לבשל ולאכול עם מהגרים מאפריקה // סמול טוק
יעל רביד מנסה לחבר בין ישראלים למהגרים אפריקאים דרך המטבח
מה זה “שיחות מטבח“?
“פרויקט אמנות השתתפותי שפועל משנת 2013, שבמרכזו מבקשי מקלט מאפריקה, שמלמדים סדנאות בישול מארצות המוצא שלהם וחולקים את המסורות והתרבות הקולינרית שלהם עם הקהל הרחב, על מנת ליצור אינטראקציה ושיתוף תרבויות הדדי. 
אני אוצרת את הפרויקט, גור זומר מפיק אותו ובין השפים שהשתתפו בו אבטום מאריתריאה, עבדול ז”ל, אדיל וחסן מסודן, טיטי וימאני מאריתריאה, לובלין מניגריה וקלודין מחוף השנהב. יש לנו גם שיתופי פעולה עם מסעדות במסלול גלויות מתכונים – אתה מקבל מפה של נווה שאנן, הולך ממסעדה למסעדה ולומד להכיר את השכונה והאיזור וגם את האוכל דרך המסעדת השונות. בכל מקום יש לך גלויה עם מתכון, ואתה מרכיב ספר מתכונים קטן שלך”.
למה בחרתם לחבר אנשים למהגרים ולמבקשי המקלט דווקא דרך אוכל?
“באופן הכי בסיסי, אוכל זה מה שמקשר בין אנשים, לפני שאנחנו מתייחסים להיבט הפוליטי, או כל מה שמשתמע מלאכול ולבשל ביחד. ברגע שאתה נכנס למטבח, שזה חלל אינטימי, ואתה חותך ירקות יחד, מריח ריחות שאתה לא מכיר, דרך כל החוויה הרב-חושית הזאת אתה לומד משהו חדש, אתה כבר מכיר בנאדם. ברגע שאתה מכניס אנשים למטבח, תצא משם חברות”.
איך הגעת לפרויקט הזה?
“ב-2013 התנדבתי ב’מרק לוינסקי’, והחוויה שלי היתה להכין אוכל בלי באמת לדעת מה זה אומר – להכין אוכל שאני חושבת שהוא סודני או אריתראי, להביא לגינת לוינסקי ולחלק ולא ליצור איזשהו קשר מעבר לזה. באותה תקופה למדתי אוצרות, והתחלתי לחקור את הנושא של אמנות השתתפותית ומעורבות חברתית דרך אוכל. יש כמה פרויקטים כאלה, ובהם Conflict Kitchen, מסעדה בפיטסבורג שמגישה אוכל של מדינות שנמצאות בקונפליקט עם ארה”ב – אוכל אפגני, עיראקי, איראני ועוד. היה לי חשוב להמשיך את המעורבות החברתית, לשבור סטריאוטיפים חברתיים וליצור תקשורת, שזה אתגר שלא תמיד קל, כי זו אכילה משותפת עם אנשים שלרוב לגמרי שקופים או שיש איזשהם סטריאוטיפים שמונעים היכרות איתם. אחד הטבחים הסודנים אמר שעד שהוא הגיע לפרויקט, החוויה שלו בארץ היתה שבכל מקום שהוא הולך אנשים סותמים את האף, ולא כי הוא לא בנאדם הגייני. הוא חווה את זה כמובן כגזענות. שאלתי אותו מתוך סקרנות איזה אוכל הוא אוכל, כי אוכל לפעמים משפיע על ריח הגוף שלנו. אבל האוכל הסודני לא גורם לריח גוף אחר. העניין היה שהוא עולה לאוטובוס ואנשים מבקשים מהנהג להדליק את המזגן, ומבקשים לא לשבת לידו. התנגדות גזענית לעצם הנוכחות שלו”.
אילו עוד אתגרים יש בחיבור הזה?
“עם אוכל יש המון דברים. כשאתה הולך לאכול במקום שאתה לא מכיר אצל בנאדם שאתה לא מכיר, אתה צריך לסמוך עליו שהוא לא ירעיל אותך (אם ניקח את זה לקיצוניות), שלא יהיה לך קלקול קיבה, שיהיה לך טעים, שהאוכל יהיה טרי וכן הלאה, עוד לפני שנכנסים להבדלים של תרבויות. כשאתה מגיע לתרבות שאלה לא מכיר, הרבה דברים לא ברורים לך – לא ברור לך איך אפשר לאוכל אוכל שיש בו המון חריף, איך אפשר להכין מחמצת של כמה ימים ולהשתמש בה וזה בסדר גמור. אנשים פוחדים לאכול בנווה שאנן. יש הפשיטות שחוזרות ונשנות במסעדות, היתה הפשיטה לפני שנתיים ששפכו אקונומיקה במסעדות. מנסיון שלי, אני אוכלת בין 4 ל-5 פעמים בשבוע בנווה שאנן. כל המסעדות שאני אוכלת נקיות, האוכל טרי, חומרי הגלם, הכל מאוד מסודר ונקי, זה לא משהו שצריך לחשוש ממנו בכלל”.
אפשר לבוא לאכול?
“בעקרון כן, אבל מה שקרה עם הפרויקט זה שמאז פתיחת מתקן ‘חולות’ הוא באיזושהי הפסקה ממושכת, כי חלק מהטבחים נשלחו לחולות. עכשיו אנחנו באיזושהי חשיבה של לחדש את הפרויקט. יש כמה כיוונים, אבל בעקרון אנחנו חושבים לפתוח מסעדה, שהטבחים יוכלו גם להפעיל מסעדה וגם לבשל, ויש מחשבה על פתיחת מרכז תרבות קולינרי”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 1.5.2015
לג’גל מחאה בקרקס // סמול טוק
מיכל פרמפשס וקסלר מקרקסת חיבור בין קהילות, מחאה חברתית והתנגדות פוליטית
איך התוודעת לעולם הקרקס?
“זה משהו שהיה שם על אש קטנה די מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהיתי ילדה קטנה סבי המנוח לימד אותי לג’גל שלושה כדורים. כשהייתי טינאייג’רית אז נפתחה חנות הג’אגלינג הראשונה בארץ בשינקין, והייתי מבלה שם ימים שלמים עם המוכרים שילמדו אותי כל מיני טריקים. את ‘פעולה קרקסית’ התחלתי ממש לגמרי במקרה. מה שידעתי בתחום הקרקס כשהקמתי את ‘פעולה קרקסית’ הוא כלום מבחינת מיומנויות, לגמרי קפצתי למים בלי שום הכנה מוקדת, לא למדתי את זה בצורה מסודרת ושום דבר, אבל היי, קרקס זה קוד פתוח, רוב מה שלמדתי זה מחברים או מיוטיוב”.
מה זה ‘פעולה קרקסית‘?
“זאת סדנת ג’אגלינג אקטויביסטית נודדת. היא התחילה בתור קבוצה אקטיביסטית לפני ארבע שנים בערך, כשהזמינו אותי בתור פעילה ב’אנרכיסטים נגד הגדר’ לאיזשהו אירוע שבו רצו לבנות מחדש בית שהשלטון הרס, של קהילה מאוד עניה ומדוכאת בבקעת הירדן. ביקשו מתנדבים שרוצים ללכלך את הידיים בבניה בבוץ, וגם איזושהי הפעלה לילדים של הכפר, שלא יתרוצצו בין הרגליים. אאוט אוב ד’ה בלו הצעתי שנעשה סדנת ג’אגלינג, כי ידעתי קצת ג’אגלינג. במשך שבועיים חברים ישבו אצלי בבית, בנינו ציוד מחומרים ממוחזרים לפי מדריכים שמצאנו ביוטיוב. כשהגיע יום האירוע, ובאמת הדבר הזה קרה, אז אני ממש חוויתי התגלות, שאפשר לעשות התנגדות אמיתית, פוליטית וחזקה, מתוך שמחה וחיים ויצירה, ולא רק בכעס ומלחמות ואלימות. מאז זה נתן את הטון והכיוון לפעילות שלי. קראנו לדבר הזה ‘פעולה קרקסית’, והתחלנו להגיע לכל מיני אירועי מחאה ומפגשים קהילתיים וכל דבר שיכול לקדם את האג’נדה שאנחנו רוצים לקדם, שזה דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם וצדק חברתי. כמה חודשים אח”כ פרצה המחאה של קיץ 2011, ופעולה קרקסית הסתובבה בין ומאהלי מחאה ומאהלי פריפריה ומאהלי אין ברירה וכל מקום שיכולנו לבוא ולהוסיף נופך של שמחה והשתתפות פעילה של ילדים. הדבר הזה מאוד עוזר באירועים כאלה ולמטרות כאלה, כי הוא מושך תקשורת, הוא מאוד צבעוני, הוא מספק לצלמים תמונות שקשה להם לעמוד בפניהן; הוא מביא לאירועים כאלה אנשים ומשפחות שאלמלא היתה האטרקציה של הקרקס לא היו מגיעים; זה מפנה זמן ואורך נשימה לאמהות חד-הוריות שבאות לאירועים שקשורים אליהן מבחינת פעילות פוליטית, אנחנו יכולים להשגיח על הילדים לפחות לזמן קצר”.
הנוכחות שלכם הופכת את האירועים לפחות אלימים, הן מהצד של המפגינים והן מהצד של כוחות הבטחון?
“אנחנו כמעט לא מגיעים יותר להפגנות. היינו בהפגנה אחת, שבצורה שוברת לב לא עניין את הצבא שיש שם ילדים משחקים בחישוקים וכדורים, זה לא עניין אותם בכלל. וגם כי הפגנה, בתפיסה שלי, היא פעילות לכל המשפחה, זה לא משהו שאמור להיות אלים בכלל. לכן לפעולה קרקסית אין מה לעשות בכאלה אירועים. לעומת זאת, מקומות שבהם זה כן ממש קידם איזושהו מטרה אקוטית זה נניח בהתבצרויות נגד פינוי. משפחה שמאויימת ב פינוי מהבית שלה, למשל במקרים של בדיור ציבורי זה קורה הרבה, משפחה מקבלת צו פינוי והמשטרה אמורה לבוא ולפנות. יש לה כמה אפשרויות, ביניהן להתבצר בבית עם בלון גז ולאיים לפוצץ את כל הבניין אם המשטרה תיכנס. זה בדרך כלל עובד, אבל זה מאוד אפל ומסוכן. מצד שני, אפשר לארגן מזה קרנבל שלם ומוזיקה וקרקס, ואז כל הילדים של השכנים באים, ביחד עם כל השכנים והרבה פעילים אחרים, וכל ההתבצרות נהיית משהו שהוא קרנבל, הוא חיובי, קרנבל במובן של שובר היררכיות ושגרה, וזה גם משהו שהוא מאוד שמח ויכול להתמודד מול אלימות מתוך העוצמה הפנימית שהשמחה הזאת מייצרת. עוד דברים שהקרקס הזה יכול לעשות זה לחבר בין קהילות שהן לא תמיד הולכות ביחד – מזמינים אותנו לכל מיני מפגשי יהודים ערבים. היינו עכשיו במפגש ממש מקסים שארגנו תושבים מג’לג’וליה ביחד עם תושבים מחורשים השכנה, מפגש שכנים כמו שצריך להיות, שחבל שאין יותר”.
אתם לא מעלים מופעים.
“אנחנו עושים סדנאות, אצלנו העניין הוא של השתתפות של הקהל. כשאתה מביא מופע, אז המופיעים פעילים והקהל פסיבי. אצלנו כולם משתתפים וחווים את ההעצמה שהעיסוק בקרקס יכול להביא למי שעוסקים בו. אצלנו כולם חווים את החוויה שבהתחלה הם רואים משהו בלתי אפשרי, כמו לג’גל שלושה כדורים באוויר, ותוך חצי שעה או עשרים דקות שמתרגלים את הדבר הזה, פתאום זה מצליח. זה משליך מהיכולת הזו, לפעמים זו יכולה להיות חוויה משנת חיים. אני יודעת שלי זה שינה את החיים. בגיל שלושים ומשהו פתאום התחלתי לעשות דברים שלא חשבתי בחיים שאצליח לעשות אותם, וזה משפיע על ההתנהלות היומיומית שלי, ואיך אני מתייחסת לחלומות שלי, שהם משהו שאפשר להגשים אותו. אנחנו עכשיו חיים במין חלום כזה. כשפגשתי את רועי [פרמפשס גבעוני, בן זוגה], לרועי היה את החלום של לחיות בקרוואן ולעשות סדנאות ג’אגלינג, נפגשנו במקרה באיזה פסטיבל, אמרתי לו ‘היי, לי כבר יש סדנת ג’אגלינג’, והנה אנחנו חיים יחד במשאית צבעונית ויפהפיה, מטיילים בארץ, המשאית מזמינה, צבעונית, הדלת פתוחה ושקופה ממילא, המון אנשים נכנסים ואומרים, ‘וואו, אתם חיים את החלום – קרקס נודד’. זה חלום שעולה עשירית ממה שעולה דירה בישראל היום, וזה רק עניין של להחליט שרוצים לעשות משהו וללכת בעקבות הדבר הזה”.
עוד קרקסים: סתיו מישר מציעה לימודי יהדות באמצעות קרקס; אורית נבו רוצה להכיר לכם את הקרקס העכשווי; הקרקס של אופיר משבנק משמח ילדים מאושפזים בפורים
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 24.4.2015
יהודים, תכירו // סמול טוק
עמיחי בנעט משדך בין תלמידים יהודים בישראל וברחבי העולם, כדי שיקבלו נקודת מבט שונה זה על זה ועל עצמם
מהם בתי ספר תאומים?
“זו רשת שהסוכנות היהודית מפעילה ואני הרכז שלה, שדרכה יש קשרים בין בתי ספר יהודיים בישראל ובעולם היהודי. בתי הספר נמצאים בכל רחבי הארץ והעולם, אנחנו אוהבים לומר שבכל יבשת חוץ מאנטרקטיקה, ובכל הגילאים – יסודיים, חט”ב ותיכוניים, מכל הסוגים מבחינה דתית, בישראל גם ממלכתי וגם ממ”ד, ובעולם מכל הזרמים היהודיים”.
אילו פעילויות מחברות בין התלמידים?
“יש שמשווים אותנו לשדכנים. אבל להבדיל משדכן, שאולי מגיע לחתונה לכל היותר אבל אחרי זה הזוג הצעיר ממשיך לבדו, במקרה שלנו, מכיוון שבתי הספר מאוד עסוקים בהרבה מאוד פעילויות, אנחנו מלווים אותם לכל אורך הדרך, גם בשידוך, גם בתכנון וגם בביצוע. 
יש שלושה סוגי פעילות: פעילות סינכרונית, בשידור חי, כמו למשל שיחות וידאו וסקייפ, דברים שנעשים בזמן ששתי הכיתות או הקבוצות מול מחשב; פעילות א-סינכרונית, שנעשית ביחד, באופן שיתופי, אבל לאו דווקא בשידור חי – הם יכולים ללמוד דברים ביחד, לעשות פרויקטים ביחד, להכין עבודות ביחד. בזמן שאנחנו היינו צעירים, הלמידה השיתופית היתה בקבוצות בכיתה. היום הטכנולוגיה מאפשרת לעשות את הקבוצות גם במרחקים של אלפי ק”מ אחד מהשני, ואנחנו פועלים בשת”פ עם מינהל התקשוב במשרד החינוך; הסוג השלישי הוא המפגשים פנים אל פנים, ממש בעולם האמיתי. זה נעשה בערך במחצית מבתי הספר. היתרונות של מפגש פנים אל פנים הם שהם באמת נפגשים בעולם האמיתי, מתארחים אצל המשפחות, הקשרים נהיים הרבה יותר חזקים. אחד החסרונות כמובן שזה יקר, צריך לטוס או לישראל או מישראל לביה”ס בעולם היהודי”.
ממתי אתם פעילים ומה ההיקף?
“כמובן שקשרים בין יהודים זה לא המצאה של הסוכנות היהודית. יחידת השותפויות בסוכנות קיימת כמעט 20 שנה באופן ממוסד, והקשרים בין בתי הספר פעלו ופועלים מאז. כל שותפות יכולה ליזום קשרים בעצמה, הרבה יזמו את הקשרים האלו, היו בערך 180 זוגות של בתי ספר. ואז אמרנו, ניתן לבתי הספר את הכלים לעשות את התוכנית הזאת חזקה יותר. ראינו את היוזמה שהגיעה מהשטח, לפני שלוש שנים הקמנו את הרשת, והיום יש 250 זוגות בשותפויות הקיימות בין רשויות מקומיות בישראל לבין קהילות בחו”ל, ועוד 50 בשאר העולם, בין השאר בבריה”מ לשעבר, דרום אמריקה, מזרח אסיה והונג קונג. בשנה האחרונה הגענו לבערך 40 אלף תלמידים בישראל ובעולם. בשיתוף משרד החינוך אנחנו מעבירים למורים בבתי ספר תאומים השתלמות מקוונת, שבה אנחנו מעבירים את הפרספקטיבה של העם היהודי, מה שנקרא היום עמיוּת יהודית (Jewish peoplehood), המכנה המשותף של מי ששייך לאותו עם, וגם את הכלים הטכנולוגיים שמאפשרים להם ליצור ולהעשיר את הקשרים האלה”.
מה המטרה ארוכת הטווח של הפעילות הזאת?
“המטרה, וזה גם מתממשק עם המטרות והיעדים של הסוכנות היהודית בכלל, היא ליצור קשרים בין יהודים בישראל ובעולם. יש פה כביש דו-סטרי – זה חשוב שיהודי התפוצות יהיו בקשר עם ישראל, והקשר הכי טוב לדעתנו הוא הקשר הישיר עם ישראלים, בנוסף לזה שבונים בניינים ונוטעים עצים בישראל; ולא פחות חשוב זה הקשר של הישראלים עם יהודי התפוצות. ישראלי ממוצע לא נתקל בחיי היומיום ביהודי התפוצות, אין לו צורך אפילו לחשוב עליהם. אחת המטרות העיקריות של הפעילות שלנו היא להכניס למודעות של הישראלי את יהודי התפוצות, ואחת מהדרכים בשביל ישראלי ליצור קשר עם יהודי התפוצות זה לעשות תוכנית שבה הוא יכול לראות את החיים, חיי היומיום, החיים היהודיים, בעולם היהודי, ודרכם ההסתכלות שלו החוצה יכולה לגרום להסתכלות שלו פנימה. אנחנו עומדים עכשיו לפני פסח, ולמי שמסתובב בישראל קשה לפספס את העובדה שפסח נמצא, בין אם זה בגלל שיש מצות בחנויות או חומרי ניקוי ובין אם זה שיש חופש. בעולם זה מאוד שונה. כשאני מסתכל החוצה מהחלון אני מסתכל בעצם על יהודי התפוצות ואיך הם חיים את החיים היהודיים שלהם, שיכולים להיות דומים לחיים בישראל, או מאוד שונים. החלון הזה יכול להפוך למראה, ואז אני מסתכל פנימה על דברים שאני לא חושב עליהם ביומיום, בין אם זה הזהות היהודית, הישראלית, האישית שלי, חלק מהקהילה שלי, דברים שבאמת בישראל הם לא כל כך קיימים”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.4.2015
כשסרטן השד תקף, שירה נהלוני-גליקסברג השיבה ביוגה // סמול טוק
כשסרטן השד התגלה אצל שירה נהלוני-גליקסברג, היא לא ויתרה על אימוני היוגה, אלא התאימה אותם למחלה
מה הביא אותך לעיסוק בסרטן השד?
“ב-2007 גיליתי שאני חולה. הייתי אז בשבוע העשירי להריוני השני ואם לילדה בת 4. נאלצתי לקבל במהירות החלטות קשות כמו המשך ההיריון על אף הטיפולים הכימיים, ולבצע לידה מוקדמת. עזבתי את עבודתי כמפיקה של כנסים מקצועיים, אבל לא ויתרתי על קורס מורים ליוגה שעברתי בווינגייט, בעידוד המורה שלי נגה ברקאי ובעזרתן של חברותי היקרות לקורס, עד כמה שהיה ניתן. הדבר שהשאיר אותי מפוקסת (יחסית), ואפשר לי להרגיש שליטה מסוימת על חיי ועל גופי, היה אימון היוגה שלי, שליטה שהיתה מצרך נדיר באותם ימים. ההתמודדות הזו עם כל כך הרבה גורמים סיפקה לי חוויות רבות שמהם למדתי המון וידעתי שהידע הזה יהיה בעל ערך לנשים אחרות במצב דומה”.
איך פיתחת את אימוני היוגה לנשים עם סרטן השד?
“עם הזמן הרגשתי שבעוד חברי לקורס מתקדמים ומבצעים תנוחות מסובכות וקשות ודנים בנושאים עמוקים וחשובים, אני רק הולכת ומתרחקת. לא יכולתי לשים משקל על הידיים והטיפולים הפכו את יכולת ההקשבה והריכוז שלי באותם ימים למועטה ביותר, התעייפתי מאד מהר, שיווי המשקל שלי נפגע מהתרופות, והגוף השתנה לגמרי ולא נענה לי כמו פעם. לא היתה שום אפשרות לקיים אימון כפי שחבריי לקורס מקיימים. מאידך לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאלץ לוותר על האימון, וידעתי שהוא יהיה חייב להשתנות עבורי. חיפשתי הרבה באינטרנט וגיליתי שבמקומות אחרים בעולם ישנם מרכזי יוגה בבתי החולים שמספקים אימון מותאם, התחלתי ללמוד ולאסוף כל חומר שמצאתי על התרופות שקיבלתי ועל תופעות הלוואי שלהם, יצרתי קשר עם מורים מרחבי העולם, השתתפתי בדיונים ושאלתי שאלות, שיתפתי בקשיים שעלו וקיבלתי הרבה עצות טובות, ובניתי לי אימון שהיה מותאם כל הזמן לכל שלב כדי להתמודד וכדי לשקם. שמתי לב שאם פעם המטרה היתה להצליח לבצע תנוחה מסובכת, עכשיו, עם האימון המותאם המטרה היא בכלל לא התנוחה, היא רק ליהנות מהדרך אליה, גם אם בכלל לא מגיעים אליה בסוף. במובנים מסויימים זהו אימון בגישה הרבה יותר ‘יוגית’. ויש כאן גם שיעור לחיים”.
מה מייחד את היוגה הזאת לעומת האימונים הרגילים?
“בשיעור רגיל אני מגיעה עם אג’נדה מסויימת, והכיתה מיישרת קו לפי הכוונה שלי באותו שיעור, ומי שמתקשה יכול לנוח רגע ולהמשיך. בכיתה ייעודית לסרטן השד, אני מגיעה עם אג’נדה מסויימת, אבל היא רק קו כללי שאני מעבירה במהלך השיעור. אני מרגישה שבשונה מכיתה רגילה, יש בכיתה הזו תחושה של שותפות לדרך, לכן אני מנסה ליצור מקום בטוח לאימון, שאינו רק מקום בטוח פיזית, אלא גם מקום שבו אישה שמתמודדת עם קושי רב יכולה לבוא ולהניח את עצמה לרגע כמו שהיא. אם מישהי באה עם יד נפוחה וכבדה לאחר הוצאה של בלוטות הלימפה, אני חייבת להתכוונן על קו שיתאים לה, וכולן מפיקות מזה כיוון שכל אחת נתקלת לעיתים בתחושות אי נוחות כתוצאה מהוצאת הבלוטות. אם מתחשק לה להוריד את הפאה, כאן היא יכולה להסתובב בכבוד עם הראש הקירח, לשמוח יחד על כל שערה שצומחת מחדש”.
את מתכוונת להפיץ את השיטה הלאה?
“אני חשה מחוייבות ותחושה של שליחות להפיץ את הידע הזה. מזה מספר שנים אני אוספת וכותבת את המידע ומעלה לאתר שלי. לאחרונה חברתי אל סיגל ביבר, חברה לדרך ומורה ליוגה שהחלימה מסרטן השד, שהקימה קבוצת פייסבוק שנקראת ‘יוגה להתמודדות עם סרטן השד‘ כדי לתווך בין נשים המתמודדות עם סרטן השד ומעוניינות ללמוד יוגה לבין מורים באיזור המגורים שלהם. סיגל ואני עומדות לפתוח השתלמות ראשונה מסוגה בארץ, שבה נעביר לקבוצה נהדרת של מורים את הידע והכלים בכדי שנוכל לספק מענה לקהילה זו. בחזון שלנו, יהיו קבוצות בכל רחבי הארץ עם מורים מנוסים שמכירים את האימון הזה וידעים לתת מענה, וקופות החולים ובתי החולים יבינו את התרומה הגדולה שיש לאימון הזה לשיקום ויאפשרו אותו כחלק מהתפיסה המערכתית. ואולי בעתיד נקים מקום בו יוכלו נשים המתמודדות עם סרטן השד לבוא להתארח למספר ימים ולקבל מידע בנושאים מגוונים הקשורים לשיקום מסרטן השד. הן בפן הפיזי כמו יוגה, עיסוי לימפטי, דיקור, תזונה, הידרותרפיה, והן בפן הנפשי כמו ליווי וייעוץ בנושא זוגיות, מיניות, משפחה. מקום שבו באים לקבל טיפול אבל גם לנוח, להירגע ולאכול טוב. כך שבהמשך לממוגרפיה השנתית ולבדיקות ההדמיה השנתיות גם יהיה סופשבוע של טעינת המצברים”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 17.4.2015
אחרי הקיפול, גלם הראיון המלא.
הבאבא בובה // בניהו כהן והבובה רבי שמלק’ה מטיפים לאופטימיות
בניהו כהן עושה מופע רחוב עם בובה בשם רבי שלמק’ה, שמלמדת אותנו להודות על הטוב שבחיינו
ראיתי את ההופעה שלך עם הבובה בירושלים והיא סקרנה אותי.
“אני עושה את זה בכל מיני מקומות. בתחנה המרכזית זו הפעם הראשונה או השניה שלי. עשיתי את זה בממילא, בשוק, בכל מיני מקומות. זה לא קשור לבחירות, למרות שעכשיו הוא מדבר על הבחירות, רבי שמלק’ה הוא בחור דברן כזה”.
ההופעה שלך היא סוג של, איך נקרא לזה.. תגיד לי אתה. זה לא בדיוק הצגה.
“לא, זה לא הצגה בכלל. זה לא הצגת רחוב במובן הקלאסי, עם רפרטואר, זה לא העניין שלי. המקרה כאן זה פשוט יהודי שרוצה לשמח את בני ישראל, והוא מתחדש יחד עם האנשים, עם המצברוח שלו. זה דבר חי”.
ואתה גם אומר דברי תורה. זה סוג של שיעור.
“כן. זה שיעור תורה, זה נכון. יש שיעורים של עשר שניות, של חמש דקות, יש גם שיעורים של חצי שעה, כל מיני. תלוי במי שבא להקשיב”.
איזה סוג של תגובות אתה מקבל?
“תגובות טובות. 99% תגובות מעולות. לפעמים יש כאלה שאומרים לי שאני עושה חילול השם, זה לא צורה לבנאדם חרדי להתנהג ככה. לא אומרים את זה חרדים, אומרים את זה חילונים”.
אתה חושב שהם עושים את זה כי באמת אכפת להם מחילול השם או כי מעצבן אותם שדוס מרצה להם?
“נראה לי שמעצבן אותם הקטע שדוס מרצה להם. נראה לי שזה ממש מעצבן אותם, לא נראה לי שחילול השם ממש מפריע להם. אבל גם לפעמים מעצבן אותם כי הוא נכנס להם לחיים, אתה מבין? יש לו איזו יכולת כזאתי להיכנס לחיים של הבני אדם. הוא מדבר עם אנשים, ‘הלו אתה שם עם הכובע הירוק, פה, שם, תן חיוך, למה אתה לא מחייך? תראה איזה יופי, יש לך שקית מלאה דברים, תראה כמה טוב יש לך, למה אתה לא שמח במה שיש לך?’. אז יש אנשים שזה קשה להם שאיזה בובה נכנסת להם לחיים”.
אתה רואה במופע שלך אמצעי להטפה ולהחזרה בתשובה?
“זה אמצעי לעשות קידוש השם, להראות שיש חיוכים בעולם, שמותר לחייך, שאפשר להיות דוס מחייך. אני מאוד מאמין ברבי נחמן. מה הכוונה מאמין ברבי נחמן, בדרך שלו לראות את הטוב בכל דבר. לזה אני מטיף. להגיד תודה על מה שיש. לא הייתי קורא לזה הטפה. זה מה שהייתי רוצה, שנהיה יהודים שמחים ונחייך אחד לשני. כשהתורה משבחת את דוד המלך שהוא יפה עיניים, מה הכוונה, שיש לו עיניים יפות? לא, הכוונה היא שהוא הסתכל בעין טובה על הכל. דבר ראשון הוא הסתכל בעין טובה על עצמו, שהוא רואה את הנקודות הטובות שבו, ואת הטוב באחרים, שזה הראיה שלו. על זה אני מדבר בעצם. זה הדיבור שלי. לראות את הטוב בעצמי, באחרים, להגיד תודה על כל דבר שיש לנו, לראות את הטוב שיש לנו. יש לנו יצר רע כזה, שאפילו שיש לנו המון טוב, לבחור להסתכל על הרע. המטרה של שלמק’ה היא לעזור לך לחיות בשלום עם עצמך, עם העולם”.
הדבר הזה מספק פרנסה?
“כן, ברוך השם, אנשים שמים בכובע”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 20.3.2015
הסטארטאפיסטים החרדים נעים בכמויות אדירות אל ההייטק. בן וינר מביא אותם במאיצים
בן וינר רוצה בעולם הסטארטאפים עוד ועוד חרדים, ואולי אפילו חרדיות
מה זה “יזם בלב”?
“זה תוכנית האצה (אקסלרטור) ליזמי סטארט-אפ חרדים, הראשונה מסוגה בעולם – אין לנו מידע על שום תוכנית דומה שהתקיימה בעבר בעולם. אקסלרטור זה מודל ידוע בעולם ההייטק, כבר יש מאות תוכניות כאלו בארה”ב, ולפחות 30-40 שאני מכיר אישית בארץ, תוכנית של 3-6 חודשים, שנועדה להאיץ את היזמים עם הרעיון או המיזם שלו או שלה, הרבה יותר מהר והרבה יותר קדימה, מאשר אם הם היו עושים את זה בעצמם בלי ליווי”.
ומה מייחד אקסלטור לחרדים?
“אקסלרטור זה כמו טירונות בצבא, זה טירונות לעולם שבא אחר כך, של הפעילות בסטארטאפים. אז כמו שבצבא יש תוכניות מיוחדות לחרדים, כי יש להם צרכים מיוחדים, כך גם בעולם הסטארטאפ. סטארטאפים הם קשים. לכל יזם סטארטאפ זה קשה, זה לא פשוט, ולהם זה אפילו פחות פשוט. בדרך כלל היזמים האלו לא באים עם רקע טכנולוגי ואפילו לא עם רקע אקדמי בכלל. הרבה מההנחות שאנחנו לוקחים כמקובלות אצל יזמים נורמטיביים, האנשים האלה לא חוו. הרבה פעמים, אפילו בבית ספר הם לא למדו בצורה פורמלית. היתרונות שלהם זה שיש להם רצון משוגע, משוגעים לדבר, אני לא פגשתי קבוצת של יזמים שיש לה כל כך הרבה רצון ללמוד כמו הקבוצה שהיתה לנו”.
תן דוגמה לסטארטאפ שיש במאיץ הזה.
“אני ביומיום מנהל קרן הון סיכון קטנה ואני רואה המון המון סטארטאפים ביומיום שלי. מה שראינו ב’יזם בלב’ כמעט זהה לסוג של הרעיונות שאנחנו רואים בקרן שלי. יש אחד, איזשהו חרדי מאוד מעניין, שהוא פיזיקאי ודווקא יש לו רקע רציני באקדמיה, והוא מפתח מנוע פיזי ליצירת חשמל באמצעות אנרגיה סולרית ביתית בצורה הרבה יותר זולה ומהירה ממה שקיים בשוק. אם הפיזיקה שלו נכונה, אם זה באמת יעבוד, זה יכול לשנות את כל השוק. זה בנאדם חרדי שיושב עם פאות וכיפה שחורה וזקן, ואנחנו רוצים לעזור לבנאדם הזה להתקדם. זה בנאדם שיושב בבית לבד ומצייר ציורים וחולם על הרעיונות שלו, ואין לו גישה, אין לו דרך, הוא לא מכיר את קרנות ההון סיכון, לא יודע איך להתקדם עם האש שבוערת בתוך הגוף שלו. הרעיון בוער בו כמו אש. אנחנו באנו לאנשים האלה ואמרנו, אנחנו נעזור לכם, נפגיש אתכם עם כל האנשים בשוק, נעזור לכם לגבש תוכנית עסקית ולבנות את הפיץ’ ולהציג אותו מול משקיעים, זה פשוט היה מתנה מן השמיים בשבילם”.
אתם מכינים אותם להשתלב בעולם ההייטק הכללי? הם יוכלו למצוא עבודה בחברות רגילות, מעורבות, הטרוגניות, לא חרדיות, או שהם יישארו יזמים בתוך הגטו?
“קודם כל, הם אנשים שרוצים להקים את החברות שלהם, הם רוצים להיות המנכ”ל. חלק מהם כבר מוכנים לזה לגמרי. אני חושב שאני יכול להגיד על כולם שהם מוכנים לדבר עם נשים, הם יודעים שהם יצטרכו לעשות את זה, חלק מהם כבר עושים את זה, ועם זה לא תהיה בעיה. למרות הרקע מאיפה שהם באים, אישית הם מאוד מפותחים ופתוחים לזה, פשוט אין להם את הכלים, את האבני יסוד, אבל הרצון והיכולת לפעול בשוק הם נהדרים. אפילו תוך כדי התוכנית, חלק מהם באו וחזרו אלי, ואמרו שהיו להם פגישות במשך השבוע באיזשהו בנק גדול, והם מספרים לי בגאווה איך הם ניהלו את המפגש, הם יודעים שהם יצטרכו לעשות את זה והם כבר עושים את זה”.
אתה עצמך חרדי?
“לא לא, אני דתי, אני אפילו מוסמך לרבנות מארה”ב, אבל אני מוגדר כדתי לאומי. אני גם עורך דין לשעבר עזבתי כמה הכשרות מקצועיות כדי להיות יזם ומשקיע הייטק בעצמי. כיוון שאני דתי אני חושב שאני מכיר חלק מהעולם שלהם, או אפילו רובו, ואני יכול לדבר איתם בצורה שהם מבינים. במפגשים שלנו יש כמה דברים מיוחדים ומצחיקים. בקורס אני מרצה רוב הזמן, אז אני מכניס הרבה בדיחות ודוגמאות מהספרים שלנו שאנחנו למדנו. כשאני מדבר על יזם שעושה פיבוט, אני מראה תמונה של משה רבנו שחוזר מהר סיני עם הלוחות ומראה שאין לנו תיאום בין המוצר שיצא לבין השוק שהוא מנסה לשווק אותוץ. צריך להיות מוכן לזרוק את זה על הקרקע ולחזור לעשות את זה מחדש. הם צוחקים, זה משדר להם מיד, חבר’ה, העולם שאתם נכנסים אליו זה לא עולם מוזר, זה עולם שאנחנו.. אנחנו יהודים, אנחנו יזמים. אברהם אבינו היה יזם, שמע קולות, עזב את השדות שלו והלך למקום מסוכן, לא ידוע, האמין במשהו, בנה איזשהו סטארטאפ שעד היום עדיין פועל. ויש עוד המון דוגמאות בהיסטוריה שלנו. זו התוכנית היחידה בעולם שכל מפגש, פעמיים בשבוע בערב, מסתיים בתפילת ערבית בכיתה. אחד מהמשתתפים ביום יום הוא דיין, דיין צעיר במערכת בתי דין, בנאדם מאוד חכם, פיקח אפילו, ובערב הוא מפתח אפליקציה לבנקאות. הוא השליח ציבור שלנו בכל מפגש. חשבתי שהוא הכי מוסמך והכי חרד מתוך החרדים. יש לך תוכנית של יזמים שאחד מהם הוא דיין במשך היום. זה הסוג של הבני אדם שיש לנו. זה חוויה גם להם וגם לי”.
יש גם אקסלרטור לנשים חרדיות?
“אחד מהדברים שצריכים להיות מובנים מאליהם זה שזה קורס רק לגברים, זה חלק מההגדרות שלנו. למרכז האקדמי לב, שאיתו אנחנו מפעילים את האקסלרטור, יש קמפוס לגברים ושני קמפוסים לנשים, ויש כבר מגעים עם הקמפוסים של הנשים להקים איתם את אותו סוג של תוכנית ליזמות חרדיות. אני אישית חושב שיש פחות נשים חרדיות שרוצות להיות מנכ”ליות או פאונדרים של סטארטאפים, הן בעיקר רוצות לעבוד ולפרנס את משפחותיהן. מצאנו שיש הרבה יותר גברים ששואפים להיות יזמים ולבנות את הווייז הבאה ולמכור אותה לגוגל”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 10.4.2015
הומני וריאלי: סדנה על מתמטיקה בספרות // סמול טוק
רעיונות מעולם המתמטיקה מחלחלים לספרות. בסדנה שלה, המתמטיקאית קלרה שיכלמן מספרת סיפורים על מספרים
מה הקשר בין מתמטיקה לספרות?
“יש סופרים שהם מתמטיקאים ומתמטיקאים שהם סופרים, ויש הרבה רעיונות מהמתמטיקה שהגיעו לתוך הפילוסופיה ומשם לספרות ולקולנוע, ובאופן כללי לתוך התרבות הפופולרית. 
אלו שני תחומי דעת שמתקשרים אחד עם השני בכל מיני דרכים, יש מעבר רעיונות מאחד לשני. הדוגמה הקלאסית היא אליס בארץ הפלאות, שנכתבה על ידי מתמטיקאי, לואיס קרול, ויש שם בדיחות והערות על מתמטיקה. למשל, במסיבת התה של אליס, כל מי שיושב מסביב לשולחן מספר בדיחות ואומר דברים שהם שטויות בשפת בני אנוש, אבל אם מסתכלים על זה בצורה לוגית אז הם יחסית הגיוניים ואפילו מצחיקים. זו אמירה ביחס לאיך שמתמטיקאים רואים את העולם, ואיך שאנשים רגילים רואים את העולם מסביב”.
הסדנה שלך מלמדת ספרות או מתמטיקה?
“היא מדברת על מתמטיקה יותר מאשר על ספרות, ובעיקר על הקשר בין השתיים. אולי זה יותר מתמטיקה בראי הספרות, או מחשבות על מתמטיקה כפי שהן מופיעות בספרים. מתמטיקה נתפסת כמאוד מנותקת מהעולם ומהמציאות, והרבה אנשים לא מבינים מה להם ולתחום המוזר הזה. דרך הספרות יש מקום לפילוסופיה של המתמטיקה ודברים שמגיעים מתוך המתמטיקה לפגוש את העולם בדרך לא צפויה, לא רגילה. הסדנה נקראת ‘אֲלף אפס’, זה האינסוף הכי קטן שיש במתמטיקה, והיא מתקיימת בחללית בירקון 70 החל מה-12/4, ואפשר ליצור איתי קשר בכתובת exact.wonders@gmail.com“.
מה ההכשרה שלך בתחום?
“אני דוקטורנטית למתמטיקה. אני מאוד אוהבת ספרות, את ההיסטוריה של המתמטיקה, לקחתי כמה קורסים בנושא. בספרות יחסית קל לקבל הכשרה לא פורמלית – אני קוראת אובססיבית, אני והקינדל שלי מחוברים בקשר הכי חזק שבן אדם וחפץ יכולים”.
מה התפיסה שלך בנוגע להפרדה המקובלת בין מקצועות ריאליים להומניים?
“יש הרבה מקצועות שלא נופלים טוב באחת מההגדרות, כמו בלשנות. אלה כן תחומים שאולי ניגשים אליהם באיזושהי גישה אחרת – במתמטיקה ופיזיקה הרבה פעמים אתה נדרש ללמוד שפה חדשה, או איזושהי הכשרה טכנית בשביל להיות חוקר של המקצוע, בשביל להיות בחזית המדע. אני חושבת שברמה בסיסית יותר, כמו שמלמדים את זה בבתי הספר ומציגים לקהל הרחב, אין באמת סיבה להפריד בין הדברים. אתה לא צריך תואר ראשון במתמטיקה בשביל להתלהב מהתחום הזה. זה משהו שאני חושבת שבמיוחד המדעים המדוייקים מאוד מפסידים ממנו. בספרות או בהיסטוריה לא מציבים איזשהו רף כניסה ואומרים ‘אתם צריכים לדעת משהו, אתם צריכים להיות אחד מאיתנו בשביל לקחת חלק בתחום הזה’. במדעים מדוייקים קצת הסתגרו ולקחו צעד לאחור, שזה טעות לדעתי, כי אני חושבת שכולם יכולים ליהנות מזה גם אם הם לא עשו את הבגרות שלהם במתמטיקה בתיכון והעדיפו ללכת לשנקר או לעשות משהו אחר. אני מרצה על מתמטיקה גם במסגרות אחרות, וזה משהו שמאוד חשוב לי להעביר – שורה תחתונה שאני לוקחת איתי להרצאות האלה, היא שמתמטיקה זה כן תחום שאפשר ליהנות ממנו ולהתלהב ממנו בלי לעשות תואר, בלי לזכור את לוח הכפל ולפתור משוואות ריבועיות. לא חייבים להיות נגן בפילהרמונית בשבילי להנות ממוזיקה, ולא חייבים להיות מתמטיקאי כדי ליהנות ממתמטיקה”.
את חושבת שסדנאות כמו שלך מקרבות אנשים לתחום הזה?
“אני רק יכולה לקוות שכן. אולי לא מקרבות, אולי מנגישות, מסבירות קצת ממה מתלהבים כל כך בתחום הזה”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 27.3.2015
פה גדול, הנה מגיע אווירון השוקולד!
דורית וידאל היא דיילת שעברה את גיל 50. היא מאמינה שנסיונה כאמא לילדים בוגרים סייע לה להתמודד עם נוסעי “טיסת השוקולד”
בת כמה את?
“אני עוד חודש בת 51”.
ולמה זה משמעותי בהקשר של המקצוע שלך?
“התעסקתי באדמיניסטרציה קרוב ל-25 שנים ולפני שנתיים בערך עזבתי את עולם ההייטק והבנתי שאני רוצה לעלות כיתה ולעבור למקום אחר. המקצוע של הדיילות תפס אותי במקרה. חברים שמכירים אותי אמרו שזה הדבר שהכי מתאים לי, כי זה עבודה עם אנשים, זה אינטראקציה כל פעם עם מישהו אחר. הגשתי את הקורות חיים שלי. 
דורית וידאל. צילום באדיבותה”>מנכ”ל ישראייר אורי סירקיס אמר שהוא פותח את החברה ואת הקורס הזה לטובת אנשים מבוגרים, בוא נקרא לזה, בחתך הגילאים שלנו, כי הוא הגיע למסקנה שאנשים בגיל שלנו הם הרבה יותר שירותיים, הרבה יותר מנוסים, עם אורך רוח, סבלנות, פחות אגו, באים ממקום אחר לגמרי. נכנסתי לקורס הזה כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בכל תנאי הקורס, זה לא קורס פשוט, וכשכבר הצלחתי בקורס הבנתי שאני מאוד אוהבת את העבודה”.
יש הרבה אנשים בגיל שלך במקצוע הזה בארץ?
“כן. זה תופס תאוצה בשכבות הגיל שלי. התחלנו את הקורס שלי עם 28 אנשים, מתוכם חצי צעירים וחצי בוגרים, ומי שנשאר בסופו של דבר בבתום שנה וקצת זה הבוגרים. גם באל על וגם בארקיע זיהו את הפוטנציאל הזה. אני סבתא, אני לא נראית כמו סבתא, אבל זה לא מה שהיה לפני 30-40 שנה. אנחנו מלאי אנרגיה, עם הרבה נסיון, הרבה תובנות, הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית ואנחנו בשיא הפריחה, וזה נכון שה-50 של היום זה ה-30 של אז”.
מה מהות העבודה הזאת?
“מסתבר שבטיסות אנשים מוציאים החוצה פחדים שלא מופיעים אצלם בחיי היומיום – אם זה פחד מטיסה, ממקומות סגורים, מלנסוע לחו”ל, התרגשות מההמראה, המטוס לא כל כך יציב ומה עושים, כל מיני פחדים יוצאים החוצה ושם אתה מביא את עצמך לידי ביטוי. היום דייל זה כבר לא מישהו שמגיש קפה ותה – היום העולם הולך לכיוונים הרבה יותר של התנהגות לא נאותה במטוס, סיכונים בטחונים כאלה ואחרים, וההתמודדות היא שונה לגמרי. תראה מה שקרה בטיסת השוקולד, שהייתי עליה, זה דרש התמודדות מסוג אחר – אתה במטוס, אתה באוויר, אתה לא יכול לעצור בצד הדרך ולהגיד לאנשים האלה ‘תרדו, אני מזמין משטרה’ או ‘אני לא ממשיך לנסוע איתכם’, אתה צריך למצוא פתרון יצירתי תוך כדי שיוט בגובה 50 אלף רגל”.
אנחנו נחשפנו לדבר הזה כי הוא צולם. זה משהו שקורה הרבה?
“כן. אני יכולה להגיד לך שהייתי בכמה וכמה טיסות ש… אין ספק שהדבר הזה היה חריג, זה סוג של עליית מדרגה בהתנהגות במטוס. אני לא רוצה להשתמש במילה אלימות כי הם לא היו אלימים. היתה שם אלימות מילולית אבל לא אלימות פיזית. בניגוד לבתי חולים וחדרי מיון, מרפאות, חברות סלולר, ששם לפעמים זה מגיע לידי אלימות פיזית. בכל מקום שיש בו נותני שירות ומקבלי שירות יש את נקודת ההתנגשות הזאת, שמקבל השירות חושב שמגיע לו הכל, נותן השירות מנסה באמת להביא את השירות הכי טוב שהוא יכול לתת, ויש תחושה שלא מקבלים מספיק. במקרה של טיסת השוקולד זה לא היה המקרה, ובכל זאת הקפדנו מאוד, כל הצוות לא להיכנס למקומות של אגו. היא קראה לי זבל כמה וכמה פעמים. אני השארתי את זה רגע בצד, הבנתי שהיא לא באמת מתכוונת לזה, והמטרה היתה באמת להרגיע ולהוריד. זה משהו למשל שהדור הצעיר לא היה עומד בו. תבוא לילד בן 26-27 ותקרא לו ככה, הוא ישר מרגיש שהוא צריך להיכנס למגננה, שמביאה דברים לא טובים. זה דברים שאופיינים מאוד לגיל הבוגר. הנסיון שלי כאמא, שמתמודדת עם גיל ההתבגרות והנישואים של הילדים ופרידות וכל מיני דברים בדרך שהילדים עוברים, זה משהו שנכנס לארגז הכלים שלי ואני מביאה אותו למקום העבודה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מביאה את היכולות שלי כאמא לילדים בוגרים כדי להיעזר בסיטואציות מסויימות מהסוג הזה. זה עניין של נסיון, של לבוא ממקום שלו יותר, של פחות אגו, לדבר בצורה רגוע, וזה ישר מביא את הצד השני לענות לך באותה טונציה”.
את אומרת שדברים כאלה קורים הרבה.
“80% מהאנשים מתנהגים יפה בטיסה, זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה מצריך אותך להתנהל בצורה מסויימת. זה קורה יותר משנים קודמות”.
למה זה קורה יותר?
“זאת נקודה טובה למחשבה. אני לא יודעת לומר לך. אולי מהתחושה ש’שילמתי – מגיע לי’. אני לא באמת יודעת לנתח את זה”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 13.3.2015
ילדים בונים מכונות שמציירות באינטראקציה עם הקהל // סמול טוק
ילדים בסדנת מייקרים תכננו, תכנתו ובנו מכונות מציירות. שׂראון פז רואה בהם את עתיד התעשייה והיצירה
למה מכונות-מציירות?
“הפרויקט הזה הוא פרויקט מסכם של קורס מייקרים שעשינו במרכז חמד”ע (המרכז לחינוך מדעי בתל אביב), ואנחנו חוגגים אולי את *ה*נושא של חיבור בין טכנולוגיה ליצירה, אין יותר חיבור כזה ממכונות מציירות. זה אינטראקטיבי כי הקהל מצייר על ידי תווך טכנולוגי שהילדודס מתכנתים ובונים אלקטרונית ותכנותית. זה יוצג באירוע ‘רגע אחד – אמנות בחללים לא שגרתיים’ של עיריית תל אביב ב-18/3. יש מכונה שמתרגמת נגינת חליל לתנועת נחש שמצייר, יש תותח צבע שמצייר ציורים מופשטים, מעקב אחרי תנועה של קהל, מיצג של תרגום פעולות ציור לפעולה משחקית של ארבעה שחקנים שמצטרפים לפלטפורמה דיגיטלית צבעונית, יש מכונית שמציירת צורות גאומטריות ועוד”.
מה המשמעות של בניית המכונות הללו עבור הילדים שבונים אותן?
“אני חושב שזה תרגול טוב בשבילם איך מגיעים מקונספט ערטילאי, מטורף ומטורלל ככל שיהיה לביצוע, שדורש לא רק הבנה טכנולוגית של תכנות ואלקטרוניקה ואיך מכונות עובדות, 
אלא גם קצת הבנה של איך קהל מתנהל, מה מעניין אותו ואילו תוצרים מעניינים יכולים לצאת מהאינטראקציה הזאת”.
ספר על העבודה שלך כמייקר ועם מייקרים.
“אני ראש החוג לניו מדיה בבית-הספר מוסררה בירושלים, והנחה ביחד איתי צביקה מרקפלד, שהוא גם מרצה במוסררה, ושנינו שותפים בסטודיו 4Real לאינטראקציה. התרבות הטכנולוגית שלנו השתנתה בשנים האחרונות. היא מאפשרת לנו היום נגישות הרבה יותר גדולה מאי פעם גם למידע וגם לחומרה טכנולוגית, שמאפשרת לאנשים, בגראז’ שלהם בבית, במייקרספייס המקומי שלהם או במוסד האקדמי שלהם, בעצם לשחק בטכנולוגיה קצת. במקום לעשות תהליך שבדרך כלל בחברות לוקח שנים ועובדים עליו 50 אלף מהנדסים שאף אחד מהם לא יודע מה המוצר הסופי ורק עובד על בורג, פתאום אפשר לעשות תהליך שנקרא rapid prototyping, אבטיפוס מהיר, ולהגיע מרעיון לביצוע טכנולוגי שלו מאוד מהר, מה שמאפשר גם לשחק עם סנסורים, מנועים, סאונד ותנועה. זה כיף מאוד גדול. זו קהילה שהולכת וגדלה בארץ, ונוספות אליה כל הזמן עוד אוכלוסיות – בהתחלה זה היה נחלתם של מתכנתים ומהנדסים, אחרי זה מצטרפים סטודנטים ומעצבים ואמנים ועכשיו גם תלמידים תיכוניסטים ואפילו תלמידי יסודי”.
אם אנחנו מסתכלים על זה ככיוון שהחינוך מושך אליו, יש לנו כמדינה יתרון בתחום הזה לעומת תחומים של ייצור ושל טכנולוגיה?
“אני חושב שזה מאוד מתאים לאופי הישראלי של אלתור, של מציאת פתרון על ידי גמישות מחשבתית, המצאתית ויזמית. בארץ כבר הרבה שנים מפותח התחום של יזמות תוכנתית, וכל הנושא של תרבות המייקרים מאפשר גם יזמות חומרתית. הרבה מאוד פרוייקטים שלנו מתפרסמים בקיקסטארטר וכל מיני קהילות מימון המונים, שבכלים האלו אפשר גם לבצע אותם, לעשות אבטיפוס מהיר ולגייס את הקהילה שתתמוך בהם מוראלית וכספית. גם תלמיד תיכון היום יכול להמציא מוצר, לתכנת אותו, לבנות אותו, לעשות את האלקטרוניקה ולהוציא אותו לשוק, לגייס לו ממון מההמונים ולמכור אותו בכל מיני מקומות כמו מייקר שד, אטסי ושאר פלטפורמות מכירה אינטרנטיות עולמיות”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 6.3.2015
אירה רוגוזובסקי מכה בברזל // סמול טוק
אירה רוגוזובסקי, לוחמת קרבות אבירים, רוצה שהמדינה תכיר בספורט שלה ומחכה לזימון לתחרות בינלאומית
ניצחת לוחמת מבלארוס. איך ההרגשה?
“זה הרגשה של הישג, כי התאמנתי ממש הרבה לקראת התחרות הזאת, וזה הרגשה ממש טובה. מצד שני זה נותן מוטיבציה להתאמן עוד ולהביא עוד נצחונות”.
מה בדיוק קורה בקרבות אבירים?
“יש כמה סוגים של קרבות. הקרבות כמו שהיה חודש שעבר זה קרבות מסוג Pro-Fight, בעצם בקרבות כאלו מותר כמעט הכל – יש מכות עם החרב, עם המגן, עם אגרופים, בעיטות, הפלות – זה בעצם דומה ל-MMA, רק עם שריון. יש לך שופט, יש לך ניקוד, יכול להיות כרטיס צהוב, כרטיס אדום. יש מקומות שאסור להרביץ להם. למשל בבסיס של הגולגולת, באזור החלציים, מכה ישירה מתחת לברך או מכה לכף הרגל. זה מקומות אסורים ומקבלים על זה כרטיס אדום. החוקים נועדו לשמור על הבריאות של המתחרים”.
יש איזושהי הכרה של המדינה בספורט הזה?
“המדינה לא מכירה בזה כספורט עדיין, אבל אני מניחה שזה הולך להשתנות. אנחנו עובדים קשה בשביל שזה ישתנה”.
אירה רוגוזובסקי זוכה בגביע בקרבות אבירים. צילום: אריאל שרוסטר
שמתי לב לנוכחות גדולה של שמות רוסיים בין המתחרים. זו מסורת שהגיעה משם?
“אתה יודע, זה שאלה שהרבה שואלים ואני חושבת שהיא ממש לא במקום. אנחנו לא צברים אבל כולנו פה מעל עשר שנה, כולנו שירתנו בצבא, ואני לא חושבת שיש בכלל טעם לדבר על זה שעלינו אי פעם מאיפשהו”.
אני אשאל אחרת, הכוונה של השאלה כמובן לא להיות פוגענית. זה ספורט שהוא פופולרי במיוחד במדינות בריה”מ לשעבר?
“נכון להיום, רוסיה, אוקראינה ובלארוס נמצאות בשלוש המדינות המובילות, אבל לא רחוק מאחוריהן יש לך את ארה”ב ופולין”.
ואיפה ישראל במדד הזה?
“שנה שעברה באליפות העולם לקחנו מקום 8 מתוך 33, וניצחנו מקום ראשון ושלישי באליפות אוסטריה, אז אנחנו על המפה”.
את עוסקת גם בשחזור קרבות היסטוריים, כמו חלק מעמיתייך?
“לא, אני עוסקת נטו בספורט. יש חבר’ה בארץ שעוסקים בשיחזור קרבות אבל אני לא חלק מהם, אני ספורט ספורט ספורט”.
איך נכנסת לתחום הזה?
“האמת שהגעתי לזה די בטעות, טיילתי בפולין ופגשתי מישהו שהוא מהנבחרת שם, הוא הכיר לי את נבחרת ישראל ובאתי לאימון ועפתי”.
מלבד התחרות השנתית, איזה עוד אירועים פומביים פתוחים לציבור יש לכם?
“בארץ יש את אבירי ירושלים זו השנה השישית או השביעית, בדרך כלל באזור פסח, ויש את האירוע שעכשיו היה, הפרו-פייטס, דו-קרב מקצועי, פעם שניה שאנחנו מארחים אותו בארץ, ויש אירועים יותר קטנים”.
תלבושות האבירים והנשק – הבנייה שלהם זה חלק מהעניין או שקונים חליפה מוכנה?
“דבר ראשון זה לא תלבושות – זה מיגון, שהוא מאוד קריטי לסוג הספורט הזה, כי אם לא יהיה לך אתה תצא כולך כחול. דבר שני, אנחנו לא מכינים את זה, אנחנו מזמינים את זה מנפחים מקצועיים שעושים את זה לפי מידות שלנו. זה מאוד חשוב שזה יהיה לפי מידות כי אז זה מגן עליך בצורה אופטימלית, חשוב שזה יהיה נוח וקל משקל. אנחנו לא עושים את זה לבד”.
כמה זה שוקל באמת?
“השריון שלי, לפי דעתי הכי קל בארץ, כולל קסדה ומגן חרב, שוקל בסביבות ה-24 קילו”.
למה לדעתך יש מיעוט של נשים בספורט הזה, ואיך אפשר לתקן את המצב?
“כעקרון אני חושבת שבכל אמנות לחימה יש מיעוט נשים ורוב גברים. האמת, בעולם זה לאט לאט מתפתח. באליפות העולם השנה היו הרבה יותר נשים מאשר שנה שעברה. לפני שלוש שנים לא היה מקצה נשים בכלל, שנה שעברה היה אחד והשנה יהיו שני מקצים לנשים. זה ספורט שהוא פחות מוכר באופן כללי, אז בקרב הנשים גם. ככל שהוא מתפרסם יותר מצטרפים יותר גברים, אבל גם נשים. אני חושבת שכמו כל אמנויות הלחימה – כמו שאתה רואה פחות נשים ב-MMA, באיגרוף תאילנדי, ככה גם בזה”.
הנצחון בקרב האחרון מקדם אותך לתחרות בינלאומית?
“זה מעלה לי את הרייטינג, וכעקרון – נראה. בינתיים אני לא קיבלתי שום זימון לתחרות נוספת, אבל הכל פתוח”.
יש כבר ספונסרים בארץ?
“לצערנו לא, הכל מהכיס שלנו. אבל אנחנו משתדלים למצוא משהו”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
