מי רוצה להיות פלסטיני? איתמר רוז מלהק ישראלים לתפקידים מפתיעים בסרטוני הדוקו הסאטיריים שלו
איתמר רוז יוצר סרטונים סאטיריים על החיים בישראל. הוא כותב את סיפור המסגרת ונותן לשחקנים לאלתר. השחקנים שלו הם עוברי אורח שמתבקשים להשתתף בסרטון. רוז לא משקר למשתתפים בשום שלב ולא מוליך אותם שולל. התוצאה נעה בין סרט מתיחות לבין מערכון של החמישיה הקאמרית – המשתתפים מתבקשים לגלם מסתננים וחיילים שמונעים מהם להיכנס, או מקבלים חסה, בננה ועגבניה, ומתבקשים להגיד איזה מהם הוא עמיר פרץ איזה עמי איילון ואיזה אהוד ברק. רוז, שיצר עשרות סרטונים בעצמו ובמסגרת הצמד יוסי ואיתמר (עם שותפו לשעבר יוסי עטיה, מעיד שעד היום לא קיבל ולו תלונה אחת ממשתתף בסרטון.
בסרטו האחרון, “ערפאת מבקר בשדרות”, ביקש רוז לבדוק אם תושבי הדרום המופגזים מסוגלים להזדהות עם הפלסטינים המופגזים. הוא לקח מצלמה וחבר פלסטיני משכם בעל השם הטעון ערפאת אבו-ראט, ונסע לשדרות, לבקש מתושבים לגלם תושבים פלסטיניים שהופגזו במבצע עמוד ענן.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=v3I-CaBjeZI[/youtube]
“בדרך כלל אני עושה משחקי תפקידים ונותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום או את ההורים שלי”, הוא מספר. “פה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב. אם אתה לא שחקן, בדרך כלל אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה”. “אין עלי פצצה, אני מצטערת”, השיבה אחת. “אני כהן, אני לא יכולה להיות פלסטינית אפילו כאילו ולא במשחק”, אמרה אחרת.
הסרטונים מצליחים ברשת, אך אין לו מודל כלכלי שיחזיר את אלפי שקלים שכל אחד מהם עולה. מה עם טלוויזיה? “הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה”, הוא אומר. אני מספר לו שג’ייק ואמיר מתוכנית הרשת מצליחה אמרו לי בראיון שהם רואים באינטרנט קרש קפיצה לטלוויזיה או לקולנוע, והוא אמר: “יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בית, זה מקום גדול מדי”.
לדבריו, “מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר הוא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם – אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.
בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רוז.
“הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה. לפעמים זה על טלוויזיה. המגעים הראשונים היו עם ‘מועדון לילה’, בדיוק עשו פיילוט ורצו שנהיה פינה שם. צילמנו להם שני קטעים, וכל הזמן ראיתי איך זה עובד – בהתחלה אומרים לך כמה אתה גדול, ואתה בסוף הקטע שהיה בפיילוט לא היה קשור למקור. ראיתי את עצמי על המסך, ובמקום להיות שמח שקהל רואה אותי באולפן, לא הרגשתי שום דבר. לאבי ניר בסוף הראו את הקטע הכי טפשי וקטן. החזקנו בננה ואגס ושאלנו אנשים מי ערבי ומי יהודי. זה תרגיל בדמיון של אנשים, כי הם חושבים שבאמת יש תשובה נכונה. הפכו את זה למשהו מגעיל – מי זו ציפי לבני ומי זו לימור לבנת, הפכו את זה למשהו שוביניסטי מגעיל.
“עכשיו, לפני חודשיים בערך פנו אלי מהתוכנית של טל ברמן בערוץ 1. בסוף בערוץ 1 אפשר לעשות מה שאתה רוצה. זה הבון טון, אני שנים אומר שמשם אני אעשה את הפריצה. אבל היו שם שתי פינות, בסוף לא טל ברמן ולא ההפקה התנגדו, אלא הערוץ התנגד כי אמרו שזה פוליטי מדי וזה ירד. שידרו קטע אחד והפילו את השני ביום של השידור.
“מול קולנוע יש קשיים – האם זה סרט קצר? לאיזה פסטיבל אפשר לשלוח את זה בכלל? דווקא בעולם האמנות זה תפס, כי יש שם פחות מגבלות, כללים, מבנה סדור. בטלוויזיה אומרים – כל כמה שניות יהיה משהו מצחיק. משהו של קצב שאין בסרטונים שלי.
“השיחה שלנו היא על אינטרנט. מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר היא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. אני יוצר סרטונים של דור האינטרנט, אבל אני לא כזה. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה – ‘זה יוביל אותי לטלוויזיה’. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם, אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.
ראיינתי את ג’ייק ואמיר, יוצרים אמריקאים שיש להם תוכנית רשת מצליחה, והם אמרו דברים דומים.
“יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בילת, זה מקום גדול מדי. כשאני מצלם אנשים אני צריך להחתים אותם על אישור. אם אני אגיד שזה לטלוויזיה לטל ברמן, לא יהיה אכפת להם לחתום, כי הם אומרים ‘מי כבר יראה את זה’. אבל אם אני מצלם סרטון ואני אומר שזה ליוטיוב שלי, הם לא שואלים מה השם שלי או כמה מנויים יש לי, הם חושבים שכל סרטון רואים מיליונים.
“אנשים שאוהבים את הסרטונים, שכותבים על אינטרנט או עובדים באינטרנט, אומרים לי לקצר את הסרטונים- אומרים שאם זה מעל 5 דקות אנשים בכלל לא יפתחו את זה.
“אני עושה סרטונים דוקומנטריים סאטיריים, שהצד הדוקומנטרי חשוב בהם. חלק מהאנשים קוראים לזה משאל רחוב, אני לא אוהב את זה, בעיקר כי רוב המתחרים שלי לז’אנר של משאל רחוב הם יותר כוכבים בפני עצמם ופחות דוקומנטריסטים. דודו ארז או יובל סמו, או אפילו עלי ג’י, שעושה את זה פי אלף מכולם אבל הוא עדיין במרכז. האנשים הם פלטפורמה, הרמה להנחתה לבדיחה שהוא עומד לעשות. הם לא מחפשים שאנשים יגידו משהו מצחיק או מעניין, הם מחפשים איפה להשחיל את השטיק שלהם. הם שחקנים במובן הזה. הסרטונים שלי מתמקדים במשהו שקורה אצל האנשים שאני מצלם. אני באיזשהו מקום קצת שקוף בהם.
“הסרטון על ערפאת – לפני כמה חודשים רציתי לעשות סרט בישובים המופגזים בשדרות והסביבה, כי חשבתי שיש קשר — שדרות זה הפלסטינים שלנו, הקורבנות הישראלים האולטימטיביים שכבר כעשר שנים במצב הזה. בד”כ אני עושה משחקי תפקידים שאני נותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום, את ההורים שלי, ופה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב – לשחק פלסטיני. בד”כ אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו, אלא אם אתה שחקן. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה. לקחתי פלסטיני שאני מכיר מאיזה ארגון שלום, שמגיע לת”א מדי פעם, נסעתי איתו לשדרות ולאשקלון ולקיבוצים בסביבה, ופשוט פנינו לאנשים ברחוב. בהתחלה הם לא ראו את ערפאת, וביקשתי מהם להשתתף במשחק שאני עושה – תתראיינו כאילו את ם פלסטינים תחת הכיבוש. חלק מהם התעצבנו על עצם הבקשה, כי הם רגילים לשחק את הסבל שלהם, זה לא רק לשחק – הם באמת סובלים. אבל יש משהו בזה שכל הזמן באים לראיין אותך, שאתה מוכן עם הראיון על איך זה לחיות עם הבומים. אם יבואו לראיין אותך אחרי פיגוע, אתה גם תדע מה להגיד. הם אמרו שהם בחיים לא יוכלו לשחק פלסטיני, כי הם לא יידעו מה להגיד. אז הבאתי איתי את ערפאת אבו-ראט, וראית מה בגדול הולך שם. יש משהו בלראות ישראלים משחקים ככה, במיוחד אנשים משם, משחקים ככה פלסטיני, יש בזה משהו מעודד בקשר לפתיחות. יש משהו מדליק ומאוד פתוח אצל הישראלים, זה ממש לא מובן מאליו להשתתף בכזה דבר. קיבלתי הודעה על זה שהראו את זה באיזה בי”ס באשקלון, וזה עורר הרבה רגשות וגרם לדיון של שעתיים”.
יש בזה מבחינתך אלמנט של הונאה?
“בסרטון הזה אין אלמנט של הונאה. ובכלל אני נוטה לתת לאנשים, אני לא חותך אנשים מהר. אף פעם עוד לא קרה שמישהו שלח לי הודעה או התלונן על זה שהצגתי אותו לא כמו שהוא רצה בסרטון – וצילמתי עשרות סרטונים. במובן הזה, הרבה פעמים אנשים כועסים על איך שאנשים נראים בסרטון וחושבים שעשיתי להם עוול, אבל המצולמים גאים במה שהם אמרו גם אחרי שהם צופים בסרטון. לא שיש לי בעיה עם הונאה – בכל סרט דוקומנטרי יש ממד של ניצול, בטח שבדוקומנטרי על אונס יש ממד של ניצול הרבה יותר גדול מדוקו שתופס אנשים ברחוב ומוציא מהם משפט. אנשים יותר רגישים לדברים שקשורים לצחוקים. ברגע שיש אלמנט של צחוק הם נוטים להגן על המרואיין. תמיד בדוקו אתה מצלם אנשים ולוקח משהו מהם, ויש בזה ממד של ניצול.
“אני אוהב פספוסים, אני אוהב סוג כזה של דברים, אני אוהב את Yes Men, אבל זה לא מה שקרה בסרטונים שלי עד עכשיו. יכול להיות שזו טעות, שאני באיזשהו מקום אני שבוי במקום של השמאלן הטוב, לעשות משהו סתם מפגר ומצחיק בלי מסר יותר קשה לי עכשיו. יש לי המון רעיונות מפגרים שאני רוצה לעשות, ואני מפחד שהמאה מנויים בקושי שהצלחתי לגייס…”
זה לא יכול להתקיים מחוץ לאינטרנט?
“זה כמעט היה תוכנית טלוויזיה ב-2009 בערוץ 10. אני ויוסי עטיה עבדנו שנה על פיילוט, היו כתבות שזה הולך לעלות, היה פרק ראשון מוכן, ואז הודיעו על הקפאת התוכניות בערוץ 10, זה היה המשבר הכלכלי הראשון. קראתי בדה-מרקר על זה שמקפיאים תוכניות, שאלתי את יוסי אם הוא חושב שזה קשור אלינו, ואז התקשרה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות בערוץ 10, והודיעה שהקפיאו את התוכנית. פנה אלינו המנהל של ערוץ 8 שנעשה פינה ב’דיבור חדיש’. יכול להיות שיש לזה אופק טלוויזיוני, ויכול להיות שזה יתאים כסרט ארוך, אבל צריך לעשות פיתוח של זה.
“תמיד אומרים לאנשים ‘תהיו באינטרנט’, אבל גם כשדיברת עם ג’ייק ואמיר, אני בטוח שעלתה השאלה מה המודל העסקי. זה מקום שחוגג את החינמיות, אבל זה עולה כסף. בניגוד לדברים ויראליים אחרים, סרטון כזה עולה כמה אלפי שקלים, ואז אתה כן צריך לחשוב על זה. כמות הזמן וההשקעה והעריכה – אתה לא יכול להתעלם מההיבט הכלכלי. צריך לעשות מזה סוג של עסק, ואני עדיין לא יודע איך. אני מרצה על הסרטונים בסל תרבות, מדי פעם מזמינים אותי לדבר בעולם, זה רץ בעולם האמנות, אבל זה לא יציב כלכלית. יש בעיה עם הפוליטיות של הסרטונים, אפילו יוטיוב מצמצם לי את האפשרות לעשות מזה כסף. יש כפתור של מוניטיזציה, אמרתי נראה כמה כסף אפשר לעשות מיוטיוב, ושלחו לי הודעה על כמה סרטונים שהם נמצאו לא מתאימים למפרסמים. אני מאמין שהכל אוטומיטי ביוטיוב, וראו שיש המון flags או תלונות. כמו שקרה עכשיו עם עוזי וויל. זה יותר גרוע מערוץ 2 ו-10, מספיק שיש מאה אנשים שעצבנת ושלחו תלונה ליוטיוב, ישאירו אותך בחוץ ולא יהיה להם זמן להתעסק איתך.
“כמעט כל דבר בטלוויזיה שהוא לא ‘ארץ נהדרת’ מתקיים בזכות תוכן שיווקי. ולי יש בעיה לשים בסרטים שלי תוכן שיווקי, גם כי אני כאילו יוצר חתרני בלה בלה בלה, שמתעסק בדיוק בדברים האלה, וגם כי זה באמת נורא מעצבן אותי. כמעט אין דבר בטלוויזיה שמתקיים בלי תוכן שיווקי. זו בעיה”.
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
