מר קו

פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית
קריאייטיב איור: אבנר רסל, באדיבות Mooz

בפעם האחרונה שמדינת ישראל התמודדה עם הסכנה שאומה מזרח-תיכונית עוינת תחמש את עצמה בנשק גרעיני, נכנסו לפעולה מטוסי קרב ואמצעי תקיפה צבאיים אחרים. בחזית המילולית, לעומת זאת, נשמר שקט כמעט מוחלט, למעט התרברבותו של יו”ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שקשרה בין אותה תקיפה של כור בסוריה לבין ישראל. כשמדובר בהתמודדות עם איום הגרעין האיראני, היחס מעט שונה: תקיפות נעשות, אולם רק באמצעי ביון ולוחמה טכנולוגית, ואת מקומן תופסות בעיקר הצהרות תוקפניות הלובשות צורות שונות: תדרוכים מאחורי הקלעים או לפניהם, נאומים חגיגיים ואף מופעים אודיו-ויזואליים.

מופע כזה, בכיכובו של מי שהוא היום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, תופס היום באופן אקסקלוסיבי את הכותרות הראשיות של עיתוני המדינה. בצדק. נאומו של נתניהו אתמול באו”ם קבע נקודת ציון חשובה בטרנספורמציה הנערכת בחסות ממשלת נתניהו, ממדיניות של מעשים, שאיפיינה את הממשלה הקודמת, לכזו של דיבורים. ממשא-ומתן לשלום ומלחמות עקובות מדם – לדיבורים על רצון בשלום ואיומים במלחמות עקובות מדם. מתקיפת כור גרעיני – לאיום בתקיפת כור גרעיני.

השיא שנקבע אתמול היה בהפיכתו של הדיבור עצמו, הבא במקום המעשה – למעשה בעצמו. כך הפכה התקיפה לאיום בתקיפה, וזה הפך לדרישה לקבוע תנאי לתקיפה, וזו התגלמה בביטוי והפכה לדרישה ל”קו אדום”, ואזי ניתק הביטוי ממשמעותו ונותר בפני עצמו: קו אדום, קו אדום ממש. כזה המצויר בטוש על גבי בריסטול קשיח. אמת, יש בכך משהו מגוחך, אבל גם דבר מה מנחם.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-28.9.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר