מעכשיו לא תצטרכו לשלם אגרה; רק תנו לרשות השידור מפתחות לדירה שלכם // יהונתן קלינגר

טלוויזיה בסלון וינטג’. צילום: vita khorzhevska / Shutterstock
מחקרים רבים מנסים לענות על השאלה “כמה הפרטיות שלנו שווה?”; חלקם יצאו כמחקר אמפירי שבדק כמה אנשים מוכנים לחשוף מידע על מנת לקבל הנחות, וחלקם בודקים סוגיות תיאורטיות יותר כמו השווי למפרסמים. אבל, בפרקטיקה, כולנו יודעים שהשווי של הפרטיות שלנו הוא שווי יחסי; בכל נסיבה אנחנו נותנים ערך שונה לפרטיות שלנו, וזה בעיקר תלוי בשאלה האם באמת זו הפרטיות שאנו מוותרים עליה, או תחושת השליטה במידע עלינו.
לכן, המקרה של הפשרה בנושא אגרת הטלוויזיה הוא מסקרן [פסק דין, קובץ PDF]. בשנת 2011 סיימה מדינת ישראל לשדר שידורים אנלוגיים (כאלו שקלטתם עם אנטנה על הגג), וכיום, את שידורי הערוץ הראשון (יש לקרוא He-Artu-tz Ha-Rishon, לא “ערוץ אחד”, ולא “ערוץ אחת”) ניתן לקלוט בשלוש דרכים בלבד: על ידי ממיר DTT (או DVB-T, מה שנקרא בעגה “עידן פלוס”), על ידי שידורי הכבלים של Hot או על ידי שידורי הלווין של Yes.
בעקבות התיקון פנו אי אלו אנשים לרשות השידור וטענו: מכשיר הטלוויזיה שנמצא בביתי אינו מסוגל לקלוט את שידורי הערוץ הראשון, ועל כן איני אמור לשלם את האגרה; אחד אפילו גרר אותם לבית המשפט וניצח בטענה הזו (הפ 6411-09-11 קולנוע חדש נ’ רשות השידור). הסיבה לכך היא חוק רשות השידור, בגדול: החוק חל רק על “מקלטי טלוויזיה”. הבעיה היא שטלוויזיה שלא יכולה לקלוט היא לא באמת טלוויזיה. לכן, פנו בתובענה ייצוגית כנגד רשות השידור, בדרישה כי זו תחזיר את הכספים ששילמה, וכי זו תפסיק את הגביה. אתמול, באמת, הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה חלק מהסכומים יוחזרו, ולפיה הרשות תחדל מלגבות אגרה ממי שאין לו ממיר, בסופו של דבר.
מטרתו של כלי התביעה הייצוגיות הוא לתגמל מישהו ללכת לבית המשפט במקומכם, כי אין לכם תמריץ אישי. במקרה שלנו, אגרת הטלוויזיה היא כמה מאות שקלים בשנה. אף אחד לא אמור ללכת, לשכור עורך דין, לעמוד בתור, ולדאוג לעצמו. לכן, בחוק תובענות ייצוגיות, דאגו לשני צ’ופרים למי שמרים את הכפפה (ואולי אפילו מייצר אפיק הכנסה נאה): הראשון, הוא שהוא מקבל “גמול תובע”, כלומר סכום יפה עבור העובדה שהוא הרים את הכפפה; השני, שגם עורכי הדין שלו מקבלים “גמול תובע” דומה.
כאן עולה “בעיית נציג”: התובע שלכם (לפעמים) חושב יותר על גמול התובע שלו ופחות על טובת הקבוצה, ולפעמים הוא סתם מפסיד. נדמה לי שבפשרה הנוכחית עם רשות השידור, הציבור הפסיד על חשבון התובע. אם תקראו את מסמך הפשרה, תראו שעל מנת לקבל את הפטור מאגרת הטלוויזיה (שאינכם חייבים לשלם, כי אינכם מחזיקים מקלט), אתם חייבים להרשות לעובדי רשות השידור להיכנס לבית שלכם; כן, אלה אותם עובדי רשות שמתנהגים כמו אחרוני הבריונים, בטענות של “איזה חנות יפה יש לך, אולי כדאי שתשלם לשירותי ההגנה משריפות שלי? שסרחו בעבר, עיקלו רכבים לחייבים במחסומי פתע ורצו גם לקבל עוד ועוד מידע מספקיות תקשורת אחרות. כן; לאנשים האלה אתם נותנים רשות מלאה להיכנס לבית שלכם.
לא בתיאום מראש, לא בזמן סביר, אלא להיכנס לבית שלכם. מה זאת אומרת? זה אומר שאם את ובן הזוג שלך באמצע מעשה אינטימי במיוחד, ואתם לא רוצים לתת לאף אחד להיכנס, אז אתם עדיין חייבים לתת להם, אחרת תצטרכו לשלם אגרה. עכשיו, אתם יכולים לומר “אם אני לא מחזיק מקלט טלוויזיה מה יש לי לדאוג?” והתשובה לכך תהיה כמובן שאתם מוזמנים גם לתת אצבע למאגר הביומטרי באותה העת; אבל בגדול, התשובה היא שאין לרשות השידור שום זכות להיכנס לבית שלכם בכל עת. הרי חלה עליכם גם חובה לשלם מס הכנסה, אבל זה לא אומר שאם אתם טוענים שאתם לא עובדים אתם צריכים לתת לרשות המס את השם והסיסמה לחשבון הבנק שלכם; יש לכם חובה לא לגנוב, אבל זה לא אומר שהמשטרה יכולה להיכנס אליכם לדירה בכל רגע. אז מדוע רשות השידור רוצה להיכנס לבית שלכם?
ובכן, המטרה שלי היא לא להיות קונספירטור. אני לא צריך לומר, סתם לדוגמה, שאחרי שהמשטרה סיפקה שוטרים לפעילות לא חוקית של מחסומי גביית אגרה, היא עשויה לבקש מרשות השידור להחזיר לה טובה; התפקיד שלי הוא להיות ריאלי, ולומר לכם שבסופו של דבר, ההסכם משקף את איך שרשות השידור רואה את המרחב הפרטי שלכם. מבחינתה, אתם בסך הכל מפריעים לה, והיא מעדיפה שתהיו אשמים עד שמוכח אחרת, ולא ממש סופרת את הפרטיות שלכם. חבל שבהסדר לא השתקפו יותר סוגיות של פרטיות וחזקת החפות.

תגובות
4 תגובות לפוסט “מעכשיו לא תצטרכו לשלם אגרה; רק תנו לרשות השידור מפתחות לדירה שלכם // יהונתן קלינגר”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
בלי להכנס אליך הביתה תהליך הפשרה שהושג הוא פשוט עלבון לבית המשפט. אתה נדרש לצרף אישורים על תשלום, הצהרה מעורך דין שאתה לא מחזיק במקלט ושיא השיאים הוכחה שהבעת מחאה נגד התשלום בעבר.
לא ברור לי איך בית המשפט נתן לזה תוקף, לדעתי זה רק סיבוב ראשון, בקרוב בבתי המשפט יהיו סיבובים נוספים.
[…] [פורסם בגרסא ערוכה בחדר 404] […]
מתוך המסמך:”למעט אם לא התאפשרה הכניסה לחצרים בשל סיבות סבירות בנסיבות העניין שבגינן תתאפשר בדיקה חוזרת”.
הייתי אומר שרגע אינטימי הוא סיבה סבירה.
ברירת המחדל היא שמותר להם להיכנס. זה כאילו אתה עבריין מורשע שהשתחרר על תנאי, ולקצין המבחן שלך מותר לבוא בהפתעה ולהיכנס לבדוק שאתה עומד בתנאי השחרור.