תוכנית צנועה להצלת העיתונות העברית


ג’וני זילבר

העיתונות הישראלית חולה, ורק אדם אחד יכול להציל אותה. האם מותו בטרם עת באמת יעמוד ביננו ובין עיתונות בריאה ומשגשגת?

עזריאל קרליבך, 01/05/1942. צילום: זולטן קלוגר, לשכת עיתונות ממשלתית (נחלת הכלל)

מעריב חולה. אפשר לראות את זה במסדרונות המתקלפים, בפרצופי הנכאים השורצים בהם, בבדיחות הטיפשיות שבכותרות המשנה. בחזית העצומה והמתקלפת המשקיפה על מגרש החניה והפלאפל ארבע טעמים. בעורכי nrg הרשת השמנים, הנזקקים לגילוח. זה לא שזה לא עיתון טוב, אלא שמשהו רובץ על ליבו כאבן גדולה ומונע ממנו לצמוח, לחיות, לשגשג.

היום, בעומדי עם אחד מהעורכים השמנים יותר במגרש החניה ומביט בבניין העגמומי, הסורח עייף ומתקלף ברחוב התל אביבי החם, גמלה בליבי החלטה: מעריב זקוק להצלה.

בימים אלו של גמדות רוחנית, כשהאינטרנט הוא מלך והטוקבק רץ חופשי כדי לממן את המו”ל, אנחנו צריכים ענק. ענק שהוא ענק ולא משנה איפה השמש עומדת בשמיים. ענק שהמילים “שיקולי מערכת” עוד בוערים בעצמותיו. אדם שקומתו הרוחנית נתמכת בתימוכי פלדה של משמעת וכבוד, לא באוויר חם הלוחץ את הדפנות ומחכה להזדמנות להתנדף.

אין בין החיים אנשים כאלו. אבל זו לא סיבה להתייאש.

רבותי, הצטרפו אלי וביחד אנו נקים מקברו את ד”ר עזריאל קרליבך ונמנהו לעורך הזומבי הראשון של מעריב!

רבים וגדולים הספידו את ד”ר קרליבך: טומי לפיד כתב עליו דברים מרגשים, ואפרים קישון גם, גדולים וענקים כתבו דברים גם יחד. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל עשו שתי טעויות. ראשית, הם הספידו אותו. מעשה שבתוכו מקופלת האמירה שהאדם לא יכול לקום מקברו, לנער מעליו את עפר הקבר ולהגיח טוב יותר משהיה. קרליבך מת בגיל 48. חיים שלמים עוד היו לפניו: חיי אל-מוות.

הספד היא טעות מובנת. אבל הטעות השנייה כמעט בלתי ניתנת לכפרה. כולם שכחו לציין שד”ר קרליבך היה מגניב כמו ששום איש לפניו ואחריו לא היה.

רבותי, בימים אלו אנו יודעים שעל מנת להילחם בנאצים על האדם להיות רובוט מהעתיד, נינג’ה או פיראט. אבל בראשית מלחמת העולם השנייה איש לא ידע איך מתמודדים עם אנשיו של היטלר. ועם זאת חמק הדוקטור חסר הפחד אל תוך גרמניה הנאצית ושלח מתוך דרזדן כתבות — ביידיש. המילים “אשכים מפלדה” אינם מתחילים לתאר את האיש הזה. כמעשה צ’אק נוריס אחריו, קרליבך פגש בפולין חבורה של קלגסים חברי החולצות החומות ושבר את אגרופיהם עם הכליות שלו. אני רוצה להזכיר לקוראים שאלו הם סיפורים אמיתיים, ושצ’אק נוריס הוא דמות בדיונית.

את סיפור ה”מוזס, אל תתעסק” כולם מכירים, אך כשיעלה הדוקטור מן הקבר יש להזכיר אותו למשפחת נמרודי, למען יירעדו מפניו כאחרון המגיהים. מו”ל ידיעות אחרונות אמר שלוש מילים שאינם במקום לקרליבך. קרליבך לא צעק. קרליבך לקח את כל מערכת ידיעות אחרונות והקים עיתון חדש. כולם — מראשון הכתבים ועד אחרון סדרי הדפוס. המנקים. אריה דיסנצ’יק. מוכרי העיתונים. למוזס נשאר סדר דפוס אחד בתוך בנין ריק.

(יש לציין למען גילוי נאות כי יהודה מוזס לא היה פראייר בעצמו. למעשה, הוא היה רובוט מן העתיד. באותו לילה יצא גיליון של ידיעות אחרונות, על אף שלא הייתה מערכת שתוציא אותו. משפחת מוזס עצמה מכרה את העיתון ברחובות תל אביב – פייפר-בויס בנעליים של מאתיים דולר).

יתרונות ברורים

לכינונו של דוקטור קרליבך זומבי יש יתרונות ברורים כל כך, שהיד רועדת בדרכה אל המקלדת לתאר אותם, שמא יאמר הדוקטור משיעלה, “פרקי חזנות, סלסולים יפים על לא כלום, שמאטע”. ראשית: עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות.

שנית — ולא פחות חשוב — עוד בחייו היה ד”ר עזריאל קרליבך אחד האנשים המפחידים ביותר שקמו אי פעם. מדובר באדם שטומי לפיד רעד מפניו. מדובר באיש שאיים על אפרים קישון. מדובר במי שראשי מדינות היו מתקשרים להתחנף אליו לפני נאומים חשובים. מספרים על כך שכל מי שבא לבקרו היה מתחיל לפסוע על בהונות בהתקרבו אל דלת המשרד, ובהכנסו — לגמגם בקול חרישי. שם הדוקטור היה מחכה בכורסתו, וגבו מופנה למבקר. רק לאחר רגעים היה מסתובב הדוקטור אל אורחו בכיסאו. כן, רבותי, קרליבך היה אויבו הראשון של ג’יימס בונד.

רבותי. זה כמה שהאיש הזה היה מפחיד — כשהוא היה בחיים. חשבו עליו במותו!

שלישית, קשה שלא לשער שמרגע שיכונן כעורך מעריב, יזמן אליו הד”ר הזומבי את עורכי וכותבי nrg ניו אייג’, יהרוג אותם ויאכל את מוחותיהם.

תוכניות לאחר המוות

כשלפנינו עיתון עברי מתפקד, שיביס את מתחריו בכוח עוצמתו האל-מתה של ד”ר קרליבך, ייתכן שירצה להנקות מהכשלון היחיד שנחל בחייו. קרליבך היה זה שתכנן במקור למנות את איינשטיין לנשיא המדינה. איינשטיין התחמק, אבל איש לא מתחמק מקרליבך לעד. ייתכן שהדוקטור ירצה שנוציא את הפרופסור מקברו ונעמיד ממנו נשיא זומבי למדינת ישראל. בימים אלו של שפלות רוח פוליטית, שבה נשיא אחר נשיא מושלך בבוז מהלשכה ושערוריות מין דבוקות בו כמסטיק לסוליה, אין ספק שאפילו שמעון פרס יסכים לפנות את מקומו לאיינשטיין זומבי.

כשלים ונקודות חיכוך

ייתכן שמתנגדינו, למשל משפחת מוזס, ירצו לתת משקל נגד לשני אנשי רוח כה חזקים בעמדות מפתח ויחפרו מקברו את אויבו הנצחי של קרליבך, בן גוריון. אין ספק שמרגע בו ייחפר מקברו בן גוריון זומבי תפנה את מקומה הצמרת הפוליטית (אם לא, בן גוריון הזומבי יאכל את מוחותיהם. איש לא יצטער). במצב העניינים המתואר כאן, ייתכן בהחלט שמלחמת זומבים רבי עוצמה תפרוץ בישראל, ובמהלכה יוקם גם מנחם בגין זומבי, וייתכן שאלטנלה תקום כאוניית פיראטים אל-מתים. האזרחים ינעלו את עצמם בבתים ויסתגרו בבית השימוש עם רובה. זומבים יתהלכו ברחובות ויאכלו את מוחותינו. העיר תבער.

ככה שיכול להיות שעדיף לנו עם nrg ניו אייג’.


ג’וני זילבר הפוסט התפרסם במקור ב-nrg הרשת ב-25/6/2007 בגירסה שונה, כפי שמסביר זילבר:

הנה סיפור דנקנר שלי. ב-2007 הייתי צעיר וטיפש והעורך שלי היה עידוק ואידיוט. דנקנר היה העורך מחבב המקורבים של מעריב, שהיה בימים ההם במגמת צלילה שאת תוצאותיה לא יכולנו לנבא אז. מיותר לציין ששנינו לא חיבבנו את דנקנר, וזאת בלשון המעטה. שירבטתי משהו, לא זוכר למה, על זה שצריך להחזיר את העורך המייסד האגדי קרליבך בתור עורך-זומבי, שלאחר שיאכל את מוחו של דנקנר מיד יתפנה למעשים דומים במחלקת nrg ניו אייג’. עידוק החליט שהוא מפרסם את זה ב-nrg הרשת. אמרתי לו שהוא פסיכי. אחרי התלבטויות החלטנו לעדן קצת את הטקסט: במקום שקרליבך יאכל את nrg ניו אייג’ כתב עידוק: “המועמדים לכתוב ולערוך את מדור הניו-אייג’ בעיתון”. את החלק על אכילת מוחו של העורך הנוכחי השמטנו לגמרי, אבל במקום זה הוספתי: “…עורך הדובר את השפה העברית אינו רעיון רע, כפי שנהוג לחשוב היום בעיתונות, ובפרט בזו האינטרנטית”.

אחרי חצי שעה שהטינופת הזאת הייתה באוויר, דנקנר התקשר לעורך nrg באותה העת – לא זוכר מי זה היה. ‬‫עידוק? הוא דרש להוריד את האייטם ומיד. אז קרה משהו מפתיע, שהשאיר אצלי, מאז, איזה שביב של תקווה לגבי עיתונות בארץ הזה: האייטם הדבילי והמיותר הזה נשאר באוויר, מאז ועד היום.


תגובות

פרסום תגובה