הגידו ביוש לזקן || איך סטטוס פייסבוק סאטירי נגד רדיפת עובדים זרים כמעט עלה לי בעבודתי

צפריר בשן

אזהרת המסע התמידית למשתמש בפייסבוק היא שהתוכן שלו בעצם גלוי לכל. ולא משנה כמה חומות של אבטחה הוא שם בין הפרופיל שלו לבין הציבור הרחב, המעסיקים הפוטנציאליים, הלועגים האפשריים והנעלבים בכוח. מרגע שפירסמת סטטוס, תמיד קיים סיכוי שתמונת מסך מהמחשב של חבר שכוללת את הסטטוס שלך תדלוף ותעבור הלאה.

היכולת שלנו להגביל את תנועת המילים שלנו במימד הווירטואלי נעה בין איננה ללא קיימת. גם אם כל סידורי האבטחה שלכם הונחו כראוי סביב הפרופיל הווירטואלי שלכם, אין להם תקומה של ממש. יש היום לא מעט גופים שמספקים למעסיקים שירותי מעקב, שמצליחים לבחון מקרוב גם את החשבונות הנעולים ביותר. לפיכך, בהתאם לתרחישי הקיצון שלכם, יהיו אשר יהיו (מעסיקים עתידיים רגישים, בני זוג קנאים, אמא מטורפת או אבא פסיכופת), אל תכתבו את מה שעלול לפגוע בכם, כי רוב הסיכויים שהוא אכן יחזור ויפגע בכם.

בעצם, אולי מוטב לתקן: לא משנה מה תכתבו בפייסבוק – יום אחד זה יחזור וירדוף אתכם. יש לי דוגמה נהדרת לעניין הזה. ב-2009 החלטתי שחשבון הפייסבוק שלי אינו למטרות עסקיות אלא לצורכי הבעה עצמית בלבד, ואני טיפוס שיש לו הרבה מה להגיד, ושאינו מתנסח בעדינות מרובה (ולשם שינוי, אני אומר את זה בעדינות מרובה). היו לי כמה התקשרויות עסקיות באותו זמן, והבהרתי לכל הלקוחות שלי שהחשבון שלי בפייסבוק לא מייצג שום דבר מהאני המקצועי שלי: הוא שם כדי לתת לי להתאוורר ולהתבטא כאוות נפשי, בלי סייגים ובלי גבולות.

וכשאני אומר בלי סייגים אני מתכוון לזה: העמוד שלי בפייסבוק כולל הרבה סאטירה, הרבה בדיחות סרות טעם, הרבה דעות פוליטיות ואמירות חברתיות ומעט מאוד דברים ש”אסור להגיד”. אני מתפרנס מכתיבה ומהוראת כתיבה, וגם בפייסבוק הכתיבה שלי טובה, אבל היא לא כתיבה לכל אחד.

כמובן, ההחלטה ההיא היתה כרוכה גם בוויתור מראש על כל הלקוחות הפוטנציאליים שייכנסו לבדוק מי אני בפייסבוק, לא יאהבו בכלל את מה שהם רואים ויבחרו בכותב אחר. קיבלתי את הדין הזה מראש. אפילו ניקיתי מרשימת החברים שלי מאות רבות של מנהלים ולקוחות ואנשי עסקים שנתפסו בעיניי כאנשים מחיים קודמים, שאינם רלוונטיים לפרסונה הפייסבוקית שפיתחתי. אבל גם זה לא פתר את הבעיה עם הלקוחות הקיימים.

למשל, כשכתבתי “אם נגרש את הקשישים, הפיליפינים יעזבו בעצמם”, זו היתה סאטירה ברורה ומובהקת, בעיצומה של תקופת הרדיפה של העובדים הזרים. כמעט כולם הבינו את הבדיחה, חוץ מלקוחה אחת, שעבדה איתי על פרויקט עם אוכלוסיה של גמלאים. הלקוחה ההיא חשבה שאני לא מכבד את האוכלוסייה של הפרויקט, ורק השותפים שלה שיכנעו אותה לא לפטר אותי בסופו של דבר.

המסקנה של זה היא שעם כל הכבוד לאני שאתם מציגים או האני שאתם חושבים שאתם מציגים, תזכרו שהוא לא בהכרח האני שהחברים שלכם בפייסבוק רואים. יש פער קבוע בין מה שאתם רוצים לומר לבין מה שהקוראים שלכם מבינים מתוך הכתיבה שלכם. את הפער הזה אפשר לצמצם רק באמצעות כתיבה אפקטיבית. ובעולם שבו הכול רואים את מה שיש לכם לכתוב, לא מעטים המקרים שבהם תידרשו לשאת בתוצאות על הדברים שאתם כותבים.

ואל תשכחו: תמיד יימצא החבר בפייסבוק שאין לו חוש הומור. במילים אחרות, אתם יכולים להקפיד על האני שלכם מכאן ועד בכלל. זה לא יפריע למישהו, מתישהו, להוציא את דבריכם מהקשרם – ולשלוח אתכם להתמודד עם התוצאות.

צפריר בשן הוא מרצה לכתיבה אפקטיבית בארגונים ובאופן פרטי ומשמש גם כמנהל תוכן. הטור התפרסם במקור בספרו “כתיבה אפקטיבית“