אופטימיות בסמטית: ליזה מורשקובסקי מליש כותבת על אורז ונלחמת נגד פינויה מהטיילת באילת | סמול טוק

ליזה מורשקובסקי מליש, מה עשית לאורז שלי?
“אני כותבת על אורז, עד חמש מילים לגרגר, או מציירת עליו, מכניסה אותו לבקבוקון קטן עם שמן מיוחד ואפשר לענוד את זה כתכשיט. זו אמנות עתיקה מהמזרח הרחוק. לא סתם עושים את זה על אורז – הוא מסמל שפע ופריון ומזל. אחרת היינו כותבים על משהו יותר גדול”.

איך הגעת לזה?
“אורז מחבר בין אנשים. אני אילתית, למדתי בירושלים בפנימיה, ובאחד החופשים בין י”א לי”ב התחלתי לעבוד בזה וכך הכרתי את בעלי, שמפעיל את הדוכן ‘אומנות זעירה’ כבר 20 שנה בטיילת באילת. הוסמכתי סופית לכתוב על אורז כשהייתי בצבא, והיום זה כמו המלפפון שקם על הגנן – יש דברים שהוא לא יכול לעשות, כמו תמונות”.

מה מבקשים שתכתבי?
“בדרך כלל זה דברי אהבה, שם של בן הזוג ושלך. ילדים – שם ותאריך לידה. ולפעמים ‘אני מת על התחת שלך’ או ‘זו לא את, זה אני’. זו אחת הדרכים הכי יפות להיפרד”.

מישהו נפרד ככה מחברה שלו?!
“לא שידוע לי. אבל מישהו הציע נישואים – הוא הזמין אורז עם הצעת נישואים ונתן לחברתו. כל מיני ילדים כותבים את השמות של האמהות של החברים שלהם – ‘רחלי זורמת’ וכאלה. ואני מגלה את זה רק בדיעבד. הם עשו את זה והלכו עם זה על הצוואר!”

כשעבדת שם בחופשות מלימודייך בבצלאל, חשבת שזה מה שתעשי בעתיד?
“אני אוהבת את זה כי אני אוהבת בני אדם. מה שלמדתי בבצלאל היה בחירה לא נכונה – תקשורת חזותית. אני לא אוהבת מחשבים, אני אוהבת בני אדם. יש לי לקוחות חוזרים שאני יכולה לדבר איתם שעות. כשהייתי מחפשת עבודה הייתי כותבת בקורות חיים שאני כותבת על אורז. אין מי שלא הרים את קורות החיים האלו”.

באתר שלך יש אוסף של שאלות מטופשות של אנשים (גם אני שאלתי אותך שאלה כזאת). תני דוגמאות.
“‘כמה עולה קילו אורז?’ ‘את יכולה לכתוב אנציקלופדיה על אורז?’ ‘ואם אני אביא את האורז מהבית, זה יהיה בחינם?’ ‘אני לא רואה פה כלום’. אני אומרת להם שאם הם צריכים משקפיים זה לא אצלי, אני לא אופטומטריסטית. ‘יש לך מכונה שעושה את זה?’ אני אומרת שאם הם ימציאו אחת, אני הראשונה שאקנה. ‘את עושה את זה?’ זו שאלה באמת מצחיקה, כי אני יושבת לבד או עם בעלי. אני אומרת שגמד קטן עושה את זה, באתר שלנו יש גם סרטון של גמד שכותב על אורז”.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=XwUq20_bgX0[/youtube]

אפשר להתפרנס מזה?
“אנחנו מתפרנסים מזה בכבוד כבר עשרים שנה. עשרים שנה אנחנו משלמים על החיים שלנו, וכעת אנחנו על פרשת דרכים כי הולכים להפסיק את זה בצורה מלאכותית, לפנות את הדוכנים מהטיילת בלי שום חלופה. הדוכן שלי הוא אטרקציה, אנשים מגיעים אלי כל שנה, לא הולכים לאילת בלי לעצור בדוכן שלי, אנחנו מביאים תיירים לפה”.

מה תעשי אם יפנו אתכם?
“כרגע אנחנו קצת חסרי אונים, אנחנו בחרדות מטורפות, אבל אני מאמינה בעצמי. חבל לי שזה ככה, זה פספוס לדעתי. להיות שכירה עוד פעם אני לא רוצה, ובעלי בטח לא רוצה. אני גם לא בת 25, אני רוצה ילדים באיזשהו שלב, אשליה של בטחון כלכלי – וכשאין לך אפילו את האשליה, אתה לא יכול לתכנן את העתיד. זו בעיה לבנות חלומות ודברים. האופטימית שבי אומרת שנסתדר בכל מקרה, אבל זה יוצר חרדה – איך נסתדר? אילת זו עיר מאוד מוגבלת מבחינת אפשרויות של עצמאים. בכל המקומות זה שכירויות מטורפות, ואנחנו בסך הכל דוכן עבודת יד”.