“הסגנון שלי הוא פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד” // יוצרשת
“מאז שהתחלתי להוסיף בצל ירוק למנה חמה אני לא מזמינה יותר ג’ירף”, כתבה נונימייד בטוויטר בספטמבר 2012, ואז שתקה שנה ושישה ימים, וחזרה לספר על ספרה, “שולחן שולחן שולחן שולחן“, ספר שמורכב מסטטוסי הטוויטר שלה, בעימוד שירי.
נונימייד, ובשמה הארצי נועה סיון, היא מעצבת גרפית ואינפוגרפיקאית בת 34, שבילדותה עברה בין בסיסי חיל האוויר, בגיל 16 עברה לתל אביב ולפני תשעה חודשים עברה לספרד. היא הצטרפה לטוויטר ב-2010 בהמלצת חבר, ובראיון לפירמה היא מספרת: “בהתחלה לא ידעתי מה לכתוב, כל מה שרציתי זה למצוא חן בעיני אנשים. היו לי כמה פאנצ’ים מצחיקים וזה הספיק לתקופה מסוימת, אבל לא הרבה מעבר לכך. אחרי כמה חודשים התחלתי לכתוב משפטים קצרים על פתקים וניירות זמינים. אחד-שניים ליום, לפעמים עשרה. הכתיבה הזו היתה שונה מכל מה שכתבתי עד אז. החומר היה אוטוביוגרפי, לפעמים עם עוקץ סוריאליסטי. למשל ‘זולה קבועה בבניאס’:
מעולם לא היתה לי
זולה קבועה בבניאס
ואף פעם לא ידעתי
להכין שקשוקה על הגזיה
אבל לשכב עם מישהו
כי לא נעים להגיד לא –
זה כן.”
בסטטוסים שלה, שנשארו פתוחים לקוראים גם אחרי פרישתה, היא מרבה לעסוק בארס-פואטיקה של טוויטר, ובפרט במטא-מטאפורות, כמו בשיר “הטחב הרגיל”:
יום אחד אתה נכנס הביתה
ויש שם ריח של זבל
ואתה בודק את הפח
ואת הכיור ואת סמרטוט הרצפה
ואת הטחב הרגיל ואת חצר הבנין
וכלום. שום מטאפורה
“העניין עם המטפורות גם התפתח מעצמו”, היא אומרת. 
“באופן כללי התמקדתי בקציר של רגעים, אבל זה לא תמיד היה אפשרי. לרוב לא קרה כלום ומצאתי את עצמי יושבת בבית או בעבודה, ובוהה בקומקום חשמלי או בקיר עם טחב. לא התכוונתי לכתוב מטא-מטפורי, כפי שאתה מכנה זאת. פשוט בעיני השימוש במטפורות כבר היה נראה כמו פארודיה על כאלו”.
הסטטוסים הצטברו והועברו לחשבון חדש ונמוך פרופיל. “אלא שאז התחיל קיץ 2011 ואיתו מהפכת האוהלים. כל האווירה החדשה והשינויים שעמדו לקרות גרמו לי להתגעגע לקהילה של הטוויטר. יש שם אנשים נהדרים שהפכו לחברים במציאות. הם עוזרים אחד לשני, הם מעשירים את הידע שלך, הם מרגשים. אז חזרתי ליוזר הישן, נונימייד, והמשכתי עם הסגנון שלי – פחות פאנצ’ים מצחיקים, בלי גסויות, רק תיעוד”. לפני שנה, כאמור, עזבה את טוויטר – “לא יכולתי להיות שם בלי לתת ולקבל יחס אישי, כבוד הדדי ואינטימיות יחסית – עד כמה שמאפשר המדיום”. ביום העזיבה החלה לאסוף את מיטב הציוצים שלה, “שתהיה לי אפשרות לעבור עליהם או להראות אותם לחברים מבלי להיכנס לטוויטר. ערכתי את הספר במשך כל הזמן הזה, אבל פחדתי להוציא אותו תחת השם האמיתי שלי. חששתי שאכאיב למשפחה שלי, לאנשים הקרובים אלי. אבל לא היה שום רגע שבו רציתי להפסיק”.
דוכן פורפרות
פקח אחד עצר ערבי
שעמד עם דוכן פורפרות ברחוב
ואחרי תשאול ואזיקים
בחן פורפרה אחת, ואמר:
מי קונה את הזבל הזה?
והמוכר אמר:
אנא עארף, היבסטריםנתניה על הים
המדביר אמר
שלא בריא בתל אביב
עם כל הפיח הזה
הוא גר בנתניה על הים
עוד תשעים ושמונה הדברות הנכס שלו
הוא נכנס לרסס ויוצא משתעל
יש לו מסכה
אבל הוא לא אוהב אותהאלימות כבושה
בזולה של הנרגילות
ישבו כמה גברים
ועישנו בשקט
עד שרזה אחד סינן:
זיבי אני מרים דוד שמש מחר לבד
ופמפם את הנרגילה
באלימות הכבושה של השכיריםפאקינג תל אביב
ליד העבודה עצר אותי איש עם תוכי
וביקש עשרה שקלים בלי סיבה
אז נתתי ושאלתי אם התוכי מדבר
והאיש אמר: למה, היית נותנת יותר?
והתוכי מלמל: פאקינג תל אביבקצין תלונות הציבור
מחוץ לתחנה עמד קצין תלונות הציבור
ועישן עם שוטרת יפה
גם אבא שלו היה קת”צ
התלוננה הרבה אמא שלך? צחקה
והוא דרך על בדל הסיגריה
ואמר: לא, שום מילה
הקריזטרנט הסיני // יוצרשת
“אסור היה לנו להסתובב שם, חוץ מבבניינים שבהם כלואים הילדים ובבניין שבו הם אוכלים”, משחזרת שוש שלם את החוויה הסינית שלה. היא והילה מדליה היו מרותקות למחנה צבאי בבייג’ין, שבתוך בית החולים שבו פועל מחנה פרטי לגמילה בכפייה מאינטרנט לבני נוער. הסרט התיעודי שיצרו, “לכודים ברשת“, הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
לפי קולונל פרופ’ טאו ראן, התמכרות לאינטרנט (PDF) נמדדת בשימוש לא הכרחי (כלומר, לא לימודים ולא עבודה) של שש שעות ביום במשך שלושה חודשים. 
אם היינו סינים, כנראה שהיינו מוגדרים כמכורים. ואם היינו בני נוער, ההורים שלנו עשויים היו לקחת אותנו למחנה שהקים טאו ב-2004, הראשון בעולם והיום אחד מכ-400 מחנות בסין.
שלם התוודעה למחנה כשראתה כתבה בטלוויזיה האוסטרלית על ילד שהוכה שם למוות. בביקור בסין היא איתרה את טאו, שוחחה איתו וסיפרה לו שהיא רוצה לצלם סרט על המחנה. הוא הסכים, לדבריה “כי הוא רוצה להפיץ את תורתו בעולם. ויכול להיות שהוא איש בשורה. אבל הדרך שבה זה נעשה – לקחת ילדים בכפיה, חלקם אפילו מורדמים ומוצאים את עצמם בתוך המחנה – לבוא ולכלוא ילדים, אמנם זה נעשה על ידי ההורים שלהם, אבל יש פה פגיעה בזכויות אדם. בארץ, ילד שהיו עושים לו את זה והיה מגיש תביעה נגד ההורים היה זוכה”.
הצד השני של הסיפור הוא מצבם החמור שהביא את המטופלים למחנה. “ילדים שצריכים ללבוש חיתול כדי לא להתנתק שניה מהמשחק וללכת לשירותים, או כאלה שיושבים 3-4 ימים, 300 שעות רצוף בלי להתנתק – הם מפסיקים ללכת לבי”ס, מפסיקים לצאת, זה כל עולמם”, מפרטת מדליה. “האינטרנט מביא איתו בעיות שאנחנו כהורים בחברה המערבית צריכים לשים לב לזה. במערב, העניין של ההתמכרות לאינטרנט נכנס השנה כנספח ל-DSM, ספר המחלות הפסיכיאטריות”.
טאו התיר את התיעוד, אולם תחת מגבלות, שבהן מלווה שמנעה תיעוד במקומות מסויימים. “אני יודעת שבקומה הרביעית נמצאים הילדים הכי אבודים, במרכאות”, אומרת שלם, “ואני יודעת שהשתמשו במכות חשמל והיום זה מחוץ לחוק. לא ראיתי את זה, אבל בכתבות קודמות דיברו על זה”.
האנשים שם ראו את הסרט?
שלם: “עדיין לא”.
את חוששת מזה?
“תשמע, אין לי חוזה עם הפרופסור שהוא צריך לאשר את הסרט. כמי שפתח לי את הדלת הייתי רוצה שהוא יחשוב שעשיתי עבודה טובה, שהבאתי את המציאות בלי לעוות אותה. בחוזה הסכמנו על דבר אחד, שזה לא יהיה מוקרן בסין”.
הילה מדליה (שנייה מימין), שוש שלם וקולונל פרופ’ טאו ראן. צילום באדיבות שלם
איסור הקרנת הסרט בסין נובע, אולי, מהחשש מביקורת פוליטית על המחנה. מדליה אומרת: “ברור שיש קשר בין הפחד של הממשלה הסינית מהאינטרנט לכך שדווקא בסין החליטו למגר את שימוש היתר או ההתמכרות מהאינטרנט. ברור שיש פחד שהילדים יוצרים קשר עם ילדים ממקומות אחרים. אם אתה מכור לאינטרנט אתה כבר לא מועיל לחברה, לא פרודוקטיבי. גם לזה יש חלק בזה”.
קווסטים? “משקיעים מחפשים משחקי פרימיום, כמו כל הקנדי קראש למיניהם”
בולט ריילי, זמר הרגאיי הגדול ביותר שקם מעולם, הוא גיבורו הבדיוני של קווסט הנושא את שמו. קווסט הוא משחק מסע הרפתקאות ממוחשב, שבו לדמות יש משימה שצריך לבצע באמצעות חפצים ופעולות. במקרה של ריילי הוא “עושה דברים נגד אלימות, נגד גזענות, מתייחס לדברים באהבה, חברותיות ונחמדות. הכל בהשראת הרוח הזאת של הרגאיי”, מספר יוצרו, עודד שרון.
“המשחק לא רק מספר סיפור של אנדרדוג – הוא סיפור אנדרדוג. 
שלי ושל אדוונצ’ר מוב”, מספר שרון בסרטון הגיוס בקיקסטרטר. אדוונצ’ר מוב היא חברת המשחקים שלו, שהחלה לפתח את בולט ריילי ביחד עם שותפים אמריקאים, שסייעו לגייס 320 אלף דולר משלושה משקיעים. השותפים ניסו לגייס כספים נוספים מקרנות הון סיכון, נכשלו ופשטו את הרגל, ושרון המשיך בפיתוח לבדו. כעת הוא מנסה לגייס 120 אלף דולר במימון-קהל בקיקסטרטר. שבוע אחרי השקת הפרויקט הוא הגיע כבר ל-481 מממנים שהתחייבו ל-22 אלף דולר. [עדכון 5.2014: פרויקט המימון כשל, כשגייס רק 51 אלף דולר].
“אני משחק משחקי מחשב מאז שאני ילד”, מספר שרון ל”פירמה”. “שיחקתי כל סוג משחק שהיא בתקופה ההיא, 80′-90′. בקווסטים יש סיפורים, דמויות, עלילה, וללא ספק זה סוג המשחקים שאני הכי נהנה לשחק בהם והכי מושקע בתוכם”.
הפכת את זה לפרנסה?
“כן. פיתחתי כמה משחקים בצורה עצמאית, בתקופת הצבא, בין שמירה לתורנות מטבח הייתי יושב ומתכנת משחקים. עשיתי תואר במדעי המחשב ועבדתי במג’ורם, שהיתה בין חברות משחקי המחשב הראשונות בארץ. אחרי שהחברה הזאת נסגרה, ומכיוון שלא היו חברות משחקים אחרות בישראל שיעסיקו אותי, כי פשוט לא היו חברות, למדתי מנהל עסקים במטרה להקים חברה משל עצמי. הקמתי את קורבומייט גיימז והתחלתי לעשות קווסטים. הראשון בהם היה בשיתוף אורי פינק, שמבוסס על הקומיקס המפורסם זבנג, אחר כך יצרנו משחק נוסף שמבוסס על קומיקס שלו, בשם פיצה מורגנה. ב-2011 התחלנו לשתף פעולה עם היוצרים של הקווסט לארי והקמנו את אדוונצ’ר מוב. עשינו דמו שמבוסס על המשחק הראשון של לארי, ויצאנו איתם לקיקסטארטר לפני קצת יותר משנה. במקביל עבדנו עם כמה לקוחות – עשינו לקומפי אפליקציית אייפד ומשחק בשם קוקטייל ראן”.
יש בארץ שוק לקווסטים, כזה שמאפשר להתפרנס מהם?
“לא מהארץ. אף חברת משחקים ישראלית לא מפתחת לישראל, תמיד אנחנו מפתחים החוצה. יש שוק, עובדה שטים שייפר והחברה שלו גייסו 3 מיליון דולר, ויש עוד ועוד חברות שפונות לקיקסטארטר ומגייסות כסף למשחקים שלהן בהצלחה [שייפר, שעיצב כמה מהקווסטים היותר מוכרים, ביקש לגייס מהציבור 400 אלף דולר לקווסט דאבל פיין אדוונצ’ר, וסיים עם 3.3 מיליון דולר, מיליון מהם ביממה הראשונה; ע”ק]. זה לא במימדים של המשחק היילו – מה זה מאה אלף דולר או מיליון לעומת משחקים של מאה מיליון דולר – אבל בשביל חברות כמונו זה הרבה כסף, ולגייס משקיעים זה קשה. משקיעים מחפשים משחקי פרימיום, כל הפארמווילים והקנדי קראש למיניהם. כולם מחפשים את האנגרי ברדז הבא, שעולה מעט לפתח ועושה לך פי מיליון על הכסף. ובכל זאת מצאנו משקיעים שמאמינים ברעיון, שמאמינים במשחקים יותר אפיים עם יותר סיפור ותוכן”.
אחרי הקיפול: גלם הראיון.
שובר שורות בצבעים, ציור בלי לחץ ואתרים מטופשים // יוצרשת עם נועה ליברמן-פלשקס
“אני מציגה עבודות ברשת מאז ימי במה חדשה“, אומרת נועה ליברמן-פלשקס, בת 31, במקור מפתח תקווה והיום מתל אביב, מאיירת, מעצבת, כותבת ומכורת אינטרנט. לפני שנה וחצי הקימה את קבוצת הפייסבוק “שרבוט שבת“, שהיא מגדירה “מקום למאיירים-מעצבים-צלמים-מה לא להרגע קצת מהפרוייקטים הרגילים ולעשות קצת כיף”. מדי שבועיים בוחרת ליברמן-פלשקס נושא, וחברי הקבוצה מפרסמים איורים קשורים. בסוף אפריל, בהשראת ספירת העומר, הנושא היה “זקן”.
היפסטר ברוקולי, בהשראת לי להב! איור: נועה ליברמן-פלשקס
“בהתחלה זו היתה דרך להגיד, אני צריכה זמן לצייר בשביל עצמי ולא רק בשביל לקוחות, ולנסות כל מיני טכניקות וסכגנונות, שזה משהו שאין לי זמן לעשות מאז הלימודים בשנקר, וחבל לי”, היא מספרת. “זה היה בהשראת Illustration Friday. החלטתי שאפתח את זה לי ולכל החברים המאיירים שלי, שנוכל להתנסות שם בלי דדליין, בלי ביקורת של לקוח, בלי ‘האם אני משלבת את הטכניקה הזאת או לא’. בשנה וחצי האחרונות מצטרפים לזה מאה ומשהו אנשים כל חודש, זה כלי פרסום, וכרגע אנחנו עומדים על 1067 איש”.
נועה ליברמן-פלשקס. צילום באדיבותה
בבלוגה “הפרעות קצב ועיצוב” מפרסמת פלשקס “ניתוח צבעוני” של סדרות וסרטים, שבו היא מציגה את השימוש בצבעים ובמשפחות צבעים בסצינות, דמויות ומקומות, ומנתחת את הסיבות לבחירות הללו. “אני מאוד חזקה בניטפוק, במיוחד בסרטים”, מסבירה ליברמן-פלשקס, “ושמתי לב שאם אני מגיעה למצב שאני רואה סרט בפעם השניה או השלישית, אני שמה לב למה הדמויות לובשות, על איזה רקע הן עומדות, באיזה צבע השיער שלהן שהוא לא היה קודם, באיזה פילטר משתמשים. ניסיתי להבין מה זה מוסיף לעלילה. הפעם הראשונה שהתחלתי ממש להתעסק עם זה היתה ב’שובר שורות’, שמתי לב שמארי לובשת סגול וזה מאוד מזוהה. התחלתי לחשוב מה הצבעים שהדמויות לובשות אומר על העלילה. ככל שחקרתי את זה גיליתי שיש עולם שלם של מטאפורות שאפשר לגלות דרך הצבעים, ומאז התחלתי לנסות להחיל את זה על כל הסרטים שאני אוהבת, וזה נותן ערך מוסף ממש גדול”. פלשקס הרצתה על הצבעים ב”שובר שורות” באוקטובר 2013 באירוע פרידה מהסדרה, “Breaking TED”.
ויש לה גם מיזם פרוייקטי רשת מוזרים עם אחיה איתי ליברמן. “יש בינינו הפרש די קטן של שלוש שנים אז אנחנו קרובים. התחברנו לאינטרנט כשהייתי בת 10 ויצא ששנינו די מכורים. איתי הוא בחור שמתעסק עם מיזמים כל הזמן.כל פעם שאמרנו, ‘איזה מצחיק אם היה מחולל של שטויות של “אייל שני אומר”‘, הוא היה אומר, ‘בואי נעשה את זה’, והוא גם מלמד את עצמו תכנות ווב דרך זה. אז אמרתי למה לא, נעשה האחים ליברמן הפקות ונראה איזה שטויות יוצאות לנו”.
“בינתיים עשיתי איתו את ‘מחולל ההתרשמות הקולינרית של השף אייל שני‘, שפולט משפטים כמו ‘האספרגוס שבישלת גורם לי להתחבר לחוויה בלתי נשכחת של מיגרנה הולמת ואכזרית. זה מזכיר סיטואציה שבה ניתן לנצח במירוץ אולימפי למרות שניתן לקחת לטיול ג’יפיאס’; ואת Comments to Cats, שמחליף טוקבקים בתמונות של חתולים. יש לנו עוד כל מיני רעיונות מטופשים”.
חותמות יוניקוד, הנפשות גיף ושירת טוויטר עם עלמה אלורו // יוצרשת
פרפר שציירה פלורה סטייסי ב-1898 הוא היצירה הוותיקה ביותר שהשתמרה שעשויה כולה תווי מכונת כתיבה. עם בואם של המחשבים והתקשורת האלקטרונית נולדה האחות הדיגיטלית של אמנות מכונת הכתיבה, היא אמנות ה-ASCII, שעושה שימוש בסדרה האמריקאית הסטנדרטית בת 128 התווים. זו שימשה כאמצעי ויזואלי חלופי לתמונות, כשהיה בלתי אפשרי או קשה מאוד להפיץ קבצי תמונות כבדים. עלמה אלורו, אמנית ישראלית בת 32 שמתגוררת בברלין, מציירת באמצעות יוניקוד, תקן שמכיל למעלה מ-100 אלף תווים ומפעילה קבוצת פייסבוק סודית בת אלפי חברים שיוצרים יצירות כאלו.
“כבר הרבה שנים שאני מתעניינת בתת-תרבות אינטרנטית של אנשים שמשתמשים ביוניקוד כדי לעשות כל מיני תבניות מעניינות”, מספרת אלורו ל”פירמה”. “החבר’ה מהמפלגה הפיראטית הישראלית ביקשו ממני לעשות סדנא במסגרת תערוכת ‘אלובייקט‘ שהם אצרו בנושא פיראטיות והעידן הדיגיטלי. בדיוק חזרתי מפסטיבל אמנות הרשת והתרבות הדיגיטלית טרנסמדיאלה בברלין, שם יצרתי חותמות דיו של יוניקוד מפטרנים ש’גנבתי’ (קופי פייסט) מהקבוצה בפייסבוק” – מהלך שמחזיר את היצירה מהווירטואליה לעולם הגשמי של דיו על נייר. “זה נתן לי השראה לעשות את ‘שירת היוניקוד‘, שירה בסימני יוניקוד בלבד. אני קוראת לזה ‘סדנת שירה אבסטרקטית‘, כי הרעיון הוא שזה לא נראה כמו כלום, זה נראה כמו שירה, כמו איזשהו טקסט שאתה לא יכול לקרוא אותו”.
“נראה לי שהתבקשתי פעם אחת לעשות אנימציית גיף ודי התאהבתי בפורמט הזה”, היא מספרת על ז’אנר קבצי התמונות המונפשים שבו יצרה את פרויקט הנט-ארט הראשון שלה, Further Abstract. “יותר עניינה אותי התנועה מאשר לספר סיפור. וגיף, בגלל שזה לופ אינסופי, פחות שם דגש על המובן הקולנועי ויותר עוסק בצד החזותי של האנימציה, המחקר החזותי של איך פריים אחרי פריים אחרי פריים יוצר תנועה, ומה אפשר לעשות עם זה”. אלורו מציירת את הפריימים ביד, סורקת אותם וממעטת לבצע בסריקות עיבוד גרפי – “אני מנסה לשמור על אותנטיות של התוצאות שיוצאות מהסריקה עצמה”.
“ויש את המוזיקה, שזה עולם אחר לגמרי”, אומרת אלורו. היא וג’ניפר צ’אן – “אנחנו חברות קרובות, מספרות סודות אחת לשניה, אבל היא גרה בשיקגו. הקשר המרכזי הוא צ’טים, וגם הקשר היצירתי הוא פינג-פונג ברשת” – הקימו להקה/שת”פ בשם “אלפא גרלז“. השתיים הוציאו את השיר והקליפ FALSE IMPRESSION, שמבוסס על ציוצים בטוויטר. אלורו: “אני לוקחת מה שמוצא חן בעיניי מהטוויטר שלה, עושה מזה שיר ושולחת לה, לה יש רעיון לווידאו, אני מצטלמת ושולחת לה, היא עורכת. אנחנו מאוד שונות. היא עושה וידאו טראשי כזה, כמו רימיקסים של שירי פופ ביוטיוב, ואני עושה מוזיקה, אני לא כל כך הארדקור רשת כמו שהיא. ואז יש את הפינג-פונג הזה, וזה מכניס אותי בסוף לעולם הזה של נט ארט”.
בין סלפי לדיוקן עצמי // יוצרשת
האור בציור הוא “מטאפורה קלאסית של הטוב, של הקידמה, של ההומניזם”, כתב יונתן הירשפלד במאמר “בוצינא דקרדינותא, יונתן הירשפלד על מקורות האור בציור”. על השנדליר בציור “נישואי הזוג ארנולפיני” הוא כותב כי “מקובל לראות בנר האחד הדולק את עינו הפקוחה תמיד של האל”.
בציור השמן “המכתב” של דורון וולף נראית אישה צעירה יושבת בחדר חשוך, פניה נוגהים באורו התכלכל של צג המחשב – קידמה? הומניזם? ישות עליונה ששולטת במעשינו? הציור “סוליטר” חשוך רובו, חוץ מפניה של אישה שמוארים גם הם על ידי צג מחשב, שעליו משחק הקלפים הפופולרי שרומז גם לבדידותה.
“המכתב”, ציור של דורון וולף
“העבודה שלי מדברת על זמן, ואולי גם על האופן שבו חוויית הזמן השתנתה”, אומר וולף, בן 37 מחיפה, בעל תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים ותואר שני בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. “העבודות מנכיחות את המתח בין צילום וציור, בין תיעוד של רגע מהיר לבין ההשתהות והבדיקה הממושכת שלו. בציור האמן נוכח בתוך הסיטואציה שאותה הוא מצייר, מתעמק בה, לפעמים באופן חוזר. צייר כמו לוסיאן פרויד, לדוגמה, צייר את אחיו מאות פעמים כדי לנסות לתפוס משהו מהזהות שלו”.
באחד מציוריו, מה שנראה כמו ערפילית הוא למעשה דיוקן עצמי. הכתם הלבן שתופס את מרכז הקנבס הוא אורו של הפלאש המוטח בראי וחוזר לעיני הצייר, הצלם והצופה. כתמים כאלו מוצגים בציורים נוספים, שמדמים את רגע הצילום או את כשל הפלאש המשתלט על הסלפי, שאותו תיעד וולף רגע לפני שהוא קפץ את הכריש.
Flash Beck, ציור של דורון וולף
וולף: “בצילום שאני משתמש בו בעבודות אני מנסה לחקות סגנון של תצלומי פייסבוק, סנאפ שוט, אתרי היכרויות וכדומה. צילומים מאוד מהירים שנעשים כל הזמן, ללא התעמקות. היום אנשים מעלים תמונות לרשת בטבעיות כמעט כמו אכילה או נשימה. הציור המתעמק של דימוי חולף, שמציג עדיין את העקבות טריים של שריפת הפלאש (טעות טכנית מנקודת המבט של צילום מקצועי), יוצר תחושת זמן שמעניינת אותי”.
בציורי הסלפי אתה אדם שמצייר אדם שמצלם את עצמו. איך אתה מנתח את תופעת הסלפי, כאמן וכאדם שחי בדור שבו הפורמט הזה הפך כל כך נפוץ?
“לדעתי העיסוק בזהות דרך צילום עצמי והצורך כל הזמן לקבל אישורים חיוביים, לייקים, ברשתות החברתיות, גורם לכל אחד מאיתנו לתפוס את עצמו כמעיין סלב, שכל רגע מחדש עשוי לקבל את 15 דקות התהילה שלו. אנשים עסוקים בלצלם את עצמם ומתעסקים יותר מבעבר במראה החיצוני שלהם. מצלמים לרוב את מה שהכי מעניין, לא?”
“סוליטר”, ציור של דורון וולף
מה בין סלפי לבין דיוקן עצמי מסורתי?
“דיוקן עצמי נחשב למקום בו האמן חוקר את אישיותו ומתאר איך הוא רואה את עצמו. ה’סלפי’ מציג תדמית חיצונית, רדודה במבט ראשון, שמשקפת במובן כלשהו את הרגע האינטימי הזה של אדם המביט בעצמו במראה. אבל בעצם רגע שהאינטימיות בו כבר הופרה, שמלווה בידיעה שהדימוי יעלה לרשת. בעיני הרגע הזה הוא מאוד מעניין”.
“אני מתבונן בעולם הדיגיטלי בהתפעלות, אבל לא יכול שלא להיות ביקורתי כלפיו באותו זמן”, הוא אומר. “בעבודות, אני מנסה להציג את העולם הזה באופן שמאפשר התבוננות בו באופן משתהה ולא תזזיתי. אני מציג את התופעות של חיי היום יום, את ההווה, באופן פתוח שמאפשר אולי לגלות את היופי של העולם הזה”.
יש לך עניין כיוצר באמנות ניו מדיה, ביצירה שמאפשרת לצופה אינטראקציה ונראית אחרת בכל פעם לפי מה שהצופה עושה?
“לא”.
דורון וולף. צילום: דוד קרסו
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס
מדוקטור הו ועד בוב דילן, לי להב כובשת את הגיקיה העולמית // יוצרשת
“סרטוני ההנפשה של המאיירת, הקומיקאית והפאנגירל השרופה לי להב גרמו גרמו לנו כל השנה לצחוק עד לפקיעת התפרים”, השתפכה מרדית’ וורנר בכתבת “הכוכבים הפורצים הטובים ביותר של 2013” בבלוג המדע והבידור io9. להב (יוטיוב, פייסבוק), בת 29 28 מהרצליה, הופיעה במקום השני ברשימה.
“מסתורי מאוד”, משיבה להב כשאני שואל אותה איך הפכה ליקירת אומת הגיקים, “אני בעצמי עדיין מנסה להסתכל אחורה ולברר כיצד הפלא התחיל. הרבה פאנסרביס ודוקטור הו! הרבה דוקטור הו”.
תסבירי בעברית לי ולקוראים מה זה פאנסרביס ומה עשית בתחום הזה.
“fanservice, קריצות חסרות בושה כדי להשביע רצון מעריצים. בערך כמו שקרה ברוב העונה הנוכחית של שרלוק. אני בעסקי לְרַצּוֹת חנונים. למרות שאיכשהו תמיד יש אנשים לא מרוצים. אוף! קאנט פליז דם אול”.
“אני אנימטורית ומאיירת שבעיקר עוסקת בפופ קולצ’ר ותרבות מעריצים גיקיים למיניהם”, היא מספרת. “מאחר שאני בעצמי תמיד העדפתי לשבת ולצייר דמויות מסדרות מאשר נוף ופירות, זה היה עניין של זמן עד שאתחיל להתייחס לתרבות הפנדומים (שילוב של fan ו-kingdom, קהילת מעריצים של תופעה כלשהי) [תיקון: -dom היא סיומת שמצביעה על השתייכות למתחם מסויים; Fandom היא השתייכות למתחם ה-fans, מעריצים או חובבים; ע”ק], לשמחת המעריצים ולדאבונם של מוריי בבצלאל” – שם למדה אמנויות המסך. היא עובדת עם המאייר תום טרגר, שכותב איתה ויוצר רקעים לסרטונים שלה, ועם בן זוגה, התסריטאי אורן מנדזיצקי.
התחביב הוא גם הפרנסה, והשניים מתערבבים זה בזה: “בעיקרון כאנימטורית פרילאנס עובדת במה שבא, אבל בזכות האנימציות שלי קיבלתי כמה עבודות כיפיות מאוד שקשורות לאותו עולם. אחת מהאהובות עליי הייתה כסטוריבורדרית בסדרת יוטיוב בשם Doctor Puppet שמבוססת על דוקטור הו ובקרוב גם שיתופי פעולה נוספים עם ערוצים אחרים”. להב השתתפה גם בקליפ האינטראקטיבי שוניה היימן יצר עבור בוב דילן – היא יצרה את האנימציה של ערוץ הילדים שבקליפ. “זה מרגיש משונה ומדליק! קארמה טובה לאחר שבטעות שברתי לחברה בתיכון דיסק אוסף של האמן (סליחההה עדדייי)”.
איזה סרטון הפך אותך למפורסמת?
“הו הו, לא הייתי אומרת מפורסמת! בוא נגיד מוכרת בערך בתחומה. אני לא חושבת שהיה אחד ספציפי שהביא המון עוקבים ונרשמים בבום, מסרטון לסרטון אני צוברת כתבות ואנשים חדשים ששומעים עליי. הסרטון הראשון שעשיתי שגרם לי לרצות ללכת לכיוון של יוצרת ברשת היה זה שעשיתי לאורן בן זוגי ליום ההולדת” – סרטון שבו שילבה אותו ואת חבריו בפתיחים של תוכניות טלוויזיה ובהן מד-מן ורוק 30 – “אבל זה היה הסרטון ‘Fangirls.‘ שממש גרם לי לרצות לעשות מערכוני אנימציה קצרצרים ומשעשעים (ולראות תוצאות כשאני מגגלת את השם שלי. כן אני עושה את זה הרבה. מאוד. זה נהיה קצת בעיה)”.
“כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהו סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש” // יוצרשת עם ירמי שיק בלום
יחצן-העל רני רהב נכנע והצטרף לרשתות החברתיות. בפייסבוק התנהלו כמה שיחות משונות במיוחד בין רהב לבין גולשים. כלומר, בין גולשים לבין מי שהם טעו לחשוב שהוא רהב האמיתי, למרות שהדף שדרכו פנו אליו נקרא “רני רעב“. “רוב השיחות נעות בין פרגון מטורף (אתה צריך להיות ראש ממשלה, אתה מלך), שאני חייב להודות שהפרגון הזה מחליא ומפחיד אותי, לבין הודעות נאצה (לרוב בשגיאות כתיב)”, מספר ירמי שיק בלום, מפעיל העמוד. “וגם יש הודעות שבהם מבקשים ממני לעזור לילד כזה או אחר, או לאנשים חולים וכדומה, לאלה אני עונה ברצינות ומפנה אותם לעמוד האמיתי של רני רהב. זה שאנשים שולחים לי הודעות ברצינות גורם לי ממש לדאוג לגבי המצב שלנו. זה ממש מעיד על בורות, על השטחה מוחלטת. אף אחד לא באמת מתעמק בתוכן, זה ברמת הכותרת, הכל מתומצת. אין סבלנות ואין רצון להתעסק במשהו שלוקיח ממך יותר מרגע. על זה גם בדיוק רני רהב עושה את הקריירה שלו וזה רק הולך ומתעצם ככל שהוא הופך למיינסטרים יותר”.
ירמי שיק בלום. צילום: יונתן השילוני
שיק בלום, תסריטאי וסטנדאפיסט, מפעיל פרוייקטי רשת נוספים. אחד מהם הוא דף הפייסבוק “העמוד שלוקה בחסר“, שבמסגרתו העלה את “הנסיך המדליק מבית אל”, סרטון סאטירי פוגעני נגד מתנחלים, שיצר בשיתוף שאול לוריא.
העמוד שלוקה בחסר “נע לפי המצב רוח המשתנה שלי (שלצערי קוטבי מדי לכאן ולכאן), ועולה בלי יותר מדי סינון, בצורה שקרובה קצת לזרם תודעה. לפעמים זה יוצא בצורה של ממים והתייחסויות אקטואליות, לפעמים בציורים סתומים בתוכנת צייר ולפעמים בטקסטים אישיים יותר תחת דמויות פיקטיביות. הטקסטים התחילו בצורה שמושפעת מאוד מהפורמט של השער האחורי של עוזי וויל והפכו ואוחדו עם הזמן לדמות אחת שנקראת ‘ארווין’ ותחתיה אני כותב את כל המירמורים והתסכולים שמציפים אותי ומצחיקים אחרים”.
יש תחושה שהממים הפכו לפורמט מיינסטרימי וקפצו את הכריש. אתה רואה עתיד בפורמט הזה?
“אני לא רואה עתיד באופן כללי בכל מה שקשור לתרבות במדינה הזאת. אני מוקף אנשים מוכשרים כל כך סביבי, שלא מפסיקים ליצור, מתוך רצון אמיתי ותשוקה לעשייה אהבה גדולה לשפה ולתרבות העברית והישראלית, אבל אחוז קלוש מהם אשכרה מתפרנס מהעיסוק העיקרי שלהם. כל הרצון הזה ליצור ולהיחשף מופץ רק באינטרנט וסיכוי נמוך שיצא מגבולות הווירטואליה, כי במדינה כמו שלנו אין מקום במדורת השבט לתרבות שוליים בצינורות המקובלים. כל מה שקצת חתרני ויש בו איזשהו סיכון כלכלי, פשוט יפסל מראש. לכן למשל לאחרונה אושיית הפייסבוק הנאלחת אריאל ויסמן כתב סדרת רשת בת שלושה פרקים בשם ‘המכסחים בע”מ’ שביימתי יחד עם ניב מג’ר המצחיק והמקסים והיא תעלה לרשת בתקווה שמישהו מהעולם האמיתי יתעניין בה ויפרנס אותנו, אני פסימי לגבי זה אבל אופטימי שזה ייצא מצחיק ומגניב ושבסופו של דבר, הכוח המניע להמשיך זו חדוות היצירה הטהורה, בעברית(!!!) בלי קשר לכסף, הצלחה, סמים ומין”.
אחרי הקיפול: הראיון המלא עם שיק בלום, שנערך באימייל ב-18.11.2013.
איקאה הולכת למות. את הרהיטים שלכם תדפיסו בבית
איקאה מוכרת לנו חלקי רהיטים להרכבה לפי הוראות קשיחות. כרזה שיצר המעצב טל ארז מציגה סניף איקאה נטוש וחרב. בעתיד הנראה לעין, הוא מאמין, הצרכנים – הוא מעדיף את המונח “משתמשים” – יהיו מעורבים כבר בשלב תכנון ועיצוב המוצר, ואת הדגם התלת-ממדי הדיגיטלי ידפיסו איפה שירצו – “לא נלך לאיקאה, אלא נוריד את הקובץ שאנחנו רוצים ונייצר אותו בבית או בשכונה”. ארז בוחן את מקומם של עמיתיו למקצוע בעתיד הזה, ואת חלקם בהובלתו.
בתואר השני שלו בעיצוב בדיזיין אקדמי באיינדהובן שבהולנד כתב ארז את התזה שלו, Design for a New Consumer, שנולדה משתי מגמות, הכוח הפוליטי והצרכני שהווב 2.0 נתן לאנשים, והתפתחות הייצור הפרטי/ביתי באמצעים שבהם מדפסות תלת-ממד, מכונות כרסום דיגיטליות וסדנאות ייצור דיגיטליות (fab labs). “עיצוב תעשייתי נקרא כך כי הוא נולד למהפכה התעשייתית, שהולידה את המושג צרכנים. את הטכנולוגיות הללו מכנים לא פעם המהפכה התעשייתית השלישית או הבאה”, הוא מסביר. “[היום יש] הנגשה של אמצעי הייצור ברמה המקומית והביתית – או ברמה היותר סוציאליסטית, הביזור של אמצעי היצור. ברמה מאד פשטנית, העתיד מבטיח שאנחנו שולטים באמצעי הייצור”.
התמה בפרויקטים האמנותיים שיצר ברוח התזה היא “לפתוח את תהליך העיצוב לדיאלוג מול הצרכנים החדשים, שהם אקטיביים יותר, משתפים יותר ומשותפים יותר. בכל הפרוייקטים, המעצב מוותר על חלק מהשליטה, ומאפשר למשתמש לקבל החלטות בתהליך ולהיות שותף פעיל בצורה כזו או אחרת בתהליך העיצוב”.
אחד הפרוייקטים הוא Box-o-rama (שנוצר בשיתוף “איבנט ארכיטקטור”), פלטפורמת רשת שמאפשרת למשתמשים לארגן קופסאות על פלטת עץ סטנדרטית וליצור ריהוט מותאם אישית. בסוף התכנון, המערכת מחשבת וקובעת את מעטפת המבנה ואת עובי הפלטה הנחוצים, והרהיט הסופי מיוצא בקובץ שך דגם תלת-ממדי. “הרעיון היה לייצר ממשק שבו המעצב מגדיר מגרש משחקים, סטנדרטים של איכות, פונקציונליות ושפה אסתטית מזוהה, אבל מכילים בתוכם אינסוף אפשרויות, ולפתוח את הספקטרום של מה שאתה יכול לעשות”, אומר ארז. “אתה יכול לעצב בעצמך, לקנות עיצוב שמישהו אחר עשה, לשחק בתוכנה ולא לקנות את המוצר בסוף, לייצר קטלוג הולך וגדל של אפשרויות, של מה הרהיט הזה יכול להיות. אתה יכול לקנות את המוצר שלם, מפורק אבל צבוע, מפורק ולא צבוע, או לקבל רק את הקבצים ולייצר בעצמך”.
בתזה שלו כתב ארז על גוגל אובג’קט: “זה מתקשר בצורה ברורה את העתיד המאוד אפשרי של כמה שנים קדימה, שאומר כמו שיש לנו היום גוגל אימג’ז – תחפש אגרטל ותקבל אינסוף תמונות של אגרטלים – אפשר לדמיין עתיד שבו במקום שתדפיס תמונה של אגרטל, תדפיס את האגרטל עצמו. האינסוף הזה מבלבל אותנו בהקשר של הבחירה – איזה מוצר אני רוצה. יש לזה השלכות מבחינה כלכלית, מה יגרום לך לרצות לעשות מוצר שהוא שלך ולא שחבר שלך ישלח לך את האגרטל שהוא עיצב”.
עיסוק נוסף באגרטלים נעשה בפרויקט instances (בשיתוף סטודיו דיזיינסט), אוסף אגרטלים שבתוכם קודים לסריקה. ארז מסביר: “זה כמו גלישה במרחב הפיזי. כל אגרטל מכיל קודים של מניפולציות צורניות על האגרטל הפיזי, אבל בשביל לסרוק אותם אתה צריך להרוס את האגרטל. הרעיון הוא שתגיע למצב שתגיד, ‘זה יפה מדי בשביל שאני ארצה להרוס אותו’. בנקודה הזאת של לקיחת אחריות מגיע רגע בחירה ושייכות, הרגע שהאגרטל הופך להיות באמת שלך”.
הקעקוע שיגלה אם אתם מדברים עם אדם או מחשב // צילה חסין // יוצרשת
צילה חסין תרגמה לאחרונה לעברית את המניפסט “המהנדס הביקורתי”, שכתבו “חברים האקרים שלי מהלימודים”. “במניפסט הזה הם מתייחסים למהנדס התוכנה כאל הכוח המעצב המשמעותי של זמננו. אני מסכימה עם כך בכל לבי – קשה להפריז בכוח של האלגוריתם של פייג’ראנק ואחרים. פייסבוק, למשל, מעצב את המציאות שאנחנו חיים בה ברמות העמוקות ביותר. בעבודה שלי אני מנסה לחקור יצירת פלטפורמות שמטרתן לגרום לחשוב או לבחון דברים מזווית שונה”.
אחת העבודות הללו היא Humanum Unknown Error, שמוצגת בימים אלה בתערוכת “חיים אחרים” שמעין שלף אצרה במוזיאון המדע בירושלים. התערוכה מוקדשת לאבי המחשוב המודרני, אלן טיורינג, שהגה את מבחן טיורינג שאמור לאפשר הבחנה בין בני אדם למחשבים. בעבודה של חסין, הצופים מוזמנים לבחור בין קעקועים של קוד QR, שמכונות יודעות לפענח ולתרגם לטקסט (כמו כתובת אתר אינטרנט) ובני אדם לא, לבין קעקועי CAPTCHA, שמציגים סדרה של אותיות מעוותות על רקע מבלבל, שבני אדם מצליחים לקרוא ומכונות לא (או, יותר מדויק, לא תמיד).
חסין למדה מתמטיקה ומדעי המחשב, ואז נכנעה לתשוקה קדומה שלה והחליטה לעבור לאמנות. שיחה עם בן זוגה וכתבה שקראה על טכנולוגיה כאמנות – תערוכה שבה הוצג, בין השאר, וירוס מחשבים כאמנות – משכו אותה לתחום הזה. “ההתייחסות לטכנולוגיה כמשהו שמעצב את החיים שלנו, בצורה שקופה, בצורה שאנחנו לא ממש מודעים אליה, הצורה שבה גרמו לטכנולוגיה להיות נוכחת, היתה מרתקת בעיניי”. היא פועלת תחת השם missdata – על משקל מיסאינפורמציה. “אני עושה misdata, איזשהו עיוות למידע שיש ברשת, כדי לקבל השתקפות אחרת של המציאות, ולא בהכרח השתקפות שנקבעת על ידי האלגוריתמים של התאגידים”.
עבודה שממחישה זאת היא מנוע החיפוש שמוגל. “אנחנו חיים כיום במערת גוגל, אם להתייחס למשל המערה של אפלטון, מכיוון שהוא מנוע החיפוש השולט”, היא אומרת. “שמוגל הוא מנוע חיפוש רנדומלי ולא דטרמיניסטי, שמציג את כל מאות תוצאות החיפוש שגוגל מציג לך, אבל בסדר רנדומלי, מבטל את היררכיית המידע ומעשיר את תפריט המידע הנפוץ שלך. גוגל הוא סרץ’ אנג’ן (מנוע חיפוש), ושמוגל הוא ריסרץ’ אנג’ן (מנוע מחקר) – אתה מחליט מה אתה מקבל, לא האלגוריתם”.
בשנה שעברה הציגה סדרת הארדיסקים משומשים שרכשה בשוק הפשפשים תחת לוגו של חברה מומצאת בשם Society for the Preservation of Found Digital Heritage. “ההארדיסקים הם אחד הארטיפקטים המשמעותיים של דורנו, הם מכילים את כל המידע עלינו”, היא מסבירה. “מה התקופה שלנו משאירה לעתיד? מה שהיה פעם כדים שהכילו המון מידע – מה עכשיו מכיל את המידע הזה? עד כמה עמוק אפשר להכיר אדם רק על פי חיטוט בנבכי ההארדיסק שלו?”
הראיון המלא עם חסין:
“למדתי מתמטיקה בתואר ראשון ואח”כ השלמתי לתואר ראשון במדעי המחשב, וכשכבר הייתי רשומה לתואר שני במתמטיקה החלטתי להיכנע לתשוקה שלי מימים ימימה ולחתוך ולעבור לאמנות. חיפשתי באיזה תחום להמשיך – התלבטתי בין אדריכלות, צילום, קולנוע, ובן זוגי, שהוא מדען, דיבר על אמנות מחשבים. בדיוק קראתי בהארץ על תערוכה בשם Open Source Art Hack, שהדהימה אותי. חלק מהדברים שהציגו שם היה וירוס כמעשה אמנות, ותוכנה שעושה סקאנינג לפורטים פתוחים ופרוצים כמעשה אמנות. התפתח דיון גדול לגבי אם זה אמנות ואם ראוי להציג. ההתייחסות לטכנולוגיה כמשהו שמעצב את החיים שלנו, בצורה שקופה, בצורה שאנחנו לא ממש מודעים אליה, הצורה שבה גרמו לטכנולוגיה להיות נוכחת, היתה מרתקת בעיניי. וגם התחברה לי עם עבודות מוקדמות יותר של ברוס נאומן, שעשה עבודות מרתקות עם מצלמות מעקב”.
מה זה אומר טכנולוגיה שמעצבת?
“אנחנו חיים כיום במערת גוגל, אם להתייחס למשל המערה של אפלטון, מכיוון שהוא מנוע החיפוש השולט. יש לי שתי עבודות עם גוגל – אחת היא שמוגל [האתר לא עובד מאז כתבה עליו בקפטן אינטרנט ב-2013; מידע עליו מהאתר של חסין כאן] (shmoogle) – גוגל שמוגל, בהשראת ‘אום שמום’. זה מנוע חיפוש רנדומלי ולא דטרמיניסטי, שמציג את כל מאות תוצאות החיפוש שגוגל מציג לך, אבל בסדר רנדומלי. מבטל את היררכיית המידע ומעשיר את תפריט המידע הנפוץ שלך. גוגל הוא סרץ’ אנג’ן (מנוע חיפוש), ושמוגל הוא ריסרץ’ אנג’ן (מנוע מחקר) – אתה מחליט מה אתה מקבל, לא האלגוריתם.
“השניה כבר מתייחסת לסדר של גוגל כעוד נדבך במערך שלם של פרמטרים שיש לקרוא אותם כדי להבין את מה שאנחנו רואים. העבודה, Image Tracer, מתחקה לאורך זמן אחר אימג’ים שמופיעים בתוצאות החיפוש של שאילתה מסוימת. אחת הגירסאות היא גירסה ישראלית פוליטית שמתחקה אחרי מונחים כמו קפיטליזם, PLO, Zionism, דברים כאלה. התחלנו להריץ את זה ב-2006 וההרצה האחרונה היתה ב-10′ או 11′. הרצנו את השאילתות פעם אחר פעם, שמרנו את כל התמונות שמתקבלות באימג’ סרץ’, וערמנו אותן זו על זו. אתה יכול לראות, למשל, את התמונות שהופיעו במקום הראשון ב-Zionism לאורך זמן”.
מתי התחלת לכנות את עצמך missdata?
“השם missdata נולד ב-2007, כשהייתי כבר בתוך העשייה האמנותית. מצאתי לזה תרגום לאחרונה – מידע’לה. זה לא ‘מיס דאטה’, אני לא באיזה דאנג’ן או משהו, זה המשך של מיסאינפורמיישן, כשפּׂה זה לא אינפורמיישן, האינטרנט נשען על דאטה, שאתה עושה לו עיבוד והופך לאינפורמיישן. אני עושה Misdata, איזשהו עיוות למידע שיש ברשת, כדי לקבל השתקפות אחרת של המציחאות, ולא בהכרח השתקפות שנקבעת על ידי האלגוריתמים של התאגידים”.
את מדברת רק על מידע בעבודות שלך?
“העבודות המוקדמות מדברות על מידע והמאוחרות יותר על האימפקט הרחב שיש למידע על ההוויה העכשווית שלנו. העבודה שאני מציגה בתערוכת ‘חיים אחרים’, שאצרה מעין שלף עכשיו במוזיאון המדע בירושלים, נקראת Humanum unknown error. היא מאפשרת למשתמש בדיקה מהירה, האם הישות שהוא משוחח איתה פנים אל פנים היא אדם מכונה. אם הישות מסוגל לקרוא את הקעקוע שהוא הדביק על עצמו, הוא יודע שזה אדם, ואם לא – זה מכונה. זה הפן הפרקטי. יש פה מבחן טיורינג הפוך, שמפקיע אותו מהמכונה. מבחן טיורינג ההפוך זה כלי בידי מכונות שיוכלו להבדיל מי אדם ומי מכונה [לדוגמה, CAPTCHA, שבה מחשב בוחן אם הגורם שמתקשר איתו הוא אדם או מכונה, ע”ק]. רציתי להפקיע את זה מה-realm של המכונה ולהחזיר את זה לידי בני אדם. בתסריט בדיוני או לא בדיוני, בעולם שוורצנגרי, נצטרך כלי להכריע מי עומד מולנו, או להציג מסרים שיובנו רק על ידי מכונות או רק על ידי בני אדם. לכן בקעקועים יצרתי גם QR code וגם קפצ’ות. גם הקפצ’ות וגם ה-QR קודים יוצרים שפה חדשה שמרתק לשחק”.
“תרגמתי מניפסט שכתבו חברים האקרים שלי מהלימודים, שנקרא ‘המהנדס הביקורתי‘. במניפסט הזה הם מתייחסים למהנדס התוכנה כאל הכוח המעצב המשמעותי של זמננו. אני מסכימה עם כך בכל לבי – קשה להפריז בכוח של האלגוריתם של פייג’ראנק ואחרים. פייסבוק מעצב את המציאות שאנחנו חיים בה ברמות העמוקות ביותר. בעבודה שלי אני מנסה לחקור, גם באמצעים אונלייניים, יצירת פלטפורמות שמטרתן לגרום לחשוב או לבחון דברים מזווית שונה, וגם בעבודות שהן אופליין, כמו הקעקועים האלה.
“היתה עבודה שהצגתי במגדל דוד בי”ם בשנה שעברה – לקחתי הארדיסקים שקניתי בשוק הפשפשים בעשרה שקלים, שמתי בקופסת תכשיטים מהודרת עם לוגו של חברה שהגיתי, ‘Society for the Preservation of Found Digital Heritage’, כתבתי לזה תעודת אותנטיות, שכל המידע על ההארדיסק היה שייך לאדם או מכונה אמיתיים – לא נגעתי, לא מחקתי ולא התערבתי, ושהצורה שהגעתי להארדיסק הזה היתה אקראית לחלוטין. המחשבה שלי היא על ההארדיסקים כאחד הארטיפקטים המשמעותיים של דורנו, הם מכילים את כל המידע עלינו. מה התקופה שלנו משאירה לעתיד? מה שהיה פעם כדים שהכילו המון מידע – מה עכשיו מכיל את המידע הזה? עד כמה עמוק ארפשר להכיר אדם רק על פי חיטוט בנבכי ההארדיסק שלו”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
