“אנחנו מחליפים את האמונה באלים באמונה במחשבים” // ראיון עם האמנית ראקל מיירז

ראקל מיירז. צילום: פלורנס בורגייד
עובד נקיון אלמוני בפסטיבל טרנסמדיאל אסף את כל הפקסים שהצטברו במשרד וזרק אותם לפח. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה וידועה לשמצה של מנקי מוזיאונים, שבאופן בלתי מודע מתחוביקורת אמנות אקטיביסטית והרסנית. “יצרנו מיצג ליום הפתיחה”, מספרת ל”הארץ” ראקל מיירז, אחת מיוצרות המיצג “ממובלאסט”, שהוצג בשנה שעברה בפסטיבל אמנות המדיה והתרבות הדיגיטלית טרנסמדיאל בברלין.
“היו לנו שני קווי טלפון פתוחים שאנשים יכלו לשלוח אליהם פקסים. בסך הכל נשלחו כ-200 מטר של פקסים”. היוצרים, מיירז, יאקוב סיקר רמין וגוטו80, לקחו את הפקסים ותלו אותם כיצירות אמנות על קירות הביתן דמוי המשרד. “הרעיון היה לאסוף את הפקסים בסוף ולעשות מהם ספר, אבל בטרנסמדיאל זרקו את כל הפקסים אחרי הפסטיבל. זה היה קשה, כי כל כך הרבה אנשים היו מעורבים, וגם יצרנו קשר עם אמן ספרדי משנות השבעים ששלח לנו עבודות שלו, היו חומרים ממש טובים, והם פשוט נעלמו. אין שום תיעוד של זה, חוץ מתצלומים שאנשים צילמו של הפקסים”, אומרת מיירז ומוסיפה, “זה היה די אירוני”.
זה היה די אירוני כי הרעיון המרכזי של המיצג היה הממשות הפיזית היציבה של הודעת פקס לעומת האמורפיות הווירטואלית החמקמקה של דואל, למשל. בדברי ההסבר למיצג נכתב: “מכונות פקס הן עתיקות, אבל גם מתקדמות ואקסקלוסיביות: הן יוצרות חפצים מוחשיים מתקשורת, שאפשר להוסיף להם הערות ולשנות אותם ישירות, בעולם הבשר [הכוונה לעולם הפיזי, ע”ק]. במובן זה, ממובלאסט מדגים גם את החסרונות של טכנולוגיות מודרניות. היכולת לקשקש על פיסת נייר ולממש אותה מידיית בצד של הנמען מעולם לא שוחזרה במדיומים מודרניים. טכנולוגיית הפקס היא מסוכנת וספונטנית, וממובלאסט פתוחה עבורכם”.
מיירז, אמנית ספרדית שמתגוררת בשבדיה, משתתפת בפסטיבל “מוסררה מיקס”, שנערך זו השנה ה-14 על ידי ביה”ס לאמנות מוסררה ע”ש נגר. הפסטיבל הנוכחי נושא את הכותרת “אנלוג-אפילוג”, ועוסק בתפר שבין העולמות האנלוגיים והמוחשיים לדיגיטליים והווירטואליים. מיירז תציג שם את המיצג “Thread of fate (Teletext Norn)”, מעין משחק “בחר את ההרפתקה שלך”, שהיא מתארת כ”הגדת סיפורים (storytelling) על טכנולוגיה ומיתולוגיה”. על תשתית של טלטקסט היא מכניסה סיפור שבו מעורבות נורנות, ישויות נשיות שלפי המיתולוגיה היוונית שולטות בגורלם של בני אדם ואלים.
השילוב הזה מהדהד את תפיסת הדאוס-אקס-מכינה של מיירז, שלפיה יחסינו עם המחשב הם בסך הכל גירסה עדכנית של יחסינו עם המופלא מאיתנו: “בימי קדם, התפתחות של אירועים מעבר לשליטתו של האדם נקבעה על ידי כוחות על-טבעיים. דמויות מיתולוגיות כמו הנורנות שלטו בגורלנו, אבל היום אנחנו מחליפים את האמונה באלים באמונה במחשבים, מחליפים אמונות ברציונליוּת. מחשבים יכולים לנתח השלכות אמיתיות של טבע האדם ולהגיד לנו מה לעשות, אבל זו פנטזיית מכונה, חלום של המכונה. אנחנו שוזרים את חוט האמונה במסך מחשב, לתוך רשת שמספקת מסגרת לקביעת הפלט הסופי”.
מיירז מתעניינת בערבוב בין טכניקות מסורתיות, כדוגמת רקמה, וטכנולוגיות ישנות משנות ה-1970-1980, כדוגמת מחשבי קומודור 64 וטלטקסט, אשר “חולקים את הגריד (מבנה רשת) כתשתית ואת התווים הטקסטואליים כהוראות הכנה, שהפכו לשפה חיונית בעבודות שלי”. היא מספרת ש”הרקע שלי הוא בצילום, צילומי שחור-לבן, איכשהו הגעתי משם לסרטונים ולהנפשה, המשכתי לגרפיקת פיקסלים ולפני ארבע שנים החלטתי לאתגר את עצמי ולהתחיל לעבוד במצב טקסט. החלפתי את הפיקסלים בתווים. התחלתי לעבוד עם טלטקסט ואסקי (ASCII, קוד מחשב לייצוג 128 תווים שכוללים את האלפבית הלטיני, מספרים, סימני פיסוק ותווי בקרה) ובפרט פטסקי (PETSCII) שהיה במחשבי קומודור 64. קשה למצוא שם למה שאני עושה, זה נקרא keyboard slöjd, ציור ואומנות באמצעות הקלדה. כל מה שאני עושה הוא ערבוב של אומנות ומצב מזכירה. אני מקלידה אותיות שייצרו את הגרפיקה וההנפשה”.
אמרת “מצב מזכירה”?
“כן. אתה יושב ומקליד אותיות, אבל במקום לכתוב מכתב או משהו בסגנון, אתה יוצר אנימציה וגרפיקה”.
בדברי ההסבר למיצג “ממובלאסט” כתבו היוצרים כי אפשר לראות בו “מטאפורה לאורח החיים המודרני של בסיסי נתונים, שבו ביטוי אישי מוגבל על ידי הטכנולוגיה יותר מכפי שנרצה להודות”. האינסטינקט קורא לתייג את הפקס, כמו את הטלטקסט והאסקי, כטכנולוגיות ישנות ומוגבלות, ולפיכך מגבילות אמנותית ויצירתית. מיירז חולקת על כך: “הדבר המצחיק הוא שכל מי שעובד עם טכנולוגיות ישנות מתלונן על המגבלות, אבל אני לא רואה זאת כך. בשבילי זו דרך מושלמת לבטא את מה שאני רוצה לעשות. אני לא עושה לזה האקינג ושפצורים, אני משתמשת בטכנולוגיה כמו שהיא. זה מרגיש יותר ישיר, נותן לך לעשות מה שאתה רוצה ולא ללכת לאיבוד בין כל האפשרויות. אני לא רואה בזה מגבלה, אני רואה בזה משהו טרי. יש גם משהו מסתורי בטלטקסט, משהו מתחבא באות, זה כמו רוח רפאים באות של הטלוויזיה. אני רואה משהו יותר מסתורי ומרענן”.
פוסט זה התפרסם באתר “הארץ”
תגובות
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.




