היום שבו הגדולות סירבו פקודה


עידו קינן וג’וני זילבר

מארק זאקרברג בין קהל אנשים. צילום: Maurice Svay, cc-by-sa

מאות עיתונאים וצלמים (וגם כמה סקרנים) המתינו מאחורי מחסומי המשטרה בכניסה לקומפלקס הפסטורלי במנלו פארק. רובם עמדו שם משש בבוקר, שעה וחצי לפני פתיחתו הרשמית של מבצע Friends Rerun ולא הרבה אחרי שהמבצע הודלף להם על ידי עובד זוטר במשרד המשפטים. הוא השתמש בטלפון לא-רשום וכתב בוואטסאפ תחת היוזר OneOfUS, אבל כל הנמענים ידעו בדיוק מי הוא, והוא ידע שהם יודעים, ושני הצדדים נהנו מלשחק בוודוורד וברנסטין.

באותו זמן, בצד השני של היבשת, גרג אולמנסקי נשען בכבדות עם שתי כפות ידיו על השולחן המשרדי הכחול שעליו ישב המסוף של “אגודל המתכת” – כך כינו בסוכנות את השרת שהוקם לאסוף את טביעות האצבעות של משתמשי אייפון 5s. טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע התחלפו על רוב שטחו של המסך מעל המספרים המזהים של המכשירים, ממש כמו בקלישאות מהסרטים. אולמנסקי חייך – לפני שגויס ל-NSA הוא היה איש מז”פ במשטרת דטרויט, אבל תמיד מצא את עצמו נמשך לעולמם של גיקי המחשבים, והעריך את ההומור. לפתע הזדקף והביט במסך בריכוז ופלט “וואט דה פאק?”

בתשע ושבע עשרה דקות עלה אור גיהנום של מבזקי-מצלמות, שאיים לשרוף את חמשת סוכני ה-FBI שהובילו את מארק זאקרברג, לבוש בסניקרז וטרנינג כחול ואזוק בידיו וברגליו – “הממשלה נכשלה”, הספיק להגיד לעיתונאים – לתוך ניידת משוריינת שנסעה משם וכמעט דרסה את אחד מצוותי הטלוויזיה הרוסיים. המולה עלתה מקבוצת צלמי סטילז, שהחלו לדבר ביניהם בקול רם ומודאג, ואחר פנו להיוועץ בכתב טכנולוגיה סלובני. הם לא יכולים להעלות את הצילומים לפליקר – כפתור ההעלאה, אמרו לו, נעלם והוחלף בכפתור עם סימן קריאה אדום. לא רחוק מהם, ג’יין צ’אן ריפרשה וריפרשה את הג’ימייל בייאוש, אבל אף הודעה לא נכנסה אחרי זאת שנשלחה בשבע עשרים ותשע מעורכת הדסק, ששאלה מה קורה עם שלושה סימני שאלה. כשג’יין ניסתה לשלוח מבזק למערכת היא גילתה ששירות האימייל מאפשר לה רק לקרוא אימיילים קיימים, אך לא לשלוח חדשים. “ג’ורדן, איפה אתה?”, סימסה בפעם הרביעית, הפעם בלי סמיילי, ועם “לעזאזל איתך” עסיסי בסוף, וחזרה לרפרש.

בערב אמור היה בנואה ג’ייקובס לשלוח כתבת וידאו ערוכה לבלוג הטכנולוגיה הבלגי שבו עבד, אבל עכשיו סגן העורך אמר לו לעזוב הכל ולהציף את טוויטר בלייב בלוגינג. כשנכנס להתעדכן בפיד גילה שהלוגו של האתר שונה – הציפור התכולה היתה כעת בכלוב, ומקורה סכור בסרט בצבע כחול – ולא סתם כחול, אלא #F06GAA – הגוון הכחול המדויק של הטרנינג שזאקרברג לבש. הוא הבחין גם שלתמונת הפרופיל שלו הוצמד עיטור של ציפור ולידה ההשתגית #NoNSAHere. כל החברים בפיד שלו עוטרו בעיטור דומה, אבל שלהם היה צבעוני ושלו אפור בהיר. עיטור אפור כמו שלו מצא אצל חבר אחד, עו”ד בהאג שעבד בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. זה הסריח ממשהו, אבל הוא לא ידע ממה. הוא פתח את הלפטופ כדי להתקשר אליו בסקייפ. מסך הפתיחה המוכר לא היה שם, ובמקומו קפצה הודעה: “שירות סקייפ הושעה לזמן בלתי מוגבל. אנו מצטערים על מעשיה של הסוכנות לביטחון לאומי ומקווים לשוב יום אחד. להתראות בעתיד טוב יותר!”

טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע אחרי טביעת אצבע – לרגע חשב אולמנסקי שהוא עייף או מבולבל, או שהגיע הזמן להגדיל את המספר במשקפיים – וכולן נראות אותו דבר. הוא לחץ על מקש ה-P והתמונה נעצרה, ואז דפדף קדימה ואחורה בעזרת A ו-Z. לא, הוא לא טעה: כל טביעות האצבע היו דומות מאוד. תיקון – זהות לחלוטין. “וואט דה פאק?”, מלמל שוב. אחרי עוד כמה דפדופי סרק הוא החזיר את התצוגה המתחלפת, הרים את השפופרת הצבועה בדוגמת עץ, הקיש שלוש שש שש ועדכן את האיש בצד השני בגילוי. אחר כך חלף על פני שני שולחנות וקרא למהנדסת הבכירה סיבני סריבסטבה. היא באה איתו והוא הצביע על המסך ואמר שכל טביעות האצבעות זהות, ושאל אם זו תקלה טכנית. היא עיקמה את אפה. בדיקות QA טופלו על ידי עובדים שתי דרגות מתחתיה, לפחות. ביום רגיל היא היתה שולחת אותו, ולא בנימוס, לחפש את ה-helpdesk, אבל זה לא היה יום רגיל. סריבסטבה חזרה לשולחנה, מתחה את ידיה עד שנשמע קנאק והתחילה לעבור על הקוד.

מטה פייסבוק במנלו פארק. צילום: LPS.1, CC0

“מה הם חושבים לעצמם?”, שאלה מריסה מאייר ואז תיקנה את עצמה: “מה הם חשבו לעצמם? מאיפה היהירות הזאת?”. לארי פייג’ הנהן. הרבה היסטוריה ודם רע היו על השולחן ביניהם, הוא לא חשב שאי פעם ישב איתה לקפה שוב, אבל זו היתה פגישת חירום – המעצר של זאקרברג יצר רעידת אדמה בעמק הסיליקון (קונאן אובראיין התבדח בסרטון יוטיוב שרעידת האדמה הפיזית שהתרחשה ערב לפני כן היתה איתות אזהרה שחברות הטכנולוגיה שלחו לממשל האמריקאי). “הרי פיל זימרמן סגר את סיילנט סירקל והמנכ”ל שלו רמז רמז דק ושקט כמו פיל משתולל בחנות חרסינה שזה בגלל ה-NSA ופריזם וכל השיט הזה. ועם כל הכבוד, אנחנו לא פיל בלאדי זימרמן שהם יכולים לטרטר שלוש שנים בחקירות עד שהם יבינו שתוכנת הצפנה היא מידע ושאתה לא יכול לעצור מידע. אנחנו קורפורייט פאקינג אמריקה. לעזאזל, אנחנו הפאקינג אינטרנט!

רפלקס בלתי רצוני כמעט גרם לפייג’ למחות על המשפט האחרון, אבל הוא החזיק את עצמו. “את יודעת, הוא יכול היה לבחור באחת מ-1,024 דרכים אחרות לספר שה-NSA הפכו אותנו לביץ’ שלהם בלי ממש לספר את זה. הוא זה שהחליט להפוך מאיש הגשם לגיבור מעמד הגולשים ולפרסם גאד דאם סטטוס שבו הוא גאד דאם כותב את זה במילים מפורשות. יש חוק, ריסי” – ממבטה הבין שגם היא שאלה את עצמה איך העז לקרוא לה בשם החיבה מימי הזוגיות שלהם – “ובחלונות הגבוהים יש אנשים מאוד חסרי חוש הומור כשזה מגיע לבטחון לאומי”. את שתי המילים האחרונות ירק באותו בוז טרי של ימי הקולג’ הפרועים. הבעת פניו לא הסגירה דבר, אבל סומק קל פרח בלחייו.

הטלפון צלצל עמומות. אולמנסקי הרים אותו במהירות, הקשיב כמה שניות ואז פרץ בצחוק מתגלגל. “את יכולה להפסיק לחפש, סרי”, אמר לסריבסטבה, שהרימה את הראש מהמסך לשמע צחוקו אבל לא הפסיקה להקליד, והניח את השפופרת. “הבני זונות הערמומיים צוחקים עלינו. זו טביעת האצבע של סטיב ג’ובס ממעצר ב-75′ על אי תשלום קנס על נהיגה מעבר למהירות המותרת. אף אחד לא ידע על זה עד שהוא עבר באייטיז בדיקת רקע כדי לקבל סיווג בטחוני סודי ביותר, ו’שכח'” – אולמנסקי נאלץ לסמן מרכאות באצבעותיו, מחווה שהוא שנא אבל חש שלא היתה ברירה – “לספר על זה, אבל הם מצאו את זה במאגר של המשטרה“.

סריבסטבה חייכה בהקלה.

“אבל תשאלי אותי מה החלק הכי טוב”, חייך במסתוריות.

“מה החלק הכי טוב?”, צייתה בסקרנות. הוא לחלח את שפתיו.

“מצחיק מאוד מה שעשיתם עם התוכי המזורגג”. ג’ק קהאן, בכיר בצוות היועץ לבטחון לאומי של הנשיא, היה על הקו. “אבל לא בשביל זה התקשרתי – אתה יודע שאסור לפרסם את טיוטת כתב האישום. אני יודע שאתם יודעים שהיא דלפה, ואני יודע שאתם יודעים איך לסנן צפצופים שמזכירים אותה”.

“זה לא תוכי, ואלה לא צפצופים אלא ציוצים”, גיחך ג’ק דורסי.

“וואטאבר. אם אתם רוצים מלחמה – מלחמה תקבלו. אתה היו”ר ואתה אחראי משפטית, ואני לא צריך להזכיר לך שהחרא של ה-DMCA לא תקף כאן. ג’ק”, קולו התרכך, “אני הזהרתי אותך, ולמרות שזו אזהרה ידידותית, היא גם רשמית”.

“זה הכל?”

“זה הכל”.

“צזאי ג’יאן”.

“מה??”

“זה ‘להתראות’ בסינית, אתה יודע, השפה שמדברים במדינה הזאת שמעסיקה רבבות אנשים בצנזורה של האינטרנט”.

“סמארט-אס!”, נבח קהאן.

“לווייתן כשל!”, סנט דורסי, וניתק לפני שקהאן הספיק לשאול.

ממשק הזנת טביעת אצבע באייפון 5S. צילום: אפל

“מה הם חשבו, שהם פשוט ירקדו פנימה ויעצרו את זאק ואותך ואותי ואת קוק ואת באלמר או מי שזה לא יהיה שהחליף אותו ופשוט יזרקו אותנו לכלא?”, שאלה מאייר רטורית. “ראית מה קרה עם המניה של פייסבוק, עוד מעצר אחד ואנחנו חוזרים למה שהיה כאן ב-29′. ברור שבהתחלה שיתפנו פעולה, פדופיליה ובטחון לאומי וניין אילבן וכל זה, אבל הם המשיכו והמשיכו ותקעו לנו את צינור המעקב עד כאן” – זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהיא החוותה את התנועה הגסה הזאת עם כף היד על הזרוע המתוחה, והיא נבהלה מעצמה לרגע לפני שהתעשתה. “הם באמת האמינו שנשב ונחכה שאיזה ג’ו שמו עם סיווג בטחוני ומשאלת מוות ידליף את זה לוויקיליקס ואז נעשה מסיבת עיתונאים ונדקלם ש’פרסום מידע מסווג נחשב לבגידה ועל זה הולכים לכלא, יותר הגיוני לעבוד במסגרת המערכת’? אף אחד מכל בוגרי האייבי ליג האלה לא שמע על הנרי דיויד ת’ורו? לעזאזל, הם הרי ידעו שלא תהיה לנו ברירה אלא לכבות להם את כל האינטרנט!”

“ג’ורדן, איפה אתה? לעזאזל איתך”, קפצה ההודעה על מסך האייפון הסדוק של ג’ורדן טוביאן, הכתב-הכוכב של העיתון האלטרנטיבי המשפיע מסן פרנסיסקו “סטאר סטאר סטאר”. טוביאן התעלם ממנה ודפק על ההגה בתסכול עד שרעש הצופר משך את תשומת לבה של שוטרת סיור בניידת חולפת. מבטה גרם לו להפסיק – הוא לא ידע אם היא יותר הפחידה אותו או יותר הדליקה אותו. היא המשיכה בנסיעתה והוא הביט בייאוש במכשיר. הוא יודע שהכניס את הכתובת המדויקת של מטה פייסבוק – הוא בדק אותה פעמיים לפני שיצא ואחת כשנכנס לאוטו, אבל הווייז המזדיין החליף אותה ל”מרכז מידע יוטה, קאמפ וויליאמס, יוטה”, ונתקע עליה, לא משנה מה הוא ניסה. “מחשב מסלול מחדש”, אנפף הקריין, ושוב ושוב ושוב, “מחשב מסלול מחדש”.

“אני שמח ששאלת”, זרח אולמנסקי, וסריבסטבה נשבעה שאם הוא לא ימחק את החיוך הזחוח ויספר לה תוך שלוש שניות היא תדקור אותו עם הכפית החד-פעמית של המוקצ’ינו שלה, “החלק הכי טוב הוא שזו טביעת האצבע האמצעית של ג’ובס. ההיפי הממזר עשה לנו אצבע משולשת מהקבר”.

תגובות

6 תגובות לפוסט “היום שבו הגדולות סירבו פקודה”

  1. אמיר on 13 בספטמבר, 2013 11:06

    פשוט מעולה.
    הייתי מתרגם ומפרסם הלאה.

  2. יונתן on 13 בספטמבר, 2013 11:06

    אחלה כתבה.מרד הנפילים בן זמננו. מי יתן ויתממש.

  3. יוסי on 14 בספטמבר, 2013 08:31

    בדיוק רץ לי סיפור כזה בראש כבר כמה ימים. כל הכבוד! מאיר חייבת להיות דגני טגרט של ימינו!

  4. david michaelis on 15 בספטמבר, 2013 06:15

    could we publish a translated version?

    thanks
    david michaelis

    http://www.anewdomain.net

  5. אריאל on 15 בספטמבר, 2013 09:14

    חבורת פרנואידים.

  6. » הדרך הכי בטוחה עבור חברה לשמור על המידע שלכם היא לא להחזיק אותו מלכתחילה » האחראי על האינטרנט on 8 באוקטובר, 2016 19:25

    […] ממשלות דורשות מחברות טכנולוגיה לספק מידע על לקוחות שלהן. למשל: מידע על תכתובות בשירותי אימייל או צ’ט שהחברות מספקות ללקוחות. החברה יכולה לציית לבקשה ולהעביר את המידע או להיאבק נגד הבקשה בבית משפט (או לסרב פקודה וללכת לכלא). […]

פרסום תגובה