יום ללא דיגיטלי // אודי שרבני

---

---

לפעמים האדם קם ולא יודע איזה יום היום. יום ללא עישון? יום ללא קניות? יום ללא לוגו? יום כדור הארץ? יום זכויות האשה? יום זכויות בעלי החיים? יום הגבר הבינלאומי? יום התקליט? יום המעשים הטובים? יום המגבת? יום זכויות האדם? יום העיוור? יום הסטודנט?

אז הנה, היום החדש שמתווסף ללוח השנה שלנו הוא “יום ללא דיגיטלי”. זה יקרה בין ה-7 ל-8 במרץ במעין שיתוף פעולה (“קופרודוקציה” קוראים לדבר הזה?) בין לוס אנג’לס, ניו-יורק, סן פרנסיסקו ותל-אביב. יוזמה טובה, אני אוהב את זה. אם נמיס לרגע את תת הז’אנר (דיגיטל) לתוך הז’אנר הקיים והכללי שבתוכו הוא חי (טכנולוגיה), אז “יום ללא דיגיטלי” הוא בעצם פלאש מוב הפוך; זה האחרון הוא נגזרת של העולם האינטרנטי (ביום כך וכך, בשעה כך וכך אנשים נפגשים במרחב משותף – לאו דווקא קרוב, אלא רוחני – ועושים את אותו מעשה). בעצם, להיות בלי להיות; בלי מחשב, בלי אינטרנט, בלי פלאפון, בלי אסמס, בלי וואטסאפ. הבנתם כבר.

העולם משתנה תוך כדי תנועה, ולמרבה האירוניה התוספות שהוא מביא איתו גורמות לעוד ועוד אמתלות, ובעיקר מטלות. היי, הרי אם לא היה “דיגיטלי” אז לא היה “יום ללא דיגיטלי”, בדיוק כמו שלהקת כוורת שרים: “מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את המכולת”. אבל רגע, לא מדובר כאן על השאלה הפילוסופית (שאנשים מוצאים זמן להעלות אותה, כמובן, רק לאור נרות בלילות של הפסקת חשמל), והיא האם אותם שיפורים גורמים דווקא לעיכוב מעיק על חיי האדם, או משפרים אותו, כי ב”יום ללא דיגיטלי” מתחבא הדבר הנאלם הבא: האם הבחירה, כ”בחירה” של יום כזה, היא בעצם סתם נגזרת של צורה מול תוכן. ובכן, אם נניח ש”יום זכויות האשה” נוצר כי באמת צריך להכניס משהו למודעות (תוכן), או ש”יום ללא מכנסיים” נוצר כמשחק הבוחן את גבולות התוכן (שימוש בתוכן), אז “יום ללא דיגיטלי”, הוא כמעט אך ורק “צורה”. ואתם הרי יודעים מה קורה לאמנות או מהלכים המתבססים אך ורק על צורניות בלבד; רלוונטי עכשיו, אך בעוד כמה רגעים, דקות, שעות או שנים זה כבר מומשל לעבודה סטודנטיאלית שכולה אינה אלא “קטע”.

רגע, אני חוזר לאחור. בעוד זה שבקרוב – אם לא כבר עכשיו – אנשים עושים שימוש הפוך ואירוני בסלולריים חכמים, קרי, חוזרים אל הישן (הרי בעידן של היום כבר אי אפשר להסתמך בהתהדרות מוקצנת על משפטים נוסח “אני לא קורא עיתונים”, או “אין לי טלוויזיה בבית” כי הכל כבר ברשת), אז אני כן רואה במהלך הזה משהו טוב ונצרך לאדם; לבהות כמה שיותר, לא להשתמש הרבה בסמארטפון (הידעתם? בישראל של 2014 מסתכלים על הבלקברי שלי כאילו זה ציור מערה, בעוד אני מרגיש שזה שיא הטכנולוגיה; יש לי וואטסאפ, וחבילת שיחות), ובכלל ליהנות מתפיסת הרגע האנושי. אבל תפיסת הקונספט של החיים, כ”חיים”, השתנתה גם היא בעקבות צעדיו של העולם. ובקיצור, “יום ללא דיגיטלי” מתייחס אל העולם עם הכלים הישנים שלו. תחשבו על המשפט הדודתי “תקראו איזה ספר טוב במקום להסתכל במכשיר”. תיכף נסגור איתו את המאמר הזה שאתם לא קוראים בדפוס.

העולם של היום צריך להתייחס אל העולם של היום עם הכלים של היום. נשמע מסובך, אבל זה סתם משפט רקורסיבי. הילדים של היום לא טיפשים יותר (למרות שמפתה מאוד להגיד שכן. בעצם, מה אני משחק אותה? הם כן טיפשים מבחינת תכנים הנסמכים על סבלנות), אבל במקביל לכך, עם כל האינטרקונטיננטליה שמדגדגת להם כאן וכאן (וכאן), הם מאמנים את החיישנים שלהם; הם מהירי תפיסה, המושג “פרפראזה” מוטמע בהם כמעט מלידה (הרי הם נולדו לסרטוני תגובה, לפני הסרטון המקורי), ובקיצור, בדיוק כמו בהקשר הטקסט הזה שאתם קוראים: אוקיי, הבנו, נקסט.

“יום ללא דיגיטלי” הוא מקל בגלגלים של עצמו משתי סיבות. בדיוק כמו שלכל נושא יש שני צדדים, אז כאן – אפילו בהתכתבות עצמית – “המביט” ו”המשתמש”, שני צדדיו, מבטלים את המעשה עצמו. “המביט” מתפרק מיכולת לבקר את נושאי המכשירים הטכנולוגיים, כי בעוד זה שאנחנו נורא אוהבים להגיד בדודתיות טרחנית (בעיקר כשאנחנו באוטובוס) שכל העולם תקוע עם הפרצוף בסמארטפון ומשחקים השד יודע מה באיזו אפליקציה, אז ייתכן שהם קוראים מאמר חשוב (רמז) או הרצאה מרתקת ב”טד”. נסו את זה. נסו להסתכל על מישהו שמחזיק מכשיר ולתת לו לגיטימציה. זה טוב לעור הפנים, זו הארה. באותה מידה נסו לחמול גם על האידיוט שטס בכביש כי אולי קרה משהו לקרוביו.

ועכשיו נשארנו עם המקל בגלגליו של חוויית המשתמש. ובכן, כאן הדברים הרבה יותר אירוניים; איך אדם ללא דיגיטלי יתעד את זה שהוא נטול דיגיטליות? הרי כבר ידוע שהאדם החדש מתפלש בבוץ של עצמו בשביל להראות כמה הוא נהנה או את עצם מעשיו. כבר אין הנאה מהדבר עצמו, אלא את איך שהוא מפולטר דרך אחרים, ומשם שוב אל האני. והנה, “יום ללא דיגיטלי” לא יזכה לכך והוא זה שחופר את הקבר לעצמו. כולו גול עצמי. איך בעולם של היום, עם הכלים שלו עצמו, נדע שהמהלך הזה נעשה? ואולי הגיע הזמן לדבר כזה, זה הדבר הכי קרוב למתן בסתר של הדור הנוכחי.

---

אודי שרבני הוא כותב. יש לו בלוג אישי ואת דף הפייסבוק “למה אתה לא מחייך“. צילום שרבני: עמית ישראלי

---

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • בוטים של חברות AI תוקפים ספריות ומוזיאונים
  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ

•