We Found Love in a Hopeless Place // צילום: גוגל סטריט ויו

זוג אנשים מתחבק, רחוב ראש פינה, תל אביב. תמונה: גוגל סטריט ויו

רחובות עם שמות של ציפורים קיבלו צלליות בשיבושתרבות מקסים

“מאז שעברנו לחולון מציק לי בעין שהתמונות האלה חסרות”, אומרת המשלטת, שהוסיפה לשלטי הרחובות הקרויים בשם ציפורים צלליות של אותן ציפורים. “יום אחד התלוננתי לבן זוגי שאני לא מספיקה (בעיקר בגלל הילדות האלה שיש לנו) לעשות דברים שאני רוצה, אז הוא שאל ומה את רוצה לעשות?… לא תאמינו מה התשובה שהוא קיבל (קליק בייט)”.

צללית נשר ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

צללית חסידה ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

צללית שקנאי ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

“זה לקח הרבה שלבים, של לקנות חומרים מתאימים שיחזיקו מעמד בחורף (מחזיקים נהדר אגב) ולצייר ולגזור. והיינו מחכים לימים סוערים ולשעה מאוחרת ויוצאים יחד עם סולמון שתי מדרגות כזה, שורקים בתמימות כשהוא אומר לי ‘גו!’ כשאין מכוניות שעוברות ברקע, מדביקים וממשיכים הלאה”.

מדבקת צללית חסידה ש'המשלטת' הכינה להדבקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

מדבקת צללית נשר ש'המשלטת' הכינה להדבקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

מדבקת צללית נשר ש'המשלטת' הכינה להדבקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

כשעיריית חולון החליפה את השלטים משחור-על-לבן ללבן-על-כחול, המשלטת עדכנה את הצלליות שלה למדבקות לבנות. “אני מקווה שהם לא יחליפו שוב את צבעי השלטים.. אני מתקשה לעמוד בקצב :)”.

צללית נשר ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

צללית חסידה ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

צללית שקנאי ש'המשלטת' הדביקה על שלט רחוב בחולון. צילום: המשלטת

כתוב בסטיילוס באייפון החתום


טל שפר

מטען חבל הטבור לאייפון. תמונה: yuichirock (cc-by-nc)

כאן בבוקר הזה
אני טל
עם האייפון שלי
אם תראו את המטען שאיבדתי
כזה בצבע לבן
תגידו לו שאני


טל שפר (צילום: נועה רותם), קומיקאי, כבר לא גר אצל אמא, עובד על ספר שירים מצחיקים שעתיד לצאת מתישהו ובעל ה-vlog “כן אומרים איכס על אוכל“, הקריא את השיר בערב “סטנדאפואטרי” של דרור ניר קסטל מ”ילדי הקומדיה” ב-19.3.2016. שפר פרסם שני לקטי שירים מגעילים בגליונות ינואר-פברואר 2013


צלם תיעד ממש במקרה מטוס שעבר בסביבה בפוטושופ. אומת הרשת הסבירה לו את טעותו

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. יוצר לא ידוע

בתמונה שצילם יו וויי שיה באמצעות מצלמת ניקון D90 נראה סולם חירום של בניין במבט מלמטה, ובקצהו שמיים שבהם, בתזמון, במיקום ובכיוון מדויק, עובר מטוס. התמונה הרשימה את אנשי ניקון סינגפור, וזיכתה אותו בפרס בתחרות הצילום שלהם, מזוודת טרולי לצלמים.

הצילום המפוברק של יו וויי שיה בפוסט של ניקון

זיופי תמונות בתחרויות צילום הם תופעה שכיחה, אבל במקרה הזה לא צריך להיות מומחה פוטושופ כדי לזהותו. המטוס בתמונה אינו משתלב בשמיים שסביבו, הוא מוקף ריבוע לבן, ונראה שפשוט נגזר מתמונה אחרת והודבק כמו שהוא, בלי שום נסיון להסתיר שהוא לא באמת טס מעל הסולמות בדיוק בשבריר השניה שבו הצמצם של שיה הקליק והחיישן לכד את התמונה.

עיבוד קל של הלבלים של התמונה (adjust levels) מבהיר זאת מעבר לכל ספק, כפי שהדגים הגולש שון הו:

מטוס נראה דרך סולם חירום של בניין. צילום ועיבוד: יו וויי שיה תצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה אחרי שינוי הלבלים. עיבוד: שון הו

אבל אנשי ניקון לא הבחינו בזיוף הבוטה. בפייסבוק שלהם הם כתבו הם כתבו: “יו וויי הזדמן ליד אוסף סולמות בזמן שהיה בסיור צילום עם חברים בצ’יינהטאון, וחשב שמבט כלפי מעלה יתן פרספקטיבה מעניינת. הוא לא ציפה לתפוס מטוס במעופו. ננסה גם אנחנו להביט כלפי מעלה, יו וויי”.

אומת הרשת לקחה על עצמה לחנך את ניקון, מי בהסברים על הזיוף ומי בלעג סרקסטי (דוגמאות בתחתית הפוסט). ניקון הודיעו אחרי יממה שהם מתנצלים על הטעות ובוחנים מחדש את זכייתו של שיה.

וניקון עשו משהו שחברות שטעו לא תמיד יודעות לעשות – הם צחקו על עצמם: “במקביל אנחנו מברכים על הרשומות המצחיקות והשנונות שמשותפות בתגובה לפרס שהענקנו לאחרונה. אנחנו שמחים להכיר בכך שקהילת הצילום והתמונה הגלובלית חיה ומשגשגת. אנחנו מודים לכם על התרומות הספונטניות הרבות ומעודדים את כולם להמשיך לשמור על הדמיון בחיים”. תומאס לים, שהעלה את תמונת הסולם עם חתולים קופצים בתוכו, הציע לניקון לתקן את העוול על ידי הענקת מצלמה כפרס לפוטושופ הטוב ביותר בשרשור. ההצעה שלו לא מופרכת: ניקון קיבלו חשיפה מופרעת מהסיפור הזה – רק בפייסבוק הם קיבלו 30 אלף לייקים, 45000 תגובות ו-21 אלף שיתופים בשתי יממות.

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של תומאס לים - חתולים קופצים

הצלם והגרפיקאי שיה מסר בתגובה לאתר פטהפיקסל שכלל לא התכוון להונות את ניקון, ושהגיש את התמונה לתחרות כבדיחה שיצאה משליטה. לדבריו,

הייתי בסיור צילום בצ’יינהטאון והזדמנתי לאוסף הסולמות. צילמתי אותם, ואחר כך חשבתי שמטוס בנקודה הזאת יתן נקודת מבט מעניינת. לפיכך הוספתי את המטוס באמצעות [תוכנת העריכה הגרפית] PicsArt והעליתי את זה לאינסטגרם. ככה אני משתמש באינסטגרם, לפעמים זה להציג עבודות שאני גאה בהן, לפעמים זה סתם כדי ליהנות. במקרה הזה, המטוס הקטן היה סתם בשביל הכיף ולא נועד לבלף אף אחד. הייתי עושה את זה בפוטושופ לו באמת התכוונתי לשקר בקשר לזה, אבל לא, זו היתה עריכה משועשעת תוך שימוש באפליקציית PicsArt שהועלתה לאינסטגרם. כשחבריי הגיבו עם כמה שאלות, עניתי להם גם בצחוק, ואמרתי שזו הטיסה האחרונה של היום ושזה היה יום המזל שלי שלא חיכיתי זמן רב מדי. בשלב הזה, כמובן שכל מי שקרא את זה הבין שזו בדיחה. […]

עם זאת, עשיתי טעות כשלא השארתי את זה באינסטגרם כפלטפורמת מדיה חברתית קלילה. עברתי את הגבול כשהגשתי את התמונה לתחרות. עשיתי זאת בתור בדיחה ואני באמת מתנצל בפני ניקון על שביזיתי את התחרות שלהם. זו היתה טעות ולא הייתי צריך לעשות זאת. גם לא הייתי צריך להשיב לניקון בצחוק שתפסתי את המטוס במעופו, הייתי צריך להבהיר שהמטוס נערך פנימה באמצעות PicsArt. זו אשמתי ואני מתנצל בכנות בפני ניקון, כל הצלמים של ניקון ובפני קהילת הצילום באופן כללי.

חייך, מצלמים אותך!

לקט מתגובות אומת הרשת לצילום המפוברק של שיה:

אריק בנסון: “לגמרי לא מפוטשפ! יש לי אותה עדשה!”

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. אריק בנסון: "לגמרי לא מפוטשפ! יש לי אותה עדשה!"

רנדר ברנט:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של רנדר ברנט

גלן גואן:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של גלן גואן

מייקל מיניון:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של מייקל מיניון

אדריאן לם:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של אדריאן לם

吕籽践:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של 吕籽践

ג’ון ריניוק:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של ג'ון ריניוק

רוגן יאו:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של רוגן יאו

דניאל הו:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של דניאל הו

דייוויד דוטון:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של דייוויד דוטון

SG Yu: “לא ציפיתי לראות את ואן דאם עושה שם שפגאט אפי”.

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של SG Yu - ואן דאם עושה שפגאט

Elkie Ng:

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של Elkie Ng

קיקי טיי: “בבקשה תפסיקו לצחוק על התמונה הזאת!! היא 100% אותנטית!! במקרה הייתי על המטוס כשצילמתי את התמונה הזאת. תסתכלו מקרוב, היא בבירור מראה אותו במיקום הנכון וברגע הנכון לצלם את זה!”

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של קיקי טיי

“כדי להמשיך ולהוכיח את האותנטיות של התמונה ולהפריך את סוגיית הלבל/ניגודיות של פוטושופ, הנה תמונה של המטוס שטסתי בו. זה האיירבאס A99 (מהדורה מוגבלת) עם המכ”ם ומגן מזג האוויר. אני מקווה שזה סוגר את התיק הזה אחת ולתמיד”.

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של קיקי טיי

ארל דיאטה: “יו וויי, אנא קבל את תיק הניקון טרולי שלך על ידי קליק-ימני ו’שמירת תמונה כ'”.

תגובות לתצלום המטוס המפוברק של יו וויי שיה. תגובה של Earl Dieta

(דרך ליאור שמש)

כדי לצמוח, הפלנטואידים צריכים שתשקו אותם בביטקוין // אמנות גיקית

"אמנות גיקית". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

חלמתם פעם להיות דבורה ולקחת חלק בתהליך הרבייה של צמח?

Plantoid הוא צמח אנדרואידי, פסל מתכת עם קוד מחשב, ובתיאורה של קבוצת האמנים הצרפתית O’Khaos שיצרה אותו, “מיצב ביוני מבוסס בלוקצ’יין”. בלוקצ’יין היא טכנולוגיית האמון המבוזר, שנמצאת, בין השאר, בבסיס הקריפטומטבע ביטקוין.

פלנטויד זקוק לביטקוין כדי לגדול, להתפתח ולהתרבות. אנשים שמתפעלים מיופיו ורוצים לעזור לו
. כשהארנק של הפלנטואיד מגיע לסכום הרצוי הצמח משדר שהוא מוכן להתרבות על ידי תנועה ותצוגה של אורות וצבעים – המקבילה האלקטרומכנית של פריחה.

בשלב הזה, הצמח ישלם באמצעות הביטקוין שבארנקו לאנשים אחרים – אידיאלית, אמנים – שיתכננו, יאספו חומרים, ירכיבו ויבנו פלנטואידים חדשים. הוראות הבנייה, הדנ”א של הפלנטויד, מבוססות על DAO, ר”ת של distributed autonomous organisation, ארגון אוטונומי מבוזר, שאנשי או’קייאוס מתארים באתרם כ”ישות קוואזי-משפטית שמתקיימת כקוד בר הרצה על גבי הבלוקצ’יין” – במקרה של פלנטויד, פלטפורמת הבלוקצ’יין את’ריום.

היוצרים (Primavera de Filippi, David Bovill, Vincent Roudaut, Sara Renaud) מסבירים באתר ש”בני האדם מתפקדים כמאביקים סימביוטיים, שמסייעים לפלנטואידים בתהליך הרבייה. השתתפות צד שלישי אנושי נחוץ כדי שהפלנטואיד יוכל להתרבות, כשם שצמחים אמיתיים זקוקים לזמן ולאנרגיה של חרקים בהאבקתם. הפלנטואידים אחראים למשיכת סוג האינטראקציה הזה – תהליך שבביולוגיה של צמחים מכונה בכלליות ‘אסטרטגיית משיכה'”.

פלנטויד, יצירה של או'קייאוס. צילום: או'קייאוס (cc-by)


התפרסם במדור “אמנות בשער” בגליון 12.2015 של מוסף פירמה של גלובס


דיוקן הדנ”א של מדליפת וויקיליקס // אמנות גיקית

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

בגליון ספטמבר של המגזין הניו יורקי פייפר התפרסם ראיון עם צ’לסי מנינג, שנאסרה ל-35 שנים בכלא צבאי בקנזס על הדלפת 700 אלף מסמכים צבאיים אמריקאיים לוויקיליקס. הד'ר דיואי-הגבורג. צילום: ג'קלין באולר

מכיוון שאי אפשר לצלמה, נשכרה האמנית הד’ר דיואי-הגבורג ליצור דיוקן ממוחשב תלת-ממדי של מנינג בהתבסס על דגימות דנ”א שזו שלחה מהכלא, בשילוב עם תמונתה היחידה כאישה (לפני גזר דינה מיגדרה את עצמה כגבר, החייל ברדלי מנינג), והדיוקן המאוייר שמשמש אותה בפרופיל הטוויטר שמתעדכן בשמה.

דיואי-הגבורג הבהירה בראיון למגזין שהמודלים הבסיסיים שעליהם היא התבססה, הקנבס של עבודתה, מבוססים על סריקות של פרצופים של אנשים אמיתיים, כך שהם מהווים הכללות של הפרצופים המקוריים שנסרקו – הם לא מייצגים את כלל האנושות, אינם נייטרליים (מגדרית, גזעית וכו’), והתוצאה הסופית אינה הפנוטיפ המדוייק של בעל הדיוקן (וממילא אין לנו הידע המדעי לתרגם גנוטיפ לפנוטיפ בצורה מדויקת ושלמה). מאידך, האמנית סיפרה שיש לה הרבה שליטה בתהליך: “זה תהליך מאוד אמנותי. זה מאוד דומה לציור ידני של קלסתרון משטרתי – זו רמת השליטה, במובן שאפשר לקבוע את פרמטר המגדר על גבי ספקטרום”. התמונה שנבחרה לבסוף על ידי המגזין היא כזו שבה נוטרל קריטריון המגדר. כאן מוצגות שתי גרסאות, נייטרלית ונשית, לפי הפרשנות של דיואי-הגבורג:

דיוקן של צ'לסי מנינג, נייטרלי מגדרית. יוצרת: הד'ר דיואי-הגבורג

דיוקן נייטרלי מגדרית של צ’לסי מנינג

דיוקן של צ'לסי מנינג כאישה. יוצרת: הד'ר דיואי-הגבורג

דיוקן נשי של צ’לסי מנינג

ב-2012-2013 יצרה דיואי-הגבורג את Stranger Visions, סדרת דיוקנאות של אנשים אלמוניים שמבוססים על דגימות דנ”א שנאספו בציבור מבדלי סיגריות, מסטיקים וכדומה, כדי לעורר מודעות למה שהגדירה “תרבות של מעקב ביולוגי”.

דיוקן מאויר של צ'לסי מנינג בפרופיל הטוויטר שלה

דיוקן עצמי של צ'לסי מנינג, שצבא ארה"ב הגיש לבית המשפט הצבאי


התפרסם במדור “אמנות בשער” בגליון 9.2015 של מוסף פירמה של גלובס


ישחקו היוטיוברים לפניה // אמנות גיקית

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“רציתי ליצור קולנוע ולהשתמש בחומרי גלם קיימים מיוטיוב, בלי עלויות הפקה ואנשי צוות”, מספרת עלינא דקל, בוגרת המדרשה לאמנות, על סרטיה “בדיחה על חשבון וויליאם” מ-2013 ו”שגרת הבוקר שלי” מהשנה. “מבחינתי, אני צופה בדייליז, כמו בחומרי גלם שצילמנו באותו יום על הסט של הסרט, ואני עושה להם בימוי מחדש לתוך הסרט שלי על ידי עריכה, כשאני בוחרת באילו חומרים להשתמש. האנשים ביוטיוב הם כמו שחקנים שלא יכולתי לביים טוב יותר מהתנהגותם במציאות עצמה”.

“חלק מהסרטים זה אנשים שמעלים המון חומרים שניתן לעקוב אחריהם וחלק מהסרטים מורכבים מאנשים שונים. הודות לכך שרוב החומרים הם מנקודת המבט של הצלמים, בלי שרואים אותם, אני יכולה ליצור אשליה שמדובר באותו לוקיישן ובאותם גיבורים. התרבות הדיגיטלית של יוטיוב נכנסה לזה, כי גיליתי שאנשים מעלים סיטואציות מאוד אינטימיות מהמשפחה, מחיי הזוגיות, שאנשים עובדים בלהיות יוטיוברים, אני גם רואה אותם כאמנים בעצמם, אמני וידאו או פרפורמנס, מצד אחד הם נותנים מעצמם משהו או רוצים ללמד אנשים, ומצד שני יש משהו מאוד מנוכר ומוזר לראות אנשים שלא יודעים מי צופה בחומרים שלהם, באיזה אופן משתמשים בחומרים האלו”.

פריים מהסרט A Joke on William של עלינא דקל

פריים מהסרט My Morning Routine של עלינא דקל

דקל לא רק מוציאה את הסרטונים מהקשרם הנראטיבי, אלא גם מהקשרם הצפייתי – מהצפייה הפרטית-אינטימית מול המחשב או הסמאטרפון לצפייה פומבית-ציבורית בגלריות ובאולמות קולנוע. “אנחנו צופים באנשים שהעלו משהו לרשת, וכל הזמן המבט שלהם מסתכל אל קהל לא נודע מבחינתם. אני מתעסקת בנוכחות של המסך או של עדשת המצלמה, כאמצעי טכנולוגי שמהווה חוצץ בין המצולמים, הצופים וביני היוצרת. לפעמים המבט של השחקנים לכאורה מופנה אלינו, אבל הם מביטים למקום מדומיין, כמו להסתכל לתוך ׳ארץ המראה׳”.

אחרי הקיפול – הטמעה של שני הסרטים.

להמשך קריאה

משחקי הכנסת: חבר הכנסת פקמן וסיעת הספייס אינביידרז

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“משחקי הכס יש, משחקי הרעב יש, אז למה שלא יהיו משחקי הכנסת?”, שואל אורן ג’מצ’י, בן 42 מהמרכז, אמן מדיה דיגיטלית ואנימציית תלת-ממד בוגר בצלאל. “מה כבר אפשר להגיד אחרי שחברי כנסת מכובדים לכאורה בוזזים את המוח מהכנסת והאח הגדול נראה כמו גרסה חיוורת של המציאות”.

היצירות שלו, Candy Crush Invaders ו-Ghost Busters, הופכות את הכנסת לזירת משחקים הלכה למעשה, שבה המטרה היא להשיג כמה שיותר לעצמך בזמן שאתה מחסל את האויב; הבחירות שלו את מי להציב בתפקיד הטובים ואת מי בתפקיד הרעים עוד עלולות להביא אותו לחקירה אצל קצין הכנסת.

Candy Crush Invaders, יצירה של אורן ג'מצ'י

Ghost Busters, יצירה של אורן ג'מצ'י


התפרסם במדור “אמנות בשער” בגליון 6.2015 של מוסף פירמה של גלובס


השלב הזה של פקמן קשה כמו בטון

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“משחקי המחשב של ילדותי הם משחקי המחשב שאני מכירה. יש לי עניין גדול בהם מכיוון שהם מבטאים היטב חרדות וקשיים”, אומרת האמנית שרון פזנר. בתערוכתה “משחקים קונקרטיים”, שהוצגה באפריל בגלריה חנקין בחולון. היא מציגה יציקות בטון, בין השאר של דמויות ממשחקי וידאו.

פקמן מבטון, יצירה של שרון פזנר מתערוכתה "משחקים קונקרטיים"

“ספייס אינוויידרז מסמל בעיני חרדה מאסון בקנ”מ גדול, קולקטיבי – פלישה (invasion), מלחמה, מעשי טרור. 9/11 היא ההתגשמות של החרדה הזאת. פקמן, לעומת זאת, מסמל את הקשיים היומיומיים המעצבנים. התחושה שכולם (המוכר בחנות, הנגר, האשה משירות הלקוחות של חברת הטלפון) רוצים את הכסף שלך, רוצים לדפוק אותך. סוג של dog eat dog world. כשאדם מרגיש מרומה, הוא מנסה לרמות חזרה, כך שזה מעגלי, אינסופי, ממכר. משחק על עולם בולימי-קפיטליסטי מסויט. בעולם האמיתי זה אכן סיוט, וירטואלית זה תענוג צרוף”.

למה להפוך את הדמויות הדיגיטליות ליציקות בטון? “השילוב של המשחקים עם בטון הופך משהו וירטואלי לקונקרטי (תרתי-משמע). זה קשור לשאלות כגון האם אנחנו צריכים ספר אמיתי עם דפים, ריח, תחושה נעימה ביד כשיש לנו עכשיו טאבלט שמאפשר לך להחזיק ספרייה שלמה באותה יד, לשנות את גודל האותיות לנוחיותנו, לקנות ספר מהבית ולקבל אותו אחרי מספר שניות. וזה תקף גם על אמנות – כלומר, אנחנו יכולים להנות מאמנות בבית שלנו, חינם, על מסך המחשב. אנחנו יכולים להדפיס תמונה שאנחנו מוצאים אונליין, ואפילו לא צריך להדפיס אותה – היא יכולה להשאר בזכרון של המחשב או על איזשהו ענן והיא איכשהו שלנו. הפיכת אובייקט וירטואלי לקונקרטי עוסקת בצרכים החומריים והרגשיים שלנו.

“וגם – בעיסוק שלי בבטון אני כביכול מייצרת מאובנים. האחיינים שלי יודעים מה זה פקמן, ספייס אינוויידרס, פונג וטטריס, אבל מבחינתם זה משהו מיושן, קצת תמים, לא במיוחד מעניין. מאובן שכזה. הפיכת אובייקטים וירטואליים לקונקרטיים הופכת אותם פיזית לשבריריים, בדיוק כפי שהם בעיניי”.


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 4.2015


מקל הסלפי כחלק מהגוף

"הורדות". קליק לארכיון המדור. איור: Deluxx (רשיון cc-by-nc); הנפשה: עידוק

“האם המבט עוזב עכשיו את הגוף שלנו? האם מסגרת התמונה תיעלם סוף סוף?”, שואל האמן הגרמני ארם ברתול (Aram Bartholl) בדברי ההסבר על תערוכתו “Point Of View“, שבה הוא בוחן את השינויים בנקודת המבט ובפרספקטיבה הצילומית. נקודת מבט אחת היא זו של משחקי וידאו מוקדמים בגוף ראשון, כמו דום ודיוק ניוקם, שבהם השחקן מסתכל מתוך עיניה של הדמות שהוא מגלם על העולם המשחקי, על ידיה של הדמות ועל כלי הנשק שהיא נושאת.

ארם ברתול. צילום מהבלוג של ברתול

תערוכת Point Of View של ארם ברתול. צילום מהבלוג של ברתול

נקודת המבט הזאת אומצה בתיעוד רציף של העולם הפיזי במצלמות-משקפיים (גוגל גלאס) ומצלמות דיגיטליות שמורכבות על הראש (גופרו). משקפי מציאות רבודה (אוקולוס ריפט) מוסיפים לנקודת המבט הזאת רכיבים וירטואליים שמולבשים על העולם האמיתי. מקלות הסלפי הם המשכו של גוף האדם המצלם בדרכים אחרות. התערוכה הוצגה בגלריה-ארקייד-חלל עבודה משותף Babycastles בניו יורק.


התפרסם במדור “אמנות בשער” במוסף פירמה של גלובס, 3.2015


לדף הבא →