הסטודיו המשוחזר של דודו גבע – תמונות וראיון עם המעצבת

העבודה עם דודו גבע היתה כיפית אבל לא מצחיקה, מספרת יעל רשף, ששיחזרה את הסטודיו שלו במשכן לאמנות בעין חרוד

יעל רשף, איך הכרת את דודו גבע?
“עבדתי איתו במעריב ממש צמוד. הכרתי אותו הרבה הרבה שנים קודם, עוד כשהיינו נערים, נפגשנו לראשונה בקיטנה לנוער שוחר אמנות. היינו מאוד צעירים אבל דודו כבר בלט באותה קיטנה, והיה ברור שיום אחד הוא יהיה מישהו ומשהו. ואחר כך נתקלתי במדורים שלו ב’העיר’, לראשונה עבדתי איתו ב’חדשות’ ואז הוא הזמין אותי לעבוד איתו במעריב. חוץ מהסטודיו שהיה לו בבית, במעריב היה לו סטודיו משלו, היום אין דברים כאלו.

איזו עבודה עשית עבורו?
“אני מעצבת גרפית, אבל בעיקר באתי להושיע אותו מבחינה טכנית. הוא נעזר בשירותיי במחשב, כי הוא היה בור ועם הארץ לגמרי במחשב. הוא סירב בכל תוקף לנגוע בעכבר או להשתמש במחשב, אבל היה לו חשוב לשלוט על כל התהליך. הוא היה קפדן בטירוף, כך שהעבודה איתו היתה צמודה ואינטנסיבית ומעניינת ומלמדת. לא רואים את זה על העבודות שלו, הוא עבד קשה כדי שהעבודות יראו כאילו נעשו כלאחר יד. האסתטיקה שלו היתה כאילו ‘פושטית’, אסתטיקה לא יפה. הוא נשען הרבה על הוויזואליה של ‘העולם הזה’, למרות שזה היה מאוד מיושן, התעקש שהפורמט של הכותרות יהיה כמו ב’העולם הזה’, לא הסכים להשתמש בפונטים חדשים. הוא מאוד הקפיד על עובי הקו, גודל האיור, אבל בתוצאה הסופית זה נראה כמו שרבוט קליל”.

יעל רשף. צילום: ראובן פיידמן

מה אפיין את העבודה איתו?
“להיות 100% זמינה ביום ובלילה. הוא היה מכור לעבודה ומסור לעבודה. זה היה כיף גדול. זה לא היה מצחיק, בניגוד למדורים ולמה שהוא עשה. זה היה מאוד מאוד רציני, מוקפד מאוד, לא יכולתי להגיד שאי אפשר להגיע לתוצאה מסוימת כי המחשב לא יודע. עד שהגעתי לתוצאה שהוא רצה הוא לא היה מניח לי. אנשים שלא מכירים אותו מקרוב, אולי הוא נראה להם קצת מתנשא, אבל הוא התייחס מאוד בכבוד לעובדים באשר הם, מהמנקה ועד מי שמבצע לו את העבודות. הוא היה קומוניסט בנשמתו. לא קיבלתי ממנו משכורת אלא מהעיתונים, אבל הוא היה בוס שאני מאחלת לכל אחד”.

ספרי לי על הסטודיו המשוחזר.
“זה היה הכי טבעי לעשות פינת זכרון ברוח הסטודיואים שלו, כי זה באמת המקום שהוא בילה בו הכי הרבה. לא שחזרנו בדיוק את הסטודיו, אלא את הרוח הכללית של דודו. גם פה וגם פה הוא נשא את אותו אופי: המון ספרים, מכונת צילום, שולחן אור, כל הכלים שלו, הרבה דברים מודבקים על הקיר, מגירות עמוסות בסקיצות. זה לא שחזור אחד לאחד, אבל בהחלט הרוח שלו.

“הסטודיו, גם בבית וגם בעיתונים, בא לשרת את מה שהוא עשה לעיתונים, מה שהזמינו אצלו – מדור כזה, שער לעיתון. אבל החלום הגדול שלו היה לצייר ציורים בלתי תלויים או לא מוזמנים. הוא לא כל כך הגיע לזה, אבל במעריב הוא לקח שנת חופש כדי באמת לעשות את הדברים שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, אז גם זה תלוי בסטודיו. היה לי מאוד חשוב להראות גם את הציורים החופשיים שלו, כי זה משהו שהיתה בו כמיהה מאוד גדולה להיות אמן בלתי תלוי, לא כל כך בהצלחה. לא כי הוא לא הצליח בציורים, אלא כי הוא תמיד עבד במסגרות.

“בסופו של דבר היה בו משהו מאוד של פקיד – הוא היה בא בבוקר לעבודה עם הדברים שלו, יורד בצהריים לאכול חומוס וחוזר לעבודה. הוא היה מאוד רציני, למרבה הפלא. הוא לא קם בבוקר והרהר ‘מתי אני אלך לעבודה’, הוא קם, הלך לעבודה, עשה את המוטל עליו, ניסה תמיד לעשות יותר ממה שנדרש. היתה בו המון תשוקה לעבודה, המון עירנות למה שקורה מסביב, כל הזמן עם האצבע על הדופק. הדברים שהוא עשה כמעט תמיד היו עם ביקורת חברתית או פוליטית. הוא היה לוחם, גם בחיים שלו, הוא הלך לעמוד בצמתים ובהפגנות, וגם בעבודות שהוא עשה.

“והיה תמיד נורא שמח בסטודיו אצלו, זו היתה מובלעת בעיתון של משהו נורא לא פורמלי ונורא חגיגי, כי הקירות היו מלאים בקטעי עיתונים ישנים, בציורים שלו, אפשר היה לעשן בחופשיות שם – פינת עישון, אני לא מדברת על גראס, כן? כשהיו מגיעים ילדים של עובדי מעריב הוא תמיד צייר ציור לכבודם. היתה בו תערובת של רצינות גדולה בעבודה וגם, כידוע, הרבה הומור”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 15.2.2013

דברים שכתבה יעל רשף על דודו גבע וההזמנות לאירוע השקת הסטודיו המשוחזר – אחרי הקיפול.

להורדה (PDF, 36KB)

להורדה (PDF, 850KB)

להורדה (PDF, 2.36MB)

16 בפברואר, 2013 | בנושאים סמול טוק