הגריינדר שטחן אותי | כשצ’ט אינטימי מוקרן על בניין בברלין

פנסי פרזנטס (Pansy Presents), מלכת דראג מברלין, הכיר בתחילת אוקטובר את המשתמש “דריס” באפליקציית חיפוש-הזיונים-בעיקר-להומואים גריינדר: “הוא היה מושך למדי, לא הטיפוס שלי, אבל הוא הקניט בצורה שנונה אז החלטתי לשעשע את עצמי”, כתב בסטטוס ארוך ומפורט בפייסבוק שלו. השניים צ’וטטו, החליפו תמונות, דריס שאל אותו כמה שאלות מפורטות ומוזרות, ובהן האם פרזנטס ירצה לגלח אותו, ואז נתן לפרזנטס את כתובתו. פרזנסטס שאל, ספק בצחוק: “אתה מתכוון לרצוח אותי?”. דריס השיב: “לא, אבל אני חושש שאתה תהיה זה שירצח אותי”. יכול להיות שדריס חשש מכעסו המוצדק של פרזנטס, כשזה יגלה מה דריס עשה עם ההתכתבות הפרטית ביניהם.

פרזנטס הגיע לכתובת שקיבל, באזור היינריכפלאץ בברלין. הוא ראה שם מכולה שקופת קירות ומחופת וילונות, שדרכם הבחין בצלליות של אנשים עובדים על מחשבים, ובהקרנה על הקיר. כשהתקרב הבחין לזוועתו שההקרנה היא של שיחת הגריינדר שלו עם דריס, ושהיא חשופה לעוברים ושבים: “השם שלי, התמונות שלי, כל השיחה הפרטית מוצגים פומבית”. בהמשך יספר שהתכנים הפרטיים שלו שודרו גם באינטרנט.

“אני לא מחשיב את עצמי אדם כועס או נוטה להתפרצויות, אבל איבדתי את זה” העיד פרזנטס. “פתחתי את הדלת והתנפלתי עליו. נתתי לו אגרוף. צעקתי. הפכתי שולחן. משכו אותי החוצה”.

“בינג” של בושה הומואית

דריס ורהובן הוא אמן הולנדי בן 38 (פייסבוק), הומו מוצהר שהתמכר לתחושה הטובה שהביא לו המין הזמין ונטול המאמץ והרגשות של גריינדר ושאר הרשתות החברתיות. “גריינדר הפך לחלק מחיי היומיום שלי”, כתב במניפסט שלו (פדף). “הוא כבש לו מקום ב’אדמיניסטרציה החברתית’ שלי. ברגעים האבודים ברכבת התחתית, בתור לסופרמרקט או בהמתנה לדייט בבית קפה, פעלתי דרך טווח שלם של רשתות חברתיות, כשעניתי על הודעות בפייסבוק, וואטסאפ, גריינדר, סקראף וגיי רומאו (ואחרי רצף של תשובות התחלתי סיבוב חדש, מאחר שבינתיים קיבלתי הודעות חדשות”.

“הריגוש הראשוני של ההרפתקה קהה עם הזמן, אבל ההתלהבות נשארה”, הוא מודה. “מילאתי את הרגעים המשעממים עם הבטחה לקשר אפשרי בחיים האמיתיים. אפילו כשהייתי על האופניים שלי, המשכתי להתכתב, עם עין אחת על הכביש והשניה על האייקונים הקטנים בסלולרי שלי”. אבל עם הזמן, התעוררו אצלו מחשבות אוטו-ביקורתיות. “משהו התחיל לכרסם בי. באותה תקופה כבר הייתי 15 שנים מחוץ לארון. בפעם הראשונה מזה שנים, שוב היתה לי התחושה שאני מסתיר סוד מהחברים שלי. האם התביישתי במופקרות שלי, או מהגירסה של עצמי שהצגתי?” הגירסה הזאת היא אדם משעמם שמסתפק במשפטים קצרים כמו “מה קורה?” ובתמונות טורסו, “דריס ורהובן פוגש את ג’סטין ביבר פוגש את [שחקן הפורנו] ג’ף סטרייקר”, כדבריו.

ורהובן החליט לחזור ל”חיים ההומואיים הישנים שלי”, וגילה שגריינדר ודומיו פגעו בחיי החברה הפומביים של הקהילה. “ראיתי איך העולם הגיי הידלדל באמסטרדם. מספר ברים נסגרו בינתיים, ופחות ופחות מסיבות גאות אורגנו. מכרים אמרו לי שהם כבר לא יוצאים, כי קל יותר למצוא בחור בבית דרך האייפון. כבר לא צריך לשתות בירה ערב שלם לפני שניגשים למישהו. גריינדר פישט את הפלירטוט והוזיל אותו. קל יותר מאי פעם להפגין עניין, ודחייה כואבת פחות”.

אם פעם ההומואים נאלצו להתרועע בסתר, עכשיו הם מסתכלים בהיחבא בהודעות גריינדר בסלולרי שלהם, אבחן ורהובן, שכינה את התופעה “ארון חדש”. “מצאתי את עצמי מול דור של גברים הומואים ששוב התחילו לשמור את התאוות שלהם בסוד בפרהסיה, נלחצים קלות מכך שמישהו עלול לשמוע את ה’בינג’ של אפליקציה שלהם. ותהיתי: האם אנחנו מסתירים את עצמו שוב בארון חדש, בסודיות חדשה? האם אנחנו מתביישים בצורת המפגש החדשה שלנו מול החברים והמשפחה ההטרוסקסואלים שלנו?”

הדרך הדפוקה שבה בחר ורהובן להעלות את הנושא לדיון היא להקרין על קיר בניין בברלין את צ’ט הגריינדר שלו עם פרזנטס וגברים אחרים מהאזור, שאותם הכיר באפליקציות דומות.

אתה אנס דיגיטלי

אחרי המכות, כתב פרזנטס, “הלכתי מסביב לבלוק כדי להירגע והבנתי שאיבדתי את הכובע שלי במהומה. חזרתי לקחת אותו. מישהו שמעורב בפרויקט נעמד מולי וצרחתי עליו בקול הכי רם שאי פעם צעקתי בחיי. כל הרחוב נעצר. בשלב מסוים הם התחילו למחוא כפיים. צעקתי, איך אתה מעז, אתה מחלל חיים של אנשים, אתה לועג לאנשים בפומבי ומקרין את התמונות והמילים שלהם אל מסך בבלוק עירוני שלם באחד החלקים הכי עמוסים של קרויצברג שכולם יכולים לראות. מה שאתה עושה לא אתי. זה אונס דיגיטלי. אתה אנס דיגיטלי. בשום שלב לא קיבלת ממני הסכמה או הודעת לי שתעשה משהו כזה. אתה לא יכול לנצל אנשים ככה בשביל החרא ההיפסטרי של עולם האמנות הברלינאי שלך”.

“אחרי המאבקים המוצלחים של התנועה הגאה בשנות ה-70′ וה-80′, נראה ש[אפליקציות מציאת סקס] יצרו ‘ארון’ חדש. הדרך שבה גברים נפגשים שוב הפכה בלתי נראית לשוכני העיר. דריס ורהובן יתגורר במשך שבועיים במכולת זכוכית של משאית, וייפגש עם אנשים מהאזור שיזמין דרך הסמארטפון לבוא אליו. מה שנקרא ‘הארון הסגור’ יהפוך לפומבי”, נכתב בתיאור המיצג של ורהובן, “Wanna Play – Love in the Age of Grindr”, שנערך במסגרת תאטרון אמנות המיצג הברלינאי HAU. התוכנית היתה שורהובן יפתה את הגברים לסיפוק הדדי של צרכים לא מיניים, וישדר את מסך הטלפון שלו על מסכי לד על קיר חיצוני, כך שחייו, הן הפיזיים והן הווירטואליים, יהיו פומביים.

“הומואים זקוקים למרחבים בטוחים להתקיים בהם”, כתב פרזנטס. “יצרנו כאלו מאז ומעולם. המרחבים הבטוחים הללו מגינים עלינו מהזוועתיות של העולם החיצוני. נכון, גריינדר היא לא בדיוק ‘מרחב בטוח’, אבל היא מרחב עבורנו לתקשר את התשוקות והצרכים שלנו. בעולם הדיגיטלי הזה, זה אחד מהמרחבים הבטוחים הבודדים שיש לנו. הוא [ורהובן] מחלל את זה. הוא פותח את המרחב הזה בשם ה’אמנות’, ובעשותו כך מסכן אנשים בתהליך”.

“לך תזדיין, בנאדם”

“גריינדר אינו פרטי, אני יודע”, הודה פרזנטס. בהצהרה ש-HAU פרסמו אחרי התקרית הם טענו כי דווקא הקפידו על פרטיות המשתתפים-בעל-כורחם: “במהלך ההכנות לעבודתו, היה חשוב ל-HAU ולדריס ורהובן שהזהות של אנשי הקשר שלו תישאר מוגנת. מסיבה זו, כל התמונות מעמודי הפרופיל שלהם, שהוקרנו על מסך לד במדרחוב, הוצגו בנגטיב. הצ’טים בינו לבין הפרטנרים שלו גם שונו כך שיהיו אנונימיים”. אולם השמירה על האנונימיות לא היתה מושלמת. לטענת פרזנטס, האקס שלו, שראה את המיצג במקרה, הצליח לזהותו שם. “אין אנונימיות באקט הזה, ואני מרגיש כל כך מחולל שאני מתקשה למצוא את המילים לתאר זאת. ההגנה שלו [של ורהובן] היא שכל זה הוא מידע ציבורי. איך אפשר אתית להקרין שיחות שנחשבות פרטיות לאדם השני כשאין לו שום ידיעה לגבי מה שאתה עושה? כל הפרופילים שלי והאפליקציות הללו נמחקו לצמיתות”.

HAU התנצלו בפני פרזנטס (בלי לציין את שמו) ובמקביל הודיעו שהתערוכה תימשך, לאחר שהתמונות טושטשו כך שיהיה בלתי אפשרי לזהות את המצולמים, ושורהובן ציין בכל הפרופילים שלו שהפרטנרים שלו לשיחה מתבקשים לתת הסכמה מראש לקחת חלק בפרויקט אמנות ציבורי.

פרזנטס הזמין את קוראיו לשלוח אימיילי תלונה ל-HAU ולהצטרף אליו לדיון פומבי במיצג, שהתקיים בתחילת השבוע ליד התאטרון, כשהוא מדגיש שהוא לא קורא לפעולות אלימות. את ההצהרה שהקריא שם סיכם במילים “הפרויקט חייב להסתיים עכשיו”. באותו ערב דיווחו ב-HAU כי החליטו בדעה אחת עם ורהובן לסיים את הפרויקט, וציינו כסיבה לכך את התלונות המרובות שקיבלו. התאטרון הזמין את הציבור לדיון פתוח במה שהתרחש. סרטון שבו ורהובן מציג את היצירה הוסר מהיוטיוב של HAU, ותמונות של המיצג נמחקו מאתר התאטרון.

ורהובן עצמו התנצל אישית בפני פרזנטס בהודעה ששלח אליו אחרי התקרית. פרזנטס סיפר על כך בפייסבוק, והשיב לו פומבית: “לך תזדיין, בנאדם”. בדברים שנשא ליד התאטרון ציין פרזנטס כי “אני מחפש את דרך הפעולה הראויה כדי להבטיח שאני מוגן מבחינה חוקית”. פרזנטס סירב להתראיין, ומסר רק כי “אמרתי כל מה שאני צריך להגיד בנושא בהצהרה העדכנית שלי. אני לא יכול להגיד עוד דבר, מלבד העובדה שאני לא סגרתי את זה [את הפרויקט]. האמן והמוסד עשו זאת”. קצת יותר משבוע אחרי פרסומם, פרזנטס מחק או הפך לפרטיים את כל הסטטוסים שלו בנושא. מ-HAU נמסר כי ורהובן לא מתראיין בשלב זה. כמה ימים אחרי ההתרחשויות הוא פרסם מסמך של “התבוננות” (reflection) על מה שקרה (פדף). הוא התנצל שם, אבל הרבה לעסוק באפולוגטיקה ובביקורת על מבקריו: “קמפיינים אורגנו נגד הפרויקט, בצורות שונות, כדי לגרום להפסקתו או אפילו לחרם על ה-HAU. אני מוטרד מכך. אנחנו חיים במדינה שבה המאבק למען חופש הביטוי שלנו היה עז כמו המאבק למען החופש המיני שלנו”.

“אנו מחשיבים את העבודה של וריס ורהובן, מעוררת מחלוקת ככל שתהיה, כתרומה רלוונטית לשאלה איך אהבה, סקס ותשוקה השתנו, ולא רק בקהילה ההומוסקסואלית, דרך הנצחון של הרשתות החברתיות, ואיך הגבולות בין המרחב הדיגיטלי למרחב הפומבי היטשטשו”, כתבו אנשי HAU בהצהרתם אחרי התקרית. הצליח להם.