר מהן במקום הראוי לכך”.

12 בספטמבר, 2012 | בנושאים 404 

תגובות

3 תגובות לפוסט “חיפושֹית זבל: האשפה שלכם ממלאת את הטאמבלר של ויטה קיירס”

  1. שי on 19 בספטמבר, 2012 06:55

    איך החדרנית ידעה מי זרק את הנעלים האלה לפח? האם החדרנית עוברת על כל התכולה של כל פחי הזבל? ולמה האנקדוטה הטיפשית הזו גנובה מהספר “חוויה יפנית” של שפרה הורן?

  2. יובל on 19 בספטמבר, 2012 08:20

    התאכסנה, חתיכת ישראלי עם שגיאות מצחיקות. מוהאהא

  3. מיר on 20 בספטמבר, 2012 15:04

    אז מהן, בעצם, הסכנות של פסולת אלקטרונית?
    ואיפה אפשר להשליך אלקטרוניקה אם לא בפחים?

    ובעניין אחר – ניתן להעביר את החפצים המיותרים למי שבאמת רוצה/צריך/מחפש אותם דרך אתר “אגורה” המצויין והמומלץ!

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.