איך ליפול בשבי הלובי ולצאת בלי פוסט טראומה

עידו קינן

רפרם חדד, איך נקלעת ללוב?
“קיבלתי קומישן של צילום, לצלם בתי כנסת ובתי קברות יהודיים בלוב. נחטפתי על ידי המשטרה החשאית אחרי עשרה ימים, הוכנסתי לצינוק, עברתי חקירות ועינויים ויום אחד הוברחתי משם, וכתבתי ספר על הפרשה – ‘מדריך רפרם לכלא הלובי'”.

למה נעצרת?
“הייתי הבנאדם היחיד ברחוב שהוא זר. רק אחרי 20 יום של עינויים הם אמרו לי שהם המשטרה הלובית. זה משהו נורמטיבי שם, לחטוף ולהעלים אנשים”.

רפרם חדד. צילום באדיבותו

הם האשימו אותך במשהו?
“בחקירות, כשמרביצים, שואלים המון שאלות: האם ניסית להתנקש בקדאפי, האם הברחת נשק מאלג’יר או זונות ממרוקו, האם אתה מרגל מטעם איטליה, ציריך או ישראל. עניתי על כולן ‘כן’. זה הרעיון – כשמענים אותך קודם כל עונים כן ואחר כך מברר את הפרטים, כי אתה רוצה שיפסיקו את המכות”.

איך שמרת על אופיטימיות?
“זה יותר שפיות מאופטימיות. אחרי חלום אחד שזרק אותי למקום מאד מציאותי, אבל מחוץ לכלא, הבנתי שאני יכול להעביר את המציאות לחלום. וכך התעוררתי לחלום והלכתי לישון למציאות. דמיינתי את הלילה כמציאות האמיתית ואת היום, בו אני ער, כחלום. לקח לי כמה שבועות לעשות את הפעולה הזו, אך השקט והבידוד המוחלט שהייתי בהם, עזרו לי לדמיין את מה שקשה בד”כ. היתה לי החירות לדמיין בלי לקרוא ובלי לכתוב. היום היה עשוי מפעולות טכניות משעממות ושורפות זמן, משחקי שח עצמיים מערכה שבניתי מפקקים, מעגלים מהירים בתוך החדר הקטן ופנטזיות אמנותיות. הלילה היה עשיר ולקח אותי למקומות הכי יפים בעולם. מקומות שהכרתי”.

מיצג של רפרם חדד על שהותו בשבי הלובי, פסטיבל קולה של מילה בירושלים. צילום: עידו קינן

מיצג של רפרם חדד על שהותו בשבי הלובי, פסטיבל קולה של מילה בירושלים. צילום: עידו קינן

לקראת שחרורך, היה רמז חיצוני שמשהו הולך להשתנות?
“לא, היה מאוד שבלוני. ביום ששחררו אותי חשבתי שמוציאים אותי להורג, ומסתבר שזו היתה אחת מהאפשרויות באותו יום. זה מקום מאוד מבודד – לא ידעתי אם בכלל יודעים עלי, לא היה צלב אדום או קונסוליה. זה היה כמו להיות באי בודד”.

מה נשאר איתך משם?
“יצאתי עם כל מיני אובייקטים – חשבתי שמעבירים אותי לכלא אחר, אז לקחתי את השחמט שבניתי, אותיות מקרטון – בניתי מכתבים שם, וכמה צלקות”.

"מדריך רפרם לכלא הלובי"

משהו נפשי?
“לא. כל המטרה שלי היתה לעבוד על ההווה. ידעתי דברים על פוסט טראומה, היא קורית כשיש טראומה. רציתי שיהיה פוסט להווה אחר. יכול להיות שיהיה מתישהו פוסט טראומה, דברים שיחזרו אלי, אבל כרגע אני איכשהו הצלחתי לשמור על level מסוים שקשור גם לחיים הרגילים שלי. העבודה שלי היתה ממש היסטוגרמה של ההווה – יש את כל הערכים בין לבן לשחור, ובניתי לעצמי היסטוגרמה חדשה, שהכי לבן זה לצאת לשירותים פעם בשבוע, והכי שחור זה לקבל מכות חשמל. והמשקל של הקושי היה אצלי, לא אצלם. זו היתה השיטה. לכן הפוסט, שזה עכשיו, הוא לא פוסט אלא המשך מסוים”.

23 בינואר, 2013 | בנושאים סמול טוק 

תגובות

3 תגובות לפוסט “איך ליפול בשבי הלובי ולצאת בלי פוסט טראומה”

  1. כרמית on 24 בינואר, 2013 11:08

    מחרידה ההקאווילריות שבה הוא מתאר את חוויותיו בשבי.

  2. ש on 24 בינואר, 2013 20:32

    עוד דון קישוט

  3. בשבי בלוב, האינטרנט, סמל החופש, שימש נגדי | חדר 404 on 18 בפברואר, 2013 14:14

    […] לכלא הלובי”, יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד. חדד סיפר על ימיו בשבי בגליון ינואר […]

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.