מאבקי השבת של תל אביב, משנות ה-20 ועד היום
מדבקת “שמור שבת”. צילום: שרון גפן, cc-by-nc-nd
מאבקי השבת בתל אביב לא נולדו סביב המאבק לסגירת סניפי AM:PM וטיב טעם בשבתות, וגם לא בשנות השמונים, כשראש העירייה צ’יץ’ החליט לפתוח את ה”עיר בלי הפסקה”, אלא כבר בשנות העשרים, תחת שלטון המנדט הבריטי. הגירסה המורחבת לכתבה שהתפרסמה ב”טיים אאוט”
“הם גילו לי במאבק הזה עם הזמן דברים חדשים על היהדות שלי. נגד מי אני עובד, עם מי אני נלחם”, אומר יו”ר פורום המכולות, קובי ברמר, על המלחמה שלו נגד פתיחת מרכולים בשבת בתל אביב. הוא לא תמיד דיבר בשם היהדות – ביום שבו פסק בית המשפט העליון לטובתו, הוא אמר בראיון לוויינט: “הדרישה לסגור בתי עסק גדולים בשבת זה מאבק חילוני אמיתי, לא כפייה דתית. זו דרישה של אנשים שרוצים לחיות ולא רוצים להיות עבדים לעסק שלהם. זו הזעקה של העסקים הקטנים המשפחתיים, שאין להם מי שיעבוד 7 ימים בשבוע”. גם מהצד השני, המאבק נתפס כגדול יותר מהקניות בשבת. “המלחמה פה זה ממש לא על לקנות חלב וג’חנון בשבת בבוקר, זה הרבה מעבר”, אומר נמרוד פרידברג, שביחד עם זוגתו דניאל רוזנבאום הקים את דף הפייסבוק המחאתי “תל אביב לא שומרת שבת“. חבר מועצת עיריית תל אביב, עו”ד דן להט, אומר: “אנשים צריכים להבין שזה מאבק שבאמת משפיע על אופי המדינה, על העיר בטח, על אורח החיים שלנו. משפיע קריטית. אנשים לא לגמרי מבינים עד כמה זה משפיע עלינו”.
עוד בנושא: עוד בימיה הראשונים של העיר היו סוגרים את הרחוב הראשי בשרשרת שבת! // תומר שלוש
הסיבוב הנוכחי בקרבות השבת של תל אביב התנהל בצינורות המשפטיים והאקטיביסטיים כשש שנים לפני שפרץ אל פני השטח. ב-2007 עתרו בעלי מכולות תל אביביים ובהם מוריס, אביו של ברמר ובעליה של מכולת משפחתית ברחוב שינקין, לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נגד עיריית תל אביב, על שאינה פועלת לאכוף את החוק האוסר להפעיל בתי עסק בשבתות (עת”מ 2500/07). רשתות הסופרמרקטים העירוניים הפתוחות בשבת, AM:PM וטיב טעם, שילמו את הקנסות שהטילה העירייה – 660 שקלים כל שישבת – והמשיכו ליהנות מהכוח הצרכני החילוני, שלא עוצר ליומיים מדי שבוע. מאחר שהקנסות נמוכים משמעותית מהכנסות סופי השבוע, הם הלבינו את העבירה על החוק והפכו את הפתיחה בשבת למשתלמת כלכלית לרשתות, שמאחוריהן אנשי עסקים מבוססים, דודי ויסמן בעלי AM:PM ושלום חגי בעלי טיב טעם. לעומתם, בעלי המכולות הקטנות רושמים מחזורים קטנים יותר, ובנוסף הם צריכים לשכור עובדים ולשלם להם תעריף שבת מוגדל, או להשתעבד לשבעה ימי עבודה בשבוע, במקרה של מכולות משפחתיות, ועל כן הקנסות יותר משמעותיים עבורם.
ברמר מספר שהמאבק בכלל לא נולד מפתיחת עסקים בשבת, אלא בימי חול. מול AM:PM, שהוקמה ב-2001 ופעלה 24 שעות ביממה, ברמר רצה להאריך את שעות הפתיחה של העסק שלו, וגילה לדבריו שהעירייה מעדיפה את הרשת על פניו. “ל-AM:PM וטיב טעם יש ‘התנחלויות לא חוקיות’ בלב ת”א”, אמר לוויינט ב-2012. “שמנו לב לכך לפני 4.5 שנים, אז התחלנו לקבל דו”חות מהעירייה על כך שאנחנו פתוחים אחרי חצות, ואחרי כניסת השבת”.
“שמונה שנים מושך אותי ראש העיר”, מספר ברמר לטיים אאוט. “אתה יודע שפניתי אליו לפני שמונה שנים ואמרתי לו, ‘תחליט, למי מותר למי אסור, האם לכולם מותר?’. אמר, ‘אני מחליט, אני לא מתייחס אליך’. אמרתי לו, ‘לא הגיוני שלהם מותר ולי אסור’. ביקשנו גם אנחנו לעבוד. אז הוא אמר שהוא מחליט, ומאז אנחנו מתקשקשים בבית משפט”.
רגע, אז אתה רוצה להגיד לי שאם לפני שמונה שנים העירייה היתה מפסיקה לקנוס, גם אתה וגם בעלי מכולות אחרים הייתם עובדים בשישי-שבת?
“לא, אבל היינו עובדים יותר מאוחר בערב. רציתי לעבוד יותר מאוחר באמצע השבוע. עזוב, שבת לא הייתי פתוח ואני לא אפתח אף פעם, זו לא שאלה בכלל. אבל ראש העיר, גם עכשיו, בכל החוקים שהוא מעלה, דואג רק לאינטרסים של הגדולים. עכשיו מתגלה למה, אני לא רוצה לספר לך למה אבל אנחנו מבינים את הקשר של ההון שלטון”.
אז תספר.
“עוד מעט זה ייצא”.
בפברואר 2012 דחה בית המשפט את עתירת בעלי המכולות. השופטת אסתר קובו, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, קבעה כי חוק רישוי העסקים עוסק בחופש העיסוק, לא בשמירה על השבת ולא בהגנה על עסקים מפני תחרות.”הבעיה של בתי העסק הקטנים היא בעיה אחרת לגמרי”, אומר ראש עיריית תל אביב בשנים 1993-1998, רוני מילוא. “היא לא נוגעת רק לפתיחת מינימרקטים בעיר, אלא גם למרכזי קניות מחוץ לעיר. בזמנו התלוננו עסקים ברעננה שזה שבשפיים יש עסקים שפתוחים בשבתות, זה מאוד מפריע להם. זה נושא אחר, שהוא לדעתי בעייתי, ובסופו של דבר ההתחשבות צריכה להיות מה משרת את הציבור יותר טוב. זה שבעלי עסקים קטנים קצת נפגעים זה מצער, אבל זו לא סיבה לא לפתוח את העסקים בשבתות. גם המהפכה התעשייתית פגעה בעסקים מסויימים, ולמרות זה היא בסופו של דבר ניצחה והתקיימה. זה גורלו של עולמנו, שהעסקים גדולים פוגעים במכולות. אז לא נפתח סופרמרקטים בגלל זה? גם בימי חול, לא רק בשבתות”.
ח”כ ניצן הורוביץ ממרצ, שהעלה מספר פעמים בשנים האחרונות הצעות חוק (שנפלו) לתחבורה ציבורית בשבתות וחגים, חושב שהן התחבורה הציבורית והן המרכולים הם חלק מאורח החיים המודרני היומיומי, והם צריכים להינתן בלי הפסקה מלאכותית. הטיעונים הסוציאליסטיים לא משכנעים אותו: “כל הסיפור של העבודה בשבת, שזה כאילו הנימוק של המרכולים, שאנשים ייאלצו לעבוד בשבת, זה דבר שאני לא מבין. יש הרבה אנשים שעובדים בשבת. הם מקבלים על זה תוספת שכר. שבת זה אחד מימי השבוע, זה חלק מהחיים, זה לא יום שמתקיים ביקום מקביל”.
האם אדם שדתו לא מאפשרת לו לעבוד בשבת לא ייפגע מזה?
“הוא לא חייב. אסור לפי החוק להעסיק בנאדם ביום המנוחה על פי הדת שלו. זו עבירה פלילית. אם מכריחים מישהו, זה כמו להעביד ילד בניגוד לחוקי העבודה. הוא צריך ללכת להתלונן. בפועל אין בעיה כזאת, כי יש הרבה אנשים שמעדיפים לעבוד בשבת, כי הם מקבלים 150% במשכורת ומעדיפים לקחת את יום החופש שלהם ביום אחר. במרכולים למשל, יש ערבים שמעדיפים לעבוד בשבת, והיום החופשי שלהם הוא יום שישי. זה טיעון סרק, וכשהחרדים משתמשים בו, זה טיעון צבוע. כי גם אם אתה מראה להם שכל הנהגים לצורך העניין יהיו לא יהודים, או שכל היהודים יעשו את זה מבחירה מלאה, הם אומרים לך שהם לא מסכימים”.
מדינת תל אביב: יהודית או דמוקרטית?
המכולתניקים לא התכוונו לתת להפסד בקרב לקבוע את גורל המלחמה כולה. הם ערערו לבית המשפט העליון (עע”מ 2469/12), ובסוף יוני 2013 קיבל העליון את הערעור והורה לעירייה לאכוף את החוק. השופט אליקים רובינשטיין הזכיר בדברים שכתב בפסק הדין את המתח שבין מדינת תל אביב החילונית למדינת ישראל המסורתית. “אמנם ער אני לדימויה כיום כ’עיר ללא הפסקה'”, כתב רובינשטיין, שכינה את האכיפה הקיימת “ישראבלוף”, “ואולם, תל-אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית”.
“אני חושב ששאלת המפתח היא מהו שירות לציבור יותר טוב, ובתל אביב שהיא עיר חילונית, פתיחת עסקים בשבת זה בהחלט חלק מהשירות לציבור”, אומר ראש העירייה לשעבר מילוא. “התפיסה הבסיסית שהדריכה אותי כשהייתי ראש עיר היתה שמה שמפריע לציבור דתי – לא צריך לעשות אותו, ומה שלא מפריע, צריך. אני מתכוון מפריע אובייקטיבית, לא שהם חושבים שזה מפריע. למשל, לא הפעלתי אוטובוסים בשבת כי באו אלי מתפללים מבית כנסת ברחוב בן יהודה פינת סמולנסקי, ואמרו ‘אנחנו לא יכולים שעוברים אוטובוסים כשאנחנו מתפללים בשבת’. אז במקום אוטובוסים הפעלנו הסעות מאורגנות מהשכונות לים, בלי שיעברו בקווים הרגילים ליד בתי כנסת. סופרמרקטים ומינימרקטים איפשרנו להפעיל באזורים לא דתיים, שלא לדבר על בתי קפה ומסעדות ועסקים אחרים, שלגביהם אין היום כבר מחלוקת. אז היתה גם מחלוקת לגבי הדברים האלה. תפיסת העולם היתה, תן לחיות בעיר הזאת. תן לחילונים חופש לנהל את חייהם כפי שהם רוצים, ומצד שני תתחשב בדתיים, לא להפריע להם ליד בתי כנסת ומקומות שחשובים להם בשבתות. אני חושב שגם התפיסה היום, שאין בעיה לפתוח בתי עסק, מינימרקטים ואחרים, באזורים שלא מפריעים לציבור דתי, זו התפיסה הנכונה”.
המאבק הנוכחי נפתח בהחלטה של העליון שפתיחת עסקים נוגדת את החוק, והחלטה של שר הפנים לא לאשר את חוק העזר העירוני המתוקן. מה היה המצב החוקי אז?
“אז לא היתה מניעה חוקית לפתוח עסקים, ואם היה צורך לתקן חוק עזר אז תיקנו אותו. שר הפנים אז, זו היתה ממשלת רבין, לא התנגד לפתיחת העסקים. היום יש בעיה עם שר הפנים ולכן יש בעיה עם העסקים”.
מעניין שלאריה דרעי מש”ס לא היתה בעיה עם זה ולגדעון סער כן.
“דרעי היה זמן מאוד קצר ומוגבל [שלושה חודשים, ע”ק], וכשהוא היה הוא נזהר לא לעשות מהומות”.
איך היית פותר את הבעיה היום?
“אצלי העסקים היו פתוחים בשבת, נקודה. אני לא הייתי מפעיל פיקוח עירוני כדי לסגור אותם. אגב, בנושא זה אני חושב שראש העיר פועל בסדר גמור. אני לא מת עליו, אני לא חושב שבכל נושא הוא פועל כמו שצריך, אבל בנושא הזה כן”.
אתה חושב שהוא עושה רק את מה שהוא חייב לפי החוק ולא מעבר לזה.
“בדיוק”.
בתגובה להפסד בעליון, העירייה פרסמה בספטמבר 2013 מדיניות אכיפה חדשה, שהציבה בראש סדר העדיפויות עסקים שגורמים למטרד סביבתי, אחריהם עסקים שהחלו לפעול בשבת אחרי פסיקת העליון ובתחתית הרשימה עסקים שפעלו בשבת קודם לפסק הדין. העירייה אמנם הודיעה לעסקים הוותיקים כי עליהם להפסיק לפעול בשבת, אולם נתנה להם שנה ליישם זאת. ביוני השנה, שנה אחרי פסיקת העליון, פסק המחוזי כי מדיניות העירייה החדשה מפלה, ולמעשה היא ממשיכה לא לאכוף את החוק – אף קנס לא ניתן בחמשת החודשים ממועד פרסום המדיניות החדשה עד ינואר 2014, לעומת כ-1300 קנסות בתקופה המקבילה שנה קודם לכן.
דיזנגוף בעד ונגד שמירת שבת
“אבא שלי היה הראשון שבסוף שנות השבעים, כשהיה ראש עיר, החליט לשנות את פני העיר תל אביב יפו ולפתוח את המסעדות, את בתי הקפה ואת בתי העינוג, וזה חוקק כחוק ב-1980 אם אני לא טועה”, מזכיר חבר המועצה להט את מרכזיותו של אביו, שלמה “צ’יץ'” להט, שעמד בראש העירייה ארבע קדנציות, מ-1974 עד 1993, בעיצוב פני השבת בעיר. “עד אז תל אביב היתה סגורה לחלוטין בשישי. בשעה שלוש בצהריים – בום, הכל סגור, אין יוצא ואין נכנס. הוא ניהל מאבק אישי בנושא הזה, זה התחיל מפתיחת בתי הקולנוע, עבר לפתיחת בתי הקפה, מסעדות, לאט לאט, ואז החוק העירוני לפתיחת בתי עינוג בשבת. זה שינה את פני העיר ואחר כך את פני המדינה. אבל כל חוק עירוני צריך אישור של שר הפנים. אני לא יודע מי היה שר הפנים [בין 1977-1984 היה זה יוסף בורג מהמפד”ל; ע”ק], אבל העובדה היא שגם אז, מי שהיה הבין שאי אפשר לעצור התפתחות של עיר מסויימת, ונתן זכות באותה עת לפתוח איפה שצריך”.
ההישג בן 35 השנים עמד בסכנה. מדינת תל אביב החליטה לא להיכנע למדינת ישראל. העיריה הודיעה שתפעל לפי פסק הדין, שפסל את מדיניות האכיפה החדשה, אך הוסיפה כי “מועצת העיר חוקקה חוק עזר המסדיר את הנושא. החוק הובא לאישור משרד הפנים והעירייה מקווה שיאושר בקרוב”. החוק המדובר, תיקון לחוק העזר העירוני, נחקק במרץ השנה ואמור היה לאפשר לכ-300 בתי עסק ברשימה מוגדרת של רחובות להמשיך ולפעול בשבתות – “בעל חנות רשאי לפותחה בימי שבת ומועדי ישראל פרט ליום הכיפורים החל משעה 10:00 ועד לסיומם” בכפוף להיתר, שיצטרך להיות מחודש פעם בשנה.
“חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, כתב בפייסבוק ראש העירייה, רון חולדאי. הוא חזר אחורה להיסטוריה של תל אביב, העיר העברית הראשונה, שהוקמה לפני מדינת ישראל, וציין כי “האיזון העדין הזה שאותו אנו מנסים לעגן בחוק העזר מבטא יותר מכל את הרוח ה’תל אביבית’ הסובלנית הפועמת בעיר מימי דיזנגוף וביאליק – עיר המאפשרת לכל אחד לחיות את אורח חייו ולבטא את עצמו כרצונו ואשר מממשת הלכה למעשה את חזונו של הרצל למדינת היהודים החופשית”.
דבריו הם אולי תשובה לשופט רובינשטיין. בפסק הדין שקיבל את עתירת המכולות הביא רובינשטיין ציטוטים מדבריו של ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, בעצרת בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר דווקא תומכים דווקא בסגירת עסקים בשבת: “אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים – השומרת עליו, זהו צביונו של עם הנותן לו קיום”.
מסע הבחירות של גדעון סער
“חוק זה פוגע בצורה לא מידתית בערך השבת כיום המנוחה הכללי במדינת ישראל וחורג מן הכלל בדבר איסור מסחר בשבת בצורה בלתי סבירה”, אמר ביוני השנה שר הפנים גדעון סער כשפסל את סעיפי חוק העזר העירוני המתוקן, המתירים להפעיל את המרכולים בשבת, אך אישר את פעילות השבת של המתחמים המסחריים בעיר – נמלי ת”א ויפו, מתחם התחנה וחנויות של תחנות דלק.
כמו כל המאבק הזה, גם החלטתו של סער נצבעה בצבעי מלחמה – הפעם המלחמה על הקול הדתי בבחירות (המתקרבות?) לכנסת. בראיון לחדשות 2 עם קבלת ההודעה על פסילת החוק אמר מנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון, הרב עו”ד אורי רגב, כי “החלטתו של שר הפנים תמוהה ומאכזבת, ומעוררת תהייה האם כבר החל להשקיע במפלגות החרדיות בתקווה לתמיכתם במועמדותו לראשות הממשלה”. גם ח”כ הורוביץ, שהתמודד על ראשות עיריית תל אביב בבחירות האחרונות, תולה את האשמה באינטרסים של סער: “אני חושב שהפסילה של שר הפנים את חוק העזר העירוני של עיריית תל אביב נעשית על רקע פוליטי ואישי. יש לו אינטרס, אני מניח שהוא מסתכל על הקריירה על הפוליטית שלו ומגיע למסקנה שכדאי לו לעשות את זה. אבל זה פוגע בתל אביב, ואני חושב שזה לא נותן שום דבר מבחינת התועלת העירונית”.
בהחלטתו סער חייב למעשה את העירייה לפעול נגד המרכולים הפתוחים בשבת, אולם פעילות זו הוקפאה בזמן מבצע צוק איתן, מה שגרם לבעלי המכולות לפנות שוב לבית המשפט, שאיים להאשים את העירייה בבזיון בית המשפט. בחודש אוגוסט ניסחה העירייה חוק חדש, ונתנה לשר הפנים שישים יום להחליט אם לקבלו או לדחותו. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע את הדיון הבא בנושא לתחילת נובמבר, חודש אחרי המועד האחרון להחלטת שר הפנים. המשמעות המעשית היא המשך פעילות בתי העסק בשבת עד לדיון בנובמבר.
מעיריית תל אביב נמסר: “לאור פסיקות בתי המשפט אשר חייבו את העירייה לאכוף את חוק העזר לסגירת עסקים בשבת, בין היתר באמצעות הגשת בקשות לצווי סגירה, ועם סיום המצב הביטחוני, ממשיכה העירייה את ביצוע האכיפה של איסור פתיחת עסקים בשבת. ההתראות והדו”חות יחולקו לעסקים לממכר מזון שלא לצריכה במקום: מכולות, מרכולים, פיצוציות וכיו”ב. כידוע, לאחר החלטת שר הפנים שפסלה את הצעת העירייה לביצוע תיקון בחוק העזר, שאמור היה לאפשר פתיחת מרכולים בשבת במספר רחובות בעיר, הגישה העירייה תיקון נוסף לחוק אשר ממתין כעת לתגובת השר. המשך האכיפה במתכונת הנוכחית, מכוח חוק העזר הקיים, הינו שלב ביניים עד לקבלת החלטת השר בעניין”. ממשרד הפנים נמסר: “עיריית תל אביב העבירה את חוק העזר האמור לאישור משרד הפנים. הנושא נבחן על ידי המשרד”.
“זו כניעה ראשונה, אבל ברור שזה לא ייעצר שם”, אומר פרידברג מ”תל אביב לא שומרת שבת” ובעל חברת פיד-מדיה לשיווק דיגיטלי, על אפשרות סגירת המרכולים. “אף אחד לא באמת מתרגש מנושא המכולות – פתוח או סגור, אפשר להסתדר, לעשות קניות בשישי ולהיערך לשבת. אבל בשבת הבאה זה הברים ובתי הקפה, ושבת אחר כך זה מוזיאונים, תאטראות ובתי קולנוע, ואת זה אנחנו רוצים למנוע. צריכים לשמור על הסטטוס קוו, כל אחד יחיה כראות עיניו וכפי שטוב לי, כפי שהיה עד עכשיו בתל אביב. חסימות רחובות בירושלים – זה גם מפריע לי, אבל זה כבר מאבק של ירושלמים”.
למה בעצם החלטתם לא לקיים הפגנה? אתם לא חושבים שאפשר להשתמש בהפגנה לשמור את הנושא על סדר היום ולהשפיע על החלטת השר?
“המצב כרגע זה שיש את ההצעה המתוקנת של עיריית תל אביב, שמחכה לאישורו של גדעון סער. אם הוא לא יענה בטווח 60 הימים שבית המשפט הקציב לו, בעצם ההצעה מאושרת אוטומטית. זה לא שאני אומר שצריך לעשות דממת אלחוט, אבל לדעתי הפגנה, אם היא תהיה מאוד מוצלחת או פחות מוצלחת, תבצר אותו בעמדתו. אני גם לא מאמין שזה ישפיע על דעתו בצורה גורפת, ההפגנה, מנסיוני מעבודתי בעבר בדוברות הליכוד. אם אני צודק וההתנגדות שלו התמוססה – מעולה, הצלחנו. לא הוצאנו אנשים החוצה, זה אולי פוגע באגו של אנשים שממהרים לעשות לעשות רעש אבל זה נגמר, כולם ירדו מהעץ. אם הוא כן יחליט לדחות את ההצעה המתוקנת של העירייה, יש עוד יותר טעם להפגין, כי סער בעמדתו פחות יושפע מהפגנות מאשר השופטים בירושלים – כי אם הוא פוסל הולכים לבג”ץ, יש גם בג”ץ של העירייה שמחכה וגם של קבוצה פרטית. אני מקווה שגדעון סער יבין שזה תפוח אדמה לוהט ויתן לזה להתמוסס, לא יתייחס להצעת התיקון ובית המשפט יאשר אותה. זה מוצא אלגנטי. הפגנה מול גדעון סער, אני לא חושב שכרגע זה יהיה הצעד הנכון. לפני חודשיים זה היה עושה פלאים, רצינו להפגין מחוץ לבית שלו, המלחמה קצת מוססה את זה והיתה התקדמות משפטית. אני רוצה להאמין שהוא קיבל מוצא אלגנטי”.
ממטה המאבק של העסקים הקטנים והמכולות נמסר בתגובה אחרי פרסום הכתבה ב”טיים אאוט”: “הנושא הוא לא השבת אלא על הזכות לפרנסה הוגנות ובתנאי תחרות שווים, שהם מנשמתה של כל עיר פלורליסטית. טייקוני התאגידים, בשיתוף פעולה עם עיריית ת”א, יצרו מציאות בה אנו נאלצים לספוג הפסדים כלכלים ניכרים או לעבוד ביום המנוחה היחיד שיש לנו. בשני המקרים מדובר במציאות מעוותת, לא מוסרית ובוודאי שאינה ערכית, כלפי ציבור גדול של בעלי עסקים שפועלים בת”א עשרות שנים. ליבראליות ונאורות זה לא לקנות חלב בשבת בבוקר, מנגד, זה כן יתבטא בדאגה לתנאים סוציאליים בסיסים לכולם ותנאי תחרות הוגנים. יום מנוחה שבועי, כפי שאנו דורשים, הוא אלמנט סוציאלי בסיסי ומתבקש, ולא נסכים להמשך מסחר קמעונאי כה גורף, שפוגע בזכויותינו, ובוטה בעזות המצח שלו, כלפי החוק ופסיקות ביהמ”ש.
“רשתות השיווק בת”א (בדגש על טיב-טעם ו-am:pm), מובילות מהלך ציני ומגוחך כאילו מדובר במאבק דתי, מתוך ידיעה שסגירת המרכולים בשבת תפגע במחזור הכספי שלהם בצורה קשה. זהו מהלך דמגוגי ונחות. אנחנו בעד ת”א חופשית – העיר הזו תמיד הייתה חופשית ופתוחה וכך היא גם תישאר. אנו מזכירים שעד לפני כ-13 שנה נשמר החוק בת”א, ולא התאפשרה פתיחתם של המרכולים בשבת, ובכל זאת העיר ת”א נחשבת כבר למעלה מ-100 שנה, כבירת הכלכלה, והמסחר ומרכזה התרבותי-חינוכי של כל מדינת ישראל. אנו גם מזכירים לעיריית ת”א ולבעלי ההון, שמאחורי חוקי העבודה ומנוחה עומדים אנשים ומשפחות, ושחוקים אלו נועדו להגן על עובדים ועל עסקים קטנים ולא על טייקונים גדולים”.
הדרך אל הגיהנום עוברת באלנבי
ההיסטוריה של מאבקי השבת בתל אביב מתחילה הרבה לפני מהפך חילון השבת של צ’יץ’, ועוד לפני הקמת המדינה. תל אביב נוסדה רשמית ב-28.7.1909, יום הגרלת הקרקעות בין חברי “אחוזת בית”, התאגדות של יהודים תושבי יפו שעזבו אותה כדי לייסד עיר, ובסמוך לכך החלו הוויכוחים על כללי הדת והשלטתם על הציבוריות של העיר העברית הראשונה: חילול שבת, כשרות, שחיטה כשרה, צניעות נשים (רבנים התלוננו לראש העירייה רוקח על “לבישת מכנסי גבר ע”י נשים צעירות המגלות שוקיהן בצורה בלתי צנועה בהחלט”, ותושב העיר מ’ פרידמן התלונן לראש העירייה הראשון מאיר דיזנגוף על “הבחורה המטיילת בפרהסיה במכנסים קצרים וסיגריה בפיה – היא תהיה אח”כ אם עבריה המקימה בית חדש בישראל?”), הפרדת נשים-גברים ויהודים-ערבים ואפילו מה שכונה ההפקרות בשפת הים.
סביב שמירת השבת בפרהסיה התנהל “מאבק תרבותי קשה במיוחד”, כותבת ד”ר ענת הלמן במאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” (“קתדרה לתולדות ארץ-ישראל וישובה”, גליון 105, תשס”ג; המאמר המלא מוטמע בתחתית כתבה זו). בספרה “אור וים הקיפוה” היא מציינת עוד כי “הסכסוך על שמירת השבת לא התקיים באופן חד-משמעי בין דתיים לחילונים. מצויות עדויות על דתיים ושומרי מסורת שחיללו שבת, ועל גורמים חילוניים שהביעו תמיכה פעילה בשמירתה”. הסקירה להלן מובאת מהספר ומהמאמר של הלמן. בשנות העשרים של המאה הקודמת אישרה ממשלת המנדט חוק עזר עירוני, שבו קבעה מועצת העירייה איסור על עבודה בבתי חקושת ופתיחת חנויות ובתי מסחר, למעט בתי אוכל. רוב העסקים נסגרו אחרי תקיעת חצוצרה או שופר בשישי ולא נפתחו לפני מוצאי שבת (בשוק מחנה יהודה בירושלים נשמר המנהג, כש”משגיחי שבת” חרדים מסתובבים בצהרי שישי ותוקעים בחצוצרות או בוובוזלות כדי לזרז את בעלי הדוכנים לסגור את הבאסטה). עם זאת, תושבים ומבקרים הסתובבו ברחובות ועל שפת הים, ורצו לבצע קניות, שהיו כרוכות מן הסתם בחילול שבת.
אגודה בשם “משמרת שבת” הקימה סניף תל אביבי בתרפ”ב (21′-22′). חבריה הציפו את העירייה במכתבי מחאה, פרסמו מודעות, ערכו אספות והפגנות, לעתים היכו ותקפו מחללי שבת (האגודה נדרשה לפצות בעל בית קפה שפעיל שלה ירק לו במיכל גלידה), ועקבו אחרי מקומות מחללי שבת ופנו לאנשים בנסיון לשכנע אותם להפסיק זאת, או פנו בנושא לוועדת השבת שהרבנות הקימה בשנת תרפ”ו (25′-26′), שנועדה לבירור תלונות בנושא חילול שבת בפרהסיה, אשר העבירה את התלונות לרבנות או לעירייה. הרבנות, ממש כמו היום, התנתה מתן תעודות כשרות לעסקי מזון בשמירה על השבת. היא גם פרסמה כרזות שניסו לפנות לרגש הלאומי והפועלי-סוציאליסטי, והציגו את השבת כנכס לאומי וחלק מהעבריות החדשה, את שמירתה כמעשה סוציאלי, ואת חילולה כהדוניזם ומטריאליזם.
דיזנגוף, שב-1930 נזף בחיים נחמן ביאליק על חילול שבת במסיבות “עונג שבת” באוהל שם (אירועים דמויי “שבת תרבות” של ימינו), ראה גם הוא בשמירת השבת ערך לאומי יותר מדתי, שמירה של הצביון “העברי הלאומי של העיר”, וטען ש”ליכודם ומיזוגם [של תושבי העיר] לחטיבה לאומית ציבורית אחת בארץ זו ובעיר תלויים הרבה בהשלטת צורות ומנהגים משותפים בחיינו”. עם זאת, הוא כתב למשמרת השבת ב-1933 על נסיעה בשבת כי “אין עלינו לשכוח שאנו עומדים לפני זרם גדול – זרם החיים הדורשים את תפקידם ואין שום כוח שבעולם שיכול לעוצרם גם ברצון הכי טוב”.
הערבים שיחקו תפקיד משולש וכפוי טובה במאבקי השבת של היהודים: הם היו גוי של שבת, תירוץ לפעילות בשבת וקורבן לקרבות השבת. כגוי של שבת, ערבים הפעילו עסקים כדי לאפשר עבודה בשבת בלי חילולה על ידי עובדים יהודים; מנהלי בית החרושת לקרח “מעדן” השתמשו ביחסי היהודים והערבים כתירוץ לעבודה בשבת – הם הסבירו שאם לא ייצרו קרח בסופי שבוע, שנחוץ לחולים ולענייני פיקוח נפש, הציבור יצטרך להסתמך על בית חרושת של ערבים ביפו, והזכירו שבמאורעות תרפ”א הערבים אמרו שלא יספקו קרח לחולים יהודים (האירוניה היא שמנהלי “מעדן” ביקשו מהעירייה אישור להמשיך להפעיל את בית החרושת בשבתות על ידי ערבי); כקורבן, הם חטפו מכות ממפגינים אלימים נגד עסקים מחללי שבת.
ב-1926 חוקקה העירייה חוק לסגירת עסקים והפסקת התחבורה בשבת. ב-1928 תבע בעל בית הקפה “אלטשולר” את העירייה, ובית המשפט המחוזי קבע שחוק השבת נוגד את החוק המנדטורי לחופש מצפון ודת. בית המשפט העליון דחה את ערעור העירייה וביטל את חוק השבת. ב-1932 חוקק חוק שבת חדש, שהטיל איסור פעילות עסקית בשבת רק על יהודים ונמנע מהגבלת תנועת רכב פרטי. החוק החריג בתי אוכל, משום שרבים מהתושבים היו רווקים ולא בישלו בבית. “חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעיתים המזווה”, נימק ראש העירייה רון חולדאי את הצורך בפתיחת מרכולים בשבת, עדות נוספת לכך שדברים רבים לא השתנו מתחילת המאה הקודמת.
“בתל-אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות. אם לא תנתן להם האפשרות לסעוד בשבת, בסדר ידוע ובזהירות ידועה, ילכו רבים מהם למסעדות טריפה של ערבים ביפו הסמוכה, ויביאו לידי חילול שבת וחילול השם כאחד”, כתב דיזנגוף במכתב לקבוצת “חובבי ציון” מפולין ב-1935. עם את, כי באותה שנה החליטה העירייה להדק את שמירת השבת בחוק, משום שבעלי המסעדות ובתי הקפה ניצלו והרחיבו הפירצה של סעודות הרווקים, עד כדי כך שהשבת היתה אחראית ל-50% מהכנסותיהם. ב-1937 חוקק החוק, שמגביל את שעות והיקף הפעילות של המסעדות בשבתות, אולם העירייה לא מיהרה ליישם את החוק, ממש כמו בעניין המרכולים בשבת. בלחץ הרבנים, ובהם הרב הראשי יצחק הרצוג, החלה העירייה באכיפה, אולם ב-1938 השתכנעה לדון בתיקון החוק. בעלי עסקי המזון לא היו מרוצים מהתוצאה, ובתחילת יוני 1938 קיימו שביתה בת יום, שהורגשה היטב: ההערכה היא שכ-60% מהתל אביבים נהגו לאכול מחוץ לבית באותה תקופה.
בעלי חמישה בתי קולנוע בתל אביב פנו ב-1938 לעירייה בתלונה על הצגות שמועלות בבתי קפה בתל אביב בשבת, תמורת תשלום. אם לבתי הקפה מותר להציג בשבת, מדוע שבתי הקולנוע, שההצגות מתחרות בהכנסותיהם, לא יוכלו לפעול? הנימוק הזה מזכיר מאוד את מאבק בעלי המכולות של ימינו, שטוענים שפתיחת מרכולים בשבת פוגעת בהכנסותיהם (אם כי הם לא מבקשים לקבל אישור לפעול בשבת, אלא לסגור את המרכולים). בתי הקולנוע החליטו לפתוח בשישי-שבת, כשאת הכרטיסים ימכרו לפני כניסת השבת (שיטה שפועלת עד היום במוסדות שונים בירושלים, ומשמשת גם דתיים). הקרנת הסרטים עצמם כמוה כהפעלת מכשיר רדיו שיש בכל בית בתל אביב, טענו בעלי בתי הקולנוע, וזה אינו חילול שבת בפרהסיה, בניגוד להצגות שכן מהוות חילול שבת. ראש העירייה הצדיק את טענותיהם וכתב לבתי הקפה שעליהם להפסיק לקיים את ההצגות בשבת. התשובות התחלקו בין “זה לא חילול שבת כי אין תזמורת” לבין “הופעת אמנים אינה חילול שבת, הרי יש הופעות כאלו גם בהבימה”. כלומר, בתי הקפה נקטו באותה לוגיקה של בתי הקולנוע: אם להם מותר, גם לנו מותר. אגודת מכבי תל אביב נדרשה אף היא לנמק בפני העירייה קיום משחק כדורגל בשבת, והסבירה ש”רחוקים אנו מלראות בתחרות ספורטיבית גרידא משהו מחילול שבת”.
ב-1934 התקיימה הפגנה של חרדים נגד חילול שבת ליד בית הכנסת הגדול. ההפגנה הידרדרה להתפרעות, ו-15 מהמתפרעים הובאו בפני השופט הבריטי בודילי, שגזר עליהם עונשי מאסר של עד חצי שנה. “הנך יכול להיות דתי ולנסות לזכות בגן עדן”, אמר השופט, “אך אין לך שום זכות להפריע לאנשים המוכנים ללכת לגיהנום, גם אם דרכן זו עוברת ברחוב אלנבי”. התערבות בענייני דת, נאמר בישיבת מועצת העיר מ-1923, תביא “לנו צרות אין סוף שלא נוכל לצאת מהן”. 91 שנה אחר כך, העירייה עדיין לא יצאה מהצרות הללו.
התפרסם בגירסה קצרה יותר ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.9.2014
המאמר “תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל-אביב המנדטורית” של ד”ר ענת הלמן, מאומבד מאתר סנונית:
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
[…] עוד בנושא: מאבקי השבת של תל אביב, משנות ה-20 ועד היום // עידו קינן […]