נייר!
רועי בהריר כותב שהפרינט לא מת (מעריב, 28.9.2012), ומציע יקום חלופי שבו הנייר הוא הטכנולוגיה החדשה והמרגשת:
לא צריך לעשות הרבה כדי להתאהב מחדש בפלאי הפרינט. מספיק לדמיין מציאות הפוכה, שבה אמצעי התקשורת הדיגיטליים הומצאו לפני שנים רבות, ואילו הנייר היה הטכנולוגיה החדשנית שמאיימת להחליפם. במציאות כזאת, אפשר בהחלט להניח שברגע שבו סטיב ג’ובס היה חושף לראשונה את האיי-פייפר – משטח דקיק וגמיש, עשוי שבבי עץ מעובדים, שמודפסים עליו מילים ותמונות צבעוניות, ממש כמו באייפד, וייחודו טמון בהיותו חד-פעמי, משהו שניתן לקפל, להכניס לכיס ולהשליך לפח בתום השימוש – אנשים היו ישנים מחוץ לחנות הדגל של אפל במנהטן חודשים לפני ההשקה הרשמית כדי לארגן לעצמם אחד כזה לפני כולם.
בסופו של דבר גם טכנולוגיה היא עניין של אופנה, טרנד, באזז. אם עיתון מודפס היה המצאה חדשה, ייתכן מאוד שהוא היה מצליח להפוך למוצר צריכה מבוקש, לצד שלל המכשירים האלקטרוניים, כחלק מטרנד עולמי חדש של חזרה למרחב הגשמי.
הוא באמת לא מבין למה הפרינט מת?
אולי כי עד שאתה קורא אותו זה כבר לא רלוונטי?
בנוסף, נייר כבד, מסורבל ומלכלך.
מספיק להיזכר בהתעללות שעוברים קוראי ידיעות בסופ”ש בניסיון להתמודד עם נייר בגודל וילון אמבטיה שמכיל הפניות מעמוד לעמוד.
אי אפשר לקרוא בחושך ללא אור חיצוני וזה כמובן יקר יותר כי צריך להרוג עצים.
אין שום קשר לאופנה.
כל מה שיש פה זה קידמה ואנשים שמתקשים לקבל אותה.
אני ממליץ לכל הכתבים החשובים בעיני עצמם להתעורר ולהפסיק להאשים אחרים בכך שהם נהיו לא רלוונטיים.
עיתון מאז ומעולם היה סוג של בידור והיום יש בידור חלופי שמועדף ע”י רבים.