נתניהו והפצצה: תו”ל באגז באני
ואולי הוא לא אהבל כמו שחלק מהמבקרים עושים ממנו.
כשבנימין נתניהו שלף את תרגיל הפצצה, ישבתי במקום העבודה שלי בארה”ב. כמו כל ישראלי בניכר, פתחתי את וויינט כדי לוודא שישראל עדיין קיימת, וראיתי את התמונה של ראש ממשלת ישראל עומד מאחורי הפודיום בעצרת האו”ם, מחזיק איור של פצצה מסרטים מצויירים ומשרטט קו אדום בחלקה העליון.
“וואט דה פאק?!”, שאלתי בקול רם. כמה שחצן ויהיר יכול להיות האיש הזה, שמתנהג בעצרת האו”ם כאילו מדובר באותם סטודנטים שובתי רעב ששרה תקנה להם פיצה? הרי כל מי שיושב באולם הזה יודע ככל הנראה מה משמעותה של פצצה איראנית ומה דעתן של המעצמות בנושא, על אפה וחמתה של ישראל. מה זה ייתן, שאלתי את עצמי, להראות לראשי אומות העולם, דיפלומטים מנוסים, שהם ילדים קשיי תפיסה זו. לא העתקה של היהירות האיראנית המבחילה? זה לא יתרום רק להגברת האנטגוניזם שממילא מחכה בפינה?”.
“וואט דה פאק?!” שאלתי שוב בקול רם.
מי ששמע אותי היה אחד מהעובדים בחברה, שיושב בשולחן לצידי, אמריקאי טיפוסי בכל מובן המילה, בחור נפלא, בוגר קולג’ שעוסק במכירות ושיווק. הוא הציץ במסך שלי, לנסות להבין על מה התדהמה, וראה גיבובי טקסט בשפה זרה ואת התמונה המפורסמת. בדרך כלל הוא מסיט בחזרה את הראש למסך שלו, כטבעם של האמריקאים, אבל הפעם הוא התחיל דיאלוג מפתיע, שתרגמתי פה מאנגלית:
הוא: “בנאדם! למה האיש הזה מחזיק ציור של פצצה באו”ם?! רגע, מי זה, זה המנהיג של איראן שרוצה להשמיד את ישראל?”
אני: “לא אחי, זה ראש הממשלה של ישראל, הוא כזה פדחן, הוא מדבר לאו”ם כאילו שהם ילדים מפגרים, זה כזה מביך, אני פשוט….”
בשלב הזה הוא קטע אותי ונגע במסך: “רגע, מה זה הקו האדום הזה, זה אומר שאם הם יגיעו ל-90% זה יתפוצץ”.
אני:”לא בדיוק, אבל בגדול זה הטיעון של ישראל. שזו נקודת האל-חזור…”
הוא: “אבל רגע, מה אתם צריכים את האו”ם? יש לכם את ה(פאקינג) צבא הכי מטורף במזרח התיכון. אל תפסיקו להפציץ אותם ולכבוש אותם עד שהם לא מפסיקים כמו שעשיתם עם האלו שהתאבדו אצלכם!”
אני: “תגיד, יש לך הערכה מה הגודל של מדינת ישראל? בגדול?”
הוא: “אני מניח שמשהו כמו פעמיים קליפורניה בגודל… לא?”
בשלב הזה פתחתי גוגל מפות בחלון לצד חלון והראתי איך ישראל היא בערך בגודל של מפרץ סן פרנסיסקו, כרבע מגודלה של קליפורניה.
ואז הוא שאל: “וואו, אז מה הגודל של איראן?”
התחלתי לעשות זום אאוט עוד ועוד עד שישראל הפכה לנקודה לא ברורה ואיראן נתגלתה במלוא גודלה.
“הולי שיט בנאדם! הם פי כמה מאות מכם בגודל! וזה ממש רחוק, מה לעזאזל?! מה אתם הולכים לעשות?”
אני: “בדיוק.”
הוא: “פאק. בוא’נה, זה רציני. אתם אשכרה לא יכולים לטפל בזה לבד. פאק.”
הוא המשיך לבהות במפה, להסתכל שוב בפצצה של ביבי והטוש האדום במבט חמור סבר.
ואז נפל לי האסימון.
נתניהו ואובמה לא יודעים באהבתם הגדולה, ואובמה, להבדיל מג’ורג’ בוש הבן, לא ספוג רגשות נקמה טקסנים של אחרי אסון התאומים. בנוסף, ההימור של נתניהו על חברו הכושל מיט רומני רק מעצים את הריחוק האישי מנתניהו, אבל גם את הריחוק הכללי של הממסד האמריקאי ממקבלי ההחלטות בישראל.
זה השלב שנתניהו, או יועציו, שיודעים היטב מה מניע סנאטורים מדושנים וגם נשיאים אמריקאים לקבל החלטות, כנראה בחרו לדלג עליהם ולעבור לדבר ישירות אל דעת הקהל האמריקאית. אותה דעת קהל שכנראה לא מוכנה לעוד מלחמה בלתי נגמרת עם מדינה מוסלמית שנמצאת אפילו עוד יותר רחוק מגבולותיה של ארה”ב. נתניהו ככל הנראה מעריך שאחד הגורמים, אם לא הגורם העיקרי, להימנעות הנשיא ברק אובמה משרטוט קווים אדומים, שלא לדבר על איום מפורש בהפעלת כוח, הוא הקושי לשכנע את הציבור ואת נבחריו ועסקניו שזו תהיה “מלחמה ראויה”.
לאמריקאי הממוצע, גם המשכיל יחסית, זה שסופג ערמות של ספינים וגימיקים באלפי ערוצי התקשורת שמקיפים אותו, סף הגירוי נמוך עד אפסי גבוה עד אינסופי. מידת האכפתיות האמיתית של האנשים הנפלאים ברחבי ארה”ב בנושא הפצצה האיראנית היא אפסית, משום שהיא לא באמת חודרת את תחומי העניין הרלוונטים – ביטוח הבריאות, מחירי הדלק, מזג האוויר ושיעור הביקוש לאייפון 5.
נתניהו יודע, שכמו שנשיא איראן קיבל את העמוד הראשי של רוב העיתונים ואתרי החדשות לאחר נאומו, גם הוא יקבל כנראה פוטואופ. אבל אם כבר, שהתצלום הזה יהיה האופטימלי ביותר, שיגרום לאמריקאי לעצור שניה, כמו איש המכירות שיושב לצידי, ולתהות “למה לעזאזל האיש הזה מחזיק פצצה וטוש אדום בידו על במת האו”ם ומי הוא בכלל?”. לעצם יצירת הסיטואציה, גם במחיר של גיחוך, יש פוטנציאל אדיר. כן, הממים, הגרוטסקה והדחקות רק יתרמו להחדרת המסרים הבאים לכל אמריקאי שיתקל בתמונה, בין אם באתר החדשות שלו או בדחקה ויראלית: “איראן, פצצה, 90% קו אדום, או”ם”. כי זה פשוט מה שרואים.
ואז, כשסוקר הסקרים ישאל את האמריקאי הממוצע את השאלות הצפויות, “האם יש להציב קו אדום שאחריו ארה”ב תפציץ את איראן?”, גדלים הסיכויים שהתשובה תהיה חיובית. אם זה עבד בשביל רואוד ראנר ובאגז באני, אין, זה בטוח יעבוד בשביל ישראל.
אני לא מחסידות נתניהו ,אך בהחלט חושבת שבחירתו בתמונה אכן עובדת חזק בדעת הקהל האמריקאני וזה לכשעצמו הישג גדול.
אני גם עובד עם אמריקאים.
ונוסף אליהם, גם עם אנשים מאירופה, ומדינות רבות ושונות במזרח.
בודדים מאוד המערביים שעבדתי איתם שהבורות שלהם בסכסוך מתקרבת לזו שהדגמת בשיחה.
אבל ללא קשר לבלוג הרדוד יחסית, אין ספק שזה היה נאום טוב מאוד כי הוא הסביר עקרונות בסיסיים בסוגיות העשרת אורניום שלא מוכרות לציבור הרחב, ומסבירות את הסיבות לבהילות של ביבי בפתרון המשבר
הוא לא נשמע כמו בוגר קולג׳
סוף סוף דברי טעם.
ונתניהו הוא לא כוס התה שלי, אבל לא כזה דביל כמו שעושים ממנו.
מבריק.. תראו על מה כולם מדברים היום.
התכוונת לומר שסף הגירוי של האמריקאי הוא גבוה ולא כפי שכתבת. אם סף הגירוי היה נמוך אז כל דבר היה משפיע – ולפי מה שכתבת, התכוונת שקשה לחדור את חומת חוסר תשומת הלב של האמריקאים – זאת אומרת להצליח להשפיע למרות סף גירוי גבוה.
עינת, זה קומיונטי קולג’.
עינת, אני אהיה נחרץ מזה ואגיד לך שאם תשאלי את רוב בוגרי הקולג’ של סטנפורד, שם גרתי בשנה האחרונה, לא תשמעי ידע נרחב מזה של הבחור הזה על הגדול של ישראל, איראן, וסטטוס הפצצה האיראנית. אפילו בחוג למדעי המדינה שלהם. זה לא באמת כזה מעניין.
ו
תודה על ההערכה רובי על השגיאה בשימוה בסף הגירוי הגבוה. אתה צודק.
אחלה פוסט.
רק ניטפוק אחד: שטח ישראל הוא כ-5% משטח קליפורניה.
איזו חבורת תבוסתנים נטולי חזון!
כשיום יבוא ושבר סן אנדריאס יאמר את דברו, ישראל באמת תהיה גדולה כפליים מקליפורניה. חכו חכו.
[…] האינטרנט של הוט כל כך איטי שרק עכשיו הגיעו אליהם הממים על נאום הפצצה של בנימין נתניהו באו”ם בספטמבר. […]
פאק תו יסראין