“אנשים בארץ מאוד חיוביים ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה” // סמול טוק

הסאטירה בארץ מלטפת את הראש. גיא (בוב) זאבי רוצה להכאיב לכם

מה יש לך נגד הסאטירה בארץ?
“לא יודע, לא צפיתי בה הרבה זמן. שלי יותר טובה. אם הייתי ראפר הייתי שר שיר ש’אני הדבר האמיתי ואתם לא’. אבל אני לא ראפר, ואין לי דרך אחרת להלל את עצמי. אם תכתוב את כל הכתבה בבולד אנשים יבינו כמה אני ציני לגבי כמה הסאטירה שלי רצינית”.

על מה אנחנו מדברים?
“על המופע ‘לא אומרים איכס על אוכל‘, שמוצג ביום ראשון [היום] בצוותא. כתבתי אותו לפני כמה שנים, יש בו מערכונים ושירים מפתיעים במידת הסאטיריות שבהם, ולפני שנה העליתי אותו מחדש. גיא (בוב) זאבי. צילום: תום ירקוני התחלנו קצת לרוץ איתו בקטנה, ואז באו צוותא, התחננו והתרפסו ושפכו על עצמם אפר ועפר, ואז אמרנו ‘טוב, בסדר, אם צוותא רוצים שנופיע אצלם, כנראה שאנחנו ראויים’. זה מופע שעובדים במה שנקרא פרינג’, מילה שאני לא אוהב, כי מבחינתי תאטרון לא צריך להימדד בהאם הוא ממוסד או לא, אלא בהאם הוא טוב או לא. כמה מקבלים היום הבימה, הקאמרי, בית ליסין לשנה? נגיד את הסכומים האלה, בוא נאמר שהייתי מפנה את הכסף הזה כדי לחזק את הטנקים והנגמ”שים. אני לא שש לזה שהמדינה תתמוך בתרבות. אבל כשאתה עובד בלי שתומכים בך תרבותית-כלכלית, זו עבודה בין חברים. זה מין תהליך מתמשך וכיפי שבאים ומדברים ואוכלים ושותים ולפעמים גם עובדים. הבאנו פסנתרנית חדשה ומאוד מוכשרת, מורן מגל, שחלקכם מכירים אותה מד’ה ווייס, ואם אתם רואים ד’ה ווייס רוב הסיכויים שאתם לא יוצאים מהבית, אבל זה עדיין קוריוז משעשע”.

מי הכוחות שאתה יוצא נגדם?
“דווקא, בניגוד למקובל בסאטירה, זה יותר פנימה מאשר החוצה. נכון, יש שם כמה נושאים ספציפיים שאני נכנס בהם כמו מיליטריזם ושאר איזמים. אבל אני קצת יותר בוחן אותנו כבני אדם, איך אנחנו מתמודדים עם העובדה שאנחנו צריכים לחיות 24/7 במצב שהוא אבסורד לחלוטין וברור שהוא לא הגיוני בשום צורה – לא מבחינת השאיפות שלנו בחיים, מה שאנחנו חושבים שהוא טוב ולא טוב, ולא מבחינת כמה שכל הגורמים, שבאיזשהו אופן אנחנו אמורים לסמוך עליהם, פשוט לא טורחים לעשות את מה שהם צריכים לעשות”.

הסאטירה בכלל רלוונטית במקום שבו נראה לפעמים שהחדשות עצמן סאטיריות?
“החדשות מאוד מטרידות, בעיקר מה שלא משודר בהן. על אף העובדה שהחדשות מאוד קשות כל הזמן, אנשים בארץ, משום מה, באופן לא ברור, מאוד חיוביים, ואני מנסה לגרום להם להפסיק עם זה. ככל שלוחצים עליהם יותר יוצאת מהם יותר תקווה ואמונה, שרק יביאו לנו את הפרשות הבאות”.

דיברת על אמונה. בעבר הרצת מופע בשם “התאולוגיה של הקרמבו”, שבו החלטת לריב באופן סיסטמטי עם כל הדתות הגדולות המוכרות לנו, וגם כמה קטנות, כולל הדת הירוקה.
“אני הפסקתי עם המופע הזה, כי אחת מכל שלוש פעמים שהצגתי אותו פגע בי ברק”.

אנחנו רואים היום אנשים כורתים ראשים של אנשים אחרים בשם הדת ומעלים ליוטיוב. יש קיום בכלל לביקורת ולהסתכלות סוריאליסטית על עולם כל כך סוריאליסטי?
“קודם כל, אני חושב שאם אתה כבר עורף למישהו את הראש, מוטב שתעלה את זה ליוטיוב. כלומר, חבל לוותר על כל האפקט הדרמטי ולשמור את זה לעצמך. הדברים שאנחנו רואים אותם כסאטירה על הבמה או בטלוויזיה הם דברים שגורמים לנו לסבל ומצוקה בחיים האמיתיים. הסאטירה היא הזדמנות קצת ליהנות מהם. אבל לסאטירה יש שני צדדים – צד אחד זה מה שנקרא לקבל את הבאסה בסבבה. אתה צריך מתווך, קומיקאי מוכשר, כותב נהדר או תאורן שמסוגל להאיר על כל זה, כדי באמת להצליח להתמודד עם הדבר הזה, עם האבסורד של חייך, שאתה חי במצב שבו יש התנגשות תמידית בין מה שאתה מצפה מהחיים לבין מה שהם יכולים להציע לך. וחוץ מזה יש את הצד השני של הסאטירה – כמו לכל סטירה, יש את היד ואת גב היד – יש את הצד שבו אתה בעיקר מכניס לצופה, וזו סאטירה אמיתית. רוב הסאטירה בארץ היא מתחנפת, מזכירה לך שאתה קצת יותר בסדר מאחרים. בסאטירה שלי אני גורם לך לצחוק על עצמך. לבוא ולצחוק על מה שקרה לשוטר ההוא או לראש של העיתונאי ההוא זה לא חוכמה. לבוא ולגלות כמה אתה פסול בכל הדבר הזה זה יכול להיות נחמד”.

מערכון “פצוע וחובש” מתוך “לא אומרים איכס על אוכל” >>

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 3.10.2014

5 באוקטובר, 2014 | בנושאים סמול טוק