תשדיר הבחירות, מבשר הרשת, מנסה להתאחד עם ספינת-האם
מראש היה רף הכניסה נמוך – ובכדי. גם לפני שהגיעו לכאן מצלמות הווידאו הביתיות בשנות השמונים, חוק מימון מפלגות (התשל”ג) הבטיח לכל מי שהצליח לחמוק מתחת לאף של ועדת הבחירות כסף בחינם למימון שעות אולפן ודקות שידור בטלוויזיה. שידורי התעמולה – גם אם ניתן בהם ייצוג לכמה מפלגות מהמיינסטרים הישראלי, זה שנכנס בסוף, למרבה הצער, לכנסת – היו בראש ובראשונה דרכו של התמהוני לפנות אל העם באופן ישיר ובלתי אמצעי. בכך, שידורי התעמולה אינם רק מכשיר דמוקרטי ממעלה ראשונה אלא גם מבשרי האינטרנט:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=T0Wc71WK0uk[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=GfNUtdVZwtA[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ngEh_P7UdGo[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=25SyBpU0Tug[/youtube]
[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=3hi45l7kaco[/youtube]
ובכל זאת, שווה להכביר כמה מילים על המיינסטרים של שידורי התעמולה. תעמולת הבחירות הגיעה לטלוויזיה בערך באותה תקופה שבה הפרסומאים השתלטו על ניהולם של מה שכונו לפתע, ובלעז להכאיב, “הקמפיינים”, והמיינסטרים שלהם – שתפקד, ממש כמו הפרסומות, כפילר מעצבן בין תכני האינסטנט-קאלט של המפלגות שמתחת לאחוז החסימה – היה שיקוף נאמן של תעשיית הפרסום. לפני היות השידור המסחרי ובימים שבהם שיא היצירה היה “הקרב על המילקי“, תעמולת המיינסטרים נראתה ככה:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=bT9Eo5Fre8M[/youtube]
ואילו בימי “גלגל המזל”, עת המיטב של הפרסומות היה “הקרב על המילקי” עם אקי וסנדי, פרסומות-התעמולה היו שנונות, יעילות – קריאייטיביות, אפילו. ב-1992 חד”ש, מפלגה עם יכולת כמעט מיתית לייצר תעמולה שקולעת בול בפוני של הצייטגייסט, נחרטו לעד בזכרוני עם סרטון “קליל, קליל, קליל“. בעיני שיאה היצירתי של התעמולה היה בבחירות 1996. הליכוד הביא אותה ב”אין שלום, אין ביטחון” וב”עושים שלום בטוח” וב”מי ישמור על הגולן – העיניים של המדינה?” ואילו העבודה שכרה את החמישייה הקאמרית וגם הפיקה את “ישראל גדולה על ביבי“. הגמלאים עשו מה שיכונה, עשור מאוחר יותר, “קמפיין גרילה”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=EPvJwUPU1-A[/youtube]
מאז אפשר לרשום שני תהליכים מקבילים: עלייתה המטאורית של הרשת ושקיעתה האיטית של תעמולת הבחירות. ב-’99 עוד היה “נאש קונטרול” ו”עלה ירוק או עלה לניידת”, אבל זה כבר לא היה אותו דבר.
התמהונים נשארו, כשהיו: אינסטנט קאלט. עד היום, כשאני נואש מהמצב המדיני, אני מחפש אותם ביוטיוב ומתעודד.
המיינסטרים רוצה להיות פייסבוק כמו הנוער
עכשיו אפשר לטעון – ולעשות זאת בכל כלי התקשורת, אם אפשר – שהרשת ייתרה לגמרי את שידורי הבחירות, בכך שהיא ממילא מאפשרת לכל תמהוני קשר בלתי אמצעי עם הציבור, וגם את היכולת להיות אינטסנט-קאלט 365 ימים בשנה מבלי שצריך לוותר על לונדון וקירשנבאום בשביל זה. זאת לא טענה רעה, ומי שמשמיע אותה במעשים ולא רק במילים, הרי אלו שידורי התעמולה של המיינסטרים בעצמם. הצפייה באלו לא משאירה מקום לספק: אם יש משהו שבאמת, כמו שאומרים במשרדי פרסום, מחרמן את מי שעשה אותם – זה הפייסבוק. הנה למשל, הבית היהודי מציגים בטלוויזיה סטטוסים מפייסבוק שתומכים בנפתלי בנט. למה הם עושים את זה? לא, באמת, תסבירו לי. למה?
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=F4r9tPFS2uc[/youtube]
שידורי התעמולה לאינטרנט של סולמיתארץחדשה, לעומת זאת, מוכרים לגולשי פייסבוק אפילו יותר מסטטוסים התומכים בבנט. ובטלוויזיה מה? בטלוויזיה מוצגת שקופית באורך שלוש דקות ושלוש עשרה שניות. תעזבו אותנו בשקט, במטותא, אומרים אנשי ארץ חדשה, מהטלוויזיה הזאת: יש לנו יש את רני בלייר, שהבחירות האלו הראה שהוא הבמאי המוביל בישראל של פרקי טלוויזיה בידורית קצרצרים הפונים לרשת, מה שמכונה בחו”ל webisodes.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=C4I2vy9sT_g[/youtube]
לא תמיד שקופית שמאחוריה שיר, המתחזה לסרטון, היא אמירת תיגר על מדיות ישנות. לפעמים היא מהווה ניסיון כן אף אם נואש להסתנן למדיה חדשה. הנה דוגמה: מה קורה לדעתכם בתשדיר הבא של מרצ?
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=6c7Gcb5baYg[/youtube]
טענה אחת שהושמעה ברשתות החברתיות – שם הופץ הג’ינגל, נדמה לי, לפני ששודר בטלוויזיה – היא שהדבר הזה גרוע בכוונה. אני נוטה להסכים: קשה יותר לקבל את התזה החלופית לפיה מנהלי הקמפיין של מרצ כולם כבדי שמיעה. סרטון גרוע מאוד הוא נכס אמיתי בעידן האינטרנט, משום שהמחורבן עד כדי בידור נוטה להיות מופץ בידיהם של משתמשי רשתות חברתיות, הסובלים כולם מציניות ומצורך כרוני בריגושים. זה עיקרון שהתגלה במקרה, ומאז מפרסמים מנסים לרכוב עליו לתועלתם. כך עושים כעת במרצ, ומי שלא מאמין שהג’ינגל הזה גרוע בכוונה מוזמן לצפות בסרטונים אחרים המופיעים בערוץ היוטיוב הרשמי של המפלגה.
המהלך של מרצ שווה בחינה, משום שהנסיון לרכוב על משהו אותנטי, שנולד במדיום צעיר מתוך כנות וחדוות יצירה, ולסרס אותו כדי שיתאים לצרכיו הציניים של משהו ישן ועשיר – בואו ונקרא לזה ה”וניה-היימניזציה” של הרשת – הוא אחד מהרעות החולות המשמעותיות הפוקדות את הרשת, וכמו כל דבר מושחת ורע, המפלגות שלנו תופסות אותו בשתי ידיים. גם הליכוד עושה את זה בסרטון הבא:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=BX-6469mZi0[/youtube]
קשה למצוא תירוץ למנשר פוליטי שמתייחס לטענות נגד הכיבוש ונגד החלחול המפחיד של בעלי עניין לנבכי המערכת הפוליטית בכזה זלזול עליץ, אבל להרבה דברים שנאמרו בפוליטיקה של המדינה הזו אין תירוץ. עם זאת, ההזדקקות לאימג’ים אינפנטילים כל כך כמו תיאטרון בובות ממלמלות דורשת הסבר משל עצמה, וזה נמצא ברגעים האחרונים של הסרטון. אם לא שרדתם עד הסוף קשה להאשים אתכם, ולכן אספר לכם שמופיעה שם שקופית לאמור “הצעירים עם הליכוד – ישראל ביתנו”.
“הצעירים עם הליכוד”, סיסמה שעולה ממנה ריח נפטלין, המודבקת אחרי תוכן שמתיימר להיות מגניב: כאן נמצא הייצוג המושלם של מה שקרה לתעמולת הבחירות בבחירות לכנסת הזו. המיינסטרים הפוליטי גילה את כוחו של הקאלט השולי, זה שמצליח בפייסבוק, והוא מנסה, ניסיון נואל, להדחק לשמלתו הצרה.
בול בפוני של הצייטגייסט
מי שבולטת בהיעדרה מרשימת המתחנפים לפייסבוק היא חד”ש, המפלגה היחידה שהצליחה לייצר תוכן אינטרנטי שלא גורם לצופים לנוע באי נחת על הכיסא. הסרטון הבא, המציג את הפרונטמן היהודי של המפלגה, דב חנין, עורך מסיבת עיתונאים באוטובוס, הוא בדיוק מה שמנהלי הקמפיינים של כל המפלגות היו רוצים להפיק, לו היו מבינים משהו באינטרנט: הוא קצר ומהוקצע, הוא תוקף נושא ספציפי ובאופן מעניין, והוא עושה את זה בכנות וביושר – אפילו העריכה והשפה, כולם אותנטיים באינטרנטיותם. השוו לתיאטרון הבובות של הליכוד-ביתנו.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=s1TBxHvG0zg[/youtube]
יש על מי לסמוך
ואילו התמהונים? הם נשארו, ממש כשהיו, אינסטנט-קאלט.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HPyEQDKKrm8[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rk4LD-hoEro[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=g87x2tUstfo[/youtube]
תגובות
2 תגובות לפוסט “תשדיר הבחירות, מבשר הרשת, מנסה להתאחד עם ספינת-האם”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
מאמר מעניין, וקטעי הארכיון מעניינים גם כן, לכל הפחות.
כמה הערות שלי, ברשותך:
1) התשדיר של רצ, מעבר להיותו ארוך מדי ומשעמם רצח, מחזיק שתי פיקנטריות: א. אחי יותם המנוח, הפסיכולוג המנצל מינית. מסתבר שהיה כבר יצחק לאור עוד לפני שהיה יצחק לאור. ב. גם יותם וגם יולי תמיר מעוררים חשד שרצ היתה בעצם מפלגתם של פגומי הדיבור, ולא רק של זכויות האזרח.
2) בנימה יותר רצינית: כל טיעוני ה”מי צריך תשדירי בחירות בטלוויזיה?” באים מאנשים צעירים ומרושתים. המדינה, מה לעשות, כוללת גם אנשים קצת יותר מבוגרים, שמקבלים לא מעט מהמידע על העולם דרך הטלוויזיה, ולא דרך האינטרנט או הפייסבוק/טוויטר. בהנחה שזהו קהל היעד של התשדירים, ייטיבו מנהלי הקמפיינים השונים לעשות אם יפיקו תשדירים לא “מגניבים” או כאלה שמהדהדים את הרשת, אלא תשדירים פשוטים, עם מסרים ברורים, וללא כל ההתחכמויות הנלוות. הצעירים במילא לועגים לתשדירים. המבוגרים יותר יעדיפו מן הסתם אנשים או מפלגות שידברו אליהם בגובה העיניים, ולא מעליהם.
3) יש משהו נאיבי בתשדירי תעמולת בחירות, אבל צריך לזכור שזוהי הצורה ההגונה ביותר של העברת מסרים (מבלי להתייחס כרגע לתוכנם): הצופים מיודעים מראש שזהו זמן תעמולה, המפלגות פונות בצורה ישירה ובשמן המלא, ואין פה שום תוכן סמוי (סתם שקרים ודמגוגיה, אבל זה לא ממין העניין). החלופה היא כמובן תכניות אקטואליה, כמו נניח תכנית שבה מארחת עיתונאית מסוימת ראש מפלגה מסוים, מעניקה לו זמן מסך יקר עם שאלות אוהדות, ואחרי התכנית היא פורשת ממשרתה וחוברת לאותו מנהיג מפלגה כדי לרוץ לכנסת. עדיפה תעמולת בחירות שקופה על עיתונות טיפשה או מרושעת, ממנה יש לנו מספיק.
יופי שהחמאת לחד”ש ודב חנין(הקומוניסטים), אבל מה עם הקצה האידאולוגי השני ? עלה ירוק- הרשימה הליברלית.