“אני לא יכולה לחזור הביתה” – ראיון עם האישה הבכירה בוויקיליקס, שרה הריסון

“בגרמניה לא, לא ברמה הזאת”, אומרת שרה הריסון כשאני שואל אותה על חשש מפני התנקשות בחייה. רשמית, הריסון היא עיתונאית שעובדת בוויקיליקס וחברה בצוות ההגנה המשפטית שלו. מעשית, היא יד ימינו של המייסד ג’וליאן אסאנג’ והאישה הבכירה באתר חשיפת המסמכים ששינה את העולם.

האישה הבריטית הצעירה, לבושה בחליפה וחולצה לבנה מכופתרת, עומדת בתחילת חודש יולי על רקע סמל נשר ענקי באולם המליאה של הבונדנהאוס בעיר בון, ביתו של פרלמנט גרמניה המאוחדת בין השנים 92′-99′ והיום אולם כנסים מפואר, מוקפת בעיתונאים ואקטיביסטים נלהבים ואוהדים. היא לא נראית נינוחה, כפי שלא נראתה נינוחה שעה קלה לפני כן, בפתיחת הרצאתה על “המאבק נגד כוח ללא אחריותיות” בכנס גלובל פורום מדיה של רשת השידור הגרמנית דויטשה וולה, שבה דיברה על הדרישה מממשלות העולם לשקיפות ולאחריותיות, ריגול אל מול בגידה והגנה על חושפי שחיתויות. אבל גם בהרצאה וגם אחריה היא נשמעת משוכנעת בצדקת דרכה ונחושה להגן עליה. בניגוד לתוכניתה המקורית, היא נשארת לענות על שאלות, עד שמארגני הכנס מגרשים אותנו אל מחוץ לאולם כדי להכין את המושב הבא.

החשש שלה מפני חיסול אינו פרנויה קונספירטיבית של מי שהשנים האחרונות בחייה מזכירות עלילה של סרט ג’יימס בונד – סרטון שהקרינה בהרצאתה הציג אוסף של קריאות של פוליטיקאים, פוליטיקאים לשעבר ועיתונאים צמאי נקמה לחסל את אסאנג’ ושותפיו. “היתה תקופה שפוליטיקאים אמריקאיים ומרחבי העולם קראו מילולית למזל”ט אותי”, הוא אומרת לי, “התחושה בהחלט לא נוחה”.

הריסון, בת 32, נולדה בבריטניה, למדה בסיטי יוניברסיטי בלונדון והתמחתה בתחקירנות במרכז לעיתונות חוקרת של האוניברסיטה. במסגרת ההתמחות היא צוותה לסייע לאסאנג’ בפרסומי האתר, ולקחה חלק בפרסום מסמכי המלחמה בעירק, המלחמה באפגניסטן ומברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010. כששותפו הבכיר של אסאנג’, דניאל דומשייט־ברג, הסתכסך עמו ועזב את האתר עם מספר חברים נוספים, התהדקו קשריה של הריסון עם האתר ועם אסאנג’, והיא סייעה לו בין השאר במאבק נגד הסגרתו לשוודיה בחשד לאונס. מאוחר יותר הוושינגטון פוסט דיווח מפי שני מקורות אנונימיים שבין הריסון לאסאנג’ נרקמה מערכת יחסים זוגית.

לפני שנה התלוותה הריסון במשך ארבעה חודשים למדליף מסמכי ה־NSA, אדוארד סנואודן, ששהה בהונג קונג בזמן ההדלפה ולבסוף מצא מקלט מדיני ברוסיה, כולל מסע בריחה מלא הטעיות שנועד להוריד את האמריקאים מהזנב שלו. היא נשלחה לשם מטעם וויקיליקס, אחרי שהמדליף הטרי, לשעבר עובד קבלן של ה־NSA, ביקש להיעזר במומחיות ובנסיון המשפטי של האתר כדי להגן על בטחונו ועל חירותו. בעיתון הגרדיאן, שהיה שותף בפרסום מסמכי וויקיליקס, כינו את שליחתה של הריסון לסייע לסנואודן “בחירה מוזרה“, לאור העובדה שהיא תחקירנית ועיתונאית נטולת רקע וניסיון משפטי רלוונטיים. זאת בניגוד למקורבים אחרים לוויקיליקס, כמו השופט הספרדי לשעבר בלת’זאר גרזון ריאל, שעומד בראש צוות ההגנה המשפטית שבו היא חברה, ועו”ד זכויות האדם ג’ניפר רובינסון.

הפנייה של סנואודן לעזרת וויקיליקס אינה בחירה מובנת מאליה. את המסמכים הסודיים שגנב מה־NSA בחר להדליף דווקא לגלן גרינוולד, כתב העיתון הבריטי הגרדיאן, שמאז הספיק לפרוש מהעיתון ולהקים אתThe Intercept, אתר חדשות במימון מייסד אי.ביי, פייר אומידיאר, המוקדש לחשיפות הללו. יתכן שסנואודן בחר לא לעבוד עם וויקיליקס אחרי שראה מה קרה למדליפה הגדולה הקודמת שלו, צ’לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג, שבית משפט הצבאי במחוז וושינגטון גזר עליה 35 שנות מאסר.

שרה הריסון מוויקיליקס משיבה לשאלות עיתונאים בכנס של דויטשה וולה בבון, 7.2014. צילום: עידו קינן, חדר 404

בסיום הרצאתה של הריסון, בחלק המוקדש לשאלות מהקהל, שאלתי אותה מה היא חושבת על השיטה של סנואודן, שמסר את כל המסמכים למספר מצומצם של עיתונאים, שבהם גרינוולד ושותפתו לורה פויטרס, שמחליטים אם ומתי לפרסמם, לעומת השיטה של מאנינג, שמסרה את המסמכים לוויקיליקס, שמפרסמים את כל המסמכים לציבור הרחב. “הדבר הראשון שאני רוצה לעשות הוא להפריך את המיתוס לגבי הפרסומים שלנו”, השיבה הריסון. “בכייבלגייט (פרסום 250 אלף מברקי השגרירויות האמריקאיות ב־2010, ע”ק) פרסמנו את המסמכים במשך תשעה חודשים, בעבודה עם למעלה מ־80 ארגוני תקשורת. המברקים פורסמו אינדיבידואלית בהתאמה לסיפורים החדשותיים, בדיוק באותה דרך שבה עושים זאת באינטרספט, או בדרך דומה. ההבדל הוא שאנחנו הלכנו על פרסום בינלאומי בהיקף גלובלי רחב יותר ומהר יותר, והיתה לנו אסטרטגיה לפעול בצורה אזורית, ליצור פיצוצים באזורים שונים. וכתמיד, יש הבנה שבסוף הכל יתפרסם. לא שמנו את כל המברקים באינטרנט בבת אחת, הם נבחרו בקפידה והיו סיפורים שפורסמו איתם. ההבדל הגדול הוא שאנחנו חשים שבסוף תהליך יצירת הכותרות והניתוח שעיתונאים יכולים לעשות, עהם גם עלולים לפספס דברים. עבדנו עם כמה ארגוני תקשורת, בבריטניה למשל השותפים הראשונים שלנו היו הגרדיאן, וכשהם סיימו לבחון את המסמכים, העברנו אותם לעיתון בריטי אחר, והם עדיין מצאו כותרות לייצר. אנשים משתעממים, מתעייפים, יש להם תחומי מומחיות ועניין שונים”.

כאן היא פנתה למתקפה ישירה על שיטת סנואודן־גרינוולד: “כשמשאירים את המסמכים בידיים נבחרות ספורות, ההבנה של האנשים הללו ומה שהם חושבים שאתה צריך לדעת – זה מה שאתה זוכה לראות. כן, זה יוצר כותרות שכולם מצטטים, כי כולם חייבים, כי אין שום דבר אחר; אבל אנחנו בידיים של אותם אנשים, במקום שתהיה לנו היכולת להחליט בעצמנו מה משרת את האינטרסים שלנו. אני חושבת שמן הסתם יש אסטרטגיות שונות, ומן הסתם אני מעדיפה את שלנו. אני חושבת שהיא יצרה יותר שינויים והגדילה את היכולת של הציבור להבין ולהרגיש שההיסטוריה שלהם בידיהם”.

עוד צעירה שברחה לברלין

הריסון מתגוררת בברלין מזה עשרה חודשים, ולא בזכות חיי הלילה והפריחה התרבותית. בריטניה שותפה, יחד עם קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וארצות הברית, בברית המודיעינית המכונה “חמש עיניים” (Five Eyes), ולפי מסמכים שחשף סנואודן, בית המשפט האמריקאי לריגול מודיעיני בארצות זרות (FISC), הגוף הסודי שמפקח על פעילות ה־NSA, התיר לארגון הביון לרגל אחרי 193 מדינות, כשרק ארבע חברותיה של ארצות הברית לחמש העיניים לא ברשימה. לכן, קיים חשש סביר שבריטניה תחליט לחקור ואף להסגיר את הריסון לארצות הברית במסגרת מאבקה של האחרונה נגד וויקיליקס, אסאנג’ וסנואודן. חוק הטרור הבריטי מתיר לרשויות לעצור ולחקור אותה ברגע שהיא נוחתת בשדה תעופה בריטי, אף אם לא נכנסה למדינה, וזאת בלי הזכויות שיש לנחקר רגיל, כמו הצורך בחשד סביר כדי לחקור אותה ולבצע חיפוש עליה ובחפציה, זכותה להיוועץ בעורך דין וזכות השתיקה.

החשש אינו בעלמא: באוגוסט 2013 המריא דייוויד מירנדה, בן זוגו של העיתונאי גרינוולד, מברלין לברזיל עם עצירה בשדה התעופה הית’רו בלונדון, כשבידיו מסמכים שקיבל מלורה פויטרס, שותפתו של גרינוולד, שקיבלה אותם מסנואודן. למשטרה הבריטית היה מידע מודיעיני על העצירה הזאת, ומירנדה נעצר לפי חוק הטרור הבריטי, נחקר במשך תשע שעות, זמן החקירה המירבי המותר ללא מעצר לפי אותו חוק, וציוד אלקטרוני שבידיו הוחרם; גרינוולד הזועם איים לנקום.

גרמניה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה אופוזיציונית לחמש העיניים, לאחר שהעיתון דר שפיגל חשף, באמצעות תחקיר ובהתבסס על מסמכי סנואודן, שהאמריקאים מחזיקים בשגרירות שלהם בברלין תחנת האזנה שיירטה שיחות של אנשי ממשל גרמניים, ובהם את שיחות הסלולר של הקנצלרית אנגלה מרקל.

הריסון תכננה לתת ראיונות בלעדיים ספורים במסגרת הכנס, אבל כאמור משנה את תוכניותיה לאור מסיבת העיתונאים המאולתרת שהתכנסה סביבה. בנוגע לפרנויה: כרטיס ביקור אין לה, והיא מסרבת לחלק חתימות.

באופן אישי, יש לך חרטות או מחשבות לגבי המחיר שעיתונאים ואנשים כמוך, עיתונאים חדשים, צריכים לשלם כשהם יוצאים נגד כל הממסדים באופן הזה? במובן מסוים את ניצודה, את לא יכולה לחזור לארצך.
“זו לא החלטה שקל לקבל, אבל אני חושבת שהתוצאות מאזנות את המתקפות שאתה עומד בפניהן. אף שאני לא יכולה לחזור הביתה, אני עדיין בת מזל, כי אני יכולה להסתובב בכל גרמניה, אני לא כלואה בחדר אחד או בכלוב כמו מאנינג. לעומת עיתונאים רבים כל כך בעולם שנכלאים, המצב שלי עדיין די טוב. כשאתה יכול לראות את ההשפעה של העבודה שלך ברמה הגלובלית, הסיכונים שווים את זה”.

מהי, לתחושתך, ההשפעה ארוכת הטווח של עיתונות כזו על התחום ועל העולם בכלל?
“אפשר לראות אפקט כדור שלג. אם זה מלשינים – סנואודן למד מאחרים ומניסיונם איך אפשר לעשות את זה, הוא מדבר על איך בחן מה קרה למאנינג, לדרייק (תומאס דרייק, לשעבר בכיר ב־NSA, שמסר לעיתונאי מידע על תוכניות בזבזניות של ארגונו והואשם בעבירת ריגול, אישום שבוטל בהמשך, ע”ק). גם בעולם המו”לות – אני עבדתי עם כמה מהאנשים שפרסמו את מסמכי ה־NSA, כמו דר שפיגל. היינו צריכים לשכנע אותם לפרסם יחד איתנו את המסמכים המלאים. אני לא חושבת לרגע שהם היו מפרסמים כמות כזאת של מסמכי NSA אם אנחנו בוויקיליקס לא היינו הופכים את זה למשהו נורמלי ומקובל. הציבור מצפה היום לקבל את המסמכים בנושא לצד הסיפור העיתונאי. אני חושבת שזו השפעה חיובית של מעשינו שלא מרבים לדבר עליה”.

את חושבת שהעבודה העיתונאית הולכת להיות קלה יותר או קשה יותר בשנים הקרובות, לאור מה שעשיתם את ושכמותך, העיתונאים החדשים?
“יש לזה כמה צדדים. למשל, הקונספט של מו”לות מקוונת הופך דברים מסוימים לקלים יותר. אבל כשאתה עובד אונליין, יש מעקב. אסאנג’ הבין הרבה מהקונספטים האלה עוד קודם, הוא כתב ספר שלם על זה, וקראו לו תמהוני פרנואיד שלא יודע על מה הוא מדבר. ממש חודשיים אחר כך זה הפך לכותרות ראשיות ואז – ‘אההההה, אולי הוא לא כזה משוגע’. אבל אני חושבת שיש הבנה טובה יותר של הסכנות המקוונות, ושל האמצעים שצריך לנקוט בהם עבור דברים כמו הגנה על מקורות. אז אני חושבת שהרף שהצבנו – דברים כמו כמות המסמכים שמתפרסמים, כמה רחוק צריך ללכת כדי להגן על המקורות שלך, הופך את הציפיות לקשות יותר, אבל אני חושבת שהאינטרנט, אם משתמשים בו נכון, מספק עולם של אפשרויות”.

“כשחושפי שחיתויות מתייצבים, עלינו להילחם עבורם, כדי שאחרים ישאבו מכך עידוד”, כתבה הריסון בנובמבר 2013, עם הגעתה לברלין אחרי הטיפול בסנואודן. “כשסותמים להם את הפה, אנו חייבים להיות הקול שלהם. כשהם ניצודים, אנו חייבים להיות המגן שלהם. כשהם נכלאים, אנו חייבים לשחררם. לתת לנו את האמת זה לא פשע. אלו הנתונים שלנו, זה המידע שלנו, זו ההיסטוריה שלנו. עלינו להילחם כדי שיהיו בידינו. אומץ הוא מדבק”.

______________________
דויטשה וולה מימנה את נסיעתו ושהותו של הכותב בכנס

התפרסם בגירסה שונה ב”טיים אאוט תל אביב”, 20/8/2014

3 בספטמבר, 2014 | בנושאים 404 

תגובות

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.