על מי אני עובדת כשאני עובדת מהבית

פוסט של ויטה קיירס

היום עבדתי מהבית וזה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לא הייתי חולה או נשארתי לשמור על מיגרנה, פשוט עבדתי מהבית, כמו שחלק מהאנשים עושים.

עברתי עם הפיג’מה מהמיטה לסלון, דוחה את טקס שטיפת הפנים וצחצוח השיניים, והתיישבתי מול המחשב עם קנקן תה יסמין ופנים מקומטות משינה. ברקע שדרני רדיו התחרו על תשומת הלב שלי עם חלונות ההזזה הגדולים שהתנגשו אחד נגד השני בגלל הרוח.

עבדתי בשקט, ואם תשאלו אותי, גם ביעילות. אבל זה לא בגלל שבבית אין אנשים ולכן גם לא הפרעות, אלא כי איש לא הסתכל עלי.

אופן ספייס הוא מקום נורא לעבוד בו. ולא רק בגלל הרעש (בינינו, אני זו שעושה את הרעש רוב הזמן) או הצורך להתחשב באחרים. זה אפילו לא בגלל שכל מי שעובר מאחורי מציץ בלי ברירה אל עבר המסך שלי (כאילו שהוא יראה שם משהו שהוא לא פייסבוק או מערכת התוכן של ווינט). זו העובדה שבכל רגע נתון – יש מישהו שמסתכל (או לכל הפחות – רואה).

נונשלנטיים וחסרי מיקוד ככל שיהיו, מבטים זה דבר מאוד מתיש כי הוא מחייב חלק מסוים בתודעה שלי להיות כל הזמן ער, ועדיף גם בשליטה. בכניסה למשרד מרכיבים עלי חיישני תנועה, וכל תזוזה של קולגה מלפניי או מצדדיי מפעיל את האזעקה.

אני קופצת על הקשת האוטיסטית ומתגלשת אל עבר העצבנות והעייפות . וכשיום העבודה נגמר, כל היום נגמר. אין לי חשק לצאת ולראות עוד רואים, אז אני צופה בטלוויזיה עד חצות. המבט של אייל שני חודר, אבל לא את המסך.

חוץ מהיום. היום כאמור היה אחד המאושרים בחיי.