זהירות: המוסף “ממון” // שוקי טאוסיג

Miko Sleeping, by Ian Westcott – iandavid@flickr, cc-by-nc-sa

בפעם השנייה בתוך חמישה ימים בוחרים במוסף “ממון” (עורכת: יעל דרומי) להקדיש את הכותרת הראשית לתקלה בחיווי השעה בטלפונים סלולריים, שלא הסתכרנו עם השינוי במועד המעבר משעון הקיץ לשעון החורף. בשבוע שעבר הודיעה הכותרת בשילוב של בומבסטיות ופתטיות (האם צמד זה הינו בכלל בר-הפרדה?): “זהירות: הסלולרי שלכם לא יודע מה השעה”, ומשום שעבירה גוררת עבירה וכך גם איבוד פרופורציות, היום מודיעה הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי על “הבאג הסלולרי שהטריף את המדינה”.

הכפולה הפותחת של המוסף נקראת כבדיחה, כבר מהפתיחה הדרמטית המספרת על “עשרות אלפי ישראלים” ש”לא התעוררו אתמול בזמן”. מהיכן יודעים במוסף שעשרות אלפי ישראלים לא התעוררו בזמן? אולי מדובר באלפים בלבד? ואולי במאות אלפים? לא זו כמובן השאלה הנכונה, אלא השאלה מדוע יש לדווח בהבלטה על כך שאנשים רבים התעוררו במהלך בוקר אחד באיחור של שעה, אבל דווקא הניסיון לענות על השאלה הלא נכונה חושף את האבסורד שביסוד האתוס העיתונאי ב”ידיעות אחרונות”, שאפשר אולי לתמצתו במלים “פנייה לאדם הפשוט”.

מן האתוס הזה נגזר העיסוק המובלט בהתרחשות טריוויאלית, רק משום שהיא נפוצה וקשורה למלות מפתח של “האדם הפשוט” בדמיונם של עורכי טבלואיד (שעון, טלפון סלולרי, טכנופוביה, היסטריה). אבל מן האתוס הזה נגזרים גם חוסר נאמנות לעובדות ושיבוש מהותי בתפיסת המציאות. זאת, משום שהאתוס העיתונאי שהניב את הכותרת בשבוע שעבר (“זהירות”) הכריח מצדו כותרת שתבשר על קטסטרופה, ומשזו לא קרתה – הניב שיטות מפוקפקות ליצירת מציאות אלטרנטיבית.

כך הכתב הוותיק ישראל וולמן, יחד עם לא פחות משלושה כתבים נוספים שגויסו לעניין, עושה כמיטב יכולתו לספק את סחורת האסון, אבל מצליח למצוא רק תקלות שוליות וקוריוזים (בתחנות אוטובוסים אנשים שאלו מה השעה!) ומגיש לצדם עובדות יבשות המוכיחות דווקא כי שום דרמה לא התרחשה (“לא היו שיבושים משמעותיים בלוחות-הזמנים של האוטובוסים”, “שיבושים קלים נגרמו בבתי-הספר בעיקר בגלל נהגי הסעות שהתעוררו מאוחר”). אז כיצד, אם כן, מוכיחים ש”באג שעון החורף” הטריף את המדינה? מי אם לא האדם הפשוט יבוא לעזרת עיתונות האדם הפשוט – האדם מן הרחוב!

וכך זוכים היום קוראי “ממון” להיחשף לסיפוריהם של שישה ישראלים שחוו על בשרם ממש את האפקט הדרמטי של “באג שעון החורף” (תופים). האם עדויות של שישה אזרחים במדינה המונה (ברוך השם) כמה מיליונים יכולות להוכיח את קיומו של טירוף (תופים) שסחף מדינה שלמה? ובכן, הם לא. לכן מכתירות העורכות ב”ממון” את החלק הזה של הפרויקט העיתונאי שלהן בכותרת “6 סיפורים אמיתיים”. זו כותרת הלקוחה מעולם הקולנוע (“מבוסס על סיפור אמיתי”), והיא באה לתייג חומרים מתעדי מציאות בתוך תחום המוקדש לפיקציה.

האם ב”ממון” מתכוונים (הכוונה, כמובן, לתת-המודע של עורכי “ממון”. אין בדברים שנכתבו כאן ניסיון לרמוז שבבחירות העריכתיות במוסף מופעל שיקול דעת מודע) לסמן בכך את כל הפרסומים האחרים במוסף כפיקציה? ודאי שלא. למעשה ההפך הוא הנכון. עורכי “ממון”, שמתוקף האתוס המוטבע בהם הביאו את עצמם לדווח על מציאות שלא קרתה (טירוף במדינה), מגישים לקוראים תיאורים שרירותיים של דברים שכן קרו, וקרו לאנשים כמוכם, ולכן הם קרו גם לכם – גם אם המציאות שחוויתם היתה שונה לגמרי, משום שהמציאות האמיתית היא מה שהעיתון מדווח עליו.

איזה עיתון יכול לספר לקוראיו בביטחון כי לא המציאות שלו היא המציאות האמיתית אלא המציאות שהעיתון מדווח עליה? עיתון הסבור כי קוראיו הם מטומטמים. וזהו, אולי, סוד ההצלחה של “ידיעות אחרונות”, משום שהוא צודק לגמרי באבחון שלו את קוראיו. הרי הם קנו את העיתון.

שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-9.9.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק ובטוויטר