רואה, רחוק // חנות המשקפיים שמגיעה למוגבלי תנועה הביתה

אנשים מוגבלי ניידות מתקשים להגיע לחנויות אופטיקה. טל טפר מגיעה עד הבית לעשות להם משקפיים

מה את עושה?
“אני אופטומטריסטית ואני מפעילה שירות שנקרא ‘אופטיקה עד הבית‘, שנותן פתרון לכל מי שצריך משקפיים ולא יכול לצאת מהבית. זה כולל אנשים סיעודיים, שנמצאים בכסא גלגלים, או בקומה גבוהה ולא יכולים לצאת מהבית, אנשים במחלקות סיעודיות, אנשים מונשמים כמו חולים בניוון שרירים או שתלויים בבלון חמצן. כמעט כל האנשים האלו צריכים משקפיים כדי לתפקד ביום יום, גם כדי להעביר את הזמן שאצלהם הוא מצרך אינסופי. אם אני יכולה לעזור להם לקרוא ולראות טלוויזיה, עשיתי הרבה מאוד בשבילם”.

איך התחיל השירות?
“עבדתי בחנות, ועזבתי כי רציתי להקדיש את כל הזמן שלי רק לעסק הזה, של השירות עד הבית. טל טפר. צילום: שירה וייס סבתא שלי היתה בכסא כלגלים במחלקה סיעודית, ואמרו לה שהיא צריכה ללכת לחנות לעשות בדיקת ראייה אצל אופטומטריסט, ולהביא אותה לחנות זה היה קריעת ים סוף – היינו צריכים אמבולנס ואח שילווה אותה, ולעבור מכסא הגלגלים לכסא הבדיקה, זה מאוד קשה לאנשים במצב הזה. צריך גם לזכור שמשקפיים זה לא כיסא שאתה קונה ושולחים לך הביתה – אחרי שהם מוכנים צריך לבדוק שהם מתאימים ויושבים טוב על הפנים. אז עלה לי הרעיון שזה שירות ממש חיוני, וחשוב מאוד שהוא יהיה נגיש לכולם”.

התעריף שלך גבוה יותר?
“אני עובדת עם אותם מחירונים שעובדים בחנויות. המחיר כולל את הבדיקה, המשקפיים ועוד ביקור למסירת המשקפיים ולבדיקה שהכל בסדר, וגם יש אחריות לשנה עד הבית. ההבדל היחיד הוא שאני כן מחייבת על בדיקה אם לא מזמינים משקפיים, כי אני מקדישה זמן ומעבירה ציוד, אני בעצם מביאה את כל החנות הביתה”.

מלבד מוגבלים בניידות, יש לך לקוחות נוספים?
“כן. יש כאלה ששונאים ללכת לחנויות ויש כאלה שעסוקים. אז לפעמים אני עושה בדיקה במשרד, למשל של עורכי דין”.

איזה לקוח זכור לך במיוחד?
“היה לי מקרה שהזמינו אותי למושב מרוחק בערב חורפי בצורה בהולה. התברר שזו משפחה שרצתה שהאמא, שהיתה חולת סרטן וימיה היו ספורים, תצליח לראות את כל המשפחה לפני שהיא הולכת לעולמה. היו לה משקפיים שבהם היא לא הצליחה לראות בכלל. היא הספיקה להשתמש במשקפיים החדשים במשך שבוע, ואז נפטרה. אחרי השבעה הבן התקשר להודות לי על זה שלפחות בימיה האחרונים היא הצליחה לראות את הילדים והנכדים. זה מקרה קיצוני שהם לא חסכו. בדרך כלל אני נתקלת במקרים הפוכים, כשמדובר בחולים סופניים, או שחוסכים בכלל על משקפיים ולא עושים, או שמבקשים את הכי זול, כי יודעים שזה לא להרבה זמן. פה היה הפוך – רצו את הכי טוב, הכי יקר והכי מהר”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.8.2013

24 בספטמבר, 2014 | בנושאים סמול טוק