בין סלפי לדיוקן עצמי // יוצרשת


עידו קינן

יוצרשת - קליק לארכיון המדור. צילום: Pixelated Mural, by iandavid - Ian Westcott (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

האור בציור הוא “מטאפורה קלאסית של הטוב, של הקידמה, של ההומניזם”, כתב יונתן הירשפלד במאמר “בוצינא דקרדינותא, יונתן הירשפלד על מקורות האור בציור”. על השנדליר בציור “נישואי הזוג ארנולפיני” הוא כותב כי “מקובל לראות בנר האחד הדולק את עינו הפקוחה תמיד של האל”.

בציור השמן “המכתב” של דורון וולף נראית אישה צעירה יושבת בחדר חשוך, פניה נוגהים באורו התכלכל של צג המחשב – קידמה? הומניזם? ישות עליונה ששולטת במעשינו? הציור “סוליטר” חשוך רובו, חוץ מפניה של אישה שמוארים גם הם על ידי צג מחשב, שעליו משחק הקלפים הפופולרי שרומז גם לבדידותה.

"המכתב", ציור של דורון וולף

“המכתב”, ציור של דורון וולף

“העבודה שלי מדברת על זמן, ואולי גם על האופן שבו חוויית הזמן השתנתה”, אומר וולף, בן 37 מחיפה, בעל תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים ותואר שני בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. “העבודות מנכיחות את המתח בין צילום וציור, בין תיעוד של רגע מהיר לבין ההשתהות והבדיקה הממושכת שלו. בציור האמן נוכח בתוך הסיטואציה שאותה הוא מצייר, מתעמק בה, לפעמים באופן חוזר. צייר כמו לוסיאן פרויד, לדוגמה, צייר את אחיו מאות פעמים כדי לנסות לתפוס משהו מהזהות שלו”.

באחד מציוריו, מה שנראה כמו ערפילית הוא למעשה דיוקן עצמי. הכתם הלבן שתופס את מרכז הקנבס הוא אורו של הפלאש המוטח בראי וחוזר לעיני הצייר, הצלם והצופה. כתמים כאלו מוצגים בציורים נוספים, שמדמים את רגע הצילום או את כשל הפלאש המשתלט על הסלפי, שאותו תיעד וולף רגע לפני שהוא קפץ את הכריש.

Flash Beck, ציור של דורון וולף

Flash Beck, ציור של דורון וולף

וולף: “בצילום שאני משתמש בו בעבודות אני מנסה לחקות סגנון של תצלומי פייסבוק, סנאפ שוט, אתרי היכרויות וכדומה. צילומים מאוד מהירים שנעשים כל הזמן, ללא התעמקות. היום אנשים מעלים תמונות לרשת בטבעיות כמעט כמו אכילה או נשימה. הציור המתעמק של דימוי חולף, שמציג עדיין את העקבות טריים של שריפת הפלאש (טעות טכנית מנקודת המבט של צילום מקצועי), יוצר תחושת זמן שמעניינת אותי”.

בציורי הסלפי אתה אדם שמצייר אדם שמצלם את עצמו. איך אתה מנתח את תופעת הסלפי, כאמן וכאדם שחי בדור שבו הפורמט הזה הפך כל כך נפוץ?
“לדעתי העיסוק בזהות דרך צילום עצמי והצורך כל הזמן לקבל אישורים חיוביים, לייקים, ברשתות החברתיות, גורם לכל אחד מאיתנו לתפוס את עצמו כמעיין סלב, שכל רגע מחדש עשוי לקבל את 15 דקות התהילה שלו. אנשים עסוקים בלצלם את עצמם ומתעסקים יותר מבעבר במראה החיצוני שלהם. מצלמים לרוב את מה שהכי מעניין, לא?”

"סוליטר", ציור של דורון וולף

“סוליטר”, ציור של דורון וולף

מה בין סלפי לבין דיוקן עצמי מסורתי?
“דיוקן עצמי נחשב למקום בו האמן חוקר את אישיותו ומתאר איך הוא רואה את עצמו. ה’סלפי’ מציג תדמית חיצונית, רדודה במבט ראשון, שמשקפת במובן כלשהו את הרגע האינטימי הזה של אדם המביט בעצמו במראה. אבל בעצם רגע שהאינטימיות בו כבר הופרה, שמלווה בידיעה שהדימוי יעלה לרשת. בעיני הרגע הזה הוא מאוד מעניין”.

“אני מתבונן בעולם הדיגיטלי בהתפעלות, אבל לא יכול שלא להיות ביקורתי כלפיו באותו זמן”, הוא אומר. “בעבודות, אני מנסה להציג את העולם הזה באופן שמאפשר התבוננות בו באופן משתהה ולא תזזיתי. אני מציג את התופעות של חיי היום יום, את ההווה, באופן פתוח שמאפשר אולי לגלות את היופי של העולם הזה”.

דיוקן עצמי, ציור של דורון וולף

יש לך עניין כיוצר באמנות ניו מדיה, ביצירה שמאפשרת לצופה אינטראקציה ונראית אחרת בכל פעם לפי מה שהצופה עושה?
“לא”.

דורון וולף. צילום: דוד קרסו

דורון וולף. צילום: דוד קרסו


התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס


תגובות

תגובה אחת לפוסט “בין סלפי לדיוקן עצמי // יוצרשת”

  1. יובל on 16 באפריל, 2014 09:01

    למה “Beck”?

פרסום תגובה